המונח הנכון לדמוקרטיה ישירה הוא דמוקרטיה, כלומר שלטון העם. המשטר שבו אנו נמצאים כיום אינו דמוקרטיה, כפי שרובנו חושבים. לנו אין שליטה באמת על המדינה, ולכן איננו חיים בדמוקרטיה. אנו מקבלים זכות מידי כמה שנים לבחור את הראשות המחוקקת (כנסת) ובצורה עקיפה את ההרכב של הרשות המבצעת (ממשלה). מעבר לכך מידת ההשפעה שלנו על השילטון נמוכה מאד. המונח הנכון יותר לצורת הממשל בה אנו נמצאים הוטבע על ידי ז'אן ז'אק רוסו והוא נקרא "אוליגרכיה נבחרת". כלומר, יש לנו זכות לבחור מידי כמה שנים מי יהיו האנשים שימשלו בנו. למעשה, מי שקצת מכיר את השלטון, יודע שאנו לא באמת בוחרים את האוליגרכיה. קיימות אוליגרכיות אחרות שמפרנסות ומריצות את האוליגרכיות הנבחרות. לנו רק נשאר לבחור את האוליגרכיות שעברו את הכשרתן של האוליגרכיות הקבועות. זה קצת דומה לדרך בה שולטים בילדים. מציעים להם לבחור בין שתי חלופות, שההורים מעוניינים שיבחרו בהן, או במידת מה דומה לדמוקרטיה באירן.
האוליגרכיות הקבועות כיום , מורכבות מבעלי הון, בעלי כוח פוליטי כזה או אחר (ההסתדרות לדוגמא), בעלי
אמצעי תקשורת (שלרוב נמנים גם על בעלי ההון) ותת–אוליגרכיות של אנשי אקדמיה, משטרה, משפט ותקשורת. הן ממליכות בישראל מלכים ומפילות מלכים, כל אחת מהן, על פי כוחה ויכולת השפעתה.
משחקי הכוח שבאמצעותם שולטות האוליגרכיות במדינה, הם רבים ומגוונים. משחקי הכוח אינם מסתכמים רק בכסף, אלא נפרשים על תחומים נרחבים כמו יצירת תודעה ציבורית לגבי האוליגרכים הנבחרים, חשיפת שחיתות כדי להפיל דמות אחת והגנה מחשיפת שחיתות כדי להגן או "לשמור כאתרוג" דמות אחרת. אלו משחקי כוח מורכבים שמשפיעים על חיינו.
יש כאלו מתוך האוליגרכים הקבועים, שמאמינים שבאמצעות משחקי הכוח הללו הם "שומרים על הדמוקרטיה", אך למעשה כל מוסד שלטוני שמרכז בתוכו כוח רב, ללא בקרה ציבורית עובר השחתה, במוקדם ובמאוחר. האוליגרכיות הקבועות הללו, אינן ניתנות לפיקוח ציבורי, ולא יכולות להיות מוחלפות בידי הציבור. במוקדם או במאוחר הכוח הרב שיש בידהן, ומלחמות הכוחות הפנימיות הקיימיות בינהן, יגרמו להן להפוך למושחתות ומסואבות.
עד כמה חמורה השפעתן ניתן להבין כאשר לומדים כיצד הן ממנות את האוליגרכיות הנבחרות. כדי להיבחר 
לכנסת כיום, נדרשים כמעט כל המתמודדים לגייס סכומי כסף גדולים מאד. רוב המפלגות וחברי הכנסת אינם יכולים לממן בעצמם את הבחירות, ולכן עיקר הסיוע מגיע מבעלי הון וקבלני קולות (שתי קבוצות אוליגרכיה שונות). והמשמעות היא שנערכת ברירה מלאכותית לאלו שמוכנים לקבל כסף מבעלי כוח והון. סביר להניח, שלבסוף ירכזו בידהן עוצמה פוליטית רבה, ש שהדבר אמור בעיקר במפלגות הגדולות של המרכזנחוצה לאלויגרכיות הקבועות. חברי כנסת איכותיים שלא מוכנים לשחק את המשחק הזה, יתקשו מאד להיכנס לכנסת. אותם חברי כנסת שקיבלו סיוע מהאוליגרכיות הקבועות, יאלצו להיות "קשובים" יותר ללוביסטים של אותם בעלי כוח, ולכן ישמשו בידי בעלי הכוח, ככלי לעיצוב חוקי מדינת ישראל והחלטות מדינת ישראל, בהתאם לרצונם של בעלי הכוח.
לא כול חברי הכנסת הם כאלו, ולא כל בעלי הכוח משתמשים בכוח שלהם בצורה לא מוסרית כזאת. אבל אלו הם חוקי המשחק, ויש להניח שהם אפילו נחשבים חלק לגיטמי ממשחקי הכוח של האנשים שבאים בסוד העניין.
שלטון הפועל על בסיס אוליגרכיה קבועה, הינו שילטון מושחת. מדד דירוג השחיתות העולמי מדרג את ישראל בציון 6.0. קצת מעל שכנותינו במזרח התיכון, והרחק מאחורי המדינות הדמוקרטיות באירופה המערבית, קנדה וארצות הברית. מי שניחן בראיה היסטורית, יודע כי לשחיתות יש גם קשר ישיר לחולשת השלטון. ככל ששלטון מושחת יותר, כך נחלשת אחיזתו בציבור ובצבא וכך המערכות החיוניות לתיפקודו הולכות ונפגעות. ישראל נמצאת היום במקום לא טוב. אויבינו הולכים ומתחזקים, ואנו במקום להתחזק, נדמים רק כנסוגים. האמון בצבא, במערכת המשפט ובשלטון יורד לשפל חסר תקדים.
יש הרואים בשלטון האוליגרכיות סוג של "חוק טבע" שאינו ניתן לשינוי. אבל אני מציע שאם נבחן את משחקי הכוחות בין בין קבוצות כוח שונות לאורך ההיסטוריה, נלמד גם איך לשנות את מאזן הכוחות לטובת הציבור. ההיסטוריה מלאה במשחקי כוחות שהובילו לשיפור השליטה של העם. כל שעלינו לעשות, הוא ללמוד מההיסטוריה, וללמד את עצמנו כיצד להניע את מאזן הכוחות, כך שיעמוד לטובת הציבור. כאשר מאזן הכוח יעבור לציבור
, הציבור הוא גם זה שישלוט.
אם חפצי חיים אנו, אנו צריכים ללמוד כיצד לתקן את המצב, כיצד ליצור כאן שלטון מתוקן. שלטון כזה צריך להיות שילטון בו לציבור רחב יש יכולת בקרה יעילה ויכולת לניקוי עשבים שוטים. קיימות מספר חלופות ליצירת שלטון יעיל ולא מושחת. האחת היא לאפשר לעם לשלוט היטב בנציגיו, ולהחליפם במידת הצורך, כמו בשוויץ ובחלק ממדינות ארצות הברית (בז'רגון של התנועה לדמוקרטיה ישירה, זה נקרא דמוקרטיה מעורבת). השיטה השנייה היא שהעם ייצג את עצמו בצורה ישירה (דמוקרטיה ישירה). שלטון טוב, הוא שלטון בו הכוח מבוזר בצורה יעילה. בו האינטרסים של אלו הפועלים בשם הציבור, זהים לאינטרסים של הציבור עצמו. זהו שלטון בו קיימת דמוקרטיה מלאה וטובה.
בפרקים הבאים, אנסה לבחון כיצד משחקי כוחות שונים לאורך ההיסטוריה הביאו להחלשה או שיפור באחיזתו של הציבור בשלטון. אני מאמין שעל ידי לימוד ההיסטוריה, נלמד גם לשלוט טוב יותר בעתידנו, בע”ה.
א. אתה אומר שישראל מדורגת מתחת לארה"ב ואירופה במדד השחיתות – אבל גם שם הייתה, בפעם האחרונה שבדקתי, דמוקרטיה של נציגים. אולי הבעיה היא לא עם שיטת הנציגים?
ב. אתה אומר שכדי להיבחר צריך קבלני קולות או הון. זה נכון, אבל לא נכון לגמרי (ע"ע ארקדי גאידמק). אבל איך המצב ישתפר בדמוקרטיה ישירה? למה שם לא יצביעו להצעות שמיטיבות עם בעלי ההון, כי להם יש כסף להשקיע בפרסום?
הי נדב,
א. שאלה מצויינת.
השיטות האמריקאית, הבריטית והישראלית שונות, ואיתן גם רמת הנאמנות של הנציגים לבוחרים. לכן גם לדעתי מידת השחיתות שונה בינהן.
אנסה להראות שמידת הכפיפות של הנציגים לבוחרים, יכולה להשפיע על השחיתות.
בשיטה האמריקאית יש יותר כפיפות של הנבחרים לבוחרים, מאשר בשיטה הישראלית. הקונגרס בנוי משני בתים. בבית התחתון, נבחרים נציגים מהמחוזות השונים. הבחירה היא אישית ולשנתיים. ולכן כדי להיבחר שוב, על הנציג להיות כפוף לרצון הבוחרים. שנתיים אינם זמן קצר מספיק כדי לשכוח את "חטאי הנציג". כדי לאזן את הצורך בהענות לרעיונות פופלריים אך לא מבוקרים, הוקם גם הסנאט. לסנאט נבחרים כיום למשרה של שש שנים, אך הבחירה היא אזורית ואישית. כך נוצר איזון בין רצון הבוחרים, והיכולת לקבל החלטות לטווח ארוך. בכל מקרה, כל ח"כ (בשיטה שלנו) אחראי ישירות בפני הבוחרים. הוא לא יכול להתחבא מאחורי המפלגה, כמו אצלנו.
כמו כן, שני הבתים מאזנים אחד את השני, ובכך מקטינים את הכוח של כל אחד מהבתים. אצלנו האיזון הזה לא קיים. בנוסף, הממשלה בארצות הברית, היא מינוי מקצועי, ופחות מינויים פוליטיים, כמו אצלנו. בעקרון זה מבנה כוח ביזורי אופטימלי, שהיה אמור למנוע ניצול כוח לרעה. אלא שלדעתי הקפיטליזם של ארצות הברית, גרם וגורם לה לרצות הלתשפט על פני כל הגלובוס מבחינת משאבים כלכליים. זה גרם לה לפתח תעשיות נשק אדירות, ולהיות תלויה בנפט. שתי התעשיות הללו הן כנראה גורם השחתה רציני מאד. בנוסף, הקפיטליזים החזק בארצות הברית, מאפשר להרבה חברות להחזיק סכומי כסף גדולים מאד, המאפשרים קנייה, שיחוד ולוביזם של חברי קונגרס. זאת הסיבה לדעתי שארצות הברית, למרות מבנה פוליטי מבוזר וטוב, מדורגת מתחת לבריטניה.
גם בבריטניה יש בחירה ישירה במחוזות, ולכן כל נציג אחראי בפני בוחריו. הבחירות לבית-הפשוטים-נבחרים (House of commons), נערכות בפועל פעם בארבע שנים. כמו בארצות הברית, גם בבריטניה הבית העליון ממווסת את הבית התחתון. הבית העליון (בית הלורדים, אומנם אינו נבחר, אך הוא אמור לייצג את רצון ההאליטות האנגליות). בפועל המגבלות שבית הלורדים יכול להניח על בית הפשוטים, הן מינוריות ביותר. אבל זה עוד כלי ציבורי, שמאפשר בקרה. עוד יתרון שיש לבריטים על האמריקאים הוא שבבריטניה יש שלוש מפלגות משמעותיות, בעוד שבארצות הברית רק שתיים. זה מאפשר יותר תחרותיות.לבסוף, בריטניה מעורבת פחות במסחר קפיטליסטי חריף, ויש בה תרבות דמוקרטית עתיקה מאד. כל אלו מאפשרים לה להיות ממוקמת מעל ארצות הברית (8.4 בסולם שחיתות (כש-10 זה הכי פחות מושחת)).
אינני יודע כיצד זה בסקנדינביות, אבל על פי הידוע לי מעמי וטורי, הרבה מהכוח הפוליטי בסקנדינביות מגיע מאירגוני עובדים דמוקרטיים מאד. ולכן כל השיטה היא מאד דמוקרטית, ולכן מדד השחיתות שם נמוך מאד (9 – 9.4).
בישראל לעומת זאת, הבחירות הן למפלגה, ולא אישיות. ולכן יוצא שאנו רואים חברי כנסת המכהנים במשך קדניציות רבות מאד, מבלי שעמדו לבחירת הבוחרים מעולם. המפלגה עצמה היא גוף שיש לו חוקים פנימיים משלו, ולא תמיד טובת המפלגה מתיישבת עם טובת הכוחות הפועלים בתוך המפלגה. כך אנו יכולים לראות את פייגלין נכנס לליכוד ופוגע בביכולת של הליכוד להיבחר. כך אנו רואים ח"כים בקדימה, שלא היו נבחרים על ידי הציבור, הופכים להיות מועמדים מובילים, בגלל מפקדי ארגזים.
באופן עקרוני, הפריימריס היו אמורים לפתור את הבעיה, ולאפשר לכל חברי המפלגות לבחור את המועמדים. אלא שבפועל, אדישות הציבור, והכמות הקטנה יחסית של הבוחרים, מאפשרים למפקדי ארגזים או בעלי הון, להשפיע מאד על רשימת הנבחרים.
בישראל גם קיים אלמנט נוסף, שמקשה עוד יותר נקיון הכפיים. שיטת הבחירות הישראלית, יצרה אפשרות לעשר מפלגות ויותר להיות דומיננטיות בהליך הפרלמנטרי. הדבר הזה גורם לכך, שלפעמים מפלגה בת חמישה ח"כים, תוכל לסחוט משאבים ציבוריים, הרבה מעבר לכוחה האלקטורלי. הדבר יוצר צורך בתככנות פנימית, שחיתויות ועוד. נראה שהאיזון הנכון בין יצוג דעות רחבות והמנעות מדיקטטורה של המיעוט, היא באזור 3 – 5 מפלגות.
ב. לא הבנתי את הנושא של ארקדי. הבחור הוא בעל ההון בעצמו. הוא קיווה שעל ידי השקעת הון בפעילות ציבורית, הציבור יבחר בו. הוא טעה. לדעתי בגלל שהוא פעל לא נכון. הוא הרגיז את האליטות הישנות, ולכן הצליח לעורר כנגדו מחול שדים בתקשורת. הוא גם לא היה חלק אמיתי מהחברה בישראל, והציבור הרגיש את זה.
שאלת גם: "אבל איך המצב ישתפר בדמוקרטיה ישירה? למה שם לא יצביעו להצעות שמיטיבות עם בעלי ההון, כי להם יש כסף להשקיע בפרסום? “
זה דורש טור שלם. מיד אשב לכתוב אותו. מקווה לפרסמו היום או מחר.
להת'
טל
א. אבל המקרה הסקנדינבי בדיוק מוכיח את מה שאני אומר. אין הבדל משמעותי בין השיטה הפוליטית בשבדיה ובישראל – בשתיהן יש בחירות יחסיות-רובניות. הסיבה שבשבדיה יש פחות שחיתות – לפחות לפי הטיעון שלך, שלא נשמע לי מאוד מבוסס* – היא לא בשיטה הפוליטית אלא במאפיינים של החברה האזרחית. לכן, צריך לשנות את החברה האזרחית ולא את השיטה הפוליטית.
ב. ארקדי גאידמק הוא דוגמא לכך שכסף לבד לא קונה שלטון. צריך גם הון חברתי, הון סימבולי ועוד.
ג. אני ממתין בקוצר רוח…
* מה הקשר בין זה שאיגודי העובדים הם מאוד דמוקרטיים לבין היעדר שחיתות במקומות אחרים?
א. אכן מערכת הממשל בשוודיה דומה מאד לשלנו. אלא שיש הבדל בדרך בה מורכב הכוח הפוליטי.
המפלגה השלטת בשוודיה היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית. היא שלטה באופן רצוף כמעט מסוף המאה ה-19, ועד היום.
בכך היא גם מקבילה למפלגת העבודה הישראלית, ששלטה מ-1934 עד שנת-1977.
אלא שההבדל נעוץ כנראה באופי הארגונים שבנו את הכוח של המפלגות. בעוד שאירגוני העובדים השבדים היו דמוקרטיים, עם אלמנטים של דמוקרטיה ישירה, ההסתדרות היתה רק באופן רישמי דמוקרטית, אך בפועל היתה אירגון מאד לא דמוקרטי (קרא את המאמר של עמי וטורי ביסו"ד על אי-הדמוקרטיה של ההסתדרות).
אירגונים דמוקרטיים, באופן כללי, הם אירוגנים שבהם חוכמת ההמון יכולה לבוא לידי ביטוי, שינויים יכולים להערך, ולחברים יש השפעה גדולה על האירגון. זה יצר מערך של אנשים מוצלחים מאד שהובילו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית, שבמידה רבה היתה בעלת מדיניות סוציאל-דמוקרטית-ליברלית (לפי הערכים עלי בויקיפדיה האנגלית).
אצלנו, חוסר הדמוקרטיה של ההסתדרות, הפכה את מוסדות ההסתדרות, למעוזי כוח, ולאוו דווקא האנשים המוכשרים ביותר להנהגה נבחרו, אלא הפוליטקאים החזקים ביותר. כמו כן, לעובדים עצמם היתה הרבה פחות השפעה ממקביהלם השוודים, ולכן רבים מהם איבדו את האמון בהסתדרות.
כלומר, יצרתו של מארג פוליטי, בו לאזרחים יש השפעה גדולה על הפוליטיקה, עדיין נשאר האלמנט החשוב, שכנראה משפיע על טיב החיים במדינה.
אמרת "צריך לשנות את החברה האזרחית ולא את השיטה הפוליטית". אלא שאלו באלו קשורים. חברה אזרחית חזקה, היא חברה שמשפיעה על הפוליטקה. ולכן פחות משנה האם זה המבנה הפוליטי שמאפשר את יתר ההשפעה, או האירגון האזרחי שמאפשר את יתר ההשפעה. החשוב הוא שבסוף לאזרחים תהיה יכולת השפעה גבוהה כדי לקבל מדינה פחות מושחתת.
ב. מסכים. הון כספי הוא חלק מהסיפור. עוצמה פוליטית נבנת מרכיבים רבים נוספים. אבל לפי דעתי ארקדי גם היה נטע זר שאיים על אליטות ותיקות, שיש להן גישה למערכות המשפט. אין כמו כמה חקירות משטרתיות, והגשת כתבי אישום, כדי לקבור אדם בעודו בחיים, במדינה הזאת.
מישהו שמומחה בהילכות מוסדות ממשלתיים, הסביר לי פעם שבכל אירגון החברים משתדלים להחזיק "מזוודות" על חברים אחרים. "מזוודה" היא אוסף של עדויות שמראות כי האדם פעל בניגוד לחוק. כיוון שרובנו פועלים, לא תמיד בדיוק על פי החוק, הרי שבבוא היום "מזוודה" כזאת, יכולה להוות כלי לניטרול או חיסול של אדם שאינו פועל בהתאם לרצון שאר החברים. כך שאם יום אחד אחד החברים "מפריע", או שלא פועל בהתאם לרצון שאר החברים, המזוודה שלו תפתח (או שרק יאימו עליו שהמזוודה תפתח).
לדוגמא, אחת הטענות בעד עומרי שרון, היתה "שכולם עושים זאת" רק עומרי נתפס. כלומר, מישהו פתח עליו מזוודה. כך נראה שגם הסיפור עם אולמרט. מישהו פתח לו את המזוודות. וטוענים, כי אולמרט פתח את המזוודה של ברק, כדי להחזיר לברק (בעניין משרד השדולה של נילי).
אחלה מדינה…. 🙁