נראה שבאוניברסיטת תל אביב לא כולם מרוצים מהתנהגותו של הרקטור, דני לויתן. פרופ' רות בן–ישראל, כלת פרס ישראל בחקר משפט העבודה, תוקפת את פרופ' דני לויתן על החלטתו להתערב ביצוג העובדים (למכתב של רות בן–ישראל בהעוקץ)

בפוסט זה אני מבקש לטעון שהתנהגותו של הררי לא מוסרית, בכל קנה מידה. אתם כמובן מוזמנים להגיב ולהציג גרסא משלכם.

חיים הררי פנה אל דיקן אוניברסיטת תל–אביב, ובעקבות הפניה התחוללה שרשרת מאורעות שגרמה לכך שהפקולטה תפסיק לייצג את העובדים בכוח לעובדים.

מכון ויצמן מאשימים בכך את שרשרת הארועים שהתרחשה בתוך אוניברסיטת תל–אביב. מבחינתם, היתה הפנייה של חיים הררי, פניה של אדם פרטי, שהביע מחאה נגד הפגיעה של אוניברסיטת תל–אביב במכון ויצמן. אני מבקש לבחון את התקפות המוסרית של מהלכיו של הררי, גם אם נקח את הגירסה המקלה, שאומרת שזה היה רק חיים הררי שפנה, ואילו דניאל זייפמן, נשיא האוניברסיטה לא פנה לגורמים באוניברסיטת תל–אביב, כמו שהכתבה של רותי סיני מעידה.

אם כך, מה הבעיה במה שחיים הררי עשה? חיים הררי הוא אדם פרטי, שבא למחות על עוול. שיא הדמוקרטיה. אזרח מן השורה, שמשתמש בחופש הביטוי שלו, כדי לתקן את המארג החברתי, על פי הבנתו.

אלא שראשית, חיים הררי, אינו אדם פרטי מהשורה. חיים הררי הוא מדען, משפיע במכון ויצמן (היה נשיא מכון ויצמן*). הוא עומד בשורה אחת עם אליטת ההשפעה המדעית בישראל. ולכן היה עליו לצפות שמכתבו יתקבל ביתר התייחסות מצד מוסדות אוניברסיטת תל–אביב. מן הסתם ישנם קישרי גומלין בין מכון ויצמן לאוניברסיטת תל–אביב., ולכן צפוי שכדי לשמור על יחסי הגומלין, מובילי אוניברסיטת תל–אביב יענו בקלות ל"מחאתו" של חיים הררי.

אלא שגם אם לא הינו לוקחים בחשבון את עוצמת ההשפעה של הררי, הרי שהמחאה עצמה של הררי היא בעיתית מאד. למעשה הררי ביקש (אלא אם כן יומצא מסמך אחר), שהאוניברסיה תפסיק לעזור לסטודנטים בתביעה המשפטית. סעד ותמיכה משפטית הן לב ליבו של משטר צדק. הקליניקות הן מזור ועזרה לאוכלוסיות חלשות. הן אמונות על הכלל המוסרי הבסיסי – לא תטה משפט אביון. לעובדים אין את העוצמה הכלכלית שיש למכון ויצמן, ולכן כרגע, ללא קשר לשרשרת הארועים שהובילה לביטול יצוג הקליניקה, המעשה של חיים הררי, הוביל לכך שאנשים דלי אמצעים יתקשו למצוא תמיכה משפטית.

חבלה בניסיון של העובדים לקבל משפט צדק, כמוה כגזלת אוכל מעניים. לצערנו, כיום במערכת המשפט המוסדות העשירים יכולים לקבל יצוג משפטי טוב בהרבה מדלת העם, שאינה יכולה להרשות לעצמה עורכי דין מהשורה הראשונה. כך שלמעשה הררי פגע בשכבות החלשות, במעשהו. גם אם היה רק אזרח תמים, הרי שמניעת סעד משפטי בדרך כל שהיא, הינה עוולה גדולה בחברה דמוקרטית. יתרה על כך, חיים הררי, וכנראה גם גם דניאל זייפמן הכירו את כוחם, וידעו שהם מחבלים בפועל ביכולתם של אוכלוסיה חלשה לקבל סעד משפטי במדינת ישראל. כל זאת כדי ש"מכון ויצמן" יוכל למנוע מהעובדים להתאגד, ולקדם מערכת שכר הוגנת.

אבל יש כאן כנראה עוד גורם לעוול. אם רקטור אוניברסיטת תל–אביב, היה מבין את ההשלכות המוסריות של ביטול זכות ההגנה המשפטית, הוא היה מעדיף לפעול בצורה מוסרית, ולא בצורה שנובעת כנראה משיקולים אינטרסנטיים. כשאני למדתי באוניברסיטת תל–אביב, אנשי האוניברסיטה ראו עצמם כחוד החנית של המחנה המוסרי בישראל. האם כך מתנהגים אנשי מוסר?