במכתב שהתפרסם בהעוקץ, ביקשו אנשי הפקולטה למשפטים, למחות נגד התערבות הדיקן ומכון ויצמן בסיוע המשפטי שהעניקו הקלינקות של האוניברסיטה.
להלן תגובת הדובר (ולאחריה דין ודברים ביני לבין הדובר).
יבשם:
תשובה ל"העוקץ":
חופש ההתארגנות מאפשר לעובדים להצטרף ולפעול במסגרת ארגון עובדים. אבל, החופש הזה לא מחייב את המעביד לנהל דיאלוג ולחתום הסכמים עם הארגון – בוודאי לא עם גוף שמעולם לא הוכר ככזה בדין. זה החוק במדינת ישראל.
טל:
תסלח לי שאני אומר את זה,
אבל זה ממש לא תופס,זה כמו להגיד למישהו, אתה יכול לסוע במכונית, אבל אני אדאג שלא תהיה לך מכונית. בפועל אנו רואים כי מכון ויצמן חיבל בכל דרך אפשרית, ביכולת ההתאגדות של העובדים. הוא לא הסכים לדבר איתם דרך "כוח לעובדים", וחיים הררי (וכנראה גם דניאל זיפמן), פנו לרקטור אוניברסיטת תל-אביב "במחאה" על העזרה שאוניברסיטת תל-אביב נותנת לעובדים במהלך המשפטי שהיה אמור להוביל לחיוב מכון ויצמן להכיר בכוח לעובדים כארגון המייצג את העובדים. ויצמן מתישים את העובדים ולא מוכנים לדבר איתם דרך ההתאגדות.
יבשם, זה פשוט לא רציני בעיניי.
יבשם:
אנחנו חיים במדינת חוק. החוק מקנה לעובדים זכות להתאגד אך אינו מחייב את המעביד להתדיין עם האיגוד. החוק גם מאפשר העסקה של עובדים באמצעות חוזה אישי. זה החוק. המקום שבו אפשר לפעול לשינוי חוק הוא הכנסת. לא הרחוב.
טוב חברים,
נראה שהעסק כאן די ברור (לפחות בעיניי).יש כאן מוסד שמפעיל שיטות לא כשרות למנוע מהעובדים שלו להתאגד. הוא עושה זאת כנראה בחסות החוק, ולא בניגוד אליו. ולכן הדרך העומדת לפני העובדים ולפנינו (אם אנו רוצים ליצור כאן מדינה דמוקרטית יותר), זה לשנות את החוק.
אם החוק הקיים אינו מחייב את המעסיק לעבוד מול ההתארגנות , ניתן לשנות את החוק כך שיאפשר התאגדות קלה יותר. לשם כך צריך לדעת איך להפעיל לחץ על חברי הכנסת. אפשרות אחרת היא ללמוד להתארגן כקבוצות כוח ענקיות, ולהחרים מוסדות ועסקים שאינם מאפשרים התארגנות עובדים.
לשם כך, אנו בעצמנו צריכים לדעת להתארגן. זה לפי דעתי האתגר הגדול שעומד לפנינו, כחברה בשנים הקרובות. האם ניקח על עצמנו את האתגר הזה?
אני עצמי, מרגיש שעלינו למצוא דרכים להתארגנות ציבורית רחבה. אשתדל לעסוק בפיתוח מודלים שיאפשרו לציבור להתארגן. אתם מוזמנים לעקוב אחר הבלוג, לתת ביקורות ו/או לשתף מניסיונכם.
שלכם,
טל
לא ברור לי משהו: להבנתי – יש חובה חוקית על המעסיק לדון עם ארגון עובדים בו חברים למעלה משליש מהחברים. אם כך, אין שום בסיס לטענות של המכון.
מישהו יודע מה התשובה?
אין חובה חוקית לדון, אבל כל הדין הקיבוצי בנוי סביב ההנחה שאיגוד נחוש הנמצא בסכסוך עבודה יכול בפעולותיו ובזכויות המוקנות לו בחוק לחייב את המעסיק באופן די אפקטיבי לדון כמו גם להגיע להסכם.
היות ואנו מבינים שהמכון עבר על החוק בפוגעו בדרכים רבות בזכות העובדים להתארגן ולנהל צעדים ארגוניים לגיטימיים בסכסוך, ולאחר שנמצא פתרון לפגיעה המזעזעת שיזמו בייצוג המשפטי של העובדים אנחנו פונים כעת לזירה המשפטית
העובדים ממשיכים כמובן לקרוא להנהלה לרדת מהעץ ולהתיישב בהקדם למשא ומתן ולהפסיק את הפארסה שאינה מוסיפה כבוד למכון
יש שני דברים שמאוד חשוב לשים לב אליהם בהתאגדויות:
הכוח הקבוצתי.
הכוח משרת את הקבוצה.
בישראל פעם היה המון כוח לאיגודים. הכוח באיגודים הוא בעיקר מספרית. היום, הכוח קצת ירד אבל עוד יש את ההסתדרות.
אבל פה נכנסים לעקרון השני – ההתאגדויות בהרבה פעמים לא משרתים את מטרות פרטיהם. לכן הדבר החשוב פה זה דרך ההתנהלות.
מי שרוצה לקדם את מעמד העובדים צריך יותר מכל דבר אחר, לקדם התאגדויות ולדאוג שיתנהלו בצורה דמוקרטית.
מסכים איתך מאד. אירגון עובדים שלא יהיה דמוקרטי בפועל, יגרום לעובדים לברוח ממנו. רק מקום בו לאדם יש משמעות, יהיה כוח משיכה שיהיה גדול יותר מהסכנות שבהתאגדות.