זהו חברים,
נראה כי משפט "עובדי מכון ויצמן" נגד "מכון ויצמן" הסתיים. נשמעו עדויות לכאן ולכאן. נראה כי חלקכם הצליח לגבש דעה. אתם מוזמנים להביע את דעתכם כאן. יהיה מעניין לדעת מה חשבתם.
אני אישית, מרגיש שהמשפט הציבורי הציף אל פני השטח מספר בעיות בחקיקיה הישראלית. אומנם החקיקה מאפשרת לעובדים להתאגד בחסות החוק, אך בפועל יש קושי גדול מאד להתאגד. עובדים שמבקשים להתאגד, שלא דרך ההסתדרות, עלולים למצוא את עצמם מפוטרים. המעביד אינו מחוייב לדבר עם העובדים. הוא יכול לעשות בדיוק מה שמכון ויצמן טען, או Royal-Life : "אין לי בעיה שתתאגדו, אבל במקום אחר". כך שבפועל מאד קשה להתארגן במדינת ישראל. הדבר הזה משאיר את העובדים חלשים אל מול המעבידים, ולכן נדרש שינוי בחקיקה.
בנוסף, במשפט ציבורי הרגשתי את חולשתנו כציבור. גם אם חלקנו הרגיש שמכון ויצמן עושה עוול, כפי שהתרשמתי מהתגובות ומהסקר, עדיין זה לא התרגם לפעילות אמיתית מול מכון ויצמן. כמות המפגינים שהגיעה להפגנות היתה נמוכה.
מה ניתן אם כן לעשות?
אני חושב שרבים בהמיספרה הסוציאליסטית, מאמינים שהדרכים הישנות ישרתו את המשימה. לעמוד במרכזי כיכרות ולנאום, על עוול, ועל מסכנות, ועל עושק. על ידי פיתוח התודעה של מעמד העשוקים כנגד מעמד העושקים. לחדור לרדיו, לטלויזה ולעיתונות ההמונית. כך הם מאמינים שיבוא השינוי. אלא שהשינוי לא בא כבר מאה שנה. ונראה שהניסיונות הללו הופכים פחות ופחות אפקטיבים מרגע לרגע. שורות הסוציאליסטים מתדלדלות. "המיליונים העשוקים", משום מה ממשיכים להצביע לביבי ולש"ס.
אומרים על אנשי שמאל שהם חכמים. אבל חכמים היו שואלים את עצמם מדוע, אם אנו יודעים את צדקת הדרך, ואת הדרכים לשכנע, הציבור נשאר להעדיף את הניאו–ליברליים, את הקפיטליזם, את הדת והמסורת?
חלקם, בנחרת בוז יאמרו ש"הציבור טיפש". אני חושב שזאת טעות מרה. בשיחות אישיות עם אנשים רבים, שאינם בוגרי תארים מתקדמים, ואף לא בדיוק בוגרי תיכון, גילתי הרבה חוכמה. הרבה תבונה. הרבה יכולת לבקר. אני חושב שהקונספט השכנועי של הסוציאליסטלים שגה בדיוק בנקודה הזאת.
למעשה הציבור חכם, ואפילו חכם מאד. הרבה יותר חכם מאיתנו, ולציבור יש יכולת הבחנה בין דמוגוגיה לתורה נכונה. בספרו "חוכמת ההמון", ג'ימס סורוויקי מראה שלהמון, בתנאים מסוימים, יש יכולת טובה הרבה יותר להעריך את המציאות, מאשר לבודדים חכמים מאד.
אני חושב שאם הסוציאליסטים מבקשים ליצור שינוי, עליהם להחליף דיסקט, ולהבין שהציבור חכם מאד.
כיצד משכנעים ציבור חכם?
קודם כל, לא נואמים נאומים!. לא מתייחסים אל ההמון בהתנשאות. נותנים לו המון כבוד. דבר שני, אחד
הדברים שנאומים ודמגוגיה, מייצרים, זה אנטי. תמיד כשאני שומע איזה דובר רהוט, מדבר בשם צדק כזה או אחר, עולות לי המון שאלות. מדוע הוא אמר כך, ולא אחרת? האם אי אפשר לראות את זה בצורה אחרת. או "כן… הוא טען כך… אבל אני מכיר מהמציאות דברים סותרים".
לכן חשוב מאד, לקיים דיון, ולא נאום. הדיון, כדי שיהיה אפקטיבי צריך להיות בעל מספר מאפיינים. הוא צריך לאפשר לכל הצדדים להביע את דעתם בצורה שווה. אסור שדעה קיצונית ככל שתהיה, תוצא מהדיון. מרגע שמכריזים על דעה כל שהיא כקיצונית, זה פתח לצנזורה. מוטב להתייחס לדעה הקיצונית, ולהראות היכן היא שגויה, מלגרש החוצה את הקיצוני, וכך לאפשר לו לבנות את הדעה הקיצונית הרחק מלב הציבור, וקרוב מאד לליבם של קיצונים אחרים.
מצד שני, כל באי הדיון צריכים לשמור על רמת דיון שמתאימה לכלל חברי הקבוצה הדנה. לא יכול להיות שבקבוצה של מומחי גרעין, יבוא הדיוט שלא יודע מה זה אטומים וינסה לדון עם שאר חברי הקבוצה. לכן חשוב שמנהל השיחה או כמה מחברי הקבוצה,ינהגו עם הבחור הלא מתאים, בנימוס רב, אך בתקיפות.
חלקכם יאמר בוודאי כי רוב הציבור אינו מתעניין בדיונים. הוא נהנה לראות ריאלטי או כל סדרה אחרת, ולברוח מהשאלות הקשות. אני בהחלט אסכים עם הטענה הזאת, אבל אסייג. בחברה האנושית קיים ריבוד ידע. מי שמתאר את ריבוד הידע הוא מלקולם גודוול, בספרו "נקודת ההטיה". מלקולם מראה שישנם מנגנונים חברתיים, שמאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות בין ציבורים שונים. גם אם רוב הציבור מעולם לא קרא ספר עיוני, או קרא ירחון מדעי, המנגנונים הללו מאפשרים לידע לעבור במהירות וביעילות. אנשים המומחים בתחומם, או בתחומים רבים, נקראים על ידי גודוול "מבינים", והם מהווים אוטוריטה לחבריהם, הפחות משכילים. הידע של המבינים עובר בין חברי המבינים, ומגיע לאנשים מאד מקושרים וחברתיים שניתן לכנותם "נתבי ידע". נתבי הידע מפיצים במהירות את הידע לאנשים אחרים. לכן אם ניצור הסכמה רחבה בקרב שכבה רחבה מספיק של "מבינים", יוכלו המבינים הלעביר את הידע, ונתבי הידע יעבירו את הידע לשאר הציבור במהירות וביעילות. הידע הזה, כמובן צריך להיות ידע שעבר ביקורת טובה, והתקבל על קהל רחב של "מבינים".
ל"מבינים" הללו לאורך ההיסטוריה קראו "המשכילים", "המלומדים". ולפעמים אכן היתה להם השפעה. תקופות שלמות נקראו על פי פעולות אותם מלמודים. הרנסאנס, תקופת הנאורות, והתקופה הרמונטית. במאה ה-20 ירדה קרנם של המלומדים, כיוון שעלתה קרנם של אנשי היח"צ. אדוארד ברנז וממשיכיו שלטו בשיח הציבורי של המאה ה-20, דרך תקשורת ההמונים. אלא שהטכנולוגיה הולכת ומשתנה היום, ואנו נכנסים לעידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הזאת, שאנו קוראים לה Web 2.0, היא הרבה יותר אישית, והרבה פחות המונית, ולכן שוב תעלה קרנם של המשכילים, או "המבינים".
שיכנוע ה"מבינים"
אם כך, המבינים, הם נקודת המפתח בשיכנוע הציבור. אם נצליח להשיג קונצנזוס בין המבינים, גם הציבור כולו יטה ללכת אחר רעיונות המבינים. אבל זאת בתנאי, שהמבינם ייצגו את כל קשת הדעות הקיימת בציבור הרחב. אם חס ושלום, יהיו כאלו שיחליטו לשתף רק "מבינים" מהצד הסוציאליסטי של המפה, יווצרו דעות לא ביקרותיות, שלא ייצגו את כלל הציבור, ולכן כלל הציבור לא יתרשם מהשיח של מביני השמאל. אבל אם ננהג בצורה משתפת, ונכניס לשיח את כל הצדדים, המבינים של הצד הימני, יוכלו לשכנע את הציבור הימני בצורה הרבה יותר טובה ממבינים שמאליים, בגלל העובדה הפשוטה שמביני הימין, מבינים את צאן מרעייתם, וחיים את חיי צאן מרעייתם הרבה יותר טוב ממבינים שמאליים.
כיצד אם כן ניתן להגיע להסכמה בין מבינים מכלל קצוות הקשת? הדרך היא על ידי דיונים ארוכים בין "המבינים" שבהם מחפשים נקודות הסכמה, ומבררים מחלוקות. כך הדבר נהוג במדע, ובכל מקום בו רוצים לחפש את האמת, ולא את ההצדקת ראיית העולם הצרה שלי.
ביום יום, הדרך לעשות זאת היא על ידי דיון בבלוגים, בקבוצות דיון, בכנסים ומפגשים. זה דורש זמן. יתכן שתוצרי הדיון יופיעו עוד שנה, ויתכן עוד שנתיים. אבל אם הדיון יהיה מכבד וענייני, הרי שהתוצרים בוא יבואו.
אלא שלא תמיד יכולים המבינים לייצר הסכמה בינהם. לפעמים משהו בתפיסת העולם שלהם לא מצליח להתיישב עם תפיסת העולם של המבינים הנוגדים. ולכן נדרשת רמה אחת גבוה יותר של דיון. כאן נכנסים הפילוסופים… אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
בינתיים, לפחות בנושא של סוציאל–דמוקרטיה מול ניאו–ליברליזם, נראה שהנחות יסוד משותפות, וניתן להגיע להסכמה רחבה, בעוד שנה או שנתיים. כשתיווצר ההסכמה הרחבה הזאת, אנשים יהיו מוכנים לצאת לרחובות באלפים, עשרות אלפים ואף מאות אלפים כנגד פעולות שנראות להם לא צודקות. אנשים שוב ישתכנעו באמינות המשכילים, ויצאו לרחובות כדי לשנות. זה הכל עניין של אמון.
עכשיו לפני שנסיים. הנה לכם תרגיל ראשון ביצירת דיון חיובי.
איתמר שיאון, חושב שיש בעיה עם מאבק העובדים של מכון ויצמן, ומאבקים חברתיים אחרים. אתם מוזמנים לקרוא את הטור שלו בנושא, ולהתאמן בדיון בונה.
בהצלחה,
טל
טל –
תפקידם של ה"משׂכילים" בחברה הוא אחד הנושׂאים החשובים על סדר היום.
המשׂימה היא של כל מי שרואה עצמה/ו כשייכ/ת לשכבה חברתית זו – להביע דעה, להתדיין, להשפיע.
מסכים אתך לגמרי.
שלום טל.
אני אנסה להבהיר את עמדתי בצורה יותר מדויקת, כי נראה לי שלא הבנת את כוונתי :
אין לי בעיה עם עובדים שמתאגדים, זה חלק ממשא ומתן לגיטימי בין עובדים ומעסיקים.
מה כן מפריע לי ?
1.התאגדויות עובדים במקומות ציבורים/מסובסדים – מקומות שמכוח החוק זוכים למונופול, לעובדים יש כוח רב מדי והאינטרסים שלהם נוגדים את האינטרס הציבורי, לכן אני בעד לאסור התאגדויות במקומות ציבורים (גם מכון ויצמן הא מסובסד).
2. כאשר צד אחד במשא ומתן משתמש בחוק לצד שלו. הסבר : הצדדים נמצאים במשא מתן, שזה משחקי כוחות : לעובדים יש את הכלים שלהם ללחוץ כמו השבתה, ולמעסיק יש את הכלים שלו – כמו החלפת כוח האדם. ככה הצדדים "משחקים" עד שמישהו נשבר. הבעיה היא שהצד של העובדים רוצה לחוקק חוקים פרלמנטרים שיאסרו פיטורים – וזה התערבות לא צודקת בכללי המשחק. מה ש"כוח לעובדים" עושים זה לגיטימי לגמרי – הם מנסים לאגד כמה שיותר אנשים כדי שלעובדים יהיה יותר כוח במאבקים האלה – אין לי שום בעיה עם התאגדויות כאלו.
3. מאבקים מושרשים בדשא מלאכותי – כמו שפירטתי בפוסט שלי, מאבקים שמאורגנים מלמעלה ע"י אנשים שלא מסכנים דבר, ומכניסים אנשים חלשים מהם למצבים מאוד מסוכנים – זה צעד לא אחראי.
שחכתי להגיב לפוסט 😳
אתה חוזר כאן על הטעות שנעשתה במאמר על האולגרכיה וזו נקודת מבט מוטעית שמאלנית טיפוסית :
תמיד האשמים הם אישים (פרסונות) מסוימים, זו אף פעם לא האידאולוגיה.
במאמר על האוליגרכיה –
וועדי עובדים וארגונים סוציאליסטים לא נכשלים בגלל האנשים שעובדים בועד, אלא כי ארגונים אלה מבוססים לרוב על הנחות יסוד מרקסיסטיות – שהן שגוית מהיסוד ולא תואמות את המציאות, לכן תמיד יכשלו. (את "שועל בלול התרנגולות" של קישון קראת?)
בהקשר למה שכתבת בפוסט הנ"ל – חשבת על זה שהציבור לא משתכנע לא בגלל טקטיקה זו או אחרת, אלא כי הם אנשים חכמים שפושט חושבים אחרת? ואולי אף (חרמנא ליצלין) הם צודקים ואתה טועה?
אולי בכלל המבינים האמיתיים הם איין ראנד, מילטון פרידמן, אדם סמית' (ולהבדיל) נתניהו?
אותו דבר היה עם שמעון פרס אחרי רצח רבין וההפסד שלו בבחירות – כמה חיצים והאשמות אישיות הופנו כלפי האדם שמעון פרס. אולי זה לא היה אשמתו? אולי רוב האנשים בארץ פירשו את המפה פוליטית באופן שונה ממכם והבינו שנתניהו הוא אופציה יותר טובה ? למה האפשרות הזו לא עולה?
"אומרים על אנשי שמאל שהם חכמים" – תשנה את זה ל – שמאלנים אומרים שאנשי השמאל חכמים… 8)
מתוך מבוא לכלכלה א': הפרט שואף למקסם את רווחיו.
משפט זה חל לא רק על עובד ומעביד אלא גם על יו"ר הוועד ומקורביו.
קל מאוד להוכיח ששיווי משקל בין וועד לבין מעסיק מתקבל בנק' בה יו"ר הוועד וקומץ מקורביו זוכים לשכר גבוה, ובתמורה מוכרים את שאר העובדים במחיר הזול ביותר האפשרי.
מצב זה מבטיח מקסימום רווח ליו"ר הוועד ומקסימום רווח למעביד, בתנאי וועד עובדים. על כן זה ש"מ ועל כן זה המצב לו כל מערכת כלכלית תשאף.
דוגמאות מן המשק: כל וועד עובדים בישראל לרבות במקומות עבודה ציבוריים.
ואיך "המבינים" יגיעו להסכמה ? עמוס עוז ישכנע את, הממ, אידאולוג-ימני-ידוע-שאינו-פוליטיקאי ( יש חיה כזו ? ) ?
יניב,
אתה בהחלט צודק (למרות שאם היו מלמדים אותכם קורסים מתקדמים יותר בחיים, היתם גם לומדים שיש עוד דברים שאנשים מוכנים לעבוד בשבילם – ראה את פרימידת הצרכים של מאסלו, להבנת הדברים שאנשים פועלים למענם).
אני מסכים לחלוטין שבהעדר דמוקרטיה בתוך אירגוני עובדים, סופם של אירגוני העובדים לשרת את מטרות האוליגרכיה האירגונית ואת המעסיקים.
אירגונים דמוקרטים כמו שיש בסקנדינביות (ו"כוח לעובדים מיבא את השיטות שלהם") דואגים שהשילטה הסופית בארגון תהיה של העובדים. כך יווצר מצב שבו גם המעסיקים וגם המועסקים, מאזנים אחד את השני, ודואגים לאינטרסים הן של העובדים והן של המעסיקים. זאת הסיבה שהמדינות הנורדיות, גם מחזיקות תמ"ג לנפש מאד גבוה, וגם מערכת רווחה סוציאל-דמוקרטית מעולה.
חוד,
אין המטרה שעמוס עוז ישכנע את "מביני" הימין. המטרה שאנשים שמוכנים לחקור בעיות לעומק, הן מהימין והן מהשמאל, ישבו ביחד וינסו לגבש פתרונות אפשריים. גם ברמה המדינית, וגם ברמה הכלכלית, אני אכן רואה פרדיגמות משותפות, ובסיס למחק משותף. אם וכאשר החוקרים/הוגים שמני הצדדים ימצאו מכנה משותף ופתרונות משותפים, החוקרים של הימין ישכנעו את המבינים של הימין, והחוקרים של השמאל ישכנעו את המבינים של השמאל, וכל יצרו הסכמה רחבה יותר, שתתפשט בכלל החברה.
וכיום אין דיון ציבורי ? הרי נכתבים מאמרים וטורים בלי סוף. ליברמן התחבר לביילין, יחימוביץ לאלדד, כולם מדברים עם כולם בכנסת – במליאה ובמזנון ובאינספור הזדמנויות אחרות. ועדיין, כל אחד בעמדתו.
מבין האנשים שאני מכיר, אני היחיד ששינה את עמדותיו באופן משמעותי לאורך השנים. אני מנחש שגם אצלך זה ככה.
שיחות ונימוקים לא משנים עמדות, אצל הרוב המכריע של האנשים. שינויים רגשיים משנים עמדות. ושינויים רגשיים נגרמים בעיקר בעקבות אירועים וחוויות.
הי חוד,
ליברמן, ביילין, יחימוביץ' ואלדד, הם דמויות פוליטיות, הנדרשות להקצין את עמדותיהם כדי להיבחר. ביום הבחירות, הם יצטרכו להגיד שהשני הוא הרשע המוחלט, הם עצמם הטוב המוחלט.
גם הטורים בעיתונות הכתובה, צריכים לעשות בדיוק את זה. הם צריכים להיות קיצוניים, פופליסטים, כדי לתפוס את ההמונים, ולהניע אותם.
זאת תמיד כנראה תהיה הבעיה, כאשר מנהלים דיונים עבור ההומנים, דרך מדיית המונים.
לעומת זאת, בדיונים אינטמיים יותר המתנהלים באינטרנט, בתנאי שמנהלים אותם נכון, יש אפשרות טובה יותר לשכנע.
ככל שהדיון הוא מכבד יותר, מוצגות בו ראיות טובות יותר, יש סיכוי שתשכנע ואולי גם שתשתכנע. יתכן שאינך מרגיש שאתה משכנע, כי אנשים אינם נוטים להודות ששוכנעו. הם משנים את דעתם במודע או שלא במודע, ללא הכרזה על שינוי העמדה.
הדיון באינטרנט אכן שינה את דעותי והשכיל אותי מאד. אני חש שכך קורה גם לאנשים רבים שאני בקשר איתם, ואני שמח שזה גם קורה לך.
רטוריקה, אולי משכנעת ציבור רחב, במידה מסויימת (אני חושב שבצורה מאד מוגבלת), אבל אם תשים לב, תלמידים רבים שנכנסים בשערי האוניברסיטה, במדעי הרוח והחברה, מדווחים ששינו את דעתם. אני לא חושב שמדעי החברה והרוח משתמשים ברגשות כדי לעשות זאת. הם משתמשים פשוט בדיון מתמשך, עם ראיות טובות.
המצטט, רצוי לו שיקרא
הנה ציטוט, של אחד אדם סמית, שדווקא הבין את ההכרח של עובדים להתאגד:
”שכר העבודה המקובל תלוי בכול מקום ומקום בחוזה הנחתם בדרך כלל בין שני הצדדים האלה, שהאינטרסים שלהם אינם שווים בשום אופן. הפועלים שואפים לקבל הרבה ככל האפשר, המעסיקים שואפים לתת מעט ככל האפשר. אלה נוטים להתאגד כדי להעלות את שכר העבודה, ואלה – כדי להורידו."
"אולם בדרך-כלל לא יקשה לחזות ידו של מי תהיה על העליונה בסכסוך בנסיבות רגילות, ומי יכפה על מי להסכים לתנאיו. המעסיקים, אשר מספרם קטן יותר, מתאגדים ביתר קלות. מה גם שהחוק מתיר להם את התאגדותם ועל כל פנים אינו אוסר אותה, אבל הוא אוסר התאגדויות של פועלים. אין לנו חוקי פרלמנט נגד התאגדות לצורך הורדת מחיר העבודה, אך יש חוקים רבים נגד התאגדות לשם העלתו. המעסיקים יכולים להחזיק מעמד זמן רב יותר בסכסוכים שכאלה. בעל הקרקע, האיכר, התעשיין והסוחר מסוגלים בדרך כלל לחיות שנה אחת או שנתיים על ההון שכבר צברו, גם אם לא יעסיקו אפילו פועל אחד. פועלים רבים אינם יכולים להתקיים שבוע ימים בלא תעסוקה, מעטים מהם יכולים להתקיים כך חודש ימים, וכמעט שום פועל אינו יכול להתקיים כך שנה. לאורך זמן, אפשר שהמעסיק זקוק לפועל כשם שהפועל זקוק למעסיקו, אבל הצורך אינו מיידי…"
כמובן- אדם סמית מדבר על אנגליה של סוף המאה ה18, כיום יש לנו חוקים המאפשרים ואף מגינים על זכותם של העובדים להתארגן. ורק מעסיקים ופרופסורים אטומים במיוחד בוחרים להתעלם מהם…
שי,
יופי של ציטוט.
האם אתה יכול לתת מקור מדוייק?