במכתבים שהתפרסמו בעבודה שחורה, כותבים קולט אביטל ואופיר פינס, לדניאל זייפמן, בקשה שהנהלה תכיר בהתארגנות הלגיטמית של עובדי גן המדע.
מעניין מה תהיה תגובת המכון הפעם.
במכתבים שהתפרסמו בעבודה שחורה, כותבים קולט אביטל ואופיר פינס, לדניאל זייפמן, בקשה שהנהלה תכיר בהתארגנות הלגיטמית של עובדי גן המדע.
מעניין מה תהיה תגובת המכון הפעם.
הייתי רוצה לנצל את הבמה הזו בכדי לדון בהתייחסות של מכון ויצמן לעובדיו מנקודת מבט של משטר דמוקרטי.מההתכתבות של טל עם הנהלת מכון ויצמן עולה שלא רק שיש מחלוקת על העובדות אלא שכל צד מתנהל על פי חוקי משחק שונים לחלוטין.
מכון ויצמן תופס את הדמוקרטיה כמשטר שבו הוא חופשי להעסיק עובדים בכל אופן שיתחשק לו. הוא, המעסיק, עושה טובה לעובדים שהוא בכלל מוכן להעסיק אותם ואם לא נאה להם הם מוזמנים ללכת למקום אחר. במילים אחרות מקום העבודה על כל הקרקע, הציוד והעובדים שבו כל עוד הם מועסקים במקום, הם רכושו של המעסיק. זוהי הגדרה צרה ואנמית של דמוקרטיה שריקה מכל תוכן מעשי. מאחר שהמעסיקים בישראל מהווים כ- 5% מהאוכלוסייה, על פי הגדרה זו של "חופש" רק אותם 5% חיים במשטר דמוקרטי.
מאידך, העובדים וחברי הכנסת החתומים על המכתבים סבורים שהזכות של קבוצת אנשים עם מכנה משותף להתאגד היא זכות בסיסית בכל דמוקרטיה. איזו דמוקרטיה יכולה להתקיים ללא מפלגות, עמותות, ארגוני מחאה וכמובן ארגוני עובדים? האמת ההיסטורית היא שלחץ של ארגוני עובדים הוא שהביאה לזכות בחירה כללית ברוב העולם המערבי. העובדים אמנם חופשיים לבחור את מקום העבודה שלהם אך הם אינם הופכים לרכוש של המעסיק ברגע שעשו זאת. העובדים הם שמפעילים העסק, בניגוד למעסיק שבמקרה הזה ספק אם בכלל ידע כיצד מוזיאון גן המדע נראה מבפנים עד שפרץ סכסוך העבודה. לעובדים יותר ממותר לנסות ולהטיב את תנאי העסקתם בין אם כבודדים ובין אם כקבוצה מאוגדת. ודאי שאין בסמכותו של המעסיק לקבוע בשבילם איך ואם בכלל להתאגד. נכון שזכותו של המעסיק לא לקבל את בקשות העובדים אך מאידך זכותם של העובדים לפעול נגד המעסיק כקבוצה אם הם סבורים שהמעסיק נוהג כלפיהם שלא קשורה. בדיוק את הזכות הזו הנהלת מכון ויצמן שוללת.
העימות שנוצר כאן בין ה"חופש לנצל" של הנהלת המכון לבין "החופש מניצול" של העובדים הוא העניין שעל הפרק, ולא שקל יותר או פחות במשכורת. הציבור צריך להכריע בין השניים ולקבוע באיזו דמוקרטיה הוא רוצה לחיות. דמוקרטיה שחלה רק על מיעוט קטן אשר מטילים מרות דיקטטורית על השאר. או לחילופין, דמוקרטיה במובן האמיתי והרחב של המילה שבה כל בני האדם נולדו שווים וחופשיים לחתור אל אושרם.
איזה שטויות … וג שקרים!
אני מכירה את המכון הרבה שנים, עובדת שם 20 שנה, וכל מה שכתוב פה פשוט לא נכון.
יוסי ולאה היקרים,
זה משפט ציבורי. אנא נסו להביא ראיות ועובדות. נשמח אם תשתתפו בדיון.
שלכם,
טל
עובדות? אני מכירה את האנשים, ואני יודעת שהעובדים במכון ויצמן לא מנוצלים (אני עובדת שם) ושזכותכם להתארגן. אני גם יודעת שההנהלה שיפרה משמעותית את התנאים שלכם לפני 2-3 שבועות, ואתם מסתירים את זה סתם כדי לגרום נזק למקום הנפלא הזה. אתם מחפסים רווח פוליטי, ורק רוצים לעשות רעש כדי להראות שאתם קיימים. אתם אינם דוברי אמת, וזה חמור מאוד.
לאה,
האם את מעבודות הקבועות במכון ויצמן, או מהעובדים של מכון דיוידסון?
האם את מוגנת בהסכם קיבוצי? או שמא אינך מוגנת על ידי הסכם?
אשמח לקצת יותר מידע
שככחתי גם לומר שחלק גדול מהעובדים בגן המדע אינם תומכים במעבק שלכם ושחלק עזבו ואתכם (למה אתם לא כותבים את זה?).
לאה יקרתי,
אני מבקש עובדות.
האם את עובדת מאוגדת או עובדת לא מאוגדת? האם ניתן לפתר אותך מהיום למחר, או שמא את מוגנת מפיטורים שרירותיים.
את עד עכשיו מתעלמת מכל השאלות.
האם אתה יכולה לתת נתונים קצת יותר מדויקים: כמה עובדים היו, כמה עזבו…
כלומר אתה לא יודעה את העובדות, אבל אתה תומך במעבק?
איך זה יכול ליהות?
לאה,
את שוב מפספסת כאן משהו. זה משפט ציבורי, שאליו מוזמן הציבור, העובדים וכל מי שתומך במכון ויצמן.
לנו כציבור יש את מעט העובדות שמספקים הצדדים הנוגעים בדבר. עד עכשיו העובדים סיפקו ראיות לרוב, וההנהלה די התעלמה מבקשתנו. גם הדיון עם מח' הדובורות עלה על סירטון מהר מאד.
אם אתה מכירה עובדות נוספות, אנא הציגי אותן, וסמכי אותן ככל הניתן. ויהיה נחמד גם אם תעני על שאלות, בקשר למצבך שלך.
בברכה,
טל
מה שמעניין הוא, שלאה נשמעת בדיוק כמו בכירי המכון. אותן טענות לגבי רווח פוליטי, אותם הגיגים לגבי שיפור שנעשה בתנאים, וכמובן גם נפנוף בעובדי בית המלאכה, שלאחר לחצים כאלו ואחרים נאלצו לפרוש מההתארגנות.
אנו נתקלים בתמיכה נרחבת מצד עובדי המכון המביעים התעניינות רבה במאבק, ומחזקים את ידינו.
ההנהלה לא הציעה לנו יותר ממה שקיבלנו עד כה, אך כל הצעותיה אינן תקפות ללא הכרתה בהתארגנות העובדים החוקית למהדרין שלנו.
לאה לא מבינה שגם אם יעלו את שכרנו בחוזים אישיים כעת, בעוד כחצי שנה אף אחד מבכירי המכון לא מוכן להבטיח לנו כי השכר ישאר כמו שהוא. פעולתינו היא זריעת זרעים לדור הבא ולא קטיפת פירות להנאה רגעית, וכמישהי שעובדת כבר 20 (!!!) שנה במקום עבודה מסודר, הייתי מצפה ממנה להבין זאת.