לאחרונה, יותר מידי טקסטים שקראתי גרמו לי לדרוש מעצמי חשבון נפש ציוני. לא שאני ציוני שיכלי, אלא שגדלתי בבית ציוני, ולכן אני מגדיר את עצמי כציוני ריגשי, שחונך לציונות משחר נעוריו. אינני יכול להגדיר את עצמי כציוני שיכלי, כיוון שבמשך שנים רבות רבות אינני מצליח לנמק לעצמי בצורה הגיונית, מדוע עלי להיות ציוני. נדמה כי כל מה שמחזיק אותי כציוני, אלו טראומות השואה שספגתי בבית (דור שלישי לשואה), ומורשת צבאית וציונית משפחתית. אבל מבחינה הגיונית לא הצלחתי לענות לעצמי עדיין על מספר שאלות שחותרות תחת תראומת השואה, וההקניה של הציונות. אחת מהן היא מדוע להמשיך לחיות במקום הקשה הזה ולא להגר לארצות הברית ולהיטמע בגויים? נראה שהיהודים משגשגים שם, ואם ירצה השם, הייתי יכול להתחתן עם "שיקסה" (גויה), וילדי, אחר דור אחד או שניים, היו שוכחים שהם צריכים לסחוב על גבם את העול הזה שנקרא "יהדות". למעשה, כשאני מסתכל מסביבי, התהליך הזה כבר קורה. שניים מקרובי המשפחה שלי נישאו לגויים. אחת אחרת, עושה מאמצים כנים להתחתן עם גוי. כך שניתן בהחלט לראות כיצד הדור שלי, מאמץ לעצמו ראית עולם לא יהודית. ואולי תוך כמה דורות, אם תהליך זה ימשך, תעלם היהדות החילונית.
שאלה אחרת שטרם הצלחתי למצוא לה פתרון, היא הבעית המוסריות של מדינת ישראל. החרם האקדמי הבריטי על ישראל, גורם לי לשאול מדוע דווקא הבריטים, שאינן ידועים בשנאת ישראל, יובילו את המאבק בכיבוש הישראלי. הרי, כאשר אני שומע אליטות ישראליות מדברות על הגורמים האנטי-ישראלים בעולם, תמיד מיחסים את האנטי-ישראליות לאנטישמיות של הגורמים האנטי ישראלים. ואילו הבריטים, שהעניקו לנו בשני לנובמבר 1917, את הצהרת בלפור, היו אלו שהעניקו לנו את המדינה (או הבית הלאומי, כשפת ההצהרה), לא יכולים להיחשד באנטישמיות.
בימים אלו אני קורא את הספר של ג'ון בגוט גלוב "A Soldier with the Arabs", שבו מתאר גלוב, את חייו כמפקד הליגיון הערבי, שלחם נגדנו במלחמת העצמאות. גלוב, מעיד על עצמו, שהתנדב לשרת בצבאות ערב, כי התאהב בערבים. הוא מסביר בפתיחה לספרו כי מבחינתו להקמת המדינה היהודית לא היה ואין בסיס מוסרי. הארץ הזאת, היתה שייכת למאז ומעולם לאוסף רב של שבטים ויחידות אתניות. היהודים (או למעשה צאצאי שבט יהודה) הם רק מיעוט קטן שחיי כאן, ולכן הוא אינו מבין מדוע צריך להעניק ליהודים מדינה דווקא כאן בישראל (פלסטינה בשפתו), על חשבון מיליון ערבים שחיו כאן. גלוב מוסיף ואומר, כי הישראלים מתחילת דרכם בחרו לא לנסות ולהבין את הערבים, ובמקום זאת פנו לדורסנות ולמאבק. לכן, לטענת גלומב, אנחנו נאלץ לחיות על חרבנו (הספר פורסם ב- 1957).
במאמר אחר שקראתי באינטרנט, מתוארים כל הזוועות, שיוצר הכיבוש של הפלסטינים בידי מדינת ישראל. אנחנו אולי יכולים להתכחש, אבל מניסיוני, ומניסיון רב שנים, בהיסטוריה האנושית, כיבוש של עם אחר אכן משחית את האדם הכובש, ואין זה משנה אם הכובש הוא יהודי או גוי. ושוב אני יכול לשאול את עצמי, מדוע עדיין יש לי זכות לחיות בארץ הזאת?
נראה כי הנימוק המקובל באליטות הקיימות, הוא שאנו עם נרדף הזכאי להגדרה ולחיים עצמאיים [ראו לדוגמא מאמרה של רות גביזון]. בספרון שהוציא פרופ' יחזקאל דרור (שהיה אחד מחברי וועדת אגרנט), מציין דרור, כי בעבור העקרון העליון לזכותינו לחיות, מותר לנו גם להשתמש באלימות, אפילו בצורה לא מוסרית.
הנימוק של זכותינוו לחיות, נראה לי בעייתי. הוא נראה לי בעייתי, כיוון שאם אני בחור ליברלי, קוסמופליטי, אינני חייב לחיות דווקא כאן, על חשבון רמיסת זכויותהם של בני עם אחר? האם לא עדיף שאהגר לארץ אחרת, כמו קנדה או ארה"ב, שם אוכל לאבד את זהותי היהודית ולחיות ללא נקיפות מצפון? מדוע אני חייב לחיות דווקא כאן?
במשך שנים השאלות האלה (ורבות אחרות) הציקו לי, ולא ברחתי מהן. לא טאטאתי אותן מתחת לשטיח. אני מאמין שאני יכול להסביר לעצמי מדוע עלי לחיות דווקא כאן… האם גם אתם יכולים להסביר לעצמכם מדוע אתם צריכים לחיות דווקא כאן?
טל
להגיב על אלקטרומגניב לבטל