תמונה של ג'הנשהי שניסה לצעוד לטהרן במחאה על השחיתות בממשל האיראני. ג'הנשהי נעצר וכרגע פעילים פרו-דמוקרטים באיראן מפעילים לחץ כדי לשחררו
Global Voices, האתר שמרכז בלוגרים מכל העולם, מהווה מקור למידע שלא תמצאו במהדורות החדשות השיטחיות של תקשרות העידן השלישי.
בימים האחרונים אני מתכתב עם בלוגר אירני בשם חמיד טהרני, שכותב על השחיתות באירן (1, 2). חמיד מסביר שבאיראן יש מתח גדול סביב השחיתות של הממשל האיראני. סטודנטים ופעילים מוסלמים שמרניים, יוצרים פעילות מחאה נגד השחיתות הממשלתית. על פי טענותיהם, בכירי הממשל הדתי האיראני, כולל האיטולות עצמן, מנצלים את כוחם הרב כדי כדי ליצבור ממון רב, על חשבון המדינה.
כדי להבין, כיצד השלטון הדתי באירן צבר עוצמה כל כך גדולה, כדאי לעיין בערך הוויקיפדיה באנגלית, על הממשל האירני.
כך בנויה המערכת הפוליטית באירן: לאירן יש מנהיג עליון, שאחראי על ההכוונה הכללית של המדיניות האיראנית. הוא גם המפקד בפועל של הצבא (וזהו מקור הכוח הפיזי שלו, לכפות את רצונו).הוא היחידי המוסמך להכריז מלחמה, או לכרות בריתות שלום. המנהיג העליון הוא גם המנהיג הרוחני הדתי העליון של אירן. רק אסיפת המומחים, רשאית להדיח את השליט על בסיס אי-התאמה או אובדן פופלריות בעיני העם.
מתחת למנהיג העיליון, נמצא הנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, בהשתתפות מלאה של נשים וגברים. המועמדים לנשיאות צריכים לקבל את אישור מועצת השומרים, לפני היבחרם, כדי לוודא שכל המועמדים תואמים לרצון המנהיגות הדתית. הנשיא אחראי על ישום החוקה והפעלת הרשות המבצעת (הממשלה ומשרדי הממשלה). הנשיא ממנה את השרים ומתאם בין המשרדים השונים. ואחראי על החקיקה שתובע בפני הגוף המחוקק. הנשיא כיום הוא מחמוד אחמדינג'אד.
בית המחוקקים האיראני, הוא בית יחיד (עד לאחרונה זה היה פרלמנט דו-ביתי, כמו בארה"ב), בו חברים 290 מחוקקים, אשר נבחרים, כמו בארץ לכהונה בת ארבע שנים. כל חברי הכנסת לפני היבחרם צריכים להיות מאושרים על ידי חברי מועצת השומרים. מועצת השומרים שמורכבת מתרייסר אנשי דת, יכולה גם להטיל וטו על חוקי הפרלמנט.שישה מחברי המועצה ממונים על ידי המנהיג העליון, ושישה ממונים על ידי חברי הפרלמנט מתוך שופטים שמוצגים על ידי ראש מערכת המשפט.
המנהיג העליון, ממנה גם את השופט העליון.
מועצת המומחים שתפקידה למנות את המנהיג העליון ולפקח על פעולותיו, מורכבת מ- 86 מלומדים מוסלמים שמוסמכים לפרש את חוקי השריעה (המקבילים לרבנים אצלנו). המומחים נבחרים על ידי הציבור לכהונה של שמונה שנים. המעומדים לבחירות מסוננים מראש על ידי הממשלה.
כל המבנה הזה מאפשר לאיראן לשמור על דמוקרטיה בתוך מגבלות שאנשי הדת מכתיבים. במקרה של חריגה מהמגבלות, לאנשי הדת יש אפשרות להטיל וטו, או במקרה של אי ציות לחוק, להפעיל את המשטרה הפנימית או את הצבא, שנמצאים תחת שליטתם של אנשי הדת.
מסתבר שהכוח הרב שנמצא בידי אנשי הדת, גורם לאנשי הדת להפוך למושחתים כאחד האדם. לא משנה עד כמה מדבר האיסלאם על הצדק והצניעות האישית, ברגע שיש מוסד המרכז כוח מוחלט, כמו איראן, הנשלט על ידי מרכז כוח מאד מצומצם, נוצרת גם שחיתות.
השחיתות באיראן גדולה בהרבה מאשר בישראל. בעוד שהדו"ח של "שקיפות עולמית" 2007 מדווח שישראל ממוקמת במקום ה-30 בעולם עם ציון 6.1 (כשהמקום הראשון הוא הכי פחות מושחת), איראן נמצאת במקום ה-131, עם דרוג – 2.5 .
וזה מחזק את הטענה, שלא משנה עד כמה האנשים מאמינם שיש להם תורת צדק ביד, מה שחשוב הוא מה היא מידת ריכוז הכוח שנמצאת בידי השלטון, ועד כמה העם יכול להשפיע על מהלכי השלטון.
כששאלתי את חמיד טהרני, האם יתכן שאיסלאם ודמוקרטיה יחיו ביחד, הוא ענה שאין בכך שום בעיה. טורקיה ואינדונזיה הן דוגמאות מוצלחות לכך. רמת השחיתות קשורה ליכולת של מדינה ליצור שלטון שבו הכוח מאוזן על ידי הפרדת רשויות (check and balance system).
עכשיו, כיוון שהשלטון באיראן הוא מושחת, מהי לדעתכם הדרך הטובה ביותר להסית את תשומת לב העם מהבעיות הפנימיות? כמובן…. להאשים בכך את כל העולם ולהלהיב את העם האיראני במלחמת חורמה נגד המערב "המשחית". זאת דרך טובה לשמר את השלטון, ולאפשר לשליטים המושחתים להמשיך לשלוט ולעשוק את העם. יתכן מאד כי כל הספינים של אחמדינג'ד נועדו רק לצרכי פוליטיקה פנימית וכיסוי ערוותה המוסרית של הפוליטיקה האירנית בפני העם האיראני. יתכן מאד שהמאמר החריג הזה של ידידי, דוד אלכסנדר שטוען שיש להתנות את השלום עם סוריה בהפיכתה למדינה דמוקרטית, אינו כה מופרך כמו שהוא נראה בהתחלה. יתכן ששלום אמיתי תלוי במידת הדמוקרטיה שארצות ערב יאמצו לעצמן.
לי נדמה שבכל מקום בעולם, הפרדת הרשויות היא שיפור, אך היא רחוקה מלהספיק. מה שנדרש, כדי למגר את השחיתות, הוא ביזור הכוח, והעברתו להכרעה הריבונית של העם.
הפרדת רשויות זה אכן דבר טוב, אבל סף הגדרת מדינה כדמוקרטית הולך ונהיה גבוהה יותר. למה אני מתכוון? פעם מדינה היתה מוגדרת בשל עריכת בחירות פעם בכמה זמן. לאחר מכן הלכו והתווספו מודלים נוספים להגדרה זו, כמו הפרדת רשויות, צבא מאוחד אחד, תקשורת חופשית ועוד.
… "הוא גם המפקד בפועל של הצבא (וזהו מקור הכוח הפיזי שלו, לכפות את רצונו).הוא היחידי המוסמך להכריז מלחמה, או לכרות בריתות שלום." …
לפי המילון שלי, מדינה בה כוהן דת שולט במנגנוני הביטחון ויכול להטיל ווטו על כל דבר היא לא מדינה דמוקרטית. לא חשוב כמה בחירות יש שם. לא לשכוח שאין שם חופש ביטוי כפי שיש אצלינו. יתרה מכך, בחודשים האחרונים מחזק השלטון האירני את אחיזתו בשלטון על ידי צנזורה חזקה יותר איסור התאספות, כל זאת כמגננה נגד כוחות מבית הקוראים לרפורמוה, ומחוץ המאימים בתקיפה.
מסכים 🙂
אנשי דת מושחתים על-ידי כוח המופקד בידיהם? לא יכול להיות! אני מסרב להאמין בכך.
טורקיא היא אכן דוגמא מעניינת. על אף הבחירות המתקיימות שם, במשך רוב הזמן מאז אתאטורק, בכל פעם שתוצאות הבחירות לא נשׂאו חן בעיני ראשי הצבא, מיד התחוללה הפיכה צבאית. דוקא לאחרונה, לאחר שעלתה לשלטון מפלגה אישׂלאמית מובהקת, הצבא יושב בשקט ונותן למדינה לנהל את עצמה. אישׂלאם ודמוקרטיא – כדאי מאד שזה יעבוד.
(אגב, גם החמאס עלה לשלטון בבחירות שצויינו על-ידי משקיפים זרים כחופשיות והוגנות למדי).
לגבי טענתו של דוד אלכסנדר – דומני שבנימין נתניהו כבר השמיע אותה כתנאי להסכמי שלום עם שכנותינו, בזמן כהונתו כראש הממשלה. ובכל זאת, אם צריך לבחור באחד מהם כראש ממשלה, אין ספק שאני בוחר בדוד.
קדימה דוד!
אופס, שכחתי ש"קדימה" זאת מילת גנאי בימינו
דוד מלך ישראל….
טוב לא זה לא דמוקרטי…
יאללה דוד…
זה לא דמוקרטיה אלא שלטון דיקטטורי עם אטונומיה דמוקטרית. זה כמו שחפאז אל אסד יאפשר לנתינים לבחור אם הם רוצים לקשט את הבתים בירוק או אדום. (וכמו שבארץ מבצעים משאל מהי הציפור הלאומית )
מה שנאמר
"תראו -ציפור ציפור."
דרור,
אתה יודע מה ההבדל בין הדמוקרטיה של אירן לדמוקרטיה שלנו? שבדמוקרטיה האיראנית, מגבלות הדמוקרטיה מוגדרות על ידי חוקה. אצלנו היא מוגבלת על ידי "כוחות נעלמים" בצורתם של קבוצות כוח של הון שילטון תקשורת, שממנים את ראשי הממשלה המתאימים להם (איך זה שאנחנו תמיד חוזרים לאותם ראשי ממשלה?), ושהח"כים שאנו בוחרים ממונים כנראה על ידם, כך שנוכל לבחור בהם.
תודה. "הצבע מגנוס"
אכן, נתניהו מצתת בזמן האחרון את דוקטרינת בוש: הפצת דמוקרטיה בכל דרך אפשרית. בכלל, דוקטרינה זו הולכת ותופסת, אט אט, מקום במנגנוני החוץ והביטחון האמריקאים, אשר עד היום היו שבוים בפילוסופיית "האויב של האויב שלי". אצלינו משום מה זה לא טופס, אפילו שה הוגה הרעיון הוא ישראלי (שרנסקי).
דעותי הפוליטיות ידועות: דמוקרטיה כתנאי לנורמליזציה, ועד לאותו רגע – לתת להם בראש! אני לא יכול שלא להוריד את הכובע ולהגיד שלפחות כהצהרות אני אוהב את מה שאני שומע. יחד עם זאת, הם בטח יפשלו בדרך.
צריך לזכור את מקומינו… אנחנו לא מעצמה… איננו קובעים עבור מדינות אחרות. אפילו כאן במדינה הקטנטונת שהיינו אמורים להקים (ראה ערך "פלסטין") לא הצלחנו להקים דמוקרטיה….
אני מציע גם שקודם נלמד לעשות בעצמנו דמוקרטיה ראויה, לפני שנהפוך אחרים לדמוקרטיה. 😐
לא מסכים בכלל!!!
אנן חיים בעולם גלובלי וההשפעה של כל מקום על כל מקום היא גדולה.
א. התיזה שלך בעייתית, כי אתה משווה את איראן לישראל או לארה"ב – שתי השוואות חסרות בסיס, בגלל היעדר רקע או תנאים דומים. תשווה את איראן לסעודיה, לעיראק, לפקיסטן או לכל אחת משכנותיה, ותראה מופת לזכויות אדם ולדמוקרטיה.
ב. להגיד על טורקיה שהיא דמוקרטיה מוסלמית מעיד בעיקר על חוסר הבנה במתרחש בטורקיה. טורקיה היא במוצהר דמוקרטיה חילונית אנטי-מוסלמית, והצבא מופקד על שמירת החילוניות. אמנם יש מפלגה אסלאמית בשלטון כרגע, אבל היא יודעת שברגע שתנסה ליישם את משנתה האסלאמית – יבואו שלושה גנרלים, בגיבוי של כמה אוגדות טנקים, ויראו להם את הדרך החוצה מבנייני הממשלה.
ג. כדאי להזכיר לדוד אלכסנדר שבדיוק סיימנו שמונה שנים של ממשל אמריקאי שהאמין בכל לב בהפצת הדמוקרטיה, אפילו בכוח. התוצאה? עירק שסועה וקרועה, על סף מלחמת אזרחים. אפגניסטן? יש איפשהו באיזור קבול שטח שליטה פחות או יותר אמריקאי. חוץ מזה, ראשי שבטים שולטים. שלא לדבר על ההשפעה על אמריקה, שהשפילה את עצמה והפכה את עצמה ממעצמה עולמית בלתי מעורערת לחצי מוקצה חצי בדיחה.
המשטר האיראני לא השתנה באופן מהותי בעשור האחרון. למה איראן הפכה לכזה איום על שלום העולם? כי מצד אחד, שתי השכנות שאיימו עליה (עירק, אפגניסטן) התמוטטו והפסיקו להתקיים כישויות מדיניות דה-פקטו, ולכן איראן לא צריכה להפנות משאבים להגנה. מצד שני, השוטר העולמי העסיק את עצמו בשתי משימות במקביל, ואיבד יכולת להתערב במקרים נוספים, וגם ויתר על כל לגיטימציה שהייתה לו להתערבות כזו.
בקיצור, האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה ככשלון מוחלט, וכנראה שהיא סוף סוף עומדת להסתיים. עכשיו אתה נזכר לקדם אותה?
ד. לא כל כך ברור לי איך כופים דמוקרטיה. קחו את מקרה אלג'יר: בבחירות דמוקרטיות אמינות נבחרה המפלגה האסלאמית, שהבטיחה לבטל את הדמוקרטיה ולהנהיג את חוקי השריעה. מה אתם מציעים במצב כזה? לרעיון של 'דמוקרטיה מתגוננת' יש גבולות – אי אפשר להעמיד פנים שהבחירה של יותר מחצי מאזרחי המדינה לא התקיימה.
דת יכולה לחיות יחד עם דמוקרטיה, בתנאי שלדת אין סמכויות שלטוניות. במידה שלדת יש סמכויות שלטוניות, באותה מידה פוחתת הדמוקרטיה.
כמובן שהסתה נגד גורמי חוץ היא שיטה בדוקה של משטרים טוטאליטריים, אבל קיימת גם עוינות אמיתית בסיסית בעם נגד ישראל. אחרת זה לא היה עובד.
יש בעם האיראני גם שאיפה לקידמה, דמוקרטיה וליברליות, אבל למרבע הצער, השאיפה הזו היא שיקול זניח בלבד במערכת השיקולים של מה לעשות כרגע מול איראן. הכוח אחוז היטב בידי אנשי הדת, ולא תהיה מהפיכה נגדם בעתיד הנראה לעין.
כדי שדמוקרטיה תפעל היטב, צריך שלציבור שלה יהיו גם הכוח, גם הזמן, וגם המשאבים להקדיש למעורבות בשלטון ולהשגחה עליו. בשביל זה צריך אוכלוסיה משכילה ובעלת מעמד כלכלי גבוה שיאפשר להרים את הראש מעל למלחמת הקיום הפרטית כדי לבדוק מה קורה בגינה הציבורית. צריך גם איזושהי הטרוגניות בערכים החברתיים והסכמה לערכים היסודיים של דמוקרטיה — כיבוד זכויות הזולת, שקיפות, וכולי וכולי.
משטר דמוקרטי הוא לדעתי השתקפות של חברה בעלת ערכים מסויימים מאוד. וגם כאן, יש בוודאי מגוון רחב של דרגות דמוקרטיזציה.
דפנה,
באופן כללי אני מסכים עם הטענות שלך. אני עדיין חושב שניתן להרחיב את מעגלי ההשתתפות של הציבור. כיום איננו נדרשים ללכת להפגנות ולחלק פלייקרים, כדי להיות מעורבים פולטית. היום, כל מה שנדרש זה דואר אלקטרוני ויכולת להתחבר לפורומים. על בסיס הדואר האלקטרוני והפורמים ניתן להניע תהליכים דמוקרטיים רבים. הבעיה היא שכיום עדיין איננו יודעים לתרגם רצון ציבורי רחב שמושג בפורומים לכוח פוליטי. כשנדע, ציבור רחב יותר יוכל להשפיע.
אנחנו מנסים לפתח יכולות כאלו אצלנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה: http://myvote.org.il
שבוע טוב,
טל
חוד,
מסכים עם מה שאמרת, אבל עדיין אני מנסה להבין מאיפה שאוב כוחו של המשטר וכיצד ניתן לעשות מהלכים שנראים לנו בלתי אפשריים….
בינתיים רק לומד 😉
טל, תודה על ההפניה. אבדוק את האתר בקרוב.
כמה הגיגים על מקור כוחו של משטר — נראה לי שהשורה התחתונה והגסה ביותר היא שכוחו של משטר נובע מיכולתו להשליט רצון על הנתינים. בין אם זהו רצון קולקטיבי של הנתינים (במשטר דמוקרטי) ובין אם זה רצון של השכבה השלטת (משטר מלוכני, או משטר דיקטטורי). אז השורה התחתונה והגסה היא שורה של כוח (כך נראה לי) שנובע מהסכמת הנתינים (מרצונם או בכפיה). שינוי מהותי יכול לדעתי להתרחש רק כאשר מי שנמצא במוקד הכוח מחליט לקדם את השינוי הזה — בין אם הוא נמצא במוקד הכוח מלכתחילה, או הגיע לשם בבחירות דמוקרטיות, או הוחלף בהפיכה, או נאלץ להיכנע לרצון של מישהו אחר. אני יודעת שזה נשמע נורא כוחני, אבל זו המסקנה העגומה שאליה הגעתי אחרי כמעט שלושים שנות מעורבות פוליטית . . .
ההתרשמות שלי היא שכדי לשנות דברים צריך לעשות יותר מאשר להשתתף בפורומים וכולי באינטרנט, למרות שזו בהחלט התחלה נאותה לבירור ערכים ומטרות. צריך ארגון חזק בעל משאבים ויכולת להגיע אל קהל רחב ולהניע אנשים לפעול. וצריך גם הרבה מאוד סבלנות, כי רעיונות חדשים לוקחים הרבה זמן להיטמע בתודעה הקולקטיבית.
הי דפנה,
אני מסכים מאד עם מה שאמרת. בתקופה האחרונה, אני מגלה שהשורה התחתונה אכן היא השורה "למי יש יותר כוח להשליט את רצונו על הציבור". הדוגמא של איראן מראה שראשי המהפכה מחזיקים את הצבא בצורה ברורה מאד תחת שליטתם. הגרעין של הצבא הוא אירגון נאמן מאד למהפכה ונקרא משמרות המהפכה. גם עם הבלוגרים באיראן יקנו את דעת 95% מהעם האיראני, היכולת של המשטר להפעיל כוח פיזי ולדכא את ההמונים, היא זאת שתקבע.
זאת הסיבה שכמעט בכל ממלכה היה אירגון שנקרא "משמר המלך" משמר זה הורכב מלוחמים הנאמנים למלך, ויכולים להגן עליו ולכפות את רצון המלך על נתיניו. כך גם היה עם הנאצים שהקימו את ה-SA ולאחר מכן את ה-SS שיצרו מנגנוני שליטה חזקים מאד על ההמון.
במשטר דמוקרטי הסיפור קצת יותר מורכב. במדינת ישראל הצבא אינו נאמן בהכרח לשלטון, כיוון שהוא מורכב מהעם. צה"ל אינו צבא שכיר בעיקרו, ולכן הנאמנות של הצבא היא לעם. על נקודה זאת בדיוק ניסו מתנגדי ההתנתקות ללחוץ. הם ניסו לפנות לחיילים שיקשיבו לצו מצפונם ולסרב פקודה. הם לא יכלו לעשות זאת אם זה היה צבא מיקצועי הנשכר על יד השלטון. הבנתי שגם ביוון העתיקה, עצם העובדה שהצבא היה עממי, גרמה לכך שהכוח ישאר בידי העם.
אגב, השלטון כל הזמן מטפטף לחיילים את חובתם להישמע להוראות הכנסת ולא להוראות פלגים בעם, ולכן מתנגדי ההתנתקות לא הצליחו. אם תשימי לב, מי שבעיקר ביצע את ההתנתקות היה הצבא הסדיר וצבא הקבע, וצבא המילואים היה הרבה פחות צייתן.
אגב, הדוגמא עם צ'בס ממחישה שללא התערבות כוח צבאי, לא תיתכן הפיכה ממש. למרות ניסיון ההפיכה נגד צ'בס, ולמרות התנגדות שכבות רחבות בעם להפיכה, מי שהכריע את הכף היה משמר הנשיא שלכד את המהפכנים.
יחד עם זאת, לא הכל נובע מכוח ממש. מהפכות רבות ושינויים חלו כאשר קהלים רחבים מאד התחילו לתמוך בגישה כזאת או אחרת. המהפכה הצרפתית או האמריקאית אומנם הפעילו כוח, אך זה היה כוח המבוסס על המוכנות של העם להקריב את עצמו. מהפכות אחרות, חלו ללא אלימות, כאשר העם הצביע בבבחירות (ראי את המהפך הדמוקרטי הבריטי בסוף המאה ה-19, ואת המהפך הממשלי כאן בישראל ב-1977).
אני חושב שאם נשכיל ליצור רעיון שקהלים רחבים מאד יתמכו בו, באמצעות דיונים ופעולות באינטרנט ומחוץ לו, המבנה הדמוקרטי יאפשר לנו ליצור את השינוי ללא הפעלת כוח פיזי. ואם נקפיד שצה"ל יהיה צבא העם ולא צבא שכיר, השלטון יהיה מוגבל יותר בכוחו, וביכולתו להפעיל כוח כנגד אזרחים.
נ.ב.
האם תוכלי לספר מעט על מעורבותך הפוליטית ב30 השנים האחרונות, עבור חבר'ה כמוני שפעילים רק זמן קצר יחסית?
אני חושבת שקצת הגזמתי ב"מעורבות פוליטית" — התכוונתי לאכפתיות גדולה . . בעיקר התנדבות לפעילויות שונות, כולל הפגנות, החתמה על עצומות וכיוצא באלה דברים.
אכפתיות ועשיה (בכל קנה מידה) הם דבר טוב 🙂
ישנם שני ספרים שנכתבו על הנושא (על אי-העוינות של איראן כלפי אמריקה וישראל). האחד נכתב ע"י טריטא פרסי, נשיא המועצה האירנית-אמריקנית בשם Treacherous Alliance: The Secret Dealings of Israel, Iran, and the United States.
השני נכתב על ידי עיתונאית מאוד פעילה בשם ברברה סלאווין ושם הספר הינו Bitter Friends, Bosom Enemies: Iran, the U.S., and the Twisted Path to Confrontation.
שניהם כמובן מדברים על ההצעה החשאית על מו"מ שקיבל קארל רוב, שלטענתם אנשי אדמיניסטרצית בוש דחו.
האפשרויות הן שניים:
א. הפרסים עושים רעש, מעמידים פנים לא-הגיוניים כאמצעי הרתעה, ואופן החשיבה הוא שהאויב ימאן מלהתקיף את איראן כי אי אפשר לחזות את תגובתם והיא בלתי עקבית בניתוח עלות-תועלת (מעין הטקטיקה של ניקסון במלחמה הקרה נגד הסובייטים). כל זאת לרכוש את אהדת ארה"ב ולעשות ברית נגד הערבים, אותם הם שונאים.
ב. הפרסים מעוניינים לשלוט יחד עם העולם הערבי כנגד "המערב".
יש האומרים שנסראללה כבר חזק יותר מח'מנאי.
armyofheavens.blogspot.com
נ.ב.
לאיטיים מבינינו: בשני האפשרויות שהעליתי – ישראל בחוץ.
רק רציתי לחזק את דבריו של נדב בסעיף ב' – לדבר על טורקיה כדמוקרטיה מוסלמית זה הבל ועוול. הבל – מאחר והדמוקרטיה הטורקית היא פרי המהפכה החילונית הכמאליסטית. עוול – משום שלבחור להתייחס לטורקיה כדמוקרטיה מוסלמית פירושו לתמוך בעמדת הכוחות הלא-פרוגרסיבים בטורקיה. זכור לי מאמר של עורך ה"Turkish Daily News" יוסוף קאנלי אשר קצפו יצא על כך שהמערב מתייחס לטורקיה כדמוקרטיה מוסלמית מבלי להבין שמבחינת טורקיה להיות דמוקרטיה מוסלמית פירוש הדבר ללכת צעד אחד אחורה.
תומר שלום,
אני מבין מדבריך, שהכוחות המוסלמיים בטורקיה דוחפים לדמוקרטיה המווסתת על ידי מנהיגות דתית, כמו באיראן ❓