בפוסט ששלח יהונתן קלינגר "רישיון להורות", הציע יהונתן כי יש לתת רישיון להורות, כדי למנוע אלימות. נדב פרץ בפוסט משובח, הסביר מדוע הרעיון של רישיון הורות, יהווה כלי בידי הממשל למשמע את האדם, עד למידת קיצוניות בלתי נסבלת. יחד אם זאת, נדב לא הציג פתרון אחר לבעיית האלימות הגוברת בתוך ומחוץ למשפחה. בפוסט זה אנסה להתוות דרך לפתרון אפשרי. הערותיכם תתקבלנה בברכה.

קלינגר טוען, כי מקור האלימות הוא בחברה שתופסת את האלימות כדרך ולא כאיסור, לאור הסקר שהתפרסם ב-NRG. ועל פי הבסיס התרבותי שניתן למצוא במקורתינו במשפט מספר משלי "חושך שבטו שונא בנו" (משלי, י"ג, כ"ד).

האם ענישה גופנית אכן גורמת לאלימות בחברה?

נתחיל ראשית בתצפיות; כאשר גדלתי כנער בחברה הישראלית, של שנות ה-80, עוד בתרם בג"ץ פסק שאסור להכות ילדים, וענישה גופנית היתה מקובלת יותר, יכולתי ללכת לבית הספר בבטחה יחסית. במקרה הכי גרוע, יכלותי לצפות לאיזה עבריין צעצעוע, שיזמין אותי לגמור את העניין כמו גברים אחרי בית הספר. אירועים כאלו היו נדירים מאד, ובד"כ הסתימו באיומים בלבד. כיום, לאחר פסיקת בג"ץ בנושא, אין זה נדיר שתקרית אלימה בבית הספר, או בפאב עלולה להסתיים ברצח או בחבלות קשות. האלימות החברתית, מאז פסיקת בג"ץ רק עלתה.

יתכן כמובן שגורמים נוספים יצרו את העליה באלימות כמו צפיפות אוכלוסין גוברת וחשיפה לתכנים אלימים יותר בטלויזיה (אנחנו גדלנו על קישקשתא). אני אנסה להראות כי לפסיקת בג"ץ יש קשר לעליה ברמת האלימות.

כדי להראות זאת יש להסביר כיצד ענישה גופנית קשורה לעיצוב אופי האדם. תיואריה שאינשטיין מעלה במכתב – Why Socialism (תודה ל-"כוסית" על הההפניה), תוכל לאפשר לנו לזהות את הקשר. על פי אינשטיין האדם מכיל בתוכו שני הוויות שונות בו זמנית. בהוויה אחת הוא סולטיר ובהוויה שניה הוא חברתי. בראשון שולטים יצרים אגואיסטים, כמו רצון לשמור משאבים לעצמו, דחפים מיניים חזקים ודחף לאלימות. ובשני יצרים חברתיים, כמו רצון לעשות טוב לאחרים ולהיות אהוב. האדם, כך לפי אנשטיין צריך לאזן בין האלמנטיים הללו.

אני אטען כי, במהלך תהליך החיברות, לומד האדם לעכב יצרים אישיים, לטובת רווחים בתחום החברתי. כך לדוגמא, ילד לומד להתחלק עם אחיו בחבילת ממתקים, כדי לקבל שבח ואהבה מהוריו. בתהליך החיברות אנו אמורים, לפתח בילד יכולת הולכת וגוברת לעכב את היצרים האישיים, לטובת יצרים חברתיים.

נראה כי בחברה המודרנית, תהליך החיברות נפגע. הורים המפתחים קריירה, נמצאים פחות שעות עם ילדיהם, ולכן יש להם פחות זמן לחברת אותם. גם כשההורים כבר מגיעים הביתה, הפניות הנפשית והריגשית שלהם הולכת ופוחתת. כיום, תודות לטכנולוגיה, גם אין ההורים צריכים להעסיק את ילדיהם. ישנה טלויזיה (בעלת תכנים אלימים), ומשחקי מחשב, שמחליפים את ההורה בתהליך החיבורת. כתוצאה מכך, אין הילדים לומדים לעכב את הדחפים האישיים. נהפוך הוא, בחלק מתוכניות הטלויזיה ומשחקי המחשב, הילד מקבל פרס על אלימות. חלק מהמדיה המודרנית, נועדה לספק דחפים מידיים, שהם בדרך כלל היצרים האינדובידואליסטים. ולכן כתצאה מחוסר בפניות ההורית ומהשיעבוד למדיה, נוצרת קרקע פוריה לגדילתם של בני-אדם שאינם שולטים ביצרים האישיים שלהם, ולכן האלימות הפיזית והמינית בחברה גדלה.

ועדיין, כיצד תורמת או לא תורמת הענישה הגופנית להורדת או הגברת האלימות?

חלק מהפרקטיקה העתיקה של חיברות השתמשה בענישה גופנית כדי ללמד את הילד לעכב יצרים סוליטריים. כך, כאשר ילד למשל שיקר או גנב דבר מה, הכאב גופני שספג כתוצאה מהמעשה, גרם לו ללמוד להימנע מעשיית המעשה, (לא תמיד זה מצליח, לפעמים הילד לומד לא להיתפס). נכון, שימוש באלימות כלפי ילד מלמדת אותו לפתור בעיות בדרך אלימה, ולכן כנראה במקורותינו הבינו כי הענישה הגופנית היא רק למצער, כאשר שום דבר אחר לא עוזר. כך, המשפט המפורסם שציטטתי בראשית הפוסט נושא את ההמשך החשוב "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסר" (ספר משלי כולו עוסק בחינוך, ויש בו רק חצי שורה על ענישה גופנית). יתרה מזאת, גם אם נאלץ הורה להגיע לענישה גופנית יש להכיל עליה כללים מגבילים, שאם לא כן, יהפכו את הילד לאלים. במסורת היהודית, נאמר שעיקר עבודת החינוך היא בהוראת המוסר וקירוב הילד באהבה, אל הדרך הראויה (כל אחד יבחר לו את הדרך הראויה, על פי מוסרו האישי). הענישה הגופנית, צריכה לבוא רק באין ברירה, ורק לאחר מחשבה וללא כעס. הענישה גם צריכה להיות מוגבלת למכה חלשה (כמו פליק). אסור בשום שלב שהילד ירגיש שלא אוהבים אותו. הוא צריך להבין שעשה מעשה שאינו ראוי ועל כך הוא נענש, ואין אהבת ההורה תלויה בדבר.

יש לציין, שכנראה הורים בעלי יכולת כריזמתית גבוהה יכולים להוביל ילד אל הדרך המוסרית, ללא שימוש בשום ענישה גופנית, ולוואי שכולם היו כאלה, אך לא כולם חוננו ביכולות כריזמתיות, ולעיתים על אנשים ללא יכולת כריזמה להשתמש בענישה גופנית. אם לא יעשו זאת, יתקשו ללמד ילדיהם לעכב יצרים אגואיסטיים.

לכן, למעשה פסיקת בג"ץ, האוסרת על הכאת ילדים לצורך חינוך, גורמת לעליה ברמת האילמות. אם בג"ץ היה רוצה לתרום למיגור האלימות, היה עליו להגביל את הענישה הגופנית, ולא לאוסרה כליל.

לבסוף, אם עלינו להציע פתרון מעשי, אני חושב שזה יהיה להקים בית ספר להורים שילמד הורים כיצד לחברת את ילדיהם (ועדיף בשיטות יעילות שלא יצריכו שימוש בענישה גופנית). יתכן, שכדי לקבל סיוע מהממשלה, כמו ביטוח לאומי, על ההורים יהיה לעבור בית ספר להורות בציונים טובים.