נדב אהרוני כתב:
כנראה שלעובדים ולהנהלה יש הגדרות שונות ל”העסקה פוגענית”. כאשר לא משלמים לעובדים שלושה חודשים, כאשר חלק משעות העבודה אינן זוכות לתגמול בשכר, כאשר מפוטרים עובדים ללא ידיעתם, כל אלה ועוד, לעניות דעתינו, מהווים העסקה פוגענית. מסתבר שההנהלה מגדירה זאת כ”חום ואהבה”. אגב בניגוד להנהלה יש לנו את כל המסמכים והראיות כדי לבסס את טענותינו אודות התנאים.

אנחנו רואים הרבה מהתגובות של ההנהלה. לחזור על סיסמאות כמו “העובדים מועסקים בתנאים מצויינים”, “מכון ויצמן מכיר בזכותם של העובדים להתארגן”, “מטרת העובדים היא לחבל וליצור פרובוקציות” לא יהפכו אותן לנכונות.

עד עכשיו העובדים והציבור לא קיבלו תשובה לשאלה פשוטה: מדוע ההנהלה מסרבת להכיר ולהידבר בנציגות עובדים חוקית ולגיטימית?

אתייחס לטיעון החדש והמקורי של ההנהלה לפיו אם מחברים את סכום המשרות של העובדים יחד כאילו היו נתוני צמיחה במשק אז מקבלים 3-4 משרות ולכן אין בסיס להתארגנות. ראשית, הטיעון מבוסס על העובדות, אני למשל עבדתי כמעט כל יום בשבוע מספר שעות בחודשים שלפני המועד בו החליטה ההנהלה למנוע את עבודתינו. כמוני יש עוד רבים. אם אנחנו עובדים כל כך מעט מדוע ההנהלה נדרשת לבטל את רוב רובן של הפעילויות במוזיאון מרגע שהיא מנעה מאיתנו להגיע לעבודה? מעבר לכך אפילו אם נקבל את ההנחה הזאת, זכויות עובדים אינן מותנות בהיקף משרה. זכות ההתארגנות מגיעה לכל עובד באשר הוא עובד. לפי ההגיון שמוצג כאן אולי גם ההנהלה רשאית לעכב את תשלום השכר החודשי ביחס ישר להיקף משרת העובד. מעבר לכך שיש עובדים שעבדו במקום 5, 6, ו-8 שנים, האם עלינו להסיק מהדובר כי אם ההעסקה היא לתקופה מוגבלת מותר למנוע מהעובדים זכויות המגיעות להם במשך תקופה זו?

בנוגע לסעיף 4 של התגובה, ההנהלה התנתה את המשך עבודתם של העובדים בכך שיתחייבו מראש להימנע מכל פעולה ארגונית בו בזמן שההנהלה מסרבת להכיר בהתארגנות זו. לפיכך “לחזור לעבוד על פי הסטנדרטים המקובלים במכון דוידסון” הכוונה לחזור לעבוד כעובדים לא מאורגנים הנתונים לחסדי הנהלה שברצונה להעסיק אותם בכל דרך שתחפוץ (כפי שנאמר מפורשות ע”י סגן נשיא המכון ישראל בר-יוסף).

בניגוד למה שדובר המכון טוען לפני שנה עובדי המכון שבתו למשך יום בעוד שעובדי דוידסון לא הצטרפו לשביתה מכיוון שלא היו שם ארגוני עובדים.

“הטענות תוקנו זה כבר” כיצד הדבר בא לידי ביטוי?

ההנהלה הסכימה להידבר עם העובדים ללא הכרה בנציגותם רק לאחר למעלה מחודש שסירבה לעשות כן ולאחר שהעובדים הכריזו סכסוך עבודה.

העובדים הספיקו לדון עם ההנהלה רק בחלק קטן מן הבעיות ואז חזרה ההנהלה והתחמקה מלהיפגש איתם.

רק לאחר כחודשיים מפגישתם האחרונה ולאחר שהנושא הגיע לתקשורת העובדים קיבלו הודעה על כך שתנאי העסקתם משונים באופן חד צדדי תוך התעלמות מוחלטת מחלק מהבעיות שהועלו בפני ההנהלה.

חלק מהתנאים החדשים אף מהווים הרעת תנאים ביחס לתנאים הקודמים (שההנהלה עצמה טוענת שדרשו תיקון).

העובדים לא נהנים מלעמוד בשמש ולהפגין. אולם נמאס להם שההנהלה מעסיקה אותם באופן פוגעני. יותר משמדובר כאן באינטרס של עובדים לקבל להזיק להנהלה תמימה, יותר הגיוני בעיני שההנהלה עושה כל שביכולתה למנוע מהעובדים להתארגן כדי שלא תיאלץ להעסיק אותם באופן הוגן.

אלה הן העובדות ומי שמוצא לנכון לעוות אותן כדי להוריד ממנו לחץ ציבורי, ספק אם המדיניות שבה הוא נוקט ראויה להצדקה