על החרות.
תרבות המערב היא תרבות של חרות. חרות אישית, שבאה לידי ביטוי ביכולת לבחור מה תעשה בחייך. היא מושתת על שלוש זכויות יסוד שהחברה המערבית מעניקה לחבריה. הזכות לחיים, הזכות לרכוש וחופש הביטוי. החרות היה הדגל שאיחד את ארה"ב ובריטניה במאבקן נגד הדיקטטורות של מדינות הציר, במלחמת העולם השנייה. מאות אלפי חיילים ואזרחים בבריטניה ובארה"ב הקריבו את חייהם כדי לשמר אותה. גם כיום, במלחמה בין האשׂלאם הרדיקלי והמערב, החרות היא נושא המאבק.
אחת הסיבות למאבק בין האשׂלאם הרדיקלי למערב היא תוצרי החופש המערבי. סעיד קוטוב, מהאידיאולוגים הראשיים של תנועת האחים המוסלמים כותב על אחד מתוצרי המערב:
The American girl is well acquainted with her body's seductive capacity. She knows it lies in the face, and in expressive eyes, and thirsty lips. She knows seductiveness lies in the round breasts, the full buttocks, and in the shapely thighs, sleek legs — and she shows all this and does not hide it.
בתרגום: "הנערה האמריקאית מכירה את יכולות הפיתוי של גופה. היא יודעת שהוא נמצא בפנים, בעיניים המאירות ובשפתיים הצמאות. היא יודעת שהפיתוי נמצא בשדיים עגולות, בישבן מלא, ירכיים מעוצבות ורגלים חלקות. – והיא מראה את כל זה ולא מסתירה את זה."
תוצרי החרות המערבית אינם מרגיזים רק את המושׂלמים הרדיקליים. היא גם מרגיזה, להבדיל אלפי הבדלות, חלק מהוגי הדעות של הציבור הדתי-לאומי:
"זו הצרה של הציבור הדתי (ואפילו חלק מהציבור התורני) מול התרבות המערבית-חילונית. האויב שלי לעולם לא יהיה סַפָּק התרבות שלי. זה שיש כאלו שעדיין קוראים "ספרות יפה" חילונית, זה שיש כאלו שעדיין קונים עיתוני "ידיעות אחרונות", "מעריב" או "הארץ", או מתעדכנים דרך ynet או nrg, זה שיש כאלו שעדיין מאזינים בקביעות לבלבולי המוח, שלא לומר לשטיפת המוח של שדרני הרדיו החילוניים-שמאלניים, וכמובן זה שיש כאלו שעדיין מחזיקים טלוויזיה בבית, כל הדברים האלו הם שגורמים לחדירתה הנוראה של הטומאה למחננו, וכולם נובעים מזה שתרבות המערב לא מוגדרת בצורה מספיק ברורה, היא אויב". שלום פרידמן, ערוץ 7
יש אולי חלק מהקוראים החילוניים של בלוג זה, שיגיבו באיבה רבה להתבטאויות אלו של הוגים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ושל האשׂלאם הרדיקלי. אבל אני חושב שדווקא היכולת להירגע, ולנסות להבין את שורשי הביקורת, יכולה לפתור הרבה בעיות, ללמד אותנו דבר מה על החופש ואולי אף להחליף עימות מזוין בדיון תרבותי. לשם כך יש לדון עם האנשים שמתנגדים לך, ולנסות להבין את השקפת עולמם.
כדי להבין את שורש הבעיה, דנתי עם חברי, עידו שטינברגר, אברך בישיבה בקדומים (בעיניי הוא תלמיד חכם, אך יש לשער שהוא יתנגד לכל תואר). שאלתי אותו, מה הבעיה עם החופש? האם לא יצאנו ממצרים כדי להיות עם חופשי? מה רע בחופש המערבי? ועידו ענה לי. האם מה שאתה מכנה אדם חופשי הוא אדם חופשי? האם אין הוא משועבד ליציריו? האין הוא משועבד לגחמותיהם של אנשי השיווק?
וזה העלה אצלי שאלה מעניינת. האם אנו באמת חופשיים? ואם איננו חופשיים, כיצד עלינו להשתחרר.
תחשבו על זה. עד כמה היצרים שלנו שולטים בנו? עד כמה הם יכולים לפגוע בשגשוג שלנו. קחו את הדוגמא הכי פשוטה של אכילה. חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה במערב סובל מבעיות של עודף משקל. אצל החלק הזה באוכלוסיה היצר לאכול חזק מכל תהליך הגיוני. למי מאתנו שסובל מבעיות משקל, ברור כי עודף המשקל מקצר את חייו, הוא מעלה את הסיכוי לסוכרת, לחץ דם ולאירועים מוחיים. אבל עדיין היצרים לא פעם ולא פעמיים חזקים מאיתנו.
תחשבו על סיגריות. מצרך יקר, שלא תורם כלום לאושרנו. אנשים מעשנים, אינם יותר מאושרים מאנשים שאינם מעשנים. מידי שנה מתים רק בישראל כ- 6000 איש מנזקי סיגריות. בגיל המבוגר מתחילות תופעות של שיעול קשה, אימפוטנציה, סרטן ריאות וסרטן גרון. ובכל זאת חלק לא קטן מהאוכלוסייה משלם הרבה כסף עבור צמח שמגולגל בתוך נייר, ובדרך הוא גורם לחברות הטבק להתעשר.
וזה מעלה את הסוגיה, כיצד הן הצליחו לגרום לנו להשתעבד לרצונותיהן. אחד הדברים המעניינים שראיתי בסרט The century of the self מוצגת היכולת של חברות יחסי ציבור להשתמש בחופש כדי לשעבד אותנו. בסרט מוצג גם הסיפור הבא על אדוארד ברנז, שהיה יוצר התחום של יחסי הציבור. בתחילת המאה ה-20, עישון נחשב מנהג גברי בלבד. אישה שנראתה מעשנת נחשבה דוחה. כאשר התחוללו בתחילת המאה ה-20 מאבקי הספורז'יסטיות בארה"ב, אדוארד ברנז יצר קשר עם מנהיגות הסופרז'יסטיות וסיפר להן כי הסיגריה היא סמל פאלי, ובעצם, על ידי דיכוי הנשים המעשנות, הגברים מסרסים ומדכאים את הנשים. זה כל מה שנדרש כדי להדליק את זיק המאבק לחופש נשי דרך עישון סיגריות. בתהלוכה שהן ארגנו ביחד עם אדוארד ברנז, הן צעדו כאשר הן מעשנות סיגריות, מול מצלמות התקשורת. בכך התחילה אופנה של עישון סיגריות על ידי נשים. בכך גם הצליחו חברות הסיגריות לשעבד אליהן עוד פלח נרחב באוכלוסייה שלא ניתן היה לשעבדו לפני כן.
מסתבר שהיצרים שלנו הם כלי מצוין בידי חברות שיווק ופרסום לשעבד אותנו לרצונות לקוחותיהן. וכך הרצון של החברות המסחריות גובר לא פעם על הרצון הפרטי שלנו.
אך גם ללא חברות הפרסום, היצרים שלנו גוברים לא פעם על רצוננו לשגשג. חיי נישואים תקינים דורשים נאמנות. אך ככל הנראה חלק לא קטן מהאנשים הנשואים לא עומד בפיתוי, ו"הולך לרעות בשדות זרים". הבגידה המינית, נרצה או לא נרצה, היא חלק לא מבוטל משרשת שבסופו של דבר, כנראה מביאה לגירושין. בכך אנו לא רק פוגעים בעצמנו, אלא בבן הזוג הנבגד, ואם יש לנו ילדים, אנו פוגעים גם בהם.
כמעט כל אחד מכיר את הצורך להתגבר על יצרים כדי להצליח. האם במקום לעשות עוד עבודה עבור הבוס שתגרום לבוס לקדם אותנו, לא העדפנו לשחק בסוליטר, לדפדף באינטרנט? האם לא העדפנו לעשות דבר מה חסר תועלת במקום לעשות עבודה שהייתה גורמת לנו יותר אושר בטווח הרחוק?
כדי לשגשג ולהצליח בטווח הרחוק, אנו נדרשים למשמעת עצמית. הנרטיב הנוצרי הקלאסי אומר שמספיק שתחליט להתגבר על יצרך, המאבק ביצרים יצליח. סרטי הוליווד מלאים בתרחישים כאלו, בהם הגיבור אינו מתפתה לרע (בין אם זו נערת יפה, או סכום כסף גדול), ולכן בסוף הוא מצליח ונעשה מאושר ואולי אף מעושר. אלא שהחיים אינם כאלו. בחיים, אנחנו מחליטים מיליון פעמים שהפעם נעשה את זה, וכל פעם אנו נכשלים.
היהדות הכירה בחולשתנו. אין היא דורשת שנהפוך לצדיקים ביום אחד. אלא מעדיפה לעזור לנו להבנות צעד אחר צעד, בדרך לשליטה ביצרים. זה מתחיל בהשכמה בה אתה "מתעורר לעבודת הבורא כארי". וכל מי שהתנסה בכך יודע שהיום הופך להיות הרבה יותר פרודוקטיבי, כאשר אתה מתעורר בשעה מוקדמת, ובזריזות. ביהדות, אינך מתעורר לקריאת עיתון או זוועות אחרות ברדיו או בטלוויזיה. אתה מתעורר למנטרה חיובית שמכוונת את שאר פעיליותך ביום. אני אישית אינני נוהג כך, ובמקום זאת אימצתי לעצמי מנהג, לחשוב על הדברים שאני אעשה היום, וכיצד אצליח לבצעם (וזה עוזר מאד). היא אוסרת עליך להיות עם אישה בחדר, בלא נוכחות אדם נוסף. זאת כדי למנוע "טעויות" או "גלישות". היא ממליצה לך לא להרבות שיחה עם האישה, כנראה בדיוק מטעם זה (בעניין זה אני מפרש זאת כשיחה עם אישה שאינה אשתך. יש כאלו שלצערי מפרשים זאת לא להרבות שיחה עם אשתך, שזה בעיני הוראה ההורסת את חיי הנישואין). ויש לה ליהדות עוד מסכת שלמה של עבודת "תיקון מידות" שבעצם עיקר תכליתן הוא לגרום לך לאט לאט להגיע למצב בו אתה שולט ביצרים שלך ולא הם שולטים בך.
רגע לפני שיאשימו אותי בהחזרה בתשובה, אני רוצה לציין, שניתן להמיר את התהליכים הללו בתהליכם מקבילים, שאין בהן אוירנטציה דתית. וגם בחברה הדתית התהליך הזה אינו תרופת פלא. יש חלקים רבים בציבור הדתי-לאומי, שעושים את מה שהתורה והתורה שבעל-פה ציוותה עליהם, מכורח הציווי, ולא מהבנה. דבר זה יוצר עבורם עול ושיעבוד, ובמוקדם או במאוחר, הם או בניהם ינטשו את הדת, לטובת עולם חופשי יותר.
דבר זה מחזיר אותנו לדיון על חופש. המערב מאפשר לאדם להשתחרר מכל עול ומכול ציווי. אך החופש הזה הוא חופש ראשוני בלבד. בחופש זה, האדם משועבד ליציריו, או דרכם, ללקוחותיהם של חברות הפרסום והשיווק.
כדי להשתחרר עוד שלב, על האדם להגיע למצב בו הוא שולט ביציריו, ומגיע באמצעות רצונו, ויצריו הנשלטים, אל מטרתו. זהו השלב אליו חותרות הדתות המערביות. אך כל הדתות הללו, אינן מבינות כי השלב הראשון הוא בסיס הכרחי לשלב השני. בהעדר השלב הראשון, הציווי הדתיים הופכים לכפיה, וכשיש כפיה, האדם יבקש בסופו של דבר להפיל מעל עצמו את הכפיה. באישלאם הרדיקלי, מתקשים לקבל זאת, ומשתמשים באלימות כדי להכריח את האדם להיות "חופשי מיצריו". אך גם באישלאם המתון, ביהדות ובנצרות, בהם אין כופין על אדם את החופש באלימות, עדיין מצפים שהאדם יהיה חופשי מכוח ציווי. בכך הם מחטיאים את כל עבודת המידות, שאמורה לבוא מבחירה חופשית, מרצון פנימי. רק באמצעותן יכול האדם להגיע למדרגת שגשוג ומוסר גבוהים.
אך יש עוד שלב לחרות. השלב השלשי הוא השלב בו החברה עצמה הופכת לחברה מוסרית. בו תהליך תיקון המידות הוא לא רק של האדם הפרטי, אלא גם של החברה בה הוא חי. בה אין שרים מושחתים, נשיאים רודפי בצע ומין. בו האדם מזדהה עם החברה, בו הוא מרגיש שהיא חברה מוסרית, מצליחה ומשגשגת. אבל אלו עוד ימים רחוקים. בינתיים, אנו נמצאים בין השלב הראשון לשני.
לפני ימים מספר נכחתי בכנס שעסק בהצגת חקירותיהם הפילוסופיות של אנשי אקדמיה חכמים בתחום הפסיכואנליזה, שם התחלתי לשים לב שהפילוסוף המודרני שם את מסמן האדון "חירות" כתפילין מול עיניו.
אנחנו איננו החברה של החופש. בני אדם אינם חופשיים, או במילותיו של פרויד "האגו אינו אדון בביתו". אנחנו החברה של ההתענגות.
מה שמצחיק אותי בעשיה הזו היא שפילוסופים רבים בוחרים להסתכל על המצב האנושי כאיזו בעיה שיש "לפתור". איך נזיז את הנעלמים, את הסובייקט, את הגופות, את האיברים בכדי "לנצח".
יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא, אבל אני חושב שבתור התחלה זה מספק.
תודה,
שגיא.
אך האם "ההתענגות" אינה מביאה לפגיעה באושרו של אדם לאורך זמן? האם זה שאני מתענג על גלידה (גלידות), אינה מביא בסוף ללחץ דם, סוכרת, השמנה? האם זה שאדם מתענג על פרי אסור של אהבה מחוץ לנישואין לא תפגע בו?
האם, כפי שאתה מבין את פרויד, אין לנו ברירה ולעולם נהיה שבויים בביתנו?
בהחלט! בסוף ההתענגות שוכן המוות.
ההתענגות היא תמיד חלקית, לא שלמה, לא מספקת.
הצרה בחברה שלנו היא הנסיון הבלתי פוסק להשליט את האשליה שבסופו של דבר
תמצא איזה אובייקט שתוכל להתענג איתו עד הסוף, מה שכמובן הוא בלתי אפשרי.
ההתענגות היא מונח השוכן בבסיס התיאוריה הלאקאניאנית כדבר השונה מהותית מן הההנאה.
והאם לנצח נהיה עבדים ללא מודע? אני בהחלט מקווה שכן.
טוב שגיא, נמיר את הדיון להתענגות.
כן, קראתי קצת בבלוג שלך וראיתי שאתה חובב לאקאיאן. אך כיוון שאינני מכיר את שפתו, הייתי ממליץ שתעבור לשפה נורמלית (תוך כדי כך שאתה מביא תובנות מהידיעה שלך את תורת לקיאן), בעוד שאני אנסה לנרמל את הטענות שלי שמקורן בביולוגיה. כך ניצור דיון פורה (בע"ה).
אם תרשה לי, אכנה "התענגות" במושג קצת יותר נורמלי "אושר". אושר הוא די דומה להתענגות. אתה מרגיש מאושר כאשר אתה מתענג על שוקולד טוב, או כאשר אתה מקיים יחסי אישות. אבל אתה גם מתענג/מאושר כאשר אתה רואה את הילדים שלך מצליחים, או כאשר אתה רואה את ילדך הראשון. אתה מאושר/מעונג כאשר אתה מתחתן עם אשת חלומותיך, וכאשר אתה מצליח לשמור איתה על מערכת יחסים פוריה ואוהבת על פני 50 עד 70 השנה שאתם חיים ביחד. לכן אני מרשה לעצמי לכנות "התענגות" אושר. בעיקר בגלל שלהתענגות יש קונטציות מיניות/הדוניסטיות, והיא אינה מכילה את תחושת האושר במלואה.
אני אנסה לטעון שלחרות יש קשר ישיר להגדלת האושר.
האם אתה מסכים עם טענותיי עד כאן?
הו, לא, ממש להיפך, למעשה.
ההתענגות, jouissance , אינה האושר. בסמינר על האתיקה, אם זכרוני אינו מטעני לאקאן ממקם את ההתענגות כהיפך של ההנאה.
עקרון העונג של פרויד שואף לאיקוויליבריום, לשוויון משקל ליבידינאלי, הוא מגביל את ההתענגות של הסובייקט, בכך שהוא גורם לחרדה.
הסובייקט מונחה ההתענגות שואף לחתור תחת עקרון העונג ולמקסם את ההתענגות שלו מן האובייקט. המקום הזה שקול לכאב, אך הסובייקט כלוא בציווי של הסופר-אגו "התענג!".
ההתענגות היא תמיד מאובייקט, שוקולד, מין, אלכוהול, והיא שמה בסימן שאלה את היכולת של הגבר לאהוב את מי שהוא מזיין, אבל אני סוטה מהנושא.
האושר שאתה מתאר בהנאה מהצלחת ילדך, קשריך או עבודתך, יותר מתאים להגשמת האיווי, שהוא מקום שונה לחלוטין מזה של ההתענגות.
עכשיו, היות וזה אינו שיעור בתיאוריה של לאקאן, אם תשים לב, תראה שפיצלתי את מושג האושר שלך לשנים.
שגיא,
עליך לזכור שפילוסופיה היא שדה נרחב מאד. אני מאד אשמח ללמוד שדות חדשים, שאינם מתחום העיסוקים המרכזיים שלי. אך כיוון שהם אינם תחום העיסוק העיקרי שלי, עליך לחוס עלי כאשר אנו דנים בהם. לכן הסבר לי לאט, כדי שאבין מהר. את תגיד מילה, ותצפה שאבין.
(אגב, האם לקאן בעיניך הוא פילוסוף או יש מדעי הפסיכולוגיה?)
אשאל לצורך הבהרה:
1. מדוע התענגות היא ההפך מהנאה?
2. מדוע כאשר, תחת עקרון העונג, אתה ממקסם את ההתענגות מהאוביקט המקום שקול לכאב?
3 מדוע אי אפשר להתענג וגם לאהוב?
4. אנה הסבר מהו איווי, ובמה הוא שונה מעונג.
לא ראיתי שפיצלת את מושג האושר לשנים. ראיתי רק שאמרת שהוא איווי.
ובקשה קטנה אחרונה. אני מבין שלפרויד וללאקאן יש קונוטציות מיניות. אשמח אם איכשהו תשמיט התבטאיות ישירות (כמו זאת שהשתמשת בשורה החמישית).
אתחיל בהתנצלות, באמת לא שקלתי את האפשרות שאני צריך לעדן את דברי ובהחלט לא התכוונתי לזעזע.
כעת, אני אכן מודע לרוחב התחום הפילוסופי, ואני אפילו אגדיל לומר שלאקאן הוא לא פילוסוף, אך משתמש במספיק ידע פילוסופי בפרקטיקה שלו, בכדי להפוך לרלוונטי בטיעונים כאלה.
לאקאן הוא פסיכואנליטיקאי, ואני חושב שלתחום הזה (הפסיכואנליזה) יש הרבה מה לומר על מושגים פילוסופיים כמו חירות, אמת אושר והנאה.
1. ההתענגות היא הטרסגרציה של עקרון העונג, היא ממוקמת היכן שמשהו בנפש ניסה לעצור אותה מלהתרחש (ולכן אנחנו בעלי פוטנציאל לחוש כל כך אשמים עליה, ובכך להתענג אף עוד)
2. כי עקרון העונג של פרויד שואף לאיזון עונג, או במילים אחרות, להתענג כמה שפחות. בלי גירויים גדולים מדי, ובלי היעדר רחב מדי. שיווי משקל. כל הפרה היא בגדר יצירת חרדה, ולכן כאב.
3. כי פרדיגמת אהבת האובייקט היא בעייתית, כאשר מנסים ליישם אותה על בני אדם, שהם, לצערנו המשותף ולאושרנו הגלוי, יצורים דינאמים.
4. אני לא אסביר את מושג האיווי מפאת בעיות המדיום, אבל קיים מספיק חומר באינטרנט אם הצלחתי לסקרן אותך.
ובתגובתה הקודמת לקחתי את מושג האושר, והראתי שהוא מורכב משני חלקים (לפחות) ההתענגות והאיווי.
ושוב, סליחה על התנסחותי הקודמת.
שגיא,
אני מתנצל על העיכוב. אבל נראה לי שלא יהיה לי זמן לצלול בעת הקרובה למשנתו של לאקאן. יחד עם זאת הטענות שלו/שלך מענינות אותי. אם תרצה, נוכל להמשיך בדיון, ובלבד שתעביר את משנתו של לאקאן לשפה ברורה להדיוט בלאקאנית. הסברים שיעזרו לנו ליצור שיח יהיו למשל: מדוע האדם שואף לאיזון בהתענגות? מדוע הוא חש חרדה כשהוא מתענג יותר מידי?
עדיין לא הבנתי את הקשר בין התענגות לאושר. אנא הסבר להדיוט-לאקניאיני, במילים סבירות.
טל
מה שמו של כותב המאמר "על החרות" באפריל 2008
מירי שלום,
אני הוא הכותב של "על החרות".
כל טוב,
טל ירון
איזה קטע, חיפשתי בגוגל תמונות שעוסקות באומנות קומוניסטית והגעתי לעמוד שלך…
בכל מקרה, נהניתי מאוד מהפוסט.
הדמוקרטיה הליברלית באמת אומרת לאדם – הכל מותר, עכשיו תעשה עם זה מה שתעשה. אך הסיבה היחידה שהיא עושה זאת היא מכיוון שהדמוקרטיה יוצאת מנקודת הנחה שהאדם הוא יצור תבוני שיודע מה טוב לו.
אבל בדיוק כמו שאדם צריך כלים חומריים כמו מכוניות ומזלגות, וכלים שכליים כמו תואר בביולוגיה, הוא צריך גם כלים רגשיים, מה שמכונה "אינטיליגנציה רגשית" בעולם החילוני, או "ערכים" בדת.
הנקודה שלי היא שגם בדמוקרטיה יש כפיה וחייבת להיות כפיה. במקרים רבים, אנשים דווקא שמחים על הכפייה ומברכים עליה. איך היית מגלה שאתה כל כך אוהב פילוסופיה אם לא היו מכריחים אותך ללמוד לקרוא? הרבה ילדים לא רוצים ללמוד לקרוא, צריך להכריח אותם, לכפות עליהם. איך אדם יגלה שהוא אוהב פיזיקה אם לא יכפו עליו ללמוד חשבון בכיתה א'?
אפשר לראות בכל סוג של חינוך כפיה. אנשים חילוניים רואים ילדים חרדים קטנים וחושבים לעצמם -"איך שוטפים להם את המוח מגיל צעיר וכופים עליהם אורח חיים כזה?", והחרדים אומרים מצידם אותו דבר.
שום דבר אינו מובן מאליו.
הדמוקרטיה הומצאה בידי אנשים משכילים וליברלים שקיבלו חינוך מסוים שגרם להם להתנהג בצורה מסוימת. דבר הוא לא מובן מאליו. דברים שלי או לך נראים ברורים לחלוטין, נתפסים בעיני מי שבא מתרבות שונה כמוזרים. יש בעולם תרבויות ואנשים שבשבילם קניבאליזם זה הנורמה ומי שלא נוהג לפיה הוא הסוטה.
הנקודה היא, שערכים הם כלים, ובלי שילמדו אותך אותם, יכפו עליך אותם, רוב הסיכויים שלא תדע אותם.
כמו שלא היית אומר על תינוק שזה עתה נולד -"אני לא מוכן ללמד אותו כלום, כי זאת כפיה", ככה פסול באותה המידה המצב שקים היום בדמוקרטיה, לפיה "הכל מותר" כשאין אף אחד שדואג לתת לך כלים או ערכים שיעזרו לך להתמודד עם האגו והיצר. פשוט זורקים אותך למיים, אז ברור שכל כך הרבה בוגדים, משמינים ונרקבים מול הטלויזיה. אין להם את הכלים להתמודד עם היצר. רבים בכלל לא יודעים שיש יצר ושבכלל ניתן להתעלות עליו.
הדמוקרטיה יוצאת מנקודת הנחה שהאדם הוא תבוני ויודע מה טוב לו, אבל האמת היא שהיא הומצאה בידי אנשים משכילים שידעו מה טוב להם ויצאו מנקודת הנחה שככה זה עם כולם.
הי יוני,
תודה 🙂
כתבתי לך תשובה ארוכה, אך לצערי התרחשה תקלה והיא נמחקה. אשתדל לענות בקצרה.
אני מסכים שקיום, אנו נאלצים, לפחות חלקית להכריח את ילדינו ללמוד. אבל אני חושב שזאת לא הדרך הנכונה ללמוד. עלינו למצוא דרכים שמגיעות מהבחירה החופשית.
אני רואה מה קרה לחבריי ולי. אומנם מערכת הלימוד לימדה אותנו פיזיקה, מתמטיקה, היסטוריה, תנ"ך וכיוב'. אבל מה באמת נשאר מכל מה שלמדנו? עד כמה הידע שנשאר בנו, הוא ידע עמוק, המאפשר לנו להיות בריות נבונות, המודעות למורכבות של ההיסטוריה, ליופי של המתמתיקה, להשפעה של ספרות, ולדמויות הססגוניות של התנ"ך, ולמה שיש להן ללמד אותנו.
אני חושב שרובנו התמחינו בשינון, ובהעתקות. וכיוון שלידע לא היתה הרבה משמעות, רוב מה שלמדנו, נמחק לאחר סיום המבחן, כדי לפנות מקום לידע חדש ששיננו לקרת המבחן הבא.
אני אישית את רובו ככול של הידע שלי לא רכשתי ממערכת החינוך. כבר בגיל קטן קראתי אינציקלופדיות מתוך סקרנות, ולאחר מכן, ניסתי לפתור שאלות שהטרידו אותי באמצעות ספרים, שרק הובילו אותי לעוד שאלות, שהובילו אותי לעוד שאלות. כך הלך והעמיק הידע שלי, והפך לחי, משמעותי ומרתק יותר, מבחינתי.
לכן נדמה לי, שככל שנלמד ילדים לרכוש ידע מסקרנות, ופחות מכפיה, כך יהיה הידע שלהם עשיר יותר ומשמעותי יותר.
לגבי בטות-טלויזיה:
מה אתה רוצה שיקרה לנער, שגדל מגיל שש על רוטינה משמעממת של הכנת שעורי בית ושינון למבחנים? במה אתה רוצה שהוא יפיג את שעמומו, אם לא על ידי טלויזיה, ובגיל המתאים גם קצת צינגלה עם החבר'ה.
לעומת זאת, ילדים הגדלים על סקרנות טיביעת, פעולות טיבעיות (כמו חברות בתנועת נוער), עיסוקים אמיתיים (כמו שירה)… עניין אמיתי בחיים. אני חושב שבני נוער כאלו, שגדלים מלאי עניין, לא יזדקקו לתחליף-חיים הבלוי הזה שנקרא טלויזיה או משחקי מחשב, וכנראה גם לא לסמים.
לגבי שלטיה ביצרים:
אני מסכים איתך שלרוב בני האדם אין את הכלים ללמוד להתמודד עם היצרים שלהם בעצמם. כדי להצליח בזאת, דרושים אנשי התבונה, למצוא דרכים, שיעזרו לאחרים למצוא דרכים לנטב את חייהם, כך שיהיו מעניינים יותר, פוריים יותר, מהנים יותר. כך שהטלויזיה תראה דבר אפור ומשעמם, והחיים עצמם, יהוו את מקור המשיכה.
דווקא דוגמה טובה ניתן למצוא ביהדות. שם חכמי הדת, במשך מאות רבות של שנים, פיתחו שיטות שגרמו לאדם לחוש סיפוק. הוא מתחיל על הבוקר במנטרה מאד חיובית (תפילה), ממשיך בעבודתו. מלמדים אות כיצד לא להגיע למצבים שבהם ייצרו יגרום לו לבגוד באשתו. מלמדים אותו שהדגש בחיים אינו כסף, כי אם המשפחה, וכיוב'. אינך חייב להיות חכם, אתה צריך פשוט להאמין בכללים שהיתוו לך, וללכת אחריהם.
אותו דבר יכול גם לקרות בציבור החילוני. חכמי החילונים (חוקרים, פילוסופים ושאר הוגים) יכולים למצוא בתי ספר שיצרו יותר עניין, ולימוד מעמיק, יצרו מערכת תרבותית שתאפשר לנו לשלוט ביצרים שלנו טוב יותר (או אף לנצלם בצורה חיובית). לפתח חברה שהאגרסיות ינותבו לכיוונים אינרטיים, והעניין והקואפרטיביות יעלו.
אשמח לשמוע היכן אתה חולק עלי, והיכן מסכים.
יום טוב, טל
😀
או קיי,
קודם כל, אין ספק ש12 שנות לימוד הן מיותרות לחלוטין. לומדים לקרוא בכיתה א' וב', ולפחות מנקודת מבטי – עד כיתה י' שמתחילים עם בגרויות יש בזבוז זמן אחד ארוך.
אני למדתי 4 שנים בבית ספר אמריקאי בחו"ל, וכשחזרתי לארץ בכיתה ו', נדהמתי לגלות שהתלמידים בארץ לומדים במטמטיקה את מה שאני כבר למדתי בכיתה ד'.
ברור שבמערכת החינוך יש מריחת זמן אדירה שרובה מושפעת מהצורך של הורים לתת לילדים להתעסק במשהו עד גיל 18 בזמן שהם בעבודה. תראה איך הורים נלחצים כשיש שביתה (הילד שלי מסתובב ברחובות!!)… לפחות בחופש הגדול יש קייטנות.
גם אני לא מצאתי סיפוק בבית הספר, בנוסף לזה שתמיד האמנתי (עוד מגיל די צעיר) שמישהו מנסה לשקר לי ולומר לי חצאי אמיתות על כל דבר – אז התחלתי לקרוא לבד.
אבל – אני מכיר בכך שיש דברים בסיסיים שאילוליא היו מכריחים אותי לעשות, לא היה נפתח מולי עולם שלם.
כשלמדתי ערבית, הדהים אותי פתאום איך שמעתי אותה בכל מקום. לא הבנתי מאיפה צצו פתאום כל כך הרבה ערבים, שפשוט חלפו לי מעל האוזניים קודם לכן. כמו לגלות יום אחד שיש צבע חדש ואז לראות אותו בכל מקום. דרך השפה נחשפתי לעולם עשיר שלא ידעתי שקיים, שאת חלקו אני אוהב, ואת חלקו לא. אבל הייתי חייב ללמו ערבית בשביל זה.
אם לא ילמדו אותך לקרוא, ולפעמים בכוח, אתה לא תדע כמה אתה אוהב דברים שכרגע אתה לא מסוגל בכלל להעלות על הדעת.
כשהייתי קטן ההורים שלי לא ניסו להכריח אותי ללמוד מוזיקה כי זה מה שההורים של השכן עשו וזה נראה להם מרושע. כשהתחלתי לנגן בגיל 17, הטעם של במוזיקה השתנה באופן קיצוני כי נחשפתי לדברים שלא הייתי מסוגל להעריך קודם, והאמת די כעסתי על זה שלא הכריחו אותי ללמוד כשהייתי קטן.
העניין הוא שילד קטן לא באמת יודע מה הוא רוצה. ילד נתפס לגחמות, עושה "דווקא" כדי לבחון גבולות, מעמיד פנים, ומנסה את מזלו עם ההורים – כי בסופו של דבר, מה זה התבגרות אם לא משחקי כוח עם המרות השולטת?
אני לא לרגע לא תומך בכפיית ערכים על אנשים מבוגרים – זה מוביל רק לאלימות. כשאתה כופה על מבוגרים להתלבש בדרך מסוימת, או לאכול דברים מסוימים, אתה לרוב מוביל להיפך ממה שאתה רוצה – וגורם לניכור. אבל הנקודה היא שכפייה חשובה מאוד בשנות הילדות. אם זה בהטמעת כישורים מועילים, ערכים, או אהבת ידע באמצעות הקניית כלים, כמו שפה או מקצוע.
ספציפית בנושא הערכי, זה מאוד עצוב אבל הרבה מבוגרים באמת לא יודעים איך להתנהג. אני לא מסכים עם זה שעוני מוליד פשע בגלל שכל הערכים כולם מושתתים על העיקרון של "אל תעשה לאחרים מה ששנוא עליך". כל גנב יכעס מאוד אם יפרצו לביתו ויקחו לו את הטלויזיה. כל אנס ירתח מזעם אם יאנסו את אמא שלו – אבל הם עושים את זה לזולת בכל זאת. למה? כי הם משוכנעים שרק ככה הם יהיו מאושרים, והתקווה הזו לאושר היא יותר חזקה מהאכפתיות שלהם לזולת. האומנה שלהם באמיתות היצר מובילה אותם להרשות לו להשתלט עליהם.
מרגיז אותי כשאנשים משווים בין דת למדע, כי יש להם שני תפקידים שונים. המדע בא להקל על החיים בעולם החומרי, והדת באה לתת לאדם כלים להתעלות על היצר בדרך פסילת החומר וקידוש הרוח. אלה שני דברים שונים. המדע לא יגיד לך איך להסתכל על חתיכת עוגה ולהגיד – אני יודע שהיצר רוצה אותה, אבל אני לא. הדת כן תתן לך את הכלים האלה. המדע אולי ימציא תרופה שגורמת לך להיגעל מעוגה, אבל אין כאן עבודת נפש – רק רמאות. אם יום אחד לא תיקח תרופה, תהיה שוב רעב.
חייבים לחנך אנשים לשלוט ביצר, אם בבית או בבית הספר, לפני שנותנים להם זכות הצבעה. בדיוק כמו שלא נותנים אוטו למי שאין לו רשיון לנהוג. חופש הוא כלי – בדיוק כמו אוטו, אפשר ליסוע בו, ואפשר להרוג איתו.