טוב, החקירה של סיפור המעשה בין עובדי המכון למכון וויצמן מעלה עוד ראיות.
דובי קננגיסר יצר קשר עם הדובר וקיבל את תגובותו:
להלן התגובה של הדובר
1. מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים.
2. דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות.
3. שני עובדים פרצו ביום ראשון למכון כשהם… (המשך תוכלו לקרוא אצל קננגיסר)
עמי וטורי, יו"ר כוח לעובדים שלח לי תגובה לדברים הללו. אני אשתדל לפרסם אותם בהמשך.
אבל בינתיים עולה דיון מהותי ביני לבין דובי: מדוע משפט ציבורי.
דובי כותב:
ואני חייב לציין שאין לי מושג מה הקטע האדיוטי הזה של "משפט ציבורי" (כך דובי בד"כ מתבטא כשמישהו לא חושב כמו דובי; ט.י). יש דיני עבודה בישראל, ויש בית דין לעבודה. לכו לשם. מה עניין הציבור לכאן?
אריק: פרסמתי קישורים לטקסטים המקוריים, ושם יש גם תגובות לתגובות. אני לא רואה הרבה סיבה לחזור על הדברים במלואם כשהם זמינים לכל במרחק קליק.
התשובה שלי היא:
דובי,
חוקי המשפט של ישראל, נכתבו על ידי חברי כנסת. הללו אינם בדיוק מומחי משפט, ובוודאי אינם מאורות הדור. הם בני אדם שכתבו את החוקים בגלל מיליון ואחד אינטרסים סמויים, שאינם בהכרח תורמים לטובת הציבור.
בית המשפט כבר מזמן איבד את אמונו של כל מי ששה בין כתליו. תכחים, אג'נדות פרטיות ואינטרסים אישיים הם החורצים גורלות.
אם תסתכל בספרי המשפט, תראה שכבר בפרקים הראשונים אומרים לתלמיד המשפטים, שאם הוא בא לחפש צדק, אז הוא הגיע למקום הלא נכון. הם בד"כ מסבירים שלא ניתן למצוא את הצדק.לעומת זאת, באתונה היה מקובל שבמשפט לא יושבים שופטים מיקצועים. האתונאים, האמינו שלציבור גדול מאד, יש יכולת טובה ושכל ישר לברר את העובדות ולקבל החלטות בעצמו (ללא עזרתם של מניפולטורים, תככנים וחורשי טובת-עצמם), ולקבל החלטות צדק. הם כנראה התבססו על חוכמת ההמונים.
אני מבין שאתה מבקש שנסמוך על חברי כנסת ושופטים?
אז אתה מבקש שבעצם נסמוך על דיקטטורה.
סלח לי שאני מעדיף דמוקרטיה וההגיון הבריא.
תסלח לישלך,
טל
ודובי מגיב (כהרגלוכשמישהו לא חושב כמהו ומעצבן אותו)
טל, כבר היינו בדיון הזה מספיק, ואין לי שום כוונה להכנס אליו שוב, בטח שלא איתך. אני דואג לזכויותיהם של העובדים, לא לאג'נדה הפרטית (כך!) המטופשת הזו שלך.
מה אתם אומרים. האם אתם מסוגלים לקבל החלטות בעצמכם, או שאתם רוצים שחברי כנסת, שופטים ועורכי דין יקבלו החלטות עבורכם?
טל, אנחנו באמת היינו בדיון הזה. על פני מאות תגובות הבהרנו אחד לשני שלך אין שום כבוד למומחיות ולידע של אף אחד, ושלי אין שום כוח להסביר למישהו שלא מוכן לשמוע אף אחד אחר למה הוא טועה, כי אני לא פילנטרופ בכוח.
למה לעזאזל שמכון ויצמן יסכים לבוא ל"משפט" על ידי ארגון קיקיוני שלא מייצג אף אחד, ובטח שלא "את הציבור", על בסיס חוקים שלא נוסחו בשום מקום? מה המשמעות של משפט אם אינך מכיר בחוק?
אה, וכדאי להוסיף שכ"פילוסוף" אתה אמור לדעת שצדק לא ניתן להשיג בבית משפט כי זה מושג אמורפי מדי, שאינו מותאם לקודיפיקציה בחוקים. המירב שניתן להשיג הוא שיוויון בפני החוק, ומשפט הוגן. צדק הוא עניין נורמטיבי, בעוד שחוק הוא עניין פרקטי, ומה שצודק היום לא יהיה צודק מחר.
טל, אני חושב שההצגה שלך את הדברים היא לא נכונה. הרי הבלוג הזה לא יכול לגזור עונש על ההנהלה של מכון וייצמן.
הבלוג הזה יכול לקיים "כמו משפט" שפתוח בפני הציבור ויאפשר לכל אחד להחליט לבד במי לתמוך -וזה מה שהתיאור שלך בהתחלה נתן לי להבין. זה שונה מללכת לבית המשפט שיכריע מי צודק ומי מפסיד. הכוח של הבלוג שלך הוא הפעילים והקוראים של הבלוג שיכולים להפיץ את המידע הבלתי תלוי שיקבלו פה הלאה, לטובת העובדים או לרעתם, אבל על בסיס החלטה מושכלת יותר. לכן, גם אם ה"רעיון מאחורי" הוא חיזוק דמוקרטי להתנהלות השיח ברשת, לא יהיה נכון להציג את זה כהחלפת בית המשפט.
אם בכל זאת זו כוונתך, אז בוודאי גם תצטרך לתת הסבר הרבה יותר מעמיק לדרך בה אתה רואה את בית המשפט מתנהל – כי אחד היסודות עליהם בנויה הדמוקרטיה היום הוא מערכת האיזונים ובלמים והפרדת הרשויות ובית המשפט הוא חלק חשוב בה. לכן, לפני שאתה ממוטט את אחד מעמודי הטווח של הדמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה, אתה צריך להציג אחד חדש ובעל אותה העמידות לפחות ולשכנע אותנו לבחור בו.
גם אז זה לא יקרא דרך הבלוג שלך…
הי דובי,
במידה מסויימת אתה צודק. אני חשדן מאד לגבי מוסדות. איכשהו למדתי שבד"כ מה שמעניין חלק לא מבוטל מהאנשים שמנהלים את המוסדות וקובעים חוקים הם האינטרסים האישיים שלהם.
להערכתי חוק הברזל של האוליגרכיה, העיקרון הפיטרי ועוד עקרונות אירגוניים אחרים הם שמוביל לתופעה.
אותי לימדו במדעי הטבע לסמוך על העיניים שלי ועל ההיגיון, ולא על מה שבני אדם אינטרסנטיים אומרים לי.
איך זה במדע המדינה?
הארגון מוקם
הי ירדן,
כרגע לצערי אין לבית המשפט הציבורי שלנו שום יכולת ישירה להעניש את מכון וויצמן אם הוא אכן פשע.
אך הרבה דברים לא נעימים עלולים לקרות למכון ויצמן. אחד מהם (במיוחד לאחר שהסיפור יתפוס תאוצה) היא שהתורמים שלו בעולם, יראו את המשפט הציבורי ואת תוצאותיו (תודות לגוגל), והם כבר לא ישמחו כל כך לתרום לו.
הם יעדיפו לתרום למוסדות בעלי שם טוב יותר.
בעבר כבר קרה לי שראיתי מוסד שנתמך בתרומות, והתנהג בצורה לא מוסרית. דיווחתי על כך באינטרנט (בדיון הרבה פחות סוער), ולא עבר זמן רב, והתורמים הפסיקו לתרום למוסד. אני לא חושב שזה היה רק בגללי. אומנם ראיתי שאנשים מארצות הברית הסתכלו על המכתב שלי, אאך סביר להניח שלאחר שהם וידאו עם עוד כמה מקורות, הם החליטו לייבש את המוסד.
בעיניי זאת ענישה מספיק רצינית ומאיימת על מכון וויצמן.
חוץ מזה, אולי בעתיד, כשאנשים יאמינו בעצמם, הם יראו עצמם מספיק מוכשרים לשפוט בעצמם כקבוצה, כפי שהיה באתונה.
אני חושש שבמדעי הטבע לא לימדו אותך טוב, אם ככה. או, לחלופין, אינשטיין לא הבין כל כך במדע.
הי דובי,
אשמח כמובן את תפרש ותסביר את המשפטהלא מובן שכתבת. האם מדעי הטבע לא פועלים על פי הגיון ומראה עיניים?
ומה הקשר של אינשטיין?
רק אם אתה רואה גרביטונים לעיתים קרובות.
המסקנה היחידה שלי מהסיפור הוא ששניכם נורא אוהבים להתווכח. בחיי. תגדירו את זה "משפט" או "רשימה שמציגה את שני הצדדים". מה זה כל כך משנה? בתכלס זה סוג של שניהם. טל לא יחליף מחר את בית המשפט ודובי בעצמו כתב שהוא רוצה להביא את הגרסא של מכון וייצמן. אז בפועל אתם עושים את אותו הדבר ורבים על זה שטל קרא לזהה משפט של הציבור.
ירדן,
תן לנו להנות. אנו כה נהנהנים מהוויכוח 😀
דובי, טענה מצויינת. אופ-טופיק, אבל מצויינת.
לא אינני רואה גרביטונים, אבל אני משתמש בעניים שלי כדי לבדוק את טענות הפיזקאים. אומנם תוצאות של מאיצי חלקיים ראיתי, אך לא היו לי הכלים לבדוק את מסקנותיהם, לבד מכך שהם מדברים על פוטונים, לייזרים, אלקטרונים ועוד כל מיני דברים מוזרים כאלה, ואני רואה שהתיאוריות הללו משמשות לבניית מכשירים סופר-מתוחכמים. והמכשירים הללו פועלים. מכשיר הDVD שלי פועל, המחשב פועל, ומוליכי-על פועלים ברכבות שטסות במהירות של 500 קמ"ש.
כלומר כל התיאוריות שלהם ניתנות לבדיקה בעיניים. אז אני מאמין להם.
לגבי חוקים שמדינות מחוקקות… אני רואה איך אין מישהו שמצליח לבנות להן תיאוריה מאחדת, וכל חוק נבנה בגלל מיליון ואחד אינטרסים סמויים, שקבעו אנשים שלמדתי לא לסמוך עליהם (פוליטקאים מקצועים מהסוג הרע).
לכן, אינני נוטה לקבל את החוקים שלהם כמחייבים. אני כמובן נוהג על פיהם, כי אינני רוצה לבלות את חיי בבית כלא.
אני ממליץ לך לקרוא את הספר "ההיסטוריה העממית של ארצות הברית" ולהתרשם כיצד חוקים מדיניים משרתים קבוצה קטנה, ופוגעת בקבוצות נרחבות אחרות.
שלך,
טל
טל, אני בכלל לא נהנה, תאמין לי.
הסטטיסטיקה היא אפליקציה של המתמטיקה, והנה בכל זאת סקרים טועים כל הזמן – האם לפי "מראה העיניים" הזה תטען שהמתמטיקה שגויה?
הי דובי,
אם נשאר ברמת הדיון העינייני, ואולי נכבד איש את רעהו (אני מכבד אותך), יש סיכוי שאף נהנה מאתגר אינטלקטואלי ראוי לשמו 😉
מתמטיקה אינה מדע אימפרי. היא סט של הנחות לוגיות, הקיימות רק במוחם של הלומדים אותה. מדענים משתמשים במתמתיקה כדי לנסות חוקים שהם משערים שקיימים בטבע. לא תמיד ההשערות הללו נכונות. ולכן אני יכול להגיע במתמטיקה לדיוק של מליון מקומות אחר הנקודה, אבל עדיין לטעות. זאת כיוון שהתיאוריה שהשתמשתי בה אינה מתאימה לחוקים שיש בטבע (בלי להיכנס עכשיו לדקויות אפיסטמיולוגיות).
גם הסקרים משתמשים בתיאוריות כדי לנסות לחזות את תוצאות האמת. אך הקושי שלהם לנבא את תוצאות האמת, מראה כי התיאוריות אינן נכונות, ולא משנה עד כמה השימוש במתמטיקה מדיוק.
הנה לך עוד ראיה לכך שכל מה שדרוש זה מעט היגיון ומראה עיניים להבין שתיאוריות יכולות להיות בלתי נכונות. לא משנה כמה חכמים האנשים שכתבו אותן.
אגב, אני יודע שאני קורא תיגר על הרבה תפיסות שלך. זה בדיוק מה שאמור מדען טוב לעשות. או כמו שאמר פילוסוף המדע (והמדינה) קארל פופר… מדען שאינו מנסה להפריך תיאוריות קימות, אינו יכול להיקרא מדען.
לפי התיאוריה שלך, גם התיאוריות של המטאורולוגיה הן לא נכונות – גם הם טועים כל הזמן.
ואם כבר סחבת את פופר לדיון – פופר לא טען שצריך מישהו 'אובייקטיבי' ו'לא מוטה' מבחוץ שיגיד לנו מה באמת אפשר לראות.
קח למשל את הדיון שלך עם דובי לגבי שופט מול מושבעים. הרי על ההשוואה בין שתי שיטות השיפוט האלה נכתב כל כך הרבה, ונערכו כל כך הרבה מחקרים. אתה, כהרגלך, מעדיף לא ללמוד את מה שכבר כתבו ולהמציא תיאוריה משלך, שטוענת ש'מושבעים זה יותר דמוקרטי'.
כמובן שזו זכותך. אבל אז נשאלת השאלה – אם אני רוצה לנהוג כמוך, ולהסתמך רק על מראה העיניים שלי – למה לי להתחשב במה שאתה כתבת? ואם אני מעדיף גם לקרוא וללמוד קצת על הנושא לפני שאני מתייחס אליו – למה לי לקרוא אותך, ולא את גוף הידע האדיר שכבר קיים – או לפחות, תקצירים וסיכומים שלו?
הי נדב, טוב לשמוע ממך.
אם תשאל את פופר, הוא יגיד לך, שאין שום תיאוריה נכונה. יש רק השערות שכל הזמן צריכים להפריך. ואכן, כאשר רואים שהתיאוריות המטאורלוגיות לא מספיק מדוייקות, מיד מבינים שהן אינן מספיק טובות. מטאורלוגיסטים טובים מנסים, לכן, לשפר את המודלים והתיאוריות. יחד עם זאת, כיוון שהן מספקות ניבויים יותר טובים מסתם ניחושים, משתמשים בהן.
לגבי ההתיחסות לגוף הידע הקיים. יש הבדל בין פילוסופים למדענים.
את ההשכלה שלי קיבלתי במדעי הטבע. וזמן רב מאד התפלאתי מדוע פילוסופים אינם משתמשים כמעט בציטטות ואינם מזכירים פילוסופים אחרים.
אם הזמן גילתי שיש לכך כמה סיבות.
האחת היא, שפילוסופיה מנסה כל הזמן לרדת ליסודות, ונבנת משם והלאה. וכמות הנחות הבסיס, בפילוסופיה היא גדולה מאד, ומי שקרא את קאנט ועסק בתורת הידיעה, יודע שקשה מאד לקבוע איזו הנחת יסוד נכונה ואיזה אינה נכונה. כל מה שניתן לבדוק היא האם התיאוריות הנגזרות ממנה, אכן עומדות במבחן התוצאה.
לכן אינני יכול לכתוב "בהסתמך על קאנט"… כיוון שיכולים להיות הרבה פילוסופים שטענו אחרת, וקשה להחליט מי מההנחות היסוד נכונה יותר. לכן, כל פילוסוף חייב לכתוב את הנחות היסוד שלו בעצמו, בלי להתייחס לאחרים, ולקוות שהקוראים השתכנעו מהנחות היסוד שלו ומהנגזרות של הנחות היסוד שלו.
סיבה נוספת היא, שבגלל שהנחות היסוד כל כך משתנות ואינן ניתנות להכרעה, שימוש בציטטות, יגרום מיד לויכוחים בלתי פתירים, ולאיבוד הפוקוס עם קו הטענות של הפילוסוף.
ולבסוף, פילוסופים הם אנשים רחבי יריעה. הם מתבוננים במספר עצום של מקורות מידע, ולאחר מחקר של כמה שנים יוצרים את הנחת היסוד שלהם וממנה בונים את התיאוריות. לאחר שהם מסיימים לקרוא מאות ואלפי מקורות מידע, הם כבר לא זוכרים מה היה המקור שלהם, והם נדרשים לאיסוף מקורות חדש. דבר הגוזל המון זמן נוסף.
במידה מסוימת, אני חושב שאני פועל על פי המתודה הפילוסופית. קראתי מאמרים וספרים מתחומי ידע נרחבים מביו-פיזיקה, כימיה, בילוגיה למיניה (מולקולרית, גנטית, ביופיזיקה, ביוכמיה ועוד), חקר המוח, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, מדע המדינה, היסטוריה (מהעת העתיקה ועד ימינו), וכמובן המון ספרות פילוסופית (ספרות מקור ראשון בעיקר). וזאת בנוסף להרבה מידע אינטרנטי.
הספריות שלי במחשב מלאות במאות מאמרים, שכבר אין לי שום דרך לקטלג אותם או לאחזר אותם. יש כאלו שאני זוכר, ויש כאלו שאיני זוכר. אין לי גם דרך לקטלג אותן בתגיות, כיוון שבזמן קריאת המאמר, עוד לא חשבתי היכן במודל שאני מפתח, המאמר צריך להשתבץ (כיוון שבזמן שאני בונה את המאמר, עוד אין לי את המודל. רק אחרי המון זמן, מתפתחים המודלים).
ולבסוף והכי חשוב. אינני מצפה מהקוראים שלי שיקבלו את דבריי. כל מה שאני ממבקש מהם זאת בקשה מדעית פשוטה. שיגידו לי היכן התיאוריות שלי שגויות לדעתם. ואם הם ממש ירצו לעשות עימי חסד, הם גם יפנו אותי למאמרים המראים שאני טועה, או יבנו טיעון משלהם המראה היכן אני טועה.
בכך אני מכיר לך המון תודה על ששלחת אותי לספר של רוברט מיצ'לס – מפלגות פוליטיות. הספר הזה הפך נר לרגלי, ואבן יסוד להקמתה של הדמוקרטיה הישירה. הוא מסביר בצורה מפורטת ומדויקת, מה הן המגבלות האנושיות שעמן אנו צריכים להתמודד.
אשמח אם תמשיך לבקר את רעיונותי, ולתת לי עוד הרבה חומר למחשבה וקריאה. בכך אחשיבך לידידי.
אני מצידי, אינני מצפה שתקבל את התיאוריות שלי.אתה מוזמן לאמץ חלק מהן אם הן יראו לך סבירות, אך זה כבר עינינך הפרטי.
שלך,
טל
נ.ב.
מדוע אינני מקבל את התיאוריות המקובלות במדע המדינה?
כיוון שאני רואה שהן מתקשות לנבא נכון, ולכן אני מבין שטענות היסוד שלהן (הפרדיגמות) בעיתיות. ולכן אני מנסה לפתח פרדיגמות חדשות בעצמי. קוראים לזה, חשיבה עצמאית 😀
טל: העניין הוא בדיוק זה, שהסיבה שבמטאורולוגיה אין ניבויים לטווח של יותר מחמישה ימים היא לא תיאוריות לא מוצלחות, אלא הסבר תיאורטי לכך שאי אפשר לנבא ליותר מחמישה ימים קדימה. קוראים לזה כאוס.
אותו הדבר במדעי החברה: אתה מסתכל על העובדה שתיאוריות במדעי החברה אינן מפיקות ניבויים כעל הוכחה לבעייתיות של התיאוריות האלה. אבל בכך אתה מתעלם מכל ההיסטוריה של מדעי החברה: אלה התחילו בנסיון ויומרה להעתיק את מדעי הטבע, ורק עם השנים הבינו את הבעייתיות של הנסיון הזה, וויתרו על היומרה לניבוי. בכך אתה עושה טעות שלדעתי, כל סטודנט מתלהב בשנה א' עושה (אני יודע שאני עשיתי אותה): המחשבה ש'רק צריך לתקן את הסוציולוגיה פה ושם כדי לקבל את הפסיכוהיסטוריה של סלדון'.
העניין הוא שיש סיבות עקרוניות, תיאורטיות, טובות, לכך שמדעי החברה לא מנסים בכלל לספק ניבויים. אחת מהן, סתם בשביל הדוגמא, היא העובדה שהסובייקטים של מדעי החברה, בניגוד לאטומים, מכירים את התיאוריות ומשנים את התנהגותם בהתאם לתיאוריות. אבל זו סתם דוגמא אקראית.
העניין הוא שכל מה שאתה אומר עכשיו, ואתה מתייחס אליו כאילו הוא תגלית מרעישה, הוא חומר שכולנו לעסנו כבר בשנה א' או ב' של התואר הראשון. אני מתרגל את החומר הזה. רבאק, רק במקרה אני לא מלמד אותו. אז אתה באמת מצפה שאני אתייחס לטענות שלך נגד מדעי החברה ברצינות, ואשב לבנות טיעוני נגד? כשאתה, במוצהר, לא רוצה ללמוד את הבסיס בתחום?
אתה מתלהב ממיכאלס – גם אני התלהבתי ממיכאלס. נדמה לי שזה היה בתחילת הסמסטר השני שלי באוניברסיטה. כל בעיה שתיקח – כבר כתבו עליה משהו. זה שכתבו עליה לא אומר שזה נכון, אבל כדאי להכיר את זה, לפני שאתה אומר משהו חדש על הנושא.
תן לי לנסות להבהיר לך שוב את הפרדוקס שאתה מציב לי: אתה אומר לי 'אני בחרתי להתעלם מכל מה שנכתב, ולחשוב על הכל מחדש'.
אני יכול לבחור לאמץ את הגישה שלך – ואז למה לי לקרוא אותך? הרי אני רוצה לחשוב על הכל מחדש.
ואני יכול לא לאמץ אותה – אבל אם כבר לא אימצתי אותה, לא עדיף שאסתמך על אנשים שהשקיעו בעניין שעל הפרק הרבה יותר זמן ומחשבה ממך?
אני מעלה את השאלה הזו לא בתור עקיצה, לולא בתור ביקורת עליך. אני מעלה אותה כי זה כשל בסיסי ברעיונות שלך על 'מחשבה חופשית' כאידיאל.
הי נדב,
תודה על התגובה.
כן, גם אני הייתי במסדרונות מדעי החברה (בשלב בו ניסתי לעשות דוקטורט בתוכנית לחברה-מדע-וטכנולוגיה), וגם לי סיפרו שפעם מדעי החברה ניסו להיות מדעים מדוייקים, וכיום התפכחנו והבנו שזה בילתי אפשרי.
ומשום מה לא קניתי את זה.
קודם כל מדע שאינו מנסה לספק ניבויים, פשוט אינו מדע. חד וחלק. אפשר לקרוא לזה כל מה שרוצים, אבל מדע זה לא.
אם להיות הוגנים, אז לפי טענתך, שמדע המדינה לא אמור לספק ניבויים, הינו צריכים לכנותו "מחשבות על מדינה" או פילוסופיה מדינית", אבל לא להשתמש בשם השגוי "מדע המדינה".
הטענה שאדם מודע לניסוי, ולכן קשה למצוא חוקים, אינה עומדת במבחן המציאות. בפסיכולוגיה התפתחו טכניקות שלמות שמסיחות את הנבדק מכוונתו האמיתית של הניסוי, כדי למנוע מהנבדק לשנות את תוצאות הניסוי. המתודות הללו פועלות בהצלחה לא רעה, ומדע הפסיכולוגיה, אכן מצליח לנבא ניבויים לא רעים בכלל.
לעומת זאת, במדע המדינה, ישנה איזו התעקשות, לחשוב שהם לא יכולים למצוא חוקים ולנבא ניבויים.
אני לא בקיא לגמרי במדע המדינה, אך כשאני קורא את מיקאוולי שכתב את ספריו לפני 500 שנים, אני רואה שהחוקים שהוא תיאר עדיין תקפים כיום. ואני יכול ליצור חוקים, מכתביו של מיקאוולי, ולהשתמש בהם בהצלחה רבה גם היום. כך גם עם לוק, ורוסו.
לעומת זאת, מדע המדינה המודרני, מלא במידע סותר, שאינו מצליח לנבא כמעט כלום. התיאוריה של מרקס נכשלה כמעט לחלוטין. והמדהים הוא שגם כיום יש חוקרי מדע המדינה שרואים עצמם כמרקסיסטים.
צריך לשאול את עצמנו, מדוע התיאורים שפילוסופיים מדיניים נתנו לפני מאות שנים, טובים יותר מהמידע שמדע המדינה המודרני מייצר.
התחושה שלי שהסיבה לכך היא הרבה פוליטקה רעה שנכנסה למסדרונות מדע המדינה. אני לא אשכח את הפעם שבה עברתי לראשונה מהצד של מדעי הטבע לצד של מדעי הרוח. לאחר ששהיתי שנים במדעי הטבע וכמעט לא שמעתי דעות פוליטיות, הרי שביום שהגעתי למדעי הרוח, המסדרונות מלאו פוליטקה. בכיתות פוליטקיה היתה העיקר, והידע המדעי היה מישני ביותר. כל מקרה מציאות פורש על ידי המרצה, על פי השקפת עולמו הפולטית.
זה לא שכל המאמרים במדע המדינה אינם רלוונטים. יש הרבה מחקרים איכותניים שמספקים לקורא מידע רב, ממנו הוא יכול לבנות את התיאוריות שלו בעצמו.
אבל בתיאוריות עצמן (שהן בסופו של דבר לב ליבו של המדע), אינני מצליח למצוא אפילו אחת שניתן להשתמש בה לניבויים סבירים.
אגב, לא פעם את מתאר את המצב, כאילו אינני קורא כמעט דבר. עליך לזכור שתחום הידיעה שלי הוא רחב בהרבה ממדע המדינה. אני יכול להעריך את כמות המאמרים שקראתי במאות רבות, ואת כמות הספרים במאות בודדות, במגוון רחב של תחומים. ומטבע הדברים, אינני יכול לקרוא אותה כמות של ספר בתחום ידע צר, כמו שקורא אדם המתמחה באותו תחום ידע צר.
הידע הזה, שמגיע חלקו מתחום מדע המדינה, אך רובו מתחומי ידע מדעיים אחרים, הוא שמאפשר לי לבנות תאירויה, ללא תלות בתיאוריות הקיימות במדע המדינה.
אבל תכל'ס, כל הדיון הזה לא רלוונטי.
כאשר אציג את התיאוריות, תוכל בפשטות לסתור את טענותי, ולהביא ראיות לכך שהתיאוריה אינה טובה. אם קראתי הרבה ספרים או סתם הסתכלתי על השמיים, אינו משנה כלל. כדי שתאוריה מדעית תהיה טובה, היא צריכה לעמוד בקריטיריון ההפרכה: היא צריכה להיות בנויה כך שניתן יהיה לבחון אותה ולראות האם היא מנבאת היטב.
את זה אזמין אותך לעשות.
תפסיק להתייחס לטקסטים שקראת כמדליות! לאף אחד לא אכפת כמה מאמרים קראת. מה שחשוב הוא מה אתה מסוגל להבין מהם. עד היום ראיתי רק טקסט אחד שלך שבו אתה ממש מנסה לבקר טקסט – אותו ניתוח ידוע לשמצה שלך של החוזה החברתי של רוסו. בטקסט ההוא הפגנת כישורי ניתוח לקויים, בורות מדאיגה וחוסר יכולת מטרידה להבין את שביבי הביקורת ששמעת על הטקסט. מכיוון שאתה מתעקש להמשיך ולהתגאות בכך שאתה קורא בעיקר מקורות ראשוניים – וזאת חרף העובדה שהוכח לך באותות ובמופתים שאם היית טורח להתעמק מעט בביקורת שאחרים כתבו על רוסו, לא היית מביש את עצמך כפי שעשית (ועוד תוך האשמתם של מבקריו של רוסו בכך שהם "כנראה לא קראו את הספר במלואו" (פראפרזה מהזכרון)) – אין לי אלא להסיק שעדיף להרשות לך להמשיך להתבוסס בבורותך ולהתעלם ממך.
אבל אני לא מסוגל, אז אני אשאיר אותך עם הערה אחת אחרונה לגבי ההיבריס שלך באשר לביקורת שנכתבה על ידי אחרים אודות טקסטים שונים.
בקורס שאני לומד עכשיו נדרשים מספר סטודנטים מדי שבוע לכתוב ניתוח ביקורתי של המאמרים של אותו שבוע ולשלוח אותו לכל יתר הסטודנטים בקורס מספר ימים לפני השיעור. אחד הדברים האלמנטריים ביותר שלומדים מתרגיל כזה הוא שלא משנה כמה התעמקת בטקסט מסויים, לאנשים אחרים תהיה זווית ראיה אחרת, הם מביאים אל הטקסט חוויות שונות, השקפות שונות, וגם טקסטים אחרים שהם קראו בעבר. וזה מסטודנטים שכמוני סובלים ממגבלות זמן ומשאבים, ולכן לא יכולים להקדיש ימים רבים לניתוח הטקסטים הללו.
מי שחושב שהוא מסוגל להתמודד לגמרי לבדו עם טקסטים מקוריים ומסרב(!) להתעניין בניתוחים שנכתבו על ידי אנשים שניתוח הטקסטים הללו הוא הקריירה שלהם, הוא בור ועם הארץ, אנטי-אינטלקטואל פר-אקסלנס, ואדם שאין שום סיבה להתייחס לדבריו ברצינות.
דובי יקירי,
בתור מישהו שתחום ההתמחות שלו אינו מדע המדינה, אלא המחקר שלו נפרש על תחומים רבים נוספים, אינני יכול להכיר את הספרות כמוך. לכן אין לי בעיה להביע את דעותי בפומבי, רק כדי שמישהו שמתמחה בתחום בו אני כותב, יאיר בפני היכן לדעתו אני טועה, או שיפנה אותי למאמרים המבקרים את טענתי.
לאחר הדיון המאד לא פורה שניהלנו אי שם בעבר, זכיתי בדבר אחד ממך. בביקורת של יעקוב טלמון. היא היתה לי יקרה מפז. לאחר שהפנת אותי לביקורת של טלמון, קראתי אותה (ממקורות שניוניים, כי לא היה זמן באותו שלב לקרוא את ספרו של טלמון), ואכן הבנתי שיש כמה בעיות בתזה של רוסו. אני מבחינתי תיקנתי את את התזה שלי בהתאם. לכן כיום, אני מבין שכדי שדמוקרטיה תפעל בצורה טובה יותר, עלי לשאוף להוריד למינימום את יכולת הענישה של מוסדות בחברה הדמוקרטית, כלפי אזרחים. הטענה שלי בסיפור של עובדי ויצמן, שיש לשקול מחדש את היכולת של מוסדות להפעיל כוח כלפי אזרחים, נובעת בדיוק מהטענה של טלמון.
עכשיו אתה אומר לי לך קרא את כל הביקורת. אין לי יכולת כזאת. זאת כיוון שאני עוסק בתחומים רבים, וגם נאלץ לעבוד למחייתי. יתרה מזאת, אין אינדקס מסודר, שאני מכיר, שאומר מי ביקר את מי. את הידע הזה אתה מקבל באמצעות רשתות חברתיות שקיימות בעולם האקדמי. אני לצערי או לשמחתי, אינני חלק מהאקדמיה.
לכן אני מוכן לעשות מעשים, שעלולים לפגוע באגו שלי. אני מציג טענה, ומצפה לביקורת. לפעמים הביקורת הזאת קשה.
זהו ההפך הגמור מהיבריס. זאת מבחינתי אחד ממידות הצניעות הכי גדולות שאני יכול לגייס. להיות מוכן להינזף בפומבי, על ידי מי שרואים עצמם כבעלי סמכות, ובלבד שאזכה למצוא את הידע הרישתי הדרוש לי.
בתפילת שמונה-עשרה, כתוב "ונפשי כעפר לכל תהיה". אני משתדל לעבוד על פי התפילה הזאת.
יחד עם זאת, רוב רובם של האנשים שפגשתי בהם, היו מוכנים לבקר את הידע שלי, מבלי להשתמש בכל כך הרבה עלבונות, כפי שאתה נוהג להטיח.
היו בכל מפגשיי האקדמים (ורבים כאלו היו), רק שניים שביקרו אותו בצורת אד-הומינם כל כך קשה, כפי שאתה עושה.
אחד מהם היה פרופסור, והשני הוא אתה. אותו פרופסור, נהג לדבר בצורה כזאת שהתלמידים חשבו שהוא מגדולי החוקרים בתחומו. היתה לו הדרת כבוד וידע רב. אבל אני איכשהו לא קניתי זאת. הרגשתי שמשהו כאן נפוח מאד. כשניסתי להציע את טענותי הוא קטלן כבלתי מתקבלות על הדעת. הוא נזף בי קשות, ודאג להשחיר את שמי בכל הפקולטה.
ולכן, עשיתי מעשה קטן. הלכתי לבדוק על ידי מקורות אחרים, מה היתה השפעתו במחקר. מסתבר שהשפעתו היתה זניחה לחלוטין. אפילו באותו תחום בו טען שהוא מהמוחים העולמיים, חוקרים אחרים כמעט ולא התייחסו לדבריו, ומי שכן התייחס לדבריו, ביטל את דבריו, כלא רלוונטים.
כלומר אותו פרופסור השתמש ברטוריקה ובדיבור שתלטני, כדי לפצות על מגרעות גדולות שהיו לו בתחום המחקרי. כדי לגרום לאנשים לכבד אותו ולהעריץ אותו.
האדם השני הוא אתה. אינני יודע מדוע אתה כל כך תוקפני. זה דבר כל כך לא מקובל בקרב אנשי אקדמיה. גם כשיש ביקורת, הם יודעים לבקר בצורה מנומסת ועניינית. אינני יודע מה רמתך האקדמית, ואינני מתכוון לבדוק את פירסומיך. אבל הצורה שבה את תוקף אותי, נראת בלתי סבירה בעליל, ובוודאי לא התנהגות אקדמית ראויה.
כולנו כאן נמצאים כדי ללמוד. וכולנו כאן כדי לקבל ביקורת. אנא למד לקבל ביקורת, וגם לתת ביקורת בצורה הראויה.
שבת שלום,
טל
טל, כתבתי תגובה ארוכה שמתייחסת לכל הטענות שלך, אבל היא מיותרת.
מעבר למלל האנטי-מדעי החברה שלך, בפועל אתה מקבל לא מעט תיאוריות ממדעי החברה. אפשר להזכיר, על קצה המזלג, את מיכאלס, את העקרון הפיטרי, ועוד ועוד. אתה בוחר בין התיאוריות את אלו שאתה מאמין בהן ואלו שלו – ואת זה עושה, כמובן, כל אחד.
הבעיה שלי עם הגישה שלך היא אחרת – הבעיה שהעליתי קודם. למה לקרוא דווקא אותך?
אני לא שואל את השאלה הזו ברמה האישית, וגם לא ברמה של הבלוג הזה. הסיבות שאני קורא בלוג מסויים הן מגוונות, ולא תמיד מודעות. אני קורא את הבלוג הזה כי בא לי, ואני לא צריך תירוצים נוספים.
אבל אתה לא מגביל את שיטת הדיון הזו לבלוג הזה – אתה (ואחרים) מתיימרים לבסס עליה פילוסופיה פוליטית ותנועה חברתית של דמוקרטיה ישירה.
ומה אתה אומר לי? 'אני אדם עובד, שמתעניין בהרבה דברים, ולכן אין לי זמן להקדיש רק למדע המדינה. אני קורא מה שאני מספיק'. אוקיי, זה מקובל ולגיטימי. אין בעיה.
אבל אם אני עומד באותה נקודה בדיוק – גם אני אדם עובד, ולמרות שיש לי רקע במדע המדינה אני לא יכול להקדיש את כל עיתותי לקריאה רק על הנושא הזה. עכשיו, בוא תסביר לי למה לקרוא את טל ירון, כנציג התנועה לדמוקרטיה ישירה, ולא לקרוא אחד מהחוקרים שכן יש להם זמן, וכן מקדישים את כל עיתותיהם בדיוק לקריאה על דמוקרטיה ישירה ולמחקר עליה? למה התנועה שלך, שטוענת טענות כרימון אבל לא מבססת אותן על מחקר עדכני, צריכה לעניין אותי יותר מהתוצאות של חיפוש גוגל סקולר עבור 'דמוקרטיה ישירה'?
והערה לגבי העימות הסגנוני – נכון, אני מתקיף אותך הרבה פחות מדובי. זה נובע מהבדלים סיגנוניים בינינו ומכך שאני מכיר אותך 'בחיים האמיתיים'. אבל אני יכול לחלוטין להבין את ההתקפה של דובי.
הרי דובי לא מבקר את האישיות שלך, את המראה שלך או את ריח הפה שלך. דובי מבקר את סגנון הדיון שלך. ואם תשים לב, אתה מבקר את סגנון הדיון של דובי בדיוק באותה מידה, ובמילים חריפות לא פחות. הטענה הבסיסית שלך הרי, היא שדובי – כאקדמאי – הוא עיוור ששנים של לימודים עשו לו כזו אינדוקטרינציה, שהוא לא מסוגל להבין אמיתות בסיסיות בתחום שהוא חוקר.
עכשיו, שים לב גם לשני הבדלים בינך לבין דובי: ראשית, דובי (אני מניח) רגיל לשמוע טיעונים כמו שלך. בדרך כלל הם באים מסטודנטים שנה א'. כמעט תמיד אפשר לתת להם מענה כשמסבירים להם למה הנחות היסוד שלהם שגויות.
שנית, וחשוב יותר, דובי מבקר את אחד התחביבים שלך לשעות הפנאי. אתה מבקר את מה שדובי עושה למחיתו, ואת מה שהוא חלק מההגדרה העצמית שלו (שוב, אני מניח). מה אתה מצפה, שתגיד למישהו 'כל מה שאתה עושה בחיים הוא אינדוקטרינציה חסרת ערך' והוא יחייך וילחץ את ידך?
כך שלטעמי, סגנון הדיון שלך בוטה לא פחות מזה של דובי.
(ושים לב: אתה יכול לקרוא 'נדב' בכל מקום שכתוב 'דובי')
בסוף התגובה לא היה אמור להיות, כמובן, סמיילי.
שונא את המערכת של בלוגלי.
הי נדב, תודה על הסבלנות.
האמת שהויכוח הוא באמת מיותר ואינו מקדם אותנו.
בוא נסכים על הרכיבים הבאים בדיון. כל אחד ידון ויעלה טענות כמו שהוא מבין, וכל אחד מאיתנו יבקר את השני.
כך נפעל על פי העקרון המדעי של השערה והפרכה בקבוצה. כך אולי אני נבנה תיאוריה טובה יותר.
עכשיו לשאלה למה לנדב פרץ לקרוא את הדברים שטל ירון כותב, או כל אדם אחר בתנועה לדמוקרטיה ישירה?
כמובן שביום-יום אני ממליץ לך לקרוא מאמרים שהתפרסמו בעיתונים מדעיים שעברו peer-review. אבל מידי פעם אולי שווה לנסות ולרענן את הראש בתיאוריות אחרות, שממנסות להציג תיאוריה חדשה (שאכן כן, בחלקה הגדול מבוססת על מידע קיים במדע המדינה, אך היא משלבת אותו יחד עם אלמנטים אחרים ממדעים אחרים). זה יכול להיות אתגר אינטלקטואלי נחמד ומרענן.
דבר שני, במהלך השנה האחרונה, אני עוסק בניסיון להבין מודלים פוליטיים. רק לאחרונה הצלחתי לפתח מודלים טובים שיכולים להסביר אירגונים שאנו רואים כמו כוח לעובדים, הקונגרס האמריקאי ובמידה מסוימת את משחקי הכוחות בכנסת הישראלית.
שלושה פוליטיקאים שהצגתי להם את המודל, מאד אהבו אותו, ושלושתם היו מוכנים לאמץ את במידה מסויימת את המודלים כבסיס לשינוי אירגוני.
כבר שבועיים אני מאד מעוניין לפרסם אותם, אך כל פעם יש איזה ארוע אחר שגורם לי ללהפנות משאבים למקום אחר.
אשמח כמובן לקבל ממך אז ביקרות. עד עכשיו, בעצם קראת הירהורים בקול רם. אפילו הירהורים של מתחיל.
ושלישית. אני אכן מכיר בחולשותי. אני יודע היכן אני חזק והיכן אני חלש. לעולם לא יהיה לי את אותו הידע שיש לך או לכל אחד מתחום מדע המדינה (אני פשוט עוסק בעוד המון נושאים).
לכן, אנו בתנועה מנסים לחבר באמצעות הרשת, חוקרים מתחומי ידע שונים הקשורים בדמוקרטיה ישירה. פרופ' גבי הרמן וד"ר שמעון אפשטין נתנו הסכמתם. אני מניח שד"ר אורי אמיתי יצטרף. אנחנו עכשיו פונים לחוקרים ומכונים בעולם, החוקרים דמוקרטיה ישירה, כדי שיצטרפו לקבוצה.
אני מניח שקבוצה כזאת, אם בע"ה תקום, תהיה מקור מידע רב מאד עבור כל מי שדמוקרטיה ישירה חשובה בעיניו. אתה כמובן תהיה מוזמן להצטרף, וללמוד ולדון עם חברה שזה עיקר מקצועם.
בכל מקרה כל טוב ושבת שלום.
😀
נ.ב.
לגבי בלוגלי, גם אני הייתי מעדיף לעבור לבלוג אישי, אך אין לי את המשאבים והזמן להתחיל ללמוד עכשיו וורד-פרס. אולי בעתיד כשירגע קצת הלחץ, אתפנה לכך.