חברים שלום,

מקווה שעבר עליכם סופ"ש/שבת  מרענים וטובים.

מי מכם שקרא את המכתבים של נדב (עובדים) ודניאל (ויצמן), יכול היה להתרשם שאין מחלוקת בין השניים לגבי הטענה הבאה: מכון ויצמן אינו מוכן להכיר בהתארגנות העובדים.

דניאל זיפמן, נשיא מכון ויצמן, כותב כך:

עובדה היא כי העובדים בחרו לפנות לראשונה אל הנהלת מכון דוידסון באמצעות עורכי-דין ומעולם לא פנו לפני כן אל מנהל גן המדע או מנכ"ל מכון דוידסון בכל דרישה שהיא כמקובל ביחסי עבודה. בנוסף לכך, פניותיהם אלינו מתפרסמות במקביל באתר האינטרנט של מפלגה פוליטית. ראוי להדגיש כי קבוצה מעובדי הגן הביעה בכתב את התנערותה מקבוצה קיצונית זו. ניסיונותינו החוזרים ונשנים למנוע את השיבושים בעבודת הגן בדרך של הידברות ישירה לא צלחו.

נראה, כי דניאל רואה בכוח לעובדים "אירגון קיצוני", והוא מתרעם על כך שהפניות מפורסמות גם באתר אינטרנט של מפלגה פוליטית (עבודה שחורה, וכוח לעובדים).

מהשורות הללו ניתן להבין, שדניאל רואה פסול בכך שהעובדים אינם פונים ישירות להנהלה, אלא בוחרים לפנות ולהתארגן דרך ארגון עובדים "קיצוני".

אינני מומחה לפסיקה הישראלית, ואינני יודע האם כוח לעובדים נחשב ארגון לגיטמי על פי החוק. אני יודע, שמבחינה דמוקרטית, זה לגיטמי להתארגן בכל דרך שרק תראה לך. אתה יכול להתארגן דרך אירגון מגדלי הפטריות הצההובות, או דרך הכרות בפייסבוק. התארגנות היא נדבך יסוד בחברה דמוקרטית, וזכות כל אדם להתארגן בכל דרך שתראה לו לנכון.

מבחינת מנגנוני הכוח של הדמוקרטיה, זכות ההתארגנות עומדת בשורה אחת עם חופש הביטוי. חופש הביטוי נועד לגרום לכך שכל אדם החי בחברה דמוקרטית, יכול לבטא את דעותיו ורצונותיו, ובכך להביא אתכלל חברי הקבוצה להתנהלות סינכרונית, שמתמטב את כלל רצון חברי הקבוצה. חופש הביטוי והביטוי השווה לכל איש, נועדו לגרום לכך שהחברים בקבוצה יבינו איש את רצונו של האחר, וביחד יוכלו למצוא את הנתיב הטובים לכולם. ללא חופש הביטוי, יווצרו מתחים קשים בתוך חברה. החברים ידרסו זה את רצונו של זה, וכעסים רבים יהפכו בסופו של דבר לפרצי אלימות. לכן חשוב מאד לשאוף לזכות ביטוי שווה לכל חבר.

במציאות, השגת חופש ביטוי שווה איננה אפשרית. לא כל אחד מאיתנו ניחן באותה יכולת ביטוי. ולכן ניתן להתארגן כקבוצה, כדי להשיג כוח ביטוי טוב יותר לחברי הקבוצה. הקבוצה בד"כ תוציא מעצמה את החבר או חברה, המתאימים ביותר לדברר את הקבוצה. זה בדיוק מה שעושים במכון ויצמן. למכון יש מחלקת הסברה, שתפקידם לדברר את מכון ויצמן. מידי פעם גם יופיע הנשיא שגם הוא ידברר את מכון ויצמן. כך גם עושים בעלי הון, כאשר הם קונים אמצעי תקשורת, כדי להשיג יכולת ביטוי אדירה ביחס לשאר התושבים. כך הם בטוחים שהם יוכלו להניע את משאבי החברה לטובתם האישית. וכך גם ראוי שעובדים יעשו. ראוי שהם יתאגדו, תחת כל אירגון שבו יחפצו, ושהם מאמינים כי יסייע להביע את דעתם בצורה המיטבית. ויסיע לרצונתיהם לבוא בתיאום טוב יותר, ומנקודת חוזק גדול יותר, מול רצונותיהם של הנהלת מכון ויצמן.

זכות זאת היא אלמנטרית, ואינני מצליח להבין מדוע דניאל זיפמן, נשיא מכון ויצמן, מתרגש מהזכות הזאת. אם דניאל הוא חברה בחברה דמוקרטית, היה עליו לרצות מאד שעובדיו, יתארגנו בכל דרך שנראת להם. אבל אם הוא לא מרגיש שהוא חלק מדמוקרטיה, אזי הוא ידרוש מהם להתארגן בצורה שנוחה לו, כדי שיוכל לשלוט בהם טוב יותר.

אני חושב שהמאבק הזה, צריך להיות מאבק על הזכות להתארגן. אני בטוח כי דניאל זיפמן, ושאר חברי ההנהלה, לאחר שיבינו את טעותם, יתנו לעובדיהם להתארגן בכל דרך שנראת להם כנכונה.

דניאל, מח' ההסברה של ויצמן וכל קוראי הבלוג הזה. אשמח לשמוע השגות על הטענות שהעלתי כאןץ אשמח שתראו לי היכן אני טועה. הבלוג הזה לא נועד לשרת קבוצה זאת או אחרת. הוא נועד לשרת אותנו האזרחים, בדרך להקמת חברה דמוקרטית יותר וטובה יותר.

נ.ב.

יהיו בינכם שישאלו מדוע אני מכנה את פרופ' דניאל זיפמן רק בשמו "דניאל" או "דניאל זיפמן". הסיבה לכך היא כשאדם מחפש צדק עליו לנהוג על פי הפסוק הבא: "" לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון; לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים" (דברים א', י"ז).

השימוש בתואר פרופ', יכול להטות את הדין לטובת החבר בעלי תארי הכבוד הגדולים יותר. לכן יש לנו במשפט רק אנשים…נדב ודניאל… ללא משוא פנים, שנבחנים על דיבריהם,ומעשיהם, ולא על פי תארי הכבוד שבהם זכו.