ערב יום הזכרון, ה'תשס"ח

בערב יום הזיכרון אנו אמורים להרכין ראשנו, ולהתאחד סביב זיכרון חיילי וחיילות ישראל שהקריבו את חייהם למעננו. זהו יום בו נזכרים בגבורת החיילים, בעלומיהם שנקטפו. אבל זה לא יום הזכרון שלי. יום הזכרון שלי אינו של גיבורים. הוא אינו של יפי ויפות הבלורית. הוא יום זיכרון עצוב. הוא יום זכרון שלא היה צריך להיות.

כעשרים חיילים שקשורים בקשר ישיר או עקיף אלי נהרגו. אף אחד מהם לא היה צריך למות. כולם יכלו להיות איתנו, אילו מישהו היה עושה את המעשה הנכון.

אינני רוצה לספר על הלוחמים שנהרגו במלחמות. חמישה לוחמים נהרגו בחטיבה שלי במהלך מלחמת לבנון השנייה. אינני רוצה להרחיב על כך, כדי שבנות הפלשתים לא תצהלנה. אך הם לא היו צריכים למות, אם הייתה לנו מנהיגות נבונה. תשעה לוחמי חטיבה 551 שנהרגו בדבל, שהגדוד שלי יצא לחלצם, גם הם יכלו להיות בין החיים, אילולא ניתנה להם פקודה לא נכונה. דווקא כאן אינני בא בטענות למפקד שהורה להם להישאר בבית לא מתאים. במהלך הקרב מפקד צריך לקבל החלטות על בסיס רסיסי מידע, ולא תמיד ההחלטות הללו מתגלות כנבונות כאשר תמונת הקרב מתבהרת. גם על צוות הטנק שעלה על גבעה חשופה שהייתה קרובה לפלוגה שבה הייתי, וחטף טיל נ"ט ששרף את כול הצוות, אינני רוצה לדבר. גם כאן החלטות מאד לא נכונות כנראה גרמו למותם המיותר. אבל שוב, בנות פלשתים מחכות לעלוז, ולכן לא ארחיב.

גם על חברי לקבוצת האופניים, רז הבר ז”ל, שנהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי, לא ארחיב. מה יש להרחיב על תאונת דרכים. הכל ידוע, ועדיין 600 איש בשנה נהרגים.

הסיפור שתמיד מלווה אותי, הוא דווקא סיפור של קובי פוליקר ז"ל, האחיין של יהודה פוליקר. זהו סיפור של טעות, של טיפשות, של שחצנות, של התעלמות, ולבסוף, של אוזלת יד משוועת שלי. הוא אינו סיפור גבורה. הוא סיפור של אנטי–גבורה. של יום יום. של מוות מיותר בהחלט.

קובי היה חייל למופת בפלוגת נוב' 90 של שקד. הוא היה נבון, ומהיר וחרוץ. קשר מ"פ. בסוף אימון מתקדם הוא עוטר כחניך מצטיין פלוגתי, ובצדק רב. הבעיה התחילה מיד בסוף אימון מתקדם, לפני הירידה של הפלוגה לעזה. אביו של קובי חלה, וקובי ביקש מהמ"מ לצאת הביתה לבקר את אביו לפני שיורדים לקו (אם הפרטים אינם מדויקים, אנא סילחו לי). קובי קיבל תשובה שלילית, וכיוון שקובי היה בחור עם לב ענק, הוא לא יכול היה לוותר על ביקור של אביו החולה. כל תחנוניו לא עזרו. בצעד החלטי, קובי הודיע שהוא דופק נפקדות לשלושה ימים כדי לראות את אביו, ואז הוא יחזור לפלוגה. קובי אכן הלך לבקר את אביו, וחזר לאחר מכן לפלוגה. כשחזר חיכה לו משפט שדה על נפקדות. במשפט לא התחשבו במצב האב, ולא בכך שקובי היה חייל מצטיין שעזר ותרם לכולם. המ"פ שלח אותו, אם אינני טועה, לשלושים וחמישה ימי מחבוש. אני חושב שבכלא קובי נשבר. אינני יודע מה שבר אותו בדיוק. אך הכלא, מתוך ניסיון אישי בכלא הצבאי, הוא מקום ששובר אדם, ולא בונה אותו. הוא אומר לך "אתה אינך אדם שווה. אתה תת–אדם שנדחה מחיי החברה הנורמלית" אתה אינך שייך לפלוגה. אתה אסיר. המש"קיות בכלא עוזרות לך לחוש את התחושה הזאת. אתה, חייל שעבר טירונות כל כך קשה, ואימון מתקדם כל כך קשה, צריך להצדיע לרב"טית שני ימים בצבא, ולקרוא לה "כן המפקדת". מה עשית בצבא שמגיע לך שאקרא לך המפקדת? אלו אולי לא ימים קשים פיזית, אבל הם ימים משפילים. ובשביל קובי, חינך מצטיין, אדם עם לב רחב, זה כנראה עשה את זה. קובי חזר אלינו לעזה שבור, אם ראיה אחרת על החיים. ראיה קשה, אפילו נבזית.

במחלקה שלנו היו כמה חבר'ה מאד נבזיים. הם דאגו לעצמם בשמירות הלילה, והם התעללו בכל אדם חלש. אחד כזה, שהיה פגיע היה אלון. אלון היה חייל עם הרבה רצון ומוטיבציה, אך עם פחות חיילות מהסטאנדרט המקובל. הוא היה החייל די ש"הדיגום" (כלומר היכולת להראות מעולה), לא היתה תכונתו החזקה. אבל הוא היה חייל מורעל, שוחר טוב ובעל רצון להצליח. החבר'ה הנבזיים נטפלו לאלון (שאנו קראנו לו “פאצ'נגה”). הם קרעו לו את החולצה לפני מסדר, ולכן הוא נאלץ לעמוד מול המפקדים במסדר עם חולצה קרועה. המפקדים שלנו, באטימותם הרבה גם הענישו אותו על זה. לפני מסדר אחר, החבורה טבלה לו את הנשק שלו בחול. כשהוא עבר בין המיטות שלהם, הם בעטו בו מאחד לשני כאילו היה כדור. בקיצור "מיטב הנוער". אני לא חושב שקובי ממש עשה מעשים כאלו, אך הוא הפך להיות חבר של החבר'ה הבעייתיים.

המצב הזה החמיר מיום ליום. אני שהייתי חבר של פצ'נגה, לא יכולתי לעזור הרבה. המפקדים היו מנותקים מאיתנו. להגיע לראש הממשלה היה יותר קל מלהגיע אליהם. כל מה שיכולתי לעשות זה לתת לו תמיכה נפשית. אבל גם זה לא עזר.

יום אחד, פצ'נגה קובי ועוד חייל נשלחו לשלושה ימים לעמדה מבודדת. באותה עמדה, כך הסתבר הם הצליחו לעלות אחד לשני על העצבים. קובי איחר לפצ'נגה לעמדה, ופצ'נגה החזיר לו ואיחר בחזרה. המצב החמיר מאד, והם התחילו לפתח יחסי איבה קשים מאד, תוך שהם מענישים אחד את השני, "טוחנים” ומתעללים זה בזה. המפקד שהייה אתם. היה כנראה אדיש.

כשהם חזרו מהעמדה, אני לא הייתי מודע למריבה בינהם, אך הרגשתי שקוים אדומים נחצו. פעמוני האזעקה שלי צלצלו, והאורות האדומים הבהיקו בעוצמה. הרגשתי שמשהו לא טוב קרה, ומשהו עוד יותר גרוע עומד לקרות. למרות שלא היו לי קשרים עם קובי, החלטתי שאני הולך לדבר איתו. והדבר הזה לא היה לי קל. באותה תקופה הייתי אדם מופנם מאד, וחסר יכולת תקשורת ראויה. אבל בכל זאת החלטתי לדבר עם קובי. תפסתי אותו לשיחה, ואמרתי לו שהם הגזימו, ואם הם לא ירדו מהמריבה, יש לי תחושה שמשהו לא טוב עומד לקרות. קובי הסביר לי כמה הוא צודק בכעס שלו על פצ'נגה. קובי אמר לי שהוא לא יוותר. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברתי עם קובי. השיחה התנהלה בערך ב17:00. בשעה 00:03, אם אינני טועה, עמדתי להיכנס אל האוהל. ואז שמעתי חבטה חזקה, כאילו מישהו חובט בחוזקה עם קסדה על בלטה. הדבר הבא שראיתי היה את פצ'נגה רץ מהאוהל, כשקובי צועק אחריו "אני אהרוג אותך… אני אהרוג אותך". קובי לא הרג את פצ'נגה. לאחר שהוא נרגע הוא הלך לישון.

התברר שפצ'נגה חזרה מעמדת שמירה, לאחר שעוד פעם "טחנו" אותו שעתיים אקסטרה בעמדה. הוא היה מרוט ועייף. כל מה שהוא רצה זה לחזור למיטה ולישון. אלא שאחד מהחברה ה"נחמדים" של המחלקה, שכב על המיטה שלו. פצ'נגה, בעצבים ביקש ממנו שיקום. קובי מיד נחלץ לעזרתו של חברו הישן, ואמר לפצ'נגה "מה אתה מעיר אותו?”. פצ'נגה התרגז, והסערה שהלכה והצטברה בבטנם התפרצה לכדי קרב אגרופים. קובי איים להכות את פצ'נגה באגרפו, ופצ'נגה, מתוך עייפות וחוסר מחשבה, הכה את קובי בעוצמה בראשו. כמו שאני מכיר את פצ'נגה, הוא אפילו לא היה מודע לכך שיש לו קסדה. הוא היה פשוט חייל כזה, שלא היה סגור איפה הדברים שלו נמצאים. ובשעט הזעם, להערכתי הוא לא הרגיש שיש לו קסדה ביד.

קובי הלך לישון וגם פצ'נגה הלך לישון. לאחר שעתיים או שלוש, קובי התחיל לפרפר. הרופא התמהמה בקבלת ההחלטה, והזמין בהתחלה אמבולנס. אך לאחר שהפירפורים התחזקו, הוא החליט להזמין מסוק. בשעה 03:30 נחת מסוק ליד האוהלים שלנו, ופינה את קובי לבית החולים. יומיים אחר–כך, הודיעו לנו שקובי נפטר.

זהו סיפור עצוב וסתמי. אילו המפקדים היו מתחשבים בקובי, החייל המצטיין שלהם, ונותנים לו לבקר את אביו החולה, קובי היה נשאר חייל מצטיין, ולא חובר לחיילים הבעייתיים. אילו המפקדים היו מגלים קצת תבונה רגשית, הם היו יודעים לא לשים את פצ'נגה וקובי ביחד. אילו הם היו קצת יותר קשובים ופתוחים אלינו, יכול להיות שהם היו מבינים שיש כאן קבוצת חיילים מתעללת. אילו היה בקרבנו מישהו שהיה עוזר אומץ ועוצר את מחול השדים של הקבוצה המתעללת, כל זה לא היה קורה. אילו הייתי בעל יותר כוח שכנוע בזמנו, הייתי מצליח להוריד את המתח בין השניים ולמנוע את התקרית. אילו קובי היה מקשיב, כל זה לא היה קורה.

כל כך הרבה הזדמנויות היו לעצור את האירוע, ואף אחת מהן לא הצליחה.

אותי הטרידה תמיד השאלה, מדוע לא הצלחתי למנוע את האירוע? למה לא הגעתי ללבו של קובי? מאז התבגרתי, ולמדתי כיצד להגיע ללבם של ניצים. אני מקווה כי יהיה לי כוח לעזור, אם פעם יזדקקו לי.

הלקח שלי מאותו אירוע, ומאותם אירועי מוות מיותרים שראיתי, היה שעלי לעשות כל מה שניתן כדי שחברי, ולוחמים אחרים לא ימותו סתם. לא ימותו בגלל טיפשות, או עיוורון.

אין לי בעיה לשרת בצה"ל. לאורך השנים עשיתי יותר מילואים מרוב הקצינים שבחטיבה שלי. היו שנים שבהם עשיתי יותר משישים יום מילואים. גם כיום בגיל 37 פחות כמה חודשים, אני ממשיך לעשות מילואים ביחידה קרבית. אבל אני מנסה לשנות, לתקן, להבין את פשר המחדלים, ופשר השגיאות. אני מחפש דרכים לתקן. זאת אחת הסיבות שאני עוסק בפילוסופיה חברתית וצבאית. חברי המתים, אינם מניחים לי. הם תובעים שדמם לא יהיה הפקר, שטעיות סתמיות וטיפשיות לא יקרו. שאם עלינו לסכן את חיינו, ואף להקריבם, יהיה זה למען מטרה ראויה, ולא בגלל טיפשות. אין דבר יותר גרוע, מלמות בגלל טיפשות

יהיה זכרם ברוך.