יש כאלה שטוענים שהמטריקס הוא סרט מדע בידיוני, שאין כל אפשרות שהוא יתקיים. יש הטוענים שהמטריקס יכול להתקיים, אך עדיין אין לנו את טכנולוגיית המחשבים שתאפשר לנו ליצור את המטריקס. אני טוען שאנחנו כבר בתוך המטריקס.
כדי להבין כיצד נכנסנו למטריקס וכיצד היא מתקיימת, יש להבין מספר דברים בביולוגיה, ובמערכת ששולטת בנו. למערכת הזאת קוראים מערכת התיגמול (Rewarding system).זאת היא מערכת עצבים הקיימת במוח, שמתגמלת אותנו על מעשים שאנו עושים. אם לדוגמא, מישהו חייך אלינו, זרם של אופואידים יזרום למערכת התגמול, ואנו נחוש תחושות נעימות. אם נצפה בטלויזיה בסידרה מרגשת, שוב זרמים של ניורטרנסמיטורים יזרמו למערכת התגמול ואנו נרגיש נעים. למעשה, כל התחושות הנעימות שלנו, כתוצאה ממעשה שעישינו וגם תחושות לא טובות, מרוכזות במערכת הזאת. כתוצאה מכך אנו הופכים ליצורים התלויים בפעולות שנעשה או נראה, כדי להתרגש ולהנות. אנו משעובדים למערכת הזאת, בלעדיה לא נהיה "מאושרים". אנשים שהמערכת הזאת אינה עובדת אצלם בצורה נורמלית מפתחים הפרעות שונות. אנשים שהניורוטרנסמיטורים שלהם מועברים בצורה לקויה יפתחו דיכאון. אחרים, שאינם מקבלים מספיק ניורוטרנסמיטורים, יתנהגו בצורה היפר-אקטיבית כדי ליצור גירויים חזקים יותר, שיאפשרו להם להנות כמו אדם רגיל.
בעבר, הינו צריכים לפעול רבות כדי לספק את מערכת התגמול. הינו צריכים ללמוד ליצור קשר טוב עם אנשים, כדי לזכות מהם לחיבוק ואהבה. הינו צריכים לעבוד קשה, כדי להצטיין ולקבל חיזוקים. הינו צריכים להתעלות מעל עצמינו כדי לקבל תחושת high.
היום המצב שונה. יש לנו "מערכות תומכות מערכת-תגמול". הטלויזיה מספקת רבים מהריגושים שהמערכת צריכה. מרכזי הקניות מספקים ריגושים אחרים. פורנו גם הוא יוצר עבורינו ריגושים. שוקלדים וממתקים מספקים לנו תחושות נעימות. אנחנו בקלות יכולים, לספק את מערכת התגמול שלנו. ואפילו נראה לנו שאנו השגנו את החופש האולטימטיבי. לצערי חלק מאיתנו התחיל לצרוך ישירות את החומרים שמספקים תחושה טובה למערכת התגמול – כן! סמים. סמים מחקים את הניורוטרנסמיטורים ו/או משנים את המעבר של הניורוטרנסמיטורים למערכת התגמול. שוב לא צריך להתאמץ כדי להשיג את כל מה שאבותינו כל כך התאמצו כדי להשיג. לנו יש מזה בשפע, ואנחנו חופשים!
אנחנו חופשים? לא. ממש לא. כאן נכנסת המטריקס לפעולה. אלא שבמקום חשמל שהאדם מיצר עבור המכונות, בסרט מטריקס, במטריקס האמיתי אנחנו מיצרים כסף עבור המשווקים. כשאנו צופים בטלויזיה אנו נחשפים לפרסומות, ואנו מושפעים מהן. אנחנו חיים כל כך עמוק בתוך תרבות הצריכה עד שאיננו מרגישים כמה אנו מושפעים מהפרסומות. אנחנו צורכים הרבה מעבר למה שהורינו צרכו. אנחנו נכנסים לאוברדרפט, כדי לממן את התאווה הכמעט בלתי נשלטת לקניות. אנחנו עובדים כמו משוגעים שעות נוספות, כדי לממן לילדנו הצרכנים, את הצעצוע החדש. אנחנו חולמים על אוטו טוב, שיכלה לפחות כ-37,000 ש"ח בשנה מכספינו. נקנה דירה יפה, עם חדר לכל ילד, שתעלה לנו (כולל מחיר ההלואה) כמיליון ושלוש מאות אלף שקלים עד מיליון וחצי שקלים. אנחנו עובדים קשה מאד כדי לספק את תאוויתינו, שמספקות כסף רב למפרסמים. אנחנו נאכל הרבה, ואז נלך למכוני כושר או דיאטה כדי להוריד את כל "חטאינו" (וגם שם נשאיר סכום כסף נאה).
הילדים שלנו, שצורכים מנת יתר של טלויזיה, כי להוריהם לא היה מספיק זמן בשבילם (כי הם היו צריכים לפתח קרירה כדי לספק את הצריכה הגדולה), הופכים לצרכנים מעולים עבור המפרסמים. אתם יכולים לראות איך, כמו במטריקס אנחנו מחוברים לעוד ועוד חוטים, של קשר אל המכונה. אנחנו עובדים יותר קשה, כדי להזרים כסף למכונה. אנחנו הופכים להיות עבדים של עצמנו ושל המכונה, שנקראת קפיטליזם.
אלו מאיתנו, שלקחו את הגירסא הקשה של המטריקס, שנקראת סמים (גם סמים קלים), מחוברים קשה יותר למטריקס. אלא שבמקום לסבסד את המכונה הקפיטליסטית הרגילה, הם מסבסדים את עולם הפשע. הגראס שמעושן ברחבי המדינה מצפון ועד דרום, מסבסד את הבלדרים ואת אירוגני הפשע. הכדורים הנלקחים במסיבות, גם הם שמן למכונה הגדולה שעושה מכם כסף…. הקוקאין הוא פשוט הדבר!, וההרואין, גם מראה לך את הדרך החוצה….
אנחנו מחוברים עד צווארנו למכונה, כמעט בלי יכולת לעזוב אותה.
מה עושים? כיצד ניתן להתנתק מהמכונה? זה כבר תלוי בכם, האם אתם רוצים להתנתק מהמכונה?
באופן כללי, ניתן לומר שלא ניתן לרדת לגמרי מהמכונה. כדי לחיות חיים נורמלים, אנו צריכים לספק את מערכת התגמול שלנו. אנחנו נהיה מכורים למערכת התגמול שלנו, כל עוד נהיה בחיים. גם נחייה באיזה מנזר בודהיסטי, איננו מנתקים ממערכת התגמול, אלא שהמדיטציות הבודהיסטיות מלמדות אותנו ליצור "הארות" ולפתוח "צ'קרות" שלמעשה מפעילות את מערכת התגמול, ללא מעשים אמיתיים. בכל מקום שאליו נפנה נצטרך לפעול בשביל מערכת התגמול, אם נרצה לחיות חיים מאושרים. הדרך היא לכן, לא לנסות להפסיק להנות, אלא ללמוד להנות ממה שהמכונה הקפיטליסטית לא מספקת לנו.
ללמוד להנות מחיוך. ללמוד לתקשר עם בן הזוג. ללמוד לפתח מערכת זוגית טובה (כן זה אפשרי, בעיקר אם נגמלים מהטלה-נובלות). ללמוד להנות מטיול בטבע. ללמוד להנות מהילדים (זה דורש בד"כ שיקום סמכות הורית). ללמוד לא לראות טלויזיה (מומלץ להשליכה לפח הזבל הקרוב). ללמוד לחבק. ללמוד להצטיין בדברים שאתה עושה. ללמוד לתת הערכה לאחרים ולקבל הערכה. ללמוד לכבד. ללמוד לאהוב.
זה לא קל, אבל אם תלכו את כל הדרך תראו שזה שווה את זה.
[System error]
אם כבר אנחנו לא מייצרים כסף אלא כוח עבודה, ובכלל כוח, כסף הוא עוד דוגמא בנוסף לשוקולד וכולי, אבל לא משנה…
מצד אחד אנחנו מייצירים כוח עבודה עבור המערכת. אנו מקבלי על כך תגמול, בצורת כסף (שהמוח שלנו מזהה כאמצעי ליצירת אמצעי תגמול), ואז אנו מבזבזים את הכסף כדי לזכות לתגמולים. המערכת מבחינתה מרוויחה בכל מקרה. 😉
אני חייב להגן על שמה הטוב של המדיטציה הבודהיסטית ולומר שכמובן שהיא לא עוסקת בלספק לנו הארות או לפתוח צ'אקרות (הבודהה התייחס בזלזול רב ל"רוחניות" מהסוג הזה), כלומר כל עניינה ממש הוא לצאת מאותו מעגל של כמיהה לסיפוקים והשקטתה של אותה כמיהה, ולהגיע למקום בו הכמיהה חדלה מלהיווצר. זו לא צורה אחרת של אותו המשחק – זו יציאה מהמשחק, כלומר מהמטריקס.
לתומר,
אם אתה לא כמהה למשהו למה אתה כמהה? האם הבודהיזם לא יוצר "שלווה פנימית"? "הארה פנימית"? קשה לי לראות שקיים מצב בו מישהו אינו רוצה דבר שאינו נהנה מדבר. אנא האר את עיני בדבר.
טל, אני חושב שקשה לנו לדמיין מצב שבו אנחנו לא רוצים כלום כי זה כמובן מצב שאנחנו בכלל לא מכירים, ולא רק זה: הרצון שלנו הוא מה שמגדיר אותנו, כלומר הרבה ממה שהופך את תומר לתומר הוא מה שתומר רוצה.
המצב שהבודהה מדבר עליו לדעתי נוא לא מצב בו האדם לא רוצה או לא נהנה מדבר. דברים אלו מתרחשים, אבל בצורה שונה מכרגיל. זהו מצב שבו עולים רצונות, אבל אנחנו לא שוגים לחשוב שהם "שלנו". כלומר מה שבעצם קרה כאן הוא שהתפרק המרכז הפסיכולוגי שמאגד את כל הרצונות (וההנאות ובכלל כל מה שקורה באורגניזם) ונשארו רק ההתרחשויות האלו ללא מוקד.
במילים אחרות (בודהיסטיות): האדם גילה שהוא אינו למעשה אינדיבידואל, הוא אינו "אני", הוא אינו ישות מלוכדת אלא אוסף של תהליכים שכולם יחד מהווים תהליך אחד גדול.
לכאורה, מדובר במצב של התמותתות נפשית מוחלטת, ולא מובן איך אפשר בכלל לתפקד ככה. אבל אם מגיעים לזה לא כתוצאה של פסיכוזה כלשהי (כלומר אפשר שזה אכן יהיה מצב פתולוגי), אלא כתוצאה של התבוננות מודעת, זה מצב של אושר אמיתי, כי מה שמסתבר לנו כאשר אנחנו מבינים שאין לנו ("לנו", כלומר, כאורגניזמים של גוף ותודעה) מרכז מגובש שכזה, הוא שאנחנו חיינו לפנים באשלייה, אשלייה שהביאה לנו סבל (כי אכן רדפנו אחרי הנאות וכו') ואילו עכשיו שהמרדף הזה נפסק אנחנו יכולים לנוח בעונג של הקיום עצמו (כלומר: אכן יש כאן הנחה, שמגובה על ידי ניסיון, שהקיום עצמו הוא מענג, הוא שלם, הוא מספיק לעצמו).
תראה, זה ממש על קצה המזלג, וברור לי שזה לא ממש ברור. אבל כמה אפשר לכתוב בתגובה שכזו? אני מזמין אותך לאתר שלי שבו אני כותב על זה (בין השאר), למשל במאמר הבא:
http://www.notes.co.il/tomer/20866.asp
שבוע טוב…
עוד סיבה לא להתפתות לתרבות הצריכה המוגזמת שלנו… מעניין.
ובעניין אחר…
זכור לי שאמרת פעם משהו בנוגע לזה שעבודת הכוהנים בביהמ"ק היתה וריאציה של עבודת אלילים (מול מוסר הנביאים שמבטא את היהדות האמיתית). הרעיון די תופס אצלי תאוצה לאחרונה. תוכל להרחיב בנושא, או להפנות אותי למקורותיך (אם קיימים)?
נחמד לגלות "פנים" מוכרות ברשת… עולם קטן. או כמו שאומרים בתרבות הבלוגים של ישרא: "בלוג יפה, מוזמן לשלי"…
ליאור.
הי ליאור….
טוב לפגוש אותך…. 🙂
כתבתי בקהילת קוד פתוח אינטלקטואלי את הקטע הבא על נושא הנביאים והכהנים:
http://tinyurl.com/y6at42
מקווה שזה יעזור.
והמון הצלחה בצבא או/ו במכינה….
ד"ש לכל החבר'ה הטובים ממיתרים.
"כי להוריהם לא היה מספיק זמן בשבילם (כי הם היו צריכים לפתח קרירה כדי לספק את הצריכה הגדולה)"
משפט ממש פשוט וחכם.
תודה
תודה….
כן נדמה לי שהוא יכול להסביר רבות מהבעיות של החברה, שאנו רואים היום (ואלי גם של כל אחד מאיתנו). 😕
הרעיון של מערכות תומכות מערכת תגמול הוא מעניין אבל לדעתי הוא לא מדויק,
כי אותן מערכות שתיארת אינן מספקות תגמול
הטלויזיה אולי מסיחה את הדעת, אבל בעיקר משעממת.
הקניונים, כנ"ל. פורנו, כנ"ל. כלומר, אין פה באמת קיצורי דרך.
היום המצב לא שונה. הריגושים הם רק ריגושים באופן תיאורטי.
מבחינתי, מדובר במערכות שבמרכזן שעמום ואדישות.
מערכות האושר שלנו עוברו תדרך מנגנוני התגמול.
אושר הוא מטרה עילונה בחיים הסוביקטיבים.
מה המניעה האנוכית לבצע מעקף של האקרים והלזריק אושר כימי שלא תלוי נסיבות ישירות למח?
אתה מכיר תשובה שלא כוללת "זה מזיק בטווח הארוך"/"זה פוגם ביכולת להנציח עצמך לדור הבא" ?
מרווה הפיגמנטים שלום,
יש לשאלתך מספר תשובות בכמה רבדים.
הרובד הראשון הוא הרובד עוצמת ה"האקריות" שאנו מפעילים על מערכת התגמול. ברמות נמוכות של האקריות כמו במריחואנה, כוס בירה או כוס יין (אלכהול הוא סם), לא מצאתי מחקרים שמראים שיש בעיה אמיתית בטווח הנראה לעין. אולי יתכנו בעיותברבדים חברתים בטווח הארוך, אך תרם מצאתי מחקר שמאשש חששות אלו.
כאשר עולים לרובד ההאקריות של סמי מסיבות, שם כבר נראה שמתחילות בעיות. סם כמו אקסטזי, יכול פשוט "לחורר" לך את המוח. מחקרים מראים שאקסטזי גורם למותם של תאי עצב בעיקר בצרבלום, דבר שמביא כנראה לאצהימר בגיל מוקדם יותר. אז אם את/ה
מעוניין באלצהימר בגיל 50 במקום בגיל 80, זה כנראה הדרך להשיג זאת. ולגבי "האושר כשאיפה סוביקטיבית", נראה לי שלחטוף אלציהמר בגיל צעיר, שבו רוב בני האדם פעילים חברתית, זה נראה לי one big anti-happines.
כאשר עולים לסמים כבדים כמו הירואין, הרי שכאן אתה מתחיל להתדרדר במדרון חלקלק של אומללות. הסם הזה כל כך ממכר, שמעטים בלבד כנראה מצליחים להיגמל ממנו, וגם זה אחרי מסכת יסורים רבה. אנשים שאין להם כסף זמין מההורים לממן את הסמים, נדרשים לעבוד בעבודות לא כל כך נחמדות כמו זנות, גניבה וכיוב'… וזה אומר לרדת לתחתית פח האשפה (הבנתי שגנב נרקומן נחשב תת-רמה גם בעולם הפשע). באיזה שהוא שלב גם הרגשות האושר שנותן הסם, מתחילות לרדת, והרגשות הקריז והקושי עולות מאד… ולכן אתה הופך להיות פקעת של אומללות חסרת צורה ועמוד שידרה.
כך שאם מסתכלים במבט כולל, הרי שכבר מסמי מסיבות, אפשר לראות שהחבילה הכוללת של אושר, מתחליה לדעוך. היא אולי נותנת פתרון לזמן קצר, אך לאורך החיים, נראה שהיא פוגעת בסך כל האושר, שאדם יכול לחוות בחייו. רובד נוסף היא ההשפעה המיוחדת שיש להאקריות על מערכת התגמול. מערכת התגמול בנוי מתאי עצב שמקבלים את הכימקלים באמצעות רצפטורים מיוחדים. במצב הטיבעי הכימקליםהלו ניתנים בכמות קטנה, וכמות הרצפטורים נשארת יציבה . כאשר מחדירים לגוף סמים, התאים מקבלים כמות גדולה של כימקלים, והתגובה שלהם לאורך זמן, היא לצמצם את כמות הרצפטורים (יש מיקרים שגם במצב הטיבעי תהיה ירידה בכמות הרצפטורים).
התוצאה של הצימצום היא שאת/ה צריך יותר סמים כדי להגיע לאותה תחושה. אני חושב שבסמים קלים, הבעיה הזאת אינה חזקה בד"כ, וניתנת לשליטה, אך בסמים קשים, כמות הרצפטורים יורדת מהר, ולכן אנחנו צריכים יותר ויותר סמים, כדי להגיע לאותה רמת אושר. אבל גם בסמים קלים יש לי תחושה שתופעה כזאת מתרחשת, אבל לאורך זמן ארוך יותר. כך לדוגמא, כאשר אדם מתחיל לעשן ניקוטין (סיגריות), בהתחלה הוא זקוק לסיגריה פעם בכמה ימים, אך לאט לאט הוא עלול להגיע, אם לא יזהר ל- 20 – 60 סיגריות ביום. כך גם בחשיש/גראס, ניתן לעשן פעם בכמה זמן, במסיבות. אך אם הופכים את זה לשגרה, זה עלול להפוך ללמכר. שמעתי על אנשים שלא מתפקדים בלי מנת גראס בבוקר ובצהריים. במקרה כזה החיים שלהם הופכים להיות הרבה יותר יקרים, והם משועבדים יותר לעבודה (וכך רמת האושר הכללית שלהם יורדת בד"כ).(במיקרים כאלה, יש מחקרים שמראים שיש נטיה לאבד את כוח הרצון, ואז באופן כללי, אי היכולת להשיג את מבוקשך הופכת אותך לפחות מאושר).
רובד אחרון הוא הרובד של הסתכלות כוללת על החיים. לבני נוער נראה שגיל 25 זה סוף החיים, לבני 25 נראה שהחיים נגמרים בגיל 30. אך כשעוברים את הגיל הזה, מסתבר לך שהחיים נמשכים עד גיל 70 ואפילו עד גיל 90. למרות הרושם של צעירים ובני נוער, בגיל שבין 35 ל-120 ניתן לעשות המון דברים שגורמים אושר רב. התמכרות לסמים, בגיל צעיר יכולה לפגוע מאד באיכות החיים שלך בחיים הבוגרים. לדוגמא
סיגריות, יכולות לקצר את חייך באופן משמעותי (די באסה למות מסרטן ריאות בגיל 55). סמי מסיבות, פוגעים ביכולת הקוגניטיבת שלך ועלולים לגרום לאלצהימר בגיל צעיר. כאשר אתה תלוי בחומרים חיצוניים כדי שיהיה לך נעים, את/ה מאבד את היכולת ליצור דברים אמיתים, שהיוו בגיל יותר מבוגר מקום לסיפוק ואושר אילעי. למשל, גידול ילדים מאושרים, דורש חיי זוגיות טובים בין בני זוג. בניית זוגיות, נבנת מהמון ניואנסים והנאות קטנות (וגם יכולת להתגבר על תיסכולים), שדורשים מערכת תגמול תקינה וטובה, שאינה מופרעת על ידי רעשים כימים. האושר שילד מאושר ומצליח בחייו, מעניק להוריו,הוא קשה לתיאור, ואין הרבה דברים שגורמים לאושר רב יותר. האושר של חיי אהבה עם בן/בת הזוג עד גיל שיבה, הוא אושר נהדר (אנשים נשואיםמארכים חיים בעוד שבע שנים בממוצע ביחס לאנשים חסרי בני-זוג). היכולת להשיג הישגים ארוכים וברי קיימה בעבודה, בהגשמה עצמית וכיוב', דורש כוח רצון עז ומערכת נקיה מכימקלים מיותרים.לכן שימוש בסמים, אולי מגביר את האושר בגיל צעיר
(בעשורים של גיל 20 עד 35), אך גורם לאובדן ברמת האושר בהמשך החיים (שהם עוד כ 35 – 55 שנים). אולי הראיה הטובה ביותר לכך הם כוכבי רוק, הידועים בצריכת הסמים שלהם, שכיום אנו מגלים שגיל 60 הופך עבורם גיל מופלג ביותר, ורובם מתים לפני כן ממנת יתר ומיני סיבוכים אחרים הקשורים לסמים.
Good job and great design!,
PAKHGK qcylhmdvdclb, [url=http://xjjipjaptdqz.com/]xjjipjaptdqz[/url], [link=http://kygtqwqlrgvv.com/]kygtqwqlrgvv[/link], http://zqeofppulrop.com/
HnfvtJ yjkupbgwtvbc, [url=http://djirdtssgeyl.com/]djirdtssgeyl[/url], [link=http://fakwnmeyeyuh.com/]fakwnmeyeyuh[/link], http://zerghfyzhaje.com/