במשך זמן רב אני קורא את הסדרה האוטוביוגרפית של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה (Churchill 1950). באמצעותה אני לומד להכיר גם את מלחמת העולם השנייה, וגם את הדרך בה נוהלה המלחמה על ידי בעלות–הברית.
תוך כדי הקריאה צצו במוחי שאלות לגבי הדרך שבה נוהלה המלחמה מהצד הגרמני. שאלות כמו, למה אפשרו הגרמנים לבריטים לחלץ את הצבא הבריטי מצרפת לאחר הקריסה של צרפת במאי 1940. מדוע היטלר פתח חזית נוספת קשה ומסוכנת מול הרוסים, כאשר הוא יודע שיהיה עליו להמשיך ולהלחם במה שאז כונה "האימפריה הבריטית". איך הצליח הצבא הגרמני לשרוד כל כך הרבה זמן, מול שלוש אימפריות ענקיות. מה חישל את רוח חייליו להלחם עד המטר האחרון בברלין. אני שואל את השאלות הללו, כדי להבין מדוע vדיקטטורה הנאצית הצליחה לשגשג, אך גם מדוע היא לבסוף קרסה.
כדי לנסות לענות על השאלות הללו, קניתי את הספר The German generals talk של לידל–הרט. הספר הוא תוצר של עבודת תחקירים, שערך אחד מגדולי המומחים האסטרטגים של המאה ה-20, עם הפיקוד הבכיר הגרמני. הספר נכתב לאחר שלידל הרט ביקר את הגנרלים הגרמנים המובסים בבית הכלא, וניסה להבין בעזרתם את המלחמה מהצד הגרמני.
במהלך הקריאה, התבררו לי מספר לקחים גם לגבי הפעלת טרור והשפעותיו על אוכלוסיות שונות. ללקחים אלו יש משמעות גם לקונפליקט הפלסטיני–ישראלי בו אנו נמצאים.
על פייסנות ומלחמה.
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חתמו הגרמנים על הסכם השלום של וורסאי. ההסכם נועד בין היתר, להגביל את כוחה הצבאי של גרמניה, ולמנוע ממנה את היכולת לפתוח במלחמה נוספת. מגבלות שונות הוטלו על הגרמנים, כמו הגבלת הצבא הגרמני ל-100 אלף חיילים וקצינים (צבא קטן מאד בקנה מידה אירופאי). פירוק המטכ"ל, איסור על החזקת טנקים, ארטילריה ומטוסים, והגבלת כוח הצי הגרמני למינימום. בנוסף התחייבה גרמניה לשלם לבריטניה וצרפת פיצויים על נזקיי המלחמה. אילו נשמרו ההגבלות הצבאיות, לא היה באפשרותה של גרמניה כעבור 20 שנים לסכן את המעצמות הצרפתית והבריטית. אך בסדרה של ויתורים מדיניים, צרפת ובריטניה אפשרו לכוח הצבאי הגרמני לגדול ולהתחזק. ב-1935 היטלר, הפר את הסכם וורסאי והחל בהגדלת הצבא הגרמני. צרפת ואנגליה, שלא היו מעוניינות במלחמה נוספת, ויתרו לגרמניה, ואפשרו לכוח הגרמני הצבאי לגדול. בעולם המערבי נשמעה אפילו תמיכה במהלכים הללו של גרמניה, בטענה כי בכך הגרמנים מחזירים לעצמם את הכבוד האבוד שלהם, ודבר זה ייטול מהם את הרצון לצאת למלחמה. טענה אחרת הייתה שגרמניה חזקה תוכל למנוע מהמהפכה הקומוניסטית של בריה"מ לחדור לאירופה.
גם כשגרמניה התחילה בתהליכי התפשטות, על ידי הפרת הסכם הפירוז של הריין, סיפוחים מחודשים של אזורים שהיו שייכים לה לפני מלחמת העולם בחבל הסודטים בצ'כו–סלובקיה וסיפוח אוסטריה, מדינות המערב נמנעו מלתקוף את גרמניה. בשלבים אלו היה עדיין מעמדו של היטלר לא יציב, וצבאו רחוק מבשלות, ואילו צבאות המערב היו חזקים יותר.
בשלבים אלו, הייתה תסיסה במטכ"ל נגד היטלר. בצבא הגרמני היו מפקדים שביקשו לבצע הפיכה צבאית (עמ' 87 – 89). אך היטלר הצליח לשלוט בצבאו באמצעות מניפולציות כוח מתוחכמות. מה שמנע מהמטכ"ל לבצע את ההפיכה היו מספר גורמים. קודם כל היטלר נבחר בבחירות חוקיות ולגיטמיות (על פי חוקת רפובליקאת ווימאר. על פי השיטות הנהוגות כיום, תהליך זה היה נחשב להשתלטות ברוטלית). מיד לאחר היבחרו, חוגים המקורבים ל Hammerstein ו– Schleicher, חשבו על הפיכה צבאית, אך החליטו שאין סיכוי להפיכה צבאית כזאת. אנשים אלו היו גנרלים וותיקים בדימוס, ולא היה להם קשר ישיר עם הצבא, ולכן לא יכלו להפעיל אותו. בנוסף היטלר החדיר לפיקוד הבכיר מפקדים נאמנים לו. הוא דאג שכל מפקד בכיר יבודד משאר המפקדים, ובכך הוא יצר הפרד–ומשול. בנוסף היטלר הקים את חיל האויר, שבו היו יחידות הנ"מ. ליחידות הנ"מ היו כלי נשק יעילים נגד אדם ונגד טנקים, ולכן יחידות הנ"מ היו יכולות למנוע הפיכה צבאית. בכך יצר היטלר מצב שבו הפיקוד הבכיר בצבאו נאלץ להיכנע לרצונו. אך יחד עם זאת, כאשר היטלר התחיל בתהליכים הסיפוח, הוא נחשב בעיני רבים למשוגע, ויתכן שאם גרמניה הייתה מותקפת בשלב ההתפשטות הראשונית שלה על ידי צרפת ובריטיניה, גורמים אנטי–היטלראיים במטכ"ל, היו מוצאים להם אוזן קשבת יותר בצבא, והם היו מסוגלים להפיל את היטלר.
ההצלחה גרמנית – הגאונות ההיטלראית
היטלר היה נבון וחכם יותר מהמטכ"ל שלו בכל הקשור למהלכים ברמה המדינית וברמה הטקטית. הוא לא הבין מספיק ברמה האסטרטגית, וזו הייתה נקודת החולשה שלו. עליית גרמניה ונפילתה קשורים ליכולות הללו של היטלר וגם לחסרונותיו.
היתרון של היטלר על אנשי צבאו המקצועיים, בהבנת תהליכים מדיניים, גרמו לו להתעלם מאזהרות הגנרלים שלו, כאשר אלו הזהירו אותו שהצבא אינו מוכן למלחמה. היטלר הבין את הפציפיזם של צרפת ובריטניה, והוא הניח שגם אם צבאו לא יהיה מוכן למלחמה, המדינות הללו לא יתקפו אותו. צרפת הייתה מובסת נפשית ממלחמת העולם הראשונה. היא איבדה מיליון וחצי לוחמים, והיא נעדרה את הרוח הציבורית שנדרשה להתמודדות מול גרמניה המתחמשת. בבריטניה שלטו רוחות פציפיסטיות, שהתנגדו לכל מלחמה. היטלר הבין שאין איום ממשי על צבאו, וכך הצליח היטלר לכבוש את אוסטריה, וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מבלי שמדינות המערב יתנגדו. בשלב מסויים, בכל זאת מדינות המערב הבינו שיש לעצור את ההתפשטות הגרמנית. הם התריעו בפני גרמניה שאם גרמניה תיתקוף את פולין, זאת תהיה מבחינתם הכרזת מלחמה. על אף החשש של המטכ"ל הגרמני, היטלר הבין לליבם של אזרחי מדינות המערב, והבין שגם כאן לא תתרחש מהומה גדולה.
על פי העולה מהספר של לידל הרט, נראה כי כוונתו של היטלר הייתה לכבוש את מזרח אירופה, ולהתחלק בשלל עם רוסיה. הוא כנראה קיווה שבכך הוא יזכה לעתודות של נפט ושטחי חקלאות הגדולים הנמצאים במזרח אירופה. בכך הוא יבצר את מעמדה של גרמניה כאימפריה חזקה. היטלר קיווה שרוחות הפציפיזם והתבוסתנות ישררו, ומדינות המערב יסכימו לכיבוש מזרח אירופה.
לאחר שגרמניה תקפה את פולין (שוב על בסיס שטחים שהיו בהם גרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה), צרפת ובריטניה בכל זאת הכריזו מלחמה על גרמניה. אך זאת הייתה מלחמה מזויפת, כפי שהיא כונתה מאוחר יותר. בריטניה וצרפת לא תקפו את גרמניה. הן עמדו על קו הגבול בין גרמניה לצרפת ולא עשו דבר. המעט שנעשה היה מספר קרבות בין גרמניה לבריטניה סביב כיבוש נורווגיה בידי הגרמנים, אך גם שם הבריטים לא הראו נחישות גדולה מידי (צ'רצ'יל התלונן קשות על כך שלא נותנים לו לכבוש אזורי מפתח בנורווגיה, כדי להקדים את הכיבוש הגרמני).
כשהגרמנים הבינו שמדינות המערב לא עומדות לחתום איתם הסכם שלום, נוצרה פאניקה במטכ"ל הגרמני. הגרמנים ידעו שאין להם את אוצרות הטבע הדרושים למלחמה ממושכת, ושבסופו של דבר, מדינות המערב יתארגנו ויתקפו את גרמניה. היה גם חשש, שאם מצב המלחמה יימשך, רוסיה תנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את גרמניה ולכבוש אותה. היטלר הבין שיש לעשות מעשה ולכבוש את צרפת, כדי להוציא את מדינות המערב מהמשחק.
המטכ"ל הגרמני התנגד לתכניותיו של היטלר. הם חששו כי סיפור המעשה של מלחמת העולם הראשונה יחזור על עצמו. שוב גרמניה תצליח לכבוש חלק מצרפת, ואילו הצרפתים יתאוששו, ובמלחמה ארוכה יכריעו את גרמניה (הגנרלים, עמ' 112). המטכ"ל הגרמני לא האמין ביכולתו לכבוש את צרפת.
היטלר, שוב התעלה על הגנרלים שלו, והבין שהצרפתים הם עם תבוסתני ומושחת. הוא הבין גם שהמטכ"ל שלו מקובע ואינו חושב על דרכים חדשניות. ובאמת, דרך הכיבוש שהציע המטכ"ל חזרה בדיוק על אותו מתווה של מלחמת העולם הראשונה. כדי לפתור את בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל שלו, קידם היטלר רעיון שהציע קצין זוטר יחסית, אך בעל מחשבה צבאית מבריקה. היכולת הזאת לעבור דרך ההיררכיה הצבאית ולקדם את מי שנראה לך כמוצלח, היא תכונה ייחודית שאפשרית כנראה רק בדיקטטורות. שם הקצין היה מאנשטיין , והוא היה קצין האג”מ של קבוצות הארמיה A. מאנשטיין הבין את כוח השריון ואת היכולת שלו לנוע בשטחים שנחשבו בלתי עבירים. הוא טען שיש לתקוף דרך הארדנים (שנמצאים באגף המזרחי של צרפת), כיוון שאזור זה שיחשב בעיני הצרפתים כבלתי עביר לשריון, ולכן הצרפתים לא ימקמו במקום זה כוחות הגנה גדולים.
הצבא הגרמני פעל אכן לפי התכניות של הגנרל הצעיר, והחלק הצפוני של צרפת נכבש במהירות עצומה. בריטניה וצרפת הוכרעו בקרב זה, כיוון שהם לא הבינו את התפתחות השריון וחיל האוויר בין שתי המלחמות. במלחמת העולם הראשונה, היו כוחות אלו בחיתוליהם ולא שימשו תפקיד מכריע בקרבות. אבל מאז, הלכו והתפתחו כוחות השיריון והאוויר על ידי הגרמנים, והפכו לכוח מחץ שאין לעמוד בפניו באמצעים של מלחמת העולם הראשונה. זה המחיר שצבא ועם משלמים, כאשר בראשו עומדים אנשים מקובעים ולא יצירתיים.
דבר נוסף שהכריע את הקרבות מבחינת המערב היה השחיתות והתבוסתנות שאחזו בצרפתים. צ'רצ'יל התלונן קשות נגד רוח הלחימה הנמוכה של הצרפתים, עוד בזמן "המלחמה המזויפת" (מספטמבר 1939 ועד ההתקפה הגרמנית במאי 1940). הניהול הכושל של הצבא הצרפתי גרם לכך, שמהלך אלמנטרי בתורת המלחמה, כמו שמירת עתודות, לא יתבצע על ידי הפיקוד הצרפתי. הצבא הצרפתי היה עבור הגרמנים כמו חמאה רכה עבור סכין חם.
ולבסוף, התבוסה הגיעה כאשר הממשלה הצרפתית הוחלפה בתהליך הדחה מהיר על ידי גנרל פפאין התבוסתן. בהסכם הכניעה של הצרפתים קם ממשל וישי, שהיה בעצם משטר צמית של הגרמנים. משטר זה זכור בהיסטוריה הצרפתית ככתם מוסרי שחור ומביש.
תחילת התבוסה הגרמנית – חולשת הדיקטטור
היטלר קיווה עדיין שניתן יהיה להגיע עם בריטניה להסכם שלום. היטלר רחש הערכה גדולה לבריטים (הגנרלים, עמ' 106). הוא קיווה שצ'מברלין הפצפיסט יבין שאין טעם במלחמה ארוכת טווח, ויעדיף שלום, שבו בריטניה וגרמניה יחלקו את השליטה בעולם. במסגרת יצירת הרצון להגיע לשלום, היטלר נתן לצבא הבריטי "לחמוק" מהצבא הגרמני בדנקריק. במשך כל תקופת המלחמה הבריטים היו בטוחים שהחילוץ מדנקריק היה נס גלוי, אך בסוף המלחמה התברר שזה לא היה נס, אלא מעשה שנעשה בכוונה כדי שהבריטים לא ירגישו מובסים, וכדי שיהיו מוכנים להגיע להסכם שלום עם גרמניה (ע”מ 106).
אלא שכאן היטלר עשה את הטעות הראשונה שלו. טעות שדיקטטור אחר בשם נסראללה גם עשה. הבריטים אומנם היו פציפיסטים בזמן שלום, אך כשחרב הונחה על צווארם, הם איבדו כל סממן של פציפיזם, ודרשו מהממשלה הבריטית להילחם. כתוצאה מכך איבד צ'מברלין את אמון הפרלמנט, ובמקומו מינה המלך דמות קצת יותר קשוחה, או בעצם יש לומר, הכי קשוחה בשכונה…. את ווינסטון ס. צ'רצ'יל, המכונה “הבולדוג”.
צ'רצ'יל, מיד עם תפיסתו את כס ראשות הממשלה, דחה את כל הצעות השלום הגרמניות. הוא הבין שחתימת הסכם שלום עכשיו, תאפשר לגרמניה להתחזק ולהפוך לדיקטטור החדש של העולם. הוא הבין כי אם האימפריה הבריטית לא תלחם היום, מחר היא תהפוך להיות מדינת וואסל של גרמניה.
בסדרת נאומים מפורסמים וידועים היטב , החדיר צ'רצ'יל בקולו המיוחד, השקט והבוטח אמון בבריטים ובעמי העולם החופשי. הוא אמר להם שבמשך מאות שנים נאבק העם הבריטי להשיג את החרות. אם ינצחו הגרמנים, תחזור אירופה והעולם לתקופת ימי הביניים. הוא אמר לעמו: אנחנו נלחם בהם על החופים, בתעלות ובמחפורות. אנחנו נלחם בכל מקום עד שנביס אותם. גם אם בריטניה תיכבש, האימפריה הבריטית תמשיך ללחום בגרמנים, עד שכל מדינה תשיג שוב את חרותה. ואם האימפריה הבריטית ומדינות הקומנולט' יתקיימו עוד 1000 שנים, אנשיהם עדיין יאמרו "זאת הייתה שעתם היפה ביותר" (פראפרזות מכמה נאומים).
צ'רצ'יל בנה את הביטחון של תושבי בריטניה ביכולתם להביס את הגרמנים, ולהיטלר השתבשו התוכניות. מאחר שהתוכניות הראשוניות של היטלר השתבשו, הוא פתח במהלך חלופי. הוא ניסה לשבור את רוחם של תושבי בריטניה, על ידי יצירת הרושם שהגרמנים עומדים לפלוש לבריטניה בכל רגע, ובמקביל חיל האויר הגרמני התחיל בהפעלת טרור נגד אזרחי בריטניה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון וערים אחרות, כדי לשבור את האזרחים הבריטים, ולהביא לכניעת בריטניה. מידי ערב נהרגו בלונדון מאות אזרחים. מנגד הבריטים השיבו מלחמה. בקרב המפורסם על בריטניה, חיל האוויר הבריטי הכה בחיל האויר הגרמני. ואילו המדע הבריטי שיבש את יכולות הפגיעה של הגרמנים (ראו פרק 4, ספר ב' , כרך 2 – The wizard war). אלא שלמרות המאמצים של הבריטים, עדיין בתקופה של מספר חודשים מועט, נהרגים בבריטניה 43 אלף אזרחים. .
בניגוד לציפיות הגרמניות, הרוח הבריטית לא נשברה. היא רק התחזקה. גרמניה מוצאת את עצמה במצב מאד לא נעים. היא נמצאת מול יריב גדול וחזק במערב, ובמזרח נושף בעורפה ענק רדום ומסוכן בהרבה… הצבא הרוסי.
כדי להקדים תרופה למכה, גרמניה פותחת במתקפת הפתעה נגד הרוסים (עמ' 110). היטלר מעריך כי שלטונו של סטאלין אינו יציב (יש לזכור כי סטאלין רק ב-1937 ערך מסע חיסולים ענק בצבאו). היטלר העריך כי תוך מספר שבועות הענק הרוסי ירד על ברכיו.
גם כאן היטלר טעה. רוסיה לא נכנעה. היא הייתה גדולה מידי, פראית מיד ולא מפותחת מידי, מכדי שגרמניה תצליח להכריע אותה. הכבישים ברוסיה היו דרכי עפר פרימיטיביות מהמאה ה-18. השיריון הגרמני והתובלה הגרמנית מצאו את עצמם שוקעים בבוץ הרוסי עד צוואר. המרחבים האדירים של רוסיה בלעו אליהם את הצבא הגרמני. ניסיונות האיגוף והכיתור של הצבא הרוסי בידי הצבא הגרמני נכשלו. אומנם הרוסים איבדו כמויות עצומות של חיילים, אך עמוד השדרה הרוסי לא נשבר (בכל מהלך המלחמה אבדות הצבא הרוסי מוערכות בכ-5 מיליון הרוגים). המוכנות של החייל הרוסי להילחם ולהקריב את חייו הייתה איומה ומפחידה. הקרבות היו אכזרים ועקובים מדם. יחסית לחזית המערב, רוסיה הייתה גיהינום עבור החילות הגרמניים.אלא שבניגוד לצפיות של בן המערב המודרני, החייל הגרמני הלך והתחזק אף הוא במזרח. האמון שהיה לחיילים בהיטלר היה עצום, והם היו מוכנים לקרבות קשים מאד כדי להגשים את חלום גרמניה הגדולה והסדר העולמי החדש.
הספר של לידל אינו מסביר מדוע היה האמון של החייל הגרמני בהיטלר כל כך גדול. יתכן מאד כי התעמולה הנאצית, על תחכומה הרב ויכולתה לנגן על כל הצדדים האפלים בנפש הגרמנית, הפכה את החייל הגרמני למאמין גדול בחזון הנאצי. חזון בדבר עולם מסודר וחדש, בו הגזע הארי ישלוט בעולם, ובו כוחות הרשע הבולשביקים והיהודים (שחד–הם בעייני הגרמנים), יכחדו מהעולם. החזון הזה כנראה הניע את החייל הגרמני למוכנות הקרבה בלתי–תאמן.
בניגוד לחייל הפשוט בשדה הקרב, הפיקוד הבכיר ידע שגרמניה נמצאת בפני אובדן. יתרה מזאת, כל הניסיונות שנערכו בעבר לשכנע את היטלר להימנע מעימות שיביא לחורבן גרמניה נכשלו, והיטלר איבד את האמון שלו בגנרלים שלו. חוסר האמון הלך וגבר כיוון שעד עכשיו היטלר צדק בהערכותיו, ואילו הגנרלים טעו.
הדבר הזה הקשה על הגנרלים למנוע את האסון ברוסיה. היטלר האמין בכוחו של החייל הגרמני, וביכולתו לעמוד בכל מתקפה רוסית. הוא לא הבין שצבא, עד כמה שהוא אמיץ, אינו יכול להתקיים זמן רב ללא אספקה. כאשר ב-1943 וב-1944 הגיעו התקפות הנגד הרוסיות הגדולות למימדים מדאיגים, היטלר פקד על הצבא הגרמני לעמוד במקום ולא לסגת אף שעל. כתוצאה מכך כותרה הארמיה ה-6 של פאול בפאתי סטלינגרד, ולאחר כמה שבועות של לוחמה קשה ומיותרת, נכנעו כ– 92 אלף חיילים גרמנים. הטקטיקה של היטלר לא השתנתה גם בהמשך, וכתוצאה מכך הלך הצבא הגרמני ואיבד נתחים גדולים מכוחו, בגלל איגופים רוסים וניתוק צבאותיו מקווי האספקה. כאשר הקרב עבר לאדמת גרמניה, הצבא הגרמני כבר היה חלש מאד, מבחינת כמות הכוחות העומדים לרשותו. הגנרלים מציינים, שלו ניתן להם לסגת כפי שרצו, היה לרוסים הרבה יותר קשה להביס את גרמניה.
חוסר האמון הזה בהיטלר בשדרת הפיקוד הבכיר, הביא לניסיון ההתנקשות בהיטלר ב20 ביולי 1944, על ידי קצינים במטכ”ל. הניסיון נכשל, והאמון של היטלר בפיקוד הבכיר שלו ירד לאפס. על אף שהצבא הגרמני כבר לא היה צבא בסוף שנת 1944, החייל הגרמני נשאר נאמן לפיהרר החיילים הגרמנים נלחמו בחרוף נפש עד המטר האחרון בברלין. כמות האבדות בצד הרוסי ממחישה עד כמה החייל הגרמני היה נחוש להאבק עד המטר האחרון. רק בקרב על ברלין, איבד הצבא הרוסי כ-80 אלף חיילים.
במערב הסיפור היה דומה. גם כאן היטלר לא אפשר נסיגות, ואיפשר לבעלות הברית המערביות לכתר את צבאותיו ולהכניעם.
כמה לקחים שתקפים לימינו
אידאולוגיה
לאידאולוגיה היה תפקיד חשוב ומכריע במלחמת העולם השנייה. האידאולוגיה הנאצית איפשרה לגרמניה ליצור כוח צבאי יציב וחזק לאורך כל שנות הלחימה. האידאולוגיה הקומוניסטית–פשיסטית (מולדת–מפלגה–סטאלין) איפשרה לחייל הרוסי להיות לוחם אכזר ללא–חת. גם האידאולוגיה הליברטנית של בעלות הברית המערביות הייתה חשובה ליכולתן לנהל ביעילות את המלחמה. היא אומנם לא קידשה את הקרבת החיים של הלוחם, כפי שהדבר נעשה במדינות הדיקטטוריות, ובמקרים רבים צבאות הברית נכנעו במקום שרוסים וגרמנים לא היו נכנעים, אך היא אפשרה לבריטים לעמוד איתן מול הטרור הגרמני והיא אפשרה את גיבושן של מדינות הקומונולט' וארה"ב לכדי אימפריה לוחמת ענקית. היא גם אפשרה ליצור אמון והפריה בין הדרגים הלוחמים לדרגים המדיניים.
בניגוד ל"הכתבות" שהדרג המדיני במדינות הדיקטטוריות (רוסיה וגרמניה) כפה על הדרג הצבאי, בבריטניה וארה"ב נשמר לאורך כל הלחימה דיאלוג בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. הדיאלוג הזה אפשר למדינות לנווט בין שיקולים מדיניים לשיקולים צבאיים, וליצור פעילות יעילה לטווח הארוך.
טרור ואידאולוגה
אחד השיקולים העיקריים שעומדים מאחורי המוכנות של מדינה נתקפת להיכנע הוא כמות הפגיעה בתושבים אל מול התועלת שיוצאת מהמשך לחימה. מדינות שלא ראו תועלת בהמשך לחימה, כמו בלגיה, הולנד וצרפת, נכנעו במהרה לגרמניה. לעומתם, בריטניה לא נכנעה, כי אזרחיה הבינו באמצעות החזון של צ'רצ'יל שכניעה לגרמניה תביא לאובדן החרות. ולכן הבריטים היו מוכנים לספוג עשרות אלפי אזרחים הרוגים, ובלבד שלא להיכנע לגרמניה.
ניתן להמחיש את השפעת השילוב של טרור ואידאולוגיה על יכולת של עם להחזיק מעמד בקריסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בריטניה הצליחה ליצור מצב בו גרמניה הייתה נצורה, ואזרחי גרמניה רעבו ללחם. במקביל, רעיונות סוציאליסטים, אנטי אימפריילים התחילו לחדור לגרמניה. השילוב בין האידאות האנטי–אימפיליות לבין הטרור הבריטי כנגד אוכלוסיה אזרחית, הביאו לכך שגרמניה תכרע תחת מהפכות פנימיות ולא תחת מלחמה.
במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כיוון בדיוק לכך. הוא הרבה להשתמש בהפצצות ערים גרמניות וביצירת רעב בגרמניה כדי להכניע את הציבור הגרמני. אלא שהפעם השיטה לא צלחה בידו. מולו עמד עם מלוכד באידאולוגיה רדיקלית וחזקה. הגרמנים לא נכנעו גם לאחר שבעלות הברית הפציצו ערים רבות בגרמניה, והרגו כנראה מאות אלפי תושבים. בלילה אחד הם הרגו כ– 20 עד 30 אלף אזרחים בדרזדן, אך הגרמנים לא וויתרו ולחמו עד המטר האחרון.
לקחים לגבי המלחמה בחמאס
הלקח הזה רלוונטי לגבינו. הרעבת תושבי שלטון החמאס וכתישת עזה כנראנ לא תעזור כנגד משטר האוחז באידאולוגיה קיצונית ומשכנעת. אידאולוגיה חזקה, מאפשרת לציבור לעמוד בפני פגיעות קשות מאד. לכן, אם אנו רוצים להכריע את החמאס בעזה, יש צורך לשלב במלחמה בחמאס, החדרה של רעיונות אידאולוגיים אנטי–איסלאם–רדיקליים. כדי להצליח בכך, יש צורך להבין את האידאולוגיה של האיסלאם הרדיקאלי, ולאחר מכן למצוא את החולשות שלו (ולא חסרות כאלו).
אבל אין להסתפק רק בהכרעה. אם החמאס יוכרע, ואם לא נציע לתושבי עזה ויו"ש אופציה של חיים משגשגים, במוקדם ובמאוחר המצב ישוב לקדמותו.
את הלקח הזה למדו על בשרם מדינות המערב במלחמת העולם השנייה.
לאחר שמדינות ההסכמה (המדינות המערביות) הכריעו את גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הן ביקשו להעניש את גרמניה, ולכן הם חייבו אותה לשלם על הנזקים של המלחמה. כתוצאה מכך הם השרו מצב כלכלי קשה מאד בגרמניה. העוני, האבטלה והרעב הניעו את הגרמנים לידיהם הפתוחות של הקיצונים הנאצים, ומתוך השילוב הזה של תבוסה ומצוקה כלכלית קשה, נולדה מלחמת העולם השנייה.
מפוקחות וחכמות יותר, הבינו מדינות המערב שכדי למנוע מלחמות נוספות באירופה, יש לדאוג לכלכה יציבה ומשגשגת ולשלטון דמוקרטי יציב ושוחר שלום. בתוכנית מרשל, ארה"ב שיקמה את גרמניה ואיפשרה לה לשגשג ולפרוח במהרה. מאז, במשך יותר משישים שנים, אירופה המערבית רגועה ומשגשגת.
גם אנחנו, אם לא נצליח לגרום לפלשתינים לחיות בשגשוג כלכלי וברווחה, לאחר שנכריע את שלטון החמאס, נשיב על עצמנו את המלחמה. יש לדאוג, כפי שדאגו בעלות הברית המערביות למערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, לכך שבעזה ישלוט שלטון טוב ומיטיב עם אזרחיו. שלטון שוחר דמוקרטיה ולא מושחת. שלטון שיעניק לעמו סיכוי טוב לשגשוג כלכלי ורוחני. ללא שלטון כזה אין סיכוי לרגיעה. הפת"ח אינו השלטון הזה. כל פלסטיני יאמר שזהו אחד השלטונות המושחתים ביותר שקיימים. הפת"ח בעזה קרס, כיוון שזה היה שלטון שהתקיים על שחיתות וריקבון. אסור לנו לבנות על אבו מאזן וחבריו. גם אם יצליח להביס את החמאס, השלטון שהוא יקיים, יהיה מושחת, ויגרום שוב להתחזקות החמאס. לכן עלינו להכריע את החמאס, להכריע את הפתח, ובעזרת הפלסטינאים ומדינות המערב לסייע בהקמת משטר פלסטיני שוחר שלווה.
ישנה חלופה לאופציה הזאת, והיא לספח את כל יהודה שומרון וחבל עזה. אבל אז עלינו להעניק שיווין זכויות מלא לפלסטינאים, על כל המשתמע מכך. זאת אופציה רדיקלית, ולא קלה ליישום, ולא בטוח שרוב הציבור בישראל מעוניין בה.
Liddell Hart, B. H. (1948). The German generals talk. New York, HarperCollins.
Churchill, S. W. (1950). The second world war, The riverside prees Cambridge.
א. היטלר היה טקטיקן גאון ואסטרטג גרוע. הוא המציא את הבליצקריג, שגרם לו להצליח בקרבות רבים מאוד. מצד שני, הוא לא העריך נכון את היכולת שלו לכבוש את אנגליה ואת ברה"מ, וזה מה שהביא לנפילתו – כמו שקציני המטכ"ל שלו העריכו מראש.
ב. לא שהפת"ח לא מושחת, אבל הפת"ח התמוטט בעזה בגלל שאנחנו החרבנו את כל מנגנוני השלטון שלו, בצורה מכוונת, בחומת מגן.
ג. אתה מניח שיש לנו את האפשרות להפיל את שלטון חמאס ואז לבחור שלטון פלסטיני אחר. ניסינו עשרות פעמים בהיסטוריה להחליט עבור שכנינו איזה שלטון יהיה להם – בכל פעם זה נגמר גרוע מאוד. אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם הבחירות שלהם.
הי נדב,
א. מסכים איתך. כתבתי את זה בפוסט
ב. שמע… קשה להאשים אותנו בכול….לארך ההיסטוריה, גם כשלא היתה מדינה יהודית, שלטונות משוחתים קרסו. הפת"ח, אם תשאל כל פלסטיני, הוא הארגון הכי מושחת במזרח התיכון כנראה. החבר'ה של דחלן, פשוט לא נלחמו, מפקדים ברחו והשאירו את החיילים שלהם להילחם. נראה שהם אפילו לא ניסו.
ג. אני מניח שאם נקרא את החזון החמאסי, נראה שהם לא יהיו מתונים. זהו אירגון דיקטטורי, המבקש להשמיד את מדינת ישראל. להזכירך, שהארגון הזה אינו לבד, והוא חלק מאמץ משותף המנהול על ידי אירגוני איסלאם רדיקיליים הפרושים בעולם, שמבקשים להילחם במערב.
אני בתור צרפתי, לא היתי נותן למשטר הנאצי לגדול, ולתת לו עוד שטחים, אם הייתי יודע שזה ידרדר את המצב למלחמה עקובה מדם. כך גם עם החמאס – הייתי מנסה להחליש אותו ואף להכריע אותו לחלוטין.
הייתי מנסה, כמו שארה"ב עשתה, להקים משטר דמוקרטי בעזה, או לפחות לא איסלאם-רדיקלי. אני בטוח שהאיחוד האירופי, המדינות הערביות הלא-רדיקליות וארה"ב יתמכו במהלך כזה. זה אפשרי, וזה נעשה בהיסטוריה פעמים רבות.
ב. הפת"ח מושחת, אבל רחוק מלהיות המושחת ביותר במזה"ת. הממשל בסעודיה ובמדינות המפרץ נראה לי מאוד יציב, והוא בטח לא פחות מושחת.
לגבי ההאשמה שלנו – אני לא טוען שזה רק אשמתנו. אבל אחרי שהחרבנו את כל מוסדות השילטון של מי שעתיד היה להיות הפרטנר שלנו, אל לנו כי נלין שהתמוטט. יכול להיות שזה היה קורה גם אחרת; בטוח שהפעולה שלנו לא חיזקה את הפת"ח.
ג. החמאס הוא ארגון איום ונורא. השאלה היא מה עושים עם העובדה הזו.
תן לי להציב אותך במצב ההופכי – בישראל נבחר מנהיג שאתה חושב שהוא איום ונורא (ביבי, לצורך הדיון). ארה"ב מסכימה איתך שהוא איום ונורא, פולשת לישראל, מפילה את ביבי ומכריזה על בחירות חדשות. למי תצביע? אני אצביע ישר לביבי. באותו אופן, כניסה לעזה והפלת החמאס רק תסמן אותם כשלטון לגיטימי שהופל ותחליש עוד את הפת"ח. אם תעשה שוב בחירות, הם יבחרו (ואם לא תאפשר להם להתמודד, הבחירות יוחרמו).
הי נדב,
ב. לגבי מדד השחיתות (ראה כאן:http://ti-israel.org/_Uploads/115Regional_Tables_analysis.pdf)
ערב הסעודית ממוקמת במקום ה-70 בעולם (מתוך 174 מדינות). עירק במקום ה-160. וראה את הבדל היציבות בין שתי המדינות. באפריקה גם יש מדינות מושחתות, וגם שם היציבות השלטונית שבירה. כך שנראה לי שבהחלט לפקטור השחיתות יש השפעה גדולה על יציבות השלטון.
ג. אמרת:"החמאס הוא ארגון איום ונורא. השאלה היא מה עושים עם העובדה הזו."
אני מסכים. החמאס, כחלק מהמערך האיסלאם-רדיקלי גם סכנה קיומית בטווח הרחוק.
השאלה מה עושים עם העניין הזה היא שאלה טובה. מה שהכריע את גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה היו רעיונות סוציאליסטים מצד אחד, ומחיר כבד שהאולוסיה שילמה מצד שני (ראה בפוסט).
לכן, אני חושב שעיקר המאבק שלנו צריך להיות אידאי בשלב זה. צריך לזהות את חולשות האיסלאם הרדיקלי, וליצור אידאולוגיה שתחליש את אחיזת האיסלאם הרדיקלי.
לדוגמא, אחת הבעיות של האיסלאם הרדיקלי (או של כל תפיסת עולם אולטרא-קיצונית) היא שישנה הנחת יסוד שכל האמת נמצאת אצלי. כתוצאה מכך, מי שלא פועל בדיוק על פי דרכי, מותר לי לפגוע בו. אם בוחנים את מעשיהם של האיסלאמיסטים הרדיקליים בעולם, רואים כי אכן זה המצב. האלימות והרציחות שם רע מאד. הקוראן מבטיח צדק עלי אדמות למאמינים בו, אך האיסלאם הרדיקלי, למרות דבקותו בקוראן, בגלל התפיסה האולטרא-רדיקלית, גורם לכך שבסוף כל אדם יכול לרצוח כל אדם, רק בגלל שאותו אדם לא מאמין בדרך של הרדיקל האיסלאמי (יש על כך סרט מדהים של ה-BBC). לכן, עלינו להצטרף לשיח האיסלאמי, ולקדם שיח מתון מצד אחד, ומצד שני להראות כיצד האיסלאם הרדיקלי טוען לצדק, אך מביא אי-צדק גדול מאד.
את זה יש לעשות במקביל ללחימה פיזית עיקשת בשלטון החמאס.
ויש כמובן עוד אלמנטים באיסלאם הרדיקאלי שניתן להחליש אותם. אם נצליח לקדם שיח כזה עם האיסלאם, נוכל לחזק אלמנטים מתונים, ולהחליש את האיסלאם הרדיקלי, כפי שהדבר נעשה במלחמת העולם הראשונה.
פוסט מצויין.
אני בעד מדינה דו לאומית עם הפלסטינים. לדעתי זה גם משקף את הבעיה שהבעת בסוף – אי אפשר באמת לחיות עם כל בחירה של הפלסטינים. אנחנו בעצם תלויים אחד בשני במובן המדיני והכלכלי. כשהם לא מצליחים כלכלית זה משפיע עלינו וכשהם בוחרים מנהיג אלים זה מתבטא בפיגועים וחטיפות למיניהן. זה נכון גם הפוך.
לכן נראה לי הגיוני שנעדיף להשפיע אחד על השני דרך שלטון אחיד במקום שני שלטונות שמנסים לכפות את הדרך שלהם אחד על השני.
הי ירדן,
תודה.
גם אני מאמין שבטווח הרחוק, קיימת אפשרות למדינה דו-לאומית. אך בדרך ישנם מכשולים לא קלים. לדוגמא מה שמכונה "אתגר הלאומיות". לבני אדם יש נטיה טבעית לדבוק בקבוצות שייכות. ובמקרה של מחלוקת, יתכן מאד כי הקבוצות היהודיות והערביות בישראל, יפרדו לכדי שני צדדים ניצים. היהודים מתקשים לקבל מצב כזה, בו נאבד את הריבונות הבטוחה על מדינת ישראל. ולכן הצד היהודי יעשה הכל כדי לא לתת ריבונות שווה לצד הערבי. במיוחד שמבחינת היהודים, זוהי מדינת המפלט היהודית היחידה בעולם
אבל מצד שני אני מאמין גם שהצנטרליזציה, "אגודות הסתרים" שדואגות להחליש את הציבורים הלא-יהודים, הם הם מקור השחיתות והממשל הקלוקל במדינת ישראל. יכולתן של קבוצות עילית נסתרות לשמור על "אתרוגים" למען האג'נדות פוליטיות, מביאה לכך שלטובת "הגנת המדינה" הן "מטפלות בדמוקרטיה", וגורמות לכך שתפוחים רקובים ישארו, כי "טובת הרעיון" עדיפה על הרקבון הממסדי.
הדרך ליצירת אמון בין ציבורים שונים במדינה (ערבים-יהודים, חילונים-דתיים, ימניים-שמאליים), לפי דעתי, עוברת בתהליכי הדמוקרטיזציה שאנו רוצים לקדם. היא עוברת דרך דיון והבנת מלאה של האחר. של הורדת חומות, והפסקת הדמוניזציה. 🙂
יאיר לפיד כתב מאמר לא מזמן על ההיסטוריה של רעיונות מדעיים. הוא מראה, איך אותם רעיונות פותחו במספר מקומות כמעט במקביל ( ניוטון ולייבניץ, בל וגריי וכו' ), כך שהדימוי שלנו על חשיבותו של הגאון החד-פעמי כנראה מופרז. מאמר נחמד בהחלט. ואז בסוף המאמר הוא מלביש את הפוליטיקה שלו : גם הרעיון של שלום עם הפלשתינים הגיע זמנו, ולהילחם נגדו זה להילחם בהיסטוריה וכו'. מה שכמובן חסר-קשר ומופרך לחלוטין.
צר לי, אבל נראה שעשית כאן דבר דומה. החלק הראשון של המאמר אכן מעניין ( אגב, אני ממליץ על "מדוע ניצחו בעלות הברית" של ריצ'רד אוברי ). המסקנות שהגעת אליהן היו מוכנות מראש, לא נובעות ממה שקראת. יש דמיון קטן מאוד בין הסכסוך הישראלי-ערבי למלחמת העולם ה-II . הקשר בין כלכלה לאומית להנעה ( בכל ענין, לא רק מלחמות ) בעולם הערבי רעוע במקרה הטוב.
לעצם הענין, אני מסכים שהרעבת הפלשתינים לא תעזור. אבל הרעיונות של שיפור כלכלה או חדירה אידאולוגית פשוט חסרי בסיס, לפחות מהכתוב כאן : כלכלה – משום שלא ברורה השפעתה, ואידאולוגיה – משום שאין קצה חוט איך לעשות את זה. וכמובן אין התייחסות לגורמים אחרים כמו תרבות, דת בת אלף וחמש מאות שנים, מאבק על אדמת מולדת ועוד.
חוד,
אני מודה שבמאמר זה נחפזתי למסקנות, מבלי שאבססן כראוי. אלא שמאמר בבלוג אינה מסה, כי אם דיון. ולכן טענתי טענה ראשונית, ונחפזתי לתשובות סופיות. אבל ההערות שלך הן פתח לדיון הרבה יותר מהותי.
ואכן הצבת שאלות קשות:
אשדל להסביר אותן בפוסטים המשכיים… אני מקווה לביקורתך החדה כתער 🙂
מצפה לפוסטי המשך, ולפוסטים בכלל 🙂
בתגובתך לירדן, לא הבנתי, על אילו אגודות סתרים אתה מדבר ?
הי חוד,
אגודות סתרים= לכול חברה יש אליטות מנהגיותיות שמניעות תהליכים, מאחורי גב הציבור, ואף מאחורי גב המחוקקים.
יצא לי לשמוע פעם פרופ' מכובד אומר "דמוקרטיה זה נחמד, אבל אנחנו צריכים 'לתחזק אותה'", כשהוא מתכוון לכך שיש קבוצות עילית שמנהלות את הדברים מאחורי גב הציבור. או שאם יצא לך פעם לשמוע את אמנון אברמוביץ' קורא לאיליטת התקשורת והמשפט להגן על האתרוג… וגו'.
אה אוקיי, התבלבלתי מזה שאמרת שהן דואגות להחליש את הציבורים הלא-יהודים 🙂
בעיקרון אני בעד אליטות במידה מסוימת, ולא הייתי רוצה להילחם בהן בכל הכוח רק בגלל שהן נוטות לשמאל.
"הלקח הזה רלוונטי לגבינו"… האומנם?
מה שעובד במקום אחד לא חייב לעבוד במקום אחר או בתנאים אחרים.
גרמניה – לא עזה. בגרמניה היה מסורת של תנועה סוציאליסטית (גרמניה – ארץ מולדת של מארקס&אנגלס), דמוקרטיה, תרבות, ספרות הומניסטית וכו'. מדינות שכבשו את גרמניה ושלטו שם אחרי 1945 החזיקו במדיניות "דאנאציפיקציה" (Denazification): עקירה כל מוסדות של משטר נאצי, עונש של פושעים נאצים, חינוך וכו'.
http://en.wikipedia.org/wiki/Denazification
אפשר לדמיין משהו דומה בעזה?
"לסייע בהקמת משטר פלסטיני שוחר שלווה"… נשמע יפה, אבל מהיכן לקחת את הפוליטיקאים הנפלאים האלה? איך להבטיח שהם ישרדו ב"ג'ונגל" של עזה? להזמין צבא הכיבוש של ארה"ב, צרפת, אנגליה ורוסיה ל-20-30 שנה?
אופציה של סיפוח יהודה ושומרון? למה לא? אם מדינת ישראל תהיה מדינת תורה עם מלך ,צבא יהודי, תרבית וחינוך יהודי – אז אין מה לחשוש מפלסטינאים ("גר הגר בתוכו…"). כמובן בלי דמוקרטיה. אבל זה כבר לא במסגרת האתר הזה, סליחה…
אורי,
זה נכון שעזה איננה גרמניה. לבריטניה וארה"ב יש מכנה משותף תרבותי הרבה יותר גדולה עם גרמניה, מאשר לנו יש עם העזתים. בזכות ההבנה הזאת, הצליחו האמריקאים, הבריטים והצרפתים לעשות דנצפיקציה לגרמניה.
ולכן אני טוען שעלינו להבין את האיסלאם, כדי לעשות לו דה-רדיקליזציה.
אגב, לגבי השיתוף של מדינות מערביות, כפי שהצעת… זה יכול להיות רעיון מעניין. אם נצליח להראות את הדיקטטוריות של החמאס וסכנתו לחופש האנושי, יתכן מאד שנמצא מדינות שיסיעו לנו בדה-רדיקליזציה.
אמרת:
כן, מניסיוני עם הפלסטינאים, החבר'ה הללו נמצאים שם, כמו בכל עם אחר, אך ההקצנה שאפינה את הפלסטינאים במשך עשרות שנים, וחוסר היכולת שלנו מההתחלה לחזק את האלמנטים המתונים שבהם, מנעה מהם לצמוח. יש לעזור להם לצמוח.
רק לצורך הדוגמה, בן גוריון, בספרו זכרונות, מתאר שבשנות העשרים היו נציגים ערביים במפא"י, הוא מתאר דיון איתם. אך מי שיתבנון בדיון בעיניים המפוקחות שלה יום, יראה כי בן-גוריון וחבריו, לא ידעו ליצור עימם שפה משותפת, ולמעשה הרחיקו את אותם אלמנטים מתונים.
האם צריך לשלוט בעזה, לצורך הדה-רדיקליזציה? כנראה.
אמרת גם:
כמעט עם הכל אני מסכים, למעט העניין של המלך. אכן, ברגע שפועלים על פי חוקי הגר של התורה, אני חושב שמרבית האיבה תיפול ממילא, ויותר ויותר פלסטינאים ירצו לחיות תחת שלטון ישראלי. והמשמעות של חוקי הגר, היא שהערבים יהיו אזרחים שווי זכויות לחלוטין לאזרח ישראלי. הם לא יופלו בדבר, ויהיו אזרחים שווים.
לגבי המלך, אני חולק עליך. כבר התנ"ך מבקר מאד את שיטת המלוכה. קרא את נאום הקב"ה אל שמואל על עניין המלוכה ("כי לא אותך מאסו, כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם" שמואל א', פרק ח', פס' ז'). ראה את פרשת בת-שבע ודוד (שמואל ב', י"א, ב' – כ"ז). אם היה דויד חי היום, והפרשה היתה מתגלה, הרי שאולמרט היה נראה צדיק הדור. בעוד שאולמרט רק לקח מעטפות דולרים, וחלוץ השקיע בבורסה, דוד המלך חשק באשת איש, ביודעו שהיא אשת אוריה החיתי שלחם למענו. בעוד אוריה החיתי מסכן את נפשו למען דוד, דוד שוכב עם אשת אוריה. משהתברר שהיא הרה, הוא זמם לרמות את אוריה, שלחם עבורו. הוא ביקש מאוריה ללכת אל ביתו. אך אוריה, שהיה בעל חוש צדק ומוסר מפותחים, הבין שאינו יכול להתייחד עם אישתו כשחבריו לוחמים. אפילו כשדויד שיכר אותו ביין, אוריה היה בעל מספיק חוש מוסר גדול מספיק, לא ללכת להיות עם אישתו. ואז דויד מגדיל לעשות, ושלוח איגרת ביד אוריה להרוג את אוריה! ואיך יואב הורג את אוריה? הוא שולח את אוריה יחד עם עוד אנשים למות בקרב מטופש ביותר… כך שלא רק אוריה מת, גם לוחמים חפים מ"פשע", מתים מוות מיותר, כדי שהעם לא יגלה את מעשיו של דויד. אם פרשיה כזאת היתה מתגלה בימינו, כל הארץ היתה רועשת ותובעת בצדק את עריפת ראשו של אותו מנהיג.
גם שלמה בנו, אומנם הקים את בית המקדש, אבל סופו שהיה עובד אלילים (מלכים א',י"א).
הכוח שהמלוכה נותנת לאדם יחיד, ושיטת העברת הכוח הזה מדור לדור, גרמה ועודנה גורמת לשחיתות. אפילו אדם צדיק כשמואל, לא הצליח להעביר את יכולות המשפט שלו לבניו (שמואל א', ח', א' – ג').
לכן, עלינו למצוא שיטת שלטון אחרת (http://iddb.blogli.co.il)
רק כמה מילים.
מצוות "עשה" מס' 173 לפי רמב"ם ("משנה תורה"): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים,17:15).
אני מכיר את הבעיות עם המלכים, אבל אפשר לחשוב ולדון איך לפטור את הבעיות האלה – כמו שמדברים על בעיות דמוקרטיה. אני הזכרתי את מלך רק בתור דוגמת פיתרון של סיפוח יהודה ושומרון – כי במסגרת דמוקרטיה מודרנית אין פיתרון.
ולבסוף: לדעתי, סיכסוך ישראלי-פלסטינאי דומה לסיכסוך ישראלי-פלישתי, ולא למלחמת העולם השניה. ופתרון צריך להיות דומה.
הי אורי,
המשפט המלא לגבי מלך הוא:
"כי-תבא אל-הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל-הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך…"
שים לב שהמשפט אומר "ואמרת". כלומר מקור הציווי אינו אלוקי, אלא סיבת ההמלכה מקורה ברצון האדם. המשפט אומר בעצם, אם כבר אמרת אשים לי מלך, ותמאס בה' ממלוך עליך (ראה בספר שמואל), אזי אלו הכללים שהמלך חייב לציית להם.
הרמב"ם, להערכתי, מפרש את המשפט כאילו זאת מצווה, בגלל שהרמב"ם, בהיותו אדם, לא ראה סוג שלטון מלבד מלוכה. הוא כנראה לא היה מודע לדמוקרטיה היוונית, ובטח לא מודע לדמוקרטיה המודרנית וכוחה. ולכן מבחינתו היה ברור שיש להמליך מלך.
אך אם בוחנים את המשפט שממנו הוציא הרמב"ם את המצווה, ובוחנים את כל התנהלות המלכים משאול ועד צידקיהו (אחרון מלכי יהודה), רואים כי כותב התנ"ך אינו שבע רצון מהמלכים. כולם חוטאים במידה זאת או אחרת מול הקב"ה (אולי למעט יחזקיהו ויאושיהו).
להערכתי לא ניתן לעשות דבר מול שחיתות המלכים. מרגע שאתה נותן כוח אבסולוטי לאדם אחד, חזקה עליו שיושחת. ההיסטוריה מראה שכך דרכם של מלכים. בנוסף התנ"ך גם מראה שאסור ששילטון יעבור בירושה. אפילו שמואל שהיה צדיק, לא הצליח להעמיד בנים ישרים. ולכן גם אם בימינו יגיע מלך צדיק, אין ערובה לכך שבניו לא יהיו מושחתים.
אני חושב שהתנ"ך רומז לנו בכל רמז אפשרי, שהמלכים הם חלק מתועבת האדם, והם מראים על חוסר האמון שלנו בשלטונו של הקב"ה (כפי שגדעון ושמואל אומרים במפורש).
החלופה להערכתי היא דמוקרטיה מתוקנת, בה הציבור באמת אומר את דברו. כיוון שאז "קול המון כקול שדי ". הקב"ה מנהל את עיניניו דרך עם ישראל. הבעיה היא שכיום הדמוקרטיה אינה מתוקנת, והקול אינו קול ההמון, אלא קול אוליגרכיות ההון-השלטון והעיתונות. כדי לתקן זאת אנו עובדים כאן: iddb.blogli.co.il
😛
לגבי ההקבלה בין עזה לגרמניה או הגבלה בין עזה לפלישתים.
השווה בין עזה לגרמניה הוא תפיסת עולם רדיקלית. גם הנאציזים וגם האיסלאם הרדיקלי יוצאים מתוך תפיסת עולם דיקטטורית קיצונית. תפיסת עולם של חוסר סבלנות לאחר. של "אנחנו יודעי האמת", וכל מי שלא ילך בדרכנו, אחת דינו למות. (במקרה של הנאצים לא יכולתה להצטרף אליהם).
ואת השפעת הנקודה האידאולגיה הקיצונית, אני בוחן.
לעומת זאת, הפלישיתים היה עם, שהתנ"ך אינו מספר לנו שהיו בעלי אג'נדה קיצונית. הם היו חזקים ושלטו בנו תקופה די ממושכת. ולכן אינני חושב שהם ברי השוואה לימינו.
אורי –
עם כל הכבוד לרמב"ם, אני מעדיף את שמואל הנביא על פניו בכל ימות השבוע, וגם בשבת.
חס וחלילה מלך.
אולי אפשר למצוא פשרה בדברי הנביא יחזקאל (בומבה של נביא!), ונסתפק בנשׂיא.