מאז 1973, אנו מפסידים במלחמות. הפסדנו במלחמת יום הכיפור, הפסדנו במלחמת לבנון, הפסדנו באינתיפדה, הפסדנו באינתפדה השניה והפסדנו במלחמת לבנון השנייה. וללא ספק, אנו הולכים בדרך לאבד את המדינה.

מדוע זה קורה, והאם זאת תמונת המציאות האמיתית?

לא בטוח.

במלחמת יום הכיפורים, יש האומרים כי הופתענו (אם כי למעשה יתכן שזו היתה החלטה של גולדה לא לצאת למתקפת נגד, כדי למנוע מאומות העולם לטעון שאנו פתחנו במלחמה). צה"ל, למרות הקשיים, הצליח בתוך שמונה ימי לחימה להחזיר את היוזמה לידיו, ולחצות את התעלה לכיוון מצריים, ולחדור עמוק לתוך סוריה. לאחר 21 ימי לחימה קשים, מצריים וסוריה נכנעו. על פניו, היה כאן נצחון מזהיר. גם כשהופתענו, הכרענו שתי מדינות חזקות בהרבה מאיתנו במספר האנשים שלהם. עמדנו בפני ציוד ונשק סובייטי. נצחנו. הינו צריכים להרגיש גיבורים. מי שיקרא את העיתונות של אותם ימים יראה שזאת אכן היתה התחושה בהתחלה. אבל אז משהו קרה.

לפני מלחמת שלום הגליל הפת"ח שלט בדרום לבנון, וביצע משם פיגוע טרור נגד ישראל. אש"ף מצא לעצמו מדינה נוחה ממנה יכולה היה לתקוף בקלות את ישראל. אסון אביבים, מנרה ועוד פיגועים אחרים יצאו משטחה של לבנון שהיוותה בסיס פעולה נוח לאש"ף.

בתוך תקופה קצרה צה"ל נכנס ללבנון וגירש את אש"פ וראשיו מלבנון. חיל האויר הסורי ספג מהלומה קשה מאד שהוכיחה את עלינותו המוחלטת של חיל האוויר. כעשרת אלפים חיילים סורים ומחבלים נהרגו במלחמה. שוב ניצחנו. אבל אז קרה משהו אחר. ניסינו לייצב את לבנון, להכתיר את בשאר ג'ומייאל לנשיא לבנון. אך באנרכיה הלבנונית, באשר נרצח. במקביל יירטנו את מפקד המבצע בפועל – אריק שרון. והמהנהיגים שאחריו, החליטו להישאר בלבנון. נשארנו שם עד שנת 2000, כאשר אנו מגדלים בביצה הזאת אויבים חדשים – את חיזבאללה. לבסוף יצאנו, עם זנב בין הרגליים.

את האינתפדה הראשונה הצלחנו לרסן, אך שוב קרה המשהו הזה… ואז במקום האינתפדה, הזמנו את מנהיגי אש"ף לשכון בעזה, יהודה ושומרון. ויחד איתם יצרנו לעצמנו קן צרעות, שהביא עימו את הפיגועים קשים שהמדינה ידעה עד אז. פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם, הפך לשגרה.

את האינתפדה השניה הצלחנו לרסן ביהודה ושומרון לאחר מבצע חומת מגן. בעזה היא נשמרה על אש נמוכה, כשכוחתינו מכים באירוגני המחבלים, יותר מאשר הם מכים בנו. ואז זה קרה…יצאנו מעזה, וגלעד שליט נחטף וירי הרקטות על ערים וישובים ישראלים התעצם מאד.

לאחר חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב החלטנו לצאת למבצע בתוך לבנון, שמטרתו, גם אם לא היתה ברורה בזמנו, היתה להחליש את האחיזה של חיזבאללה בצפון לבנון. הצלחנו במידה מסויימת. צד"ל חזר לצפון לבנון, לאחר שלא נכח שם שנים רבות. חיזבאללה, עקרונית נסוג לקו הליטני, והתמיכה לה הוא זוכה בלבנון, התערערה. יש אפילו קולות רבים בלבנון, שמבקשים להסיר את נסראללה מכס ראשות החיזבאללה, כדי למנוע מהמשוגעים מהדרום (קרי, ישראל) להחריב עוד פעם את דרום לבנון, ולסכן את השיגשגוג הלבנוני שהושג בעמל רב. … ועוד פעם זה קרה.

מה קרה? מדוע עד 1967 כל הזמן ניצחנו, ומאז 1973 אנו כל הזמן מפסידים?

מדוע מאז 1973 יש לנו רק מנהיגים כושלים, ולפני כן היו לנו מצביאים דגולים?

אני אציע שהסיבה אינה נעוצה במציאות. לפני 1973 היו לנו גם מנהיגים גדולים וגן מנהיגים קטנים. גם לאחר 1973 היו לנו מנהיגים גדולים ומנהיגים קטנים. גם לפני כן הצלחנו יותר במלחמות וגם לאחר מכן הצלחנו באותה מידה במלחמות.

הסיבה היא אחרת לדעתי. קוראים לה "ט ל ו י ז י ה"

מדוע הטלויזיה שנכנסה לישראל גרמה ל"הפסדים" לדעתי?

כי, כפי שכתב מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". וכנראה שבטלויזיה יש מסר שגורם לנו להפסיד. אנסה להסביר מדוע.

הטלויזיה היא מדיום מאד ישיר והמוני, ניתן לראות בו דברים מרגשים מאד, כמו דם, סבל, רצח, מוות , כשלון. כדי למכור, הטלוויזיה צריכה ליצור ריגוש ובגדול. הריגוש של אתמול הוא כבר השיגרה של היום. כדי שתמשיכו לצפות בטלוויזיה היא צריכה למצות את האמוציות ככל הניתן. לסחוט אותן עד תום, ומחר ליצור אמוציות גדולות יותר וחזקות יותר.

ומה בטבע האדם יותר גדול מצער, כאב, אומללות, כשלון, מוות, אובדן. הכי טוב שיש זה סבל ומסכנות. אם אפשר להוסיף לכך גם קצת כשלון וטיפשות של מנהיגים, מה טוב!

אם תשימו לב, תוכלו לראות שאופרות הסבון, טלה–נובלות, משתמשים בדיוק באלמנטים אלו כדי לגרום לצופים להתמכר אליהן. תכחים, מזימות טיפשות, סבל וכשלון, הצלחה של האויב לרמות את הקורבן התמים, מוציאות את זה מאיתנו. אנו נשאר לראות, כי אנו אוהבים את זה. אנו חיים על הדם, כמו גאנ'קי החי על ההרואין והקראק. בוא נודה בכך…

וכך קורה שהטלויזיה גם מכתיבה לנו את תפיסת המציאות שלנו. כדי למכור, אנשי הטלויזיה, אם ירצו או לא ירצו צריכים להראות בדיוק מה שאנו אוהבים. אנו צריכים לראות שפוגעים בנו, שמסכנים אותנו, שיש מפלצות מהצד השני שעוד רגע עומדות עלינו לכלותינו. ואז אנו כמו גדולים יוצאים להילחם על חיינו, ואז שוב אנו מראים את הדם והסבל של חיילנו, ושל האוייב. ואנו שואלים את עצמנו האם זה היה כדאי. ומיד אנו מאשימים את מנהיגנו, בטפשות (שכחנו שאנו הינו אחראים לרצון לצאת למלחמה). והנה כמו בכל סוף מלחמה טובה, אנו מעמידים את מנהגינו אל מול הגרדום של וועדת החקירה התורנית. מישהו צריך להיות כאן הטיפש בסדרת הטלה–נובלה שאנו מסדרים לעצמנו. ואז אנו חוזרים אל היאוש, הכל כך ממכר. עד הדרמה הטובה הבאה…

אנחנו לרגע לא נכבה את מקלט הטלויזיה, אנחנו לא נצא החוצה ונראה את זיו החמה, יופי הפריחה וגדולת מעשינו. אנחנו לא באמת נלך להתמודד גם עם כישלונתנו. אנחנו נלך במעגל, סביב סביב, נרדוף דרמה אחר דרמה, איום, מלחמה, האשמה בכשלון, וחוזר חלילה. אנחנו נכווה מהאש, ונתרחק מעט, רק כדי לחזור שוב להנות מזיו הסם הממכר הזה.

ישראל אינה הדוגמה היחידה להשפעתה הקשה של הטלויזיה על יכולת הקיום שלנו. גם עבור ארה"ב הטלוויזיה היא כנראה גורם מכריע ביכולת לנהל מלחמות. גם ב-1917, וגם ב-1941 יצא ארה"ב למלחמה על שטחים רחוקים מאד ממנה. אך הציבור היה נאמן למדיניות שנקבעה, וחיילים התנדבו לצבא, עד להכרעה הסופית. גם מלחמת קוריאה, שהיתה דומה במהותה למלחמת ויאטנם, זכתה לאהדת הציבור, על אף מספר הקורבנות הגדול בקרב הכוחות האמריקאיים (כנראה בסביבות 150 אלף הרוגים). מלחמת קוריאה הסתיימה ב-1953, במקביל לחדירת הטלויזיה לבתי האמריקאיים. ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר, כשהטלויזיה היתה נפוצה מאד בבתי האמריקאיים, ארה"ב שוב נכנסה לאותו סוג של מלחמה. גם הפעם ארה"ב נחלצה להצלת שלטון פרו-מערבי מפני התקפה של שלטון קומוניסטי. אלא שהפעם היתה מעורבת כאן הטלויזיה. לראשונה בארה"ב, אזרחי ארה"ב זכו לראות את זוועות המלחמה בצורה ישירה. הסקופים, האקשן, ההרג והטיפשות תפסו את הבמה. הדיווח המרוסן והמוגבל של העיתונות הכתובה הוחלף ביצרים ובמראות קשים שהטלויזיה שידרה. ויחד איתה גם הגיעה רוח ההתנגדות למלחמה. ואותו ריטואל שהפך להיות כל מוכר התחיל להתרחש. אירגון קומוניסטי, דיקטטורי שסופג כנראה 1.4 מיליון הרוגים, מנצח צבא מערבי שסופג 57 אלף הרוגים, מתוך 3 מיליון חיילים אמריקאים שלחמו בוויאטנם. כתוצאה מכך, ארה"ב נוטשת את הדרום-ויאטנמים לגורלם, ושלטון דיקטטורי משתלט על כל וויאטנם שנתיים לאחר הנסיגה האמריקאית.

גם אם המלחמה בויאטנם נחקקה בזכרון המערבי כמלחמה שגויה, הרי שמקרה דומה שהתרחש במלחמת העולם השניה, אך בזעיר אנפין, העיד על השפעתה של התקשורת על רוח הלחימה המערבי. מאפריל 1940 ועד דצמבר 1941 בריטניה לחמה כמעט לבדה נגד גרמניה. לקראת סוף 1941, בריטניה ספגה סידרה של מפלות קשות. במדבר הצפון אפריקאי, גיסותיו של רומל הצליחו להביס את צבא בריטניה ולהסיגו עד לשערי מצריים. בדרום אסיה, היפנים פתחו במתקפה כוללת שתגרום לבריטניה לאבד במהלך 1942 את כל המושבות הבריטיות וההולנדיות בדרום אסיה.

בתקשורת הבריטית העולו טענות שצריך לקחת מצ'רצ'יל את הסמכויות לניהול המלחמה ולהשאירו כראש ממשלה, רק בגלל שהוא נואם טוב. צ'רצ'יל שהקפיד לקרוא במהלך המלחמה לפחות שעה אחות ביום עיתונים, חש שאמון הציבור בו אובד, והוא יתקשה לנהל כך את המלחמה. כדי לפתור את הבעיה, הוא החליט ליזום הצבעת אמון. לאחר שלושה ימי דיון חופשיים, בהם כל הצדדים הביעו את דעתם, נערכה הצבעת אמון, וצ'רצ'יל זכה לתמיכה כמעט מקיר לקיר של 464 חברי פרלמנט מול מתנגד בודד. הצבעת האמון המוחלטת, זכתה גם היא לקרנבל תקשורתי מתאים, עם תרועות נצחון. יחד עם זאת, לא חסרו מחפשי כשלים ובעיות בתקשורת הבריטית, והללו תיארו את ההצבעה כמיותרת, כשהם טוענים "מי בכלל חשב להטיל ספק במנהגותה של הממשלה הלאומית?" [צ'רצ'יל, The second world war, ספר רביעי, עמודים 60 עד 73, מהדורה ראשונה]. בספרו, צ'רצ'יל מכנה אותם "קולות צווחניים", ומסוגל לנטרל אותם, אך בהמשך, הם יהוו אב-טיפוס לסוג התקשורת שיתפתח לאחר הופעת הטלויזיה, ושוב יהיה קשה מאד לרסנם.
למזלו של העם היהודי, מלחמת העולם השנייה נערכה לפני עידן הטלויזיה, והמציאות אז היתה ברורה יותר, ממה שהיא כיום. כאשר היטלר כבש את אוסטריה, חבל הסודטים בצכוסלובקיה ואת פולין, הוא עשה זאת בשם השחרור והעצמאות של גרמנים שחיו באיזורים אלו. כאשר הנאצים המרידו את העירקים כנגד הבריטים ב-1941, במגמה לנתק את הבריטים ממקורות הנפט החיונים למאמץ המלחמתי, הם הקימו את "תנועת השחרור הערבית" [מתוך מכתב של היטלר, מאי 23, 1941, צ'רצ'יל, שם, ספר שלישי עמוד 264].

כמו אז, גם היום אנו ממשיכים להילחם נגד גורמים פאנטים וידקטטורים, המשתמשים בסיסמאות החופש, אך בפועל מקדימים עריצות וציתנות. אלא שלפני עידן הטלויזיה, העיתונות הכתובה היתה הרבה יותר שקולה, בעוד שכיום הטלויזיה, כמדיום מחפש סנסציות, דוחפת אותנו לסיפורי-טלה-נובלה חוזרים ונשנים, בהם אנו תמיד מפסידים. בפועל אנו מסייעים לאירגונים הדיקטטורים להביס אותנו קרב אחרי קרב.

הטלויזיה איננה הרע בהתגלמותו. יש בה גם דברים טובים. היא מצליחה להחדיר את תאוות החרות לארצות דיקטטוריות כמו איראן, בריה"מ וסוריה. אך אם לא נבין אותה, וכיצד יש להשתמש בה נכון, היא גם תסייע לאויבי החרות לנצח אותנו פעם אחר פעם במלחמותיהם.

אינני רואה פתרון ברור לבעיה. אני רק אציע כמה דרכים אפשריות להתמודדות עם הבעיה הזאת.

אחת הדרכים היא לשנות את כל תהליך הדיון. הדיון ההמוני דרך הטלויזיה, מזמין מטבעו התלהמות, מחשבה שיטחית ודמגוגיה. כיום מתרחש מעבר בעולם מהמדיום הטלויזיוני, למדיום האינטרנטי. המדיום האינטרנטי הוא אישי, ואינטמי יותר, ואינו מחפש את ההמונים הפועלים כמקשה אחת. רמת הדיונים באינטרנט יכולה להיות טובה ומעמיקה בהרבה ביחס לדיונים הנערכים מעל גבי העיתונות הכתובה והמשודרת. הדיונים הללו, יכולים לאפשר לנו לזקק נכון יותר את תפיסת המציאות, ולאפשר מגוון רחב מאד של דעות.
על האינטלקטואלים, שהחרות יקרה להם, לשאוף להעביר ככל הניתן את הדיונים לבלוגים. בעוד שהעיתונות הכתובה והמשודרת, רק תשמש מראה לדיון האמיתי המתרחש בבלוגוספירה. עלינו להבין כי המדיות ההמוניות, כשמן, כן הן, אינן מקדמות דיון אמיתי, אלא מקדמות דמגוגיה. אין דומה מאמר שנכתב למאות אלפים, לדיון שנערך בין שלושה עד ארבעה משכילים מעל גבי הבלוג. כאשר הדיון הבלוגוספרי יתפוס תאוצה, מימלא הוא גם ישתקף בדיון ההמוני, ואין לנו לחשוש שקול שוחרי החרות, לא ישמע מעבר לגבולות הבלוגוספירה.

ובנתיים, עד שהבלוגוספריה תתפוס את תפקידה המלא, ניתן גם לפעול באופן אישי כדי לנפץ את מחול הזוועה-האופראי של הטלויזיה. כדי לעשות זאת, קחו את המכשיר הטיפשי הזה, זירקו אות לפח הזבל הקרוב, ותתחילו לחיות. לכו לשכנים, לחברים. שתו כוס קפה ביחד. לכו לטייל, לכו וחפשו לעצמכם תחביבים. לכו והתנדבו למען הכלל, ואז תראו שאור השמש שוב זורח.

כשמשעמם לכם, ואתם מבקשים רק "לשתוף קצת את הראש", דעו לכם שאתם חוזרים אל סם קשה. במקום זה, לכו וקראו ספר טוב, או הקימו לכם בלוג חביב, ועמו תצרו קשר אל העולם. וכמו כל תהליך גמילה טוב, יש צורך קודם כל להיות מודע לכך שאתה מכור.

קום התעורר עם חלכא ונדכא…

ושיר מבית כוסברה, שככל הנראה קראו את מחשבותי – "זעקת העם"

[gv data = "sgOWTM5R2DA"][/gv]

קישורים נוספים:

Television the perfect drug

Television – A Drug For The Ages