במהלך ההפגנה ולאחריה, הרבה דברים הטרידו אותי.
בסדרת סיפורים מלווים בתמונות, אני רוצה לשתף אותכם במחשבות ובטרדות שעלו בי בעקבות ההפגנה. אולי תוכלו לסייע לי לפתור את חלקי הפאזל.
אחד הדברים שהרגשתי מיד כשהגעתי הוא מתח עצום בין המפגינים לשומרים בכניסה למכון:
המתח היה נראה בלתי נעים, והטריד אותי מאד. משהו נראה לי בכל הסיפור הזה לא בסדר.
הבחור הזה, שאני חושב שהוא אחד העובדים, אמר לכתב הטלויזיה, ש"הקלגסים של מכון ויצמן…תקפו את העובדים". יתכן שאלו לא היו בדיוק המילים, אבל האווירה היתה של איבה עצורה.
האמת היא שמיד כשהגעתי להפגנה, אחד הפעילים מיד שטח בפני את סיפור האלימות (שכבר כתבתי עליה כאן) . אין ספק, שהאלימות של מכון ויצמן, נוצלה היטב כדי ללבות זעם, ולמשוך עוד עובדים.
עניין אותי מה יש לשומרים להגיד. אבל די חששתי לפנות אליהם. מצד אחד אלו היו מבטי האיום של השומרים, ומצד שני החשש שאחשב "בוגד" בעיני המפגינים. פתאום אחד השומרים קרא לי. זה היה בחור חביב שפגשתי בשרותי הצבאי. פנינו אחד לשני והסתחבקנו כחברים.
שאלתי אותו, וביקשתי שיספר מה הוא חושב על העניין.
הוא היה מריר מאד. הוא אמר תראה, אני עושה את מה שאומרים לי. עד לפני כמה חודשים הינו חברים. ישבנו ביחד לאכול והינו ביחד. עכשיו, ההרגשה שהם (השובתים) נותנים לנו, היא קשה מאד. גם אנחנו עובדים של מכון ויצמן. אנחנו סטודנטים כמוהם. אני ממש מרגיש כמו בפינוי מאחז, כאשר אני נאלץ לעשות דבר שאני לא אוהב לעשות, ושונאים אותי, למרות שאני לא זה שהחליט על הדברים הללו.
שאלתי אותו על ארוע המכות. הוא אישר שהוא מכיר את הארוע, אבל להבנתו המאבטחים הפעילו כוח סביר כדי למנוע מהמפגינים להגיע לארוע שהתנהל באותו זמן במכון. הוא לא ידע שלאחד מהמפגינים שברו את הברך. והוא ציין שאם זה קרה, אז למיטב הבנתו, זה לא קרה בכוונה.
כמו כן, הוא אומר שאינו מבין מדוע בכלל היה צריך להגיע לשביתה. גם המאבטחים דרשו הטבת תנאים לפני שנתיים. הם ישבו עם ההנהלה ובמשא ומתן, והגיעו להסכם טוב.
עודדתי אותו ואמרתי כי אין ברירה. לפעמים בדמוקרטיה אנו נאלצים לעמוד במצבים שאינם נעימים לנו. נפרדנו וחזרתי לסיקור ההפגנה.
אז שמתי לב לשני החברה הללו, ששהו על גג מבנה הכניסה:
הם צילמו לא כמו צלמי עיתונות, אלא כמו צלמי שב"כ. מידי פעם ראיתי את הקב"ט (נדמה לי שזה הקב"ט, לפי הדרך בה התנהג), כשהוא פונה למישהו נוסף שהיה על הגג.הבחור הימיני צילם אותי, אז עשיתי לו שלום. אולי גם אני מופיע בצילומי השב"כ (או בצילומי הבטחון של מכון ויצמן).
מאחורי השומרים, הסתובבו אנשים אחרים שנראו יותר מתוחים כמו הבחור הזה:
התחושה שלי היתה שמישהו שם למעלה במכון ויצמן, החליט להתייחס אל העובדים כאיום בטחוני, והוא התבלבל בין תפקידיו. יתכן שהוא הרגיש שעכשיו הוא משחק בתפקיד חייו, ושובר את האיום הברור והמסוכן שמאיים על חיי מכון ויצמן. המישהו הזה החליט להתנהג כמו צבא, ולא כמו חברה אזרחית שהפעלת הכוח שלה צריכה להיות מוגבלת מאד.
מול אותו גנרל נעלם, לא אהבתי גם את השינאה שהמפגינים יצרו מול מכון ויצמן. היה נראה בברור, שהשנאה שימשה להם כלי לגייס תמיכה.
לי אישית כבר מאד נמאס מאלו שמנסים להציג את השני כשחור משחור כדי להרוויח כמה דברים, ולצאת גבר בסיפור הזה. הרי כולנו בסופו של דבר בני אדם, חברים. ושימוש בשנאה, רק מפרק אותנו. אינני יודע מי האשם בכך. אותו מפקד מבצע צבאי נסתר אי שם במסדרונות מכון ויצמן, או המפגינים.
לי לא בא לשחק במשחק שלהם.
אבל מצד שני, ברור לי שיש לסייע לעובדי מכון ויצמן, בהנחה שאכן זכויותהם נפגעות (נמשיך לחקור זאת בהמשך). ולכן נשאלת השאלה, האם יש דרך לנהל שביתה, ולהפעיל כוח על ההנהלה, מבלי ליצור שנאת אחים? ומבלי לספק את תאוות המלחמה של אלו שלא חווים אותה באופן מידי, אלא רק דרך מסכי הפלזמה של חדרי הבקרה.
אני מכיר את הסיפור מזווית קצת אחרת. קודם כל, ברגע שהאירוע קרה אתה יכול לראות מההתחלה שפרסמו את הסיפור עם הפציעה בכל מקום שרק יכלו כמה שיותר – כך שאין מה להכחיש שעשו בזה שימוש מסויים. אין ספק שפציעה/תקיפה כזו משרתים את העובדים כשזה מגיע לפרסום ובמקרה הזה פרסום הוא הכל. למרות שכמו שאתה דואג בצדק, אסור לאבד את המציאות בדרך ולהתחיל לעשות מניפולציות על כל דבר.
בגלל הקו המאוד דק שמבדיל בין ניצול נכון של המציאות (מה לעשות, כשאתה רוצה לשכנע מישהו שאתה צודק אומר את האמת מהזווית שתומכת בך, אפילו אם אתה לא משקר) לבין ניצול מוגזם שגובר בשקר ועלילות שווא.
במקרה הזה השקר ועלילות השווא אינם דברים שכלל המפגינים אימצו. למעשה עבורי, בלטה יותר הקריאה למאבטחים לראות במאבק מאבק משותף של עובדים בעלי רקע ומטרות זהות. הגישה המעמדית הזאת באה לידי ביטוי בכך שההאשמה העיקרית בנושא הפגיעה, ברוב המקרים שהוזכרה, הובעה כנגד ההנהלה ולא כנגד המאבטחים.
בנושא המחאה של המאבטחים של המכון זה סיפור בפני עצמו.
אני אומר מראש שאני לא מבין מהעניין ואני רק אומר דברים שהבנתי או שאני זוכר ממה שאמרו לי במאבק סוציאליסטי:
הם חצי התאגדו, קצת מחאו והיה איזה משהו עם ההסתדרות ומפלגת העבודה שכרגיל היו יותר עסוקות בקידום בעלי תפקידים פנימיים אצלן מאשר לעזור לעובדים. במקום לעודד התאגדות וסולידריות שיפרו קצת את מצב המאבטחים כדי לגמור עם הסיפור.
הגישה של העובדים של גן המדע היא שהם מרגישים שהם רוצים ועד עובדים שיחזק אותם מול ההנהלה וזה עניין מהותי שהם לא מוכנים לוותר עליו – מבחינתי זאת נקודה מאוד חשובה ואם כבר אז חבל שהמאבטחים לא עשו את אותו הדבר כי השיפור בתנאים של היום יכול להיגמר מחר כשיחסי הכוח נשארים זהים.
תראה ירדן. אני איש שלום. שלום אמיתי, ולא כזה שמדברים עליו. אני חושב שברגע שמתחילים לגייס זעם, זה אולי יעזור בטווח הקצר. זה אולי יביא עוד 30 איש להפגנה. אבל זה יעזור רק לטווח הקצר.
זה אומנם יגייס כמה רדיקלים נוספים למאבק, אבל רוב הציבור סולד מזה, ולכן יראה הציבור אדיש.
ממעט הניסיון שהיה לי, ראיתי שאני יכול לגרום לציבור הרחב להשתתף יותר, על ידי בניית תפיסת עולם עמוקה והבנה עמוקה של הדברים. הבניה המשותפת נעשית באמצעות שיח ודיון ארוכים. היא אומנם לא מניבה תוצאות בטווח הקצר, אך לאחר כמה חודשים, כשאנשים השתכנעו מעבר לכל ספק, שהדרך שסללו ביחד היא הנכונה ביותר, אנשים כבר יהיו מוכנים להקריב הרבה מאד בשביל המטרה. הרבה יותר מאשר לבוא להפגנה ולשאת שלטים.
יתרה מכך. גילתי כי פתירת סיכסוכים בדיונים אנושיים, בהם אני מכבד את בן שיחי. אוהב אותו ומקרבו, מאפשר לשני צדדי הסיכסוך להוריד הגנות ולהתקרב במהירות רבה יותר. זה מאפשר לפתור סיכסוך, באמצעות הבנות, ולא באמצעות משחקי הורדת ידיים.
בעניין זה אני מאמין בדרכו של גנדי, שהצליח לתת דרור לעמו מהאימפריה הבריטית, על ידי שלווה וכבוד.
אני חושב שכל שימוש בהתססה פוגע בד"כ בלוחמים בשטח, ומשאיר את מארגני המאבק שלמים, וללא פגע.
אינני בא בתלונות אל מארגני המאבק. יכול להיות שזאת הדרך היחידה שהם מכירים. אני הייתי בוחר בדרכים אחרות, שבעיניי הן טובות ויעילות יותר.
יחד עם זאת, אני מתכוון להמשיך ולסייע לעובדים להגיע לפשרה עם האוניברסיטה, בכל דרך שימצאו לנכון, כל עוד לא תהיה כאן אלימות מצדם כלפי האוניברסיטה.
ברור שביחסי הכוחות הלא מאוזנים בין העובדים להנהלה, מגייסים העובדים למאבקם כוחו שבנמצא ויש להם פחות ברירות, לפיכך בוודאי שנעשה שימוש בתקרית האלימה ולדעתי זה מוצדק
חישבו על כך מזווית אחרת, האין הצדקה למאבק ציבורי אך ורק כלפי הקלות הבלתי נסבלת של אלימות כנגד אזרחים ותוצאותיה?
אני סבור שכן, ובלי תלות במאבק העובדים אכן יש לנהל מאבק ציבורי ומשפטי בדרישה ללקיחת אחריות של הנהלת המכון על ה"בלבול בין תפקידים אזרחי ובטחוני" (אהבתי את האבחנה)ועל הפגיעה ביוני
גנדהי לא "הצליח לתת דרור לעמו מהאימפריה הבריטית, על ידי שלווה וכבוד."
גנדהי נקט במאבק לא אלים. אבל הוא לא היה נגד הפעלת כח. להפל.
הוא ידע ללבות רגשות שליליים והשתמש באלימות שנקט הצד השני כדי לקדם יחסי ציבור למאבק שלו.
וזאת תוך כדי כבוד לצד השני.
אני ממליץ מאד לקרוא את Satyagraha in South Africa
http://www.forget-me.net/en/Gandhi/satyagraha.pdf
ספר לימוד בסיסי לניהול כל מאבק שהוא.
וואלה חנן… תודה על הלינק לספר.
השאלה היא כיצד גנדי ניצל את הרגשות השלילים, ועדיין שמר על כבוד. זאת נראת לי אומנות לא פשוטה בכלל. אתה יודע איך הוא עשה זאת?
בכל מקרה,נראה לי שאדפיס מעט מהספר לשבת.
הייתי בהפגנה שאתה מדבר עליה,וגם אותי צילמו מלמעלה.אם ההנהלה היתה באה לקראת העובדים בצורה יפה ,לא היו העובדים נאלצים להביע את ה"שנאה " שלהם לכך שדורכים עליהם.
כל מה שהשיגו בני האדם ,הם השיגו במאבק.אם מאבק בנוסח של גנדי,או בנוסח של המהפיכות .הצרפתית והאמריקאית.מכיוון שכמו שאמר ג'ון קנת' גלבריית',אלה שלמעלה אינם מוכנים לתת קצת זכויות לאלה שלמטה,אפילו אם בסופו של דבר זה יביא להרס משותף.
People of privilege will always risk their complete destruction ,rather than surrender any material, part of their advantage.
John Kenneth Galbraith
http://www.buildingequality.us/Quotes/Frederick_Douglass.htm
"If there is no struggle there is no progress.
This struggle may be a MORAL one, or it may be a PHYSICAL one, and it may be BOTH MORAL and PHYSICAL, but it must be a struggle. POWER CONCEDES NOTHING WITHOUT A DEMAND. IT NEVER DID, AND IT NEVER WILL. Find out just what any people will quietly submit to and you have found out the exact measure of injustice and wrong which will be imposed upon them, and these will continue till they are resisted with either WORDS or BLOWS, OR with BOTH.
אזרח, תודה על הציטוטים.
אני יודע שאני בדעת מיעוט בנקודה זאת, ועלי נמצאת חובת ההוכחה.
מניסיוני המועט, למדתי שכשאתה בא מעמדה מוסרית עליונה, עם ציבור גדול, שתומך בך, גם בעלי הכוח החזקים ביותר נכנעים. הם יכנועו ביתר קלות, אם בכניעתם הם אינם מסכנים את האגו שלהם. הם נכנעים אף בקלות רבה יותר, כאשר המאבק אינו אלים.
הרי אין אף אדם שחי בחברה דמוקרטית, במיוחד עם הוא בן העשירונים הגבוהים, שרוצה להראות נבל.
אבל כמו שאמרתי, חובת ההוכחה עלי.
אני מעריך את דבריך הכנים.הייתי בהפגנה גם אתמול.לצערי ולצער מנהיגי המאבק ,אתמול היו אנשים מעטים, שהיה אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים.החלפתי כמה מילים עם אחד ממובילי המאבק, נדב אהרוני.ניסיתי לנחם אותו בכך שיש הרבה המנסים לעזור .במיוחד ברדיו(אילן גילאון) ובאינטרנט.אבל שנינו סיכמנו בצער, שחבל שהציבור הגדול לא בא להשתתף פיזית בהפגנה.
דבר נוסף שהעכיר את רוחי הם המאבטחים.משמאלינו עמדה מאבטחת עם משקפי שמש כהים ועוזון עם מחסנית בפנים,ובחנה אותנו כאילו בעוד רגע נתון חמשת המפגינים פורצים לתוך שערי המכון.
הרגע הזה הזכיר לי שהרבה לא השתנה במשחק של ההפרד ומשול.לכל דור יש את הבריונים שלו, העושים את ההפחדה עבור החזקים והמקושרים.
אזרח שלום,
אני חושב שיש לי פרספקטיבה קצת שונה על הארוע הזה. מעולם לא הייתי שמאל מוחלט או ימין מוחלט. אומנם גדלתי בימין (שמסתבר שהוא תוצר של אחדות העבודה והפלמ"ח), אבל לאט לאט נחשפתי לשמאל. גם כשהיתי בימין הלכתי להפגנות של השמאל, כדי לראות מה עובר על השמאל, ומה הוא חושב. אבל בהחלט חייתי בימין ובמרכז.
ואחד הדברים שלמדתי, הוא שהשמאל מאבד חלקים גדולים מאד בעם, כי הוא לא יודע לדבר בשפה של רוב העם.
המאבק הזה, של עובדי מכון ויצמן, הוא על הזכות להתארגן. זאת זכות דמוקרטית, אלמנטרית. זאת זכות של העובדים לאסוף קצת יותר כוח מול המעבידים. עכשיו, צריך לזכור שהמעבידים חשובים לקיומה של מדינת ישראל ומשכורות המועסקים. יחד עם זאת עלינו לשאוף לאיזון טוב יותר, שיבטיח שכולם יוכלו להנות מהעוגה בצורה טובה יותר, ולא רק המעסיקים.
השמאל, לצערי לא למד להשתמש בשפה הברורה שתמשוך את העם ותעודד אותו להצטרף למאבק למען הזכות הדמוקרטית הבסיסית של התארגנות.
אני מוצא, שאם השמאל ידע להתחבר לתפיסת עולמו של הציבור הרחב, הוא הרבה יותר אנשים יתמכו במאבק, והרבה יותר אנשים יביעו הזדהות.
כרגע לצערי, השמאל שבוי בשפה מקומית ובעולם אידאות מקומי, שמציג את המאבק בצורה "סמולנית" ולא בצורה המקרבת, שדרושה ליצירת הסכמה רחבה.
אני מקווה דרך הדיון הזה, לקדם אולי פתח לשפה משותפת.