מאז שאני כותב בבלוגים, אנשים התקשו לזהות את הדעות הפוליטיות שלי. אנשי הימין תיארו אותי כשמאל, ואפילו שמאל רדיקל. אנשי שמאל טענו שאני נמצא בימין. גם אותי הפתיע לגלות כיצד אני פועל מתוך הסכמה גבוה עם כלל קצוות הקשת הפוליטית, החברתית והמדינית. אני פועל עם אנשי מק"י מצד אחד, ועם חבריי בהתנחלויות (התיישבויות בשפת הימין). אני בעד ניאו-ליברליזם מצד אחד, אך תומך נלהב של אירגוני עובדים.
נראה שזה מעולם לא הפריע לאף אחד מהצדדים לשתף איתי פעולה. כל הצדדים יודעים 
שאינני בדיוק מהמחנה ההומוגני שלהם. אינני טורח להסתיר זאת. אנשי ימין יודעים שאני עובד עם אנשי שמאל, ואנשי שמאל יודעים שאני מתנחל, ואוהב ארץ ישראל. אני חושב שהתגובות הרגועות של כולם, יכולות להראות על הגדולה של האנשים הללו.
יחד עם זאת, השאלה הזאת הציקה לי במשך זמן רב. לא הצלחתי להבין היכן אני ממוקם על המפה הפוליטית (החברתית והמדינית).
לאחרונה, פגשתי בשני אנשים שעזרו לי למצוא את מיקומי על המפה החברתית. הראשון היה עמי וטורי, יו"ר אירגון כוח לעובדים , והשני היה ירדן הוכמן.
כאשר התנועה לדמוקרטיה ישירה ביקשה ליצור שיתוף פעולה בין כוח לעובדים לתנועה לדמוקרטיה ישירה, נפגשנו כמה חברים מהתנועה עם עמי. עמי ואני הקדמנו, וניהלנו שיחה. תוך כדי השיחה הסתבר לעמי שאני מתנחל. זה קצת הפליא אותו בהתחלה, אבל אז הוא אמר, "בשבילי, כל מי שתומך באירגוני עובדים, ומאמין בדמוקרטיה רדיקילית (מילים של עמי), הוא איש שמאל".
לא כל כך הסכמתי עם עמי. בתוכי הרגשתי שאני גם איש ימין, אבל נתתי לדברים לשקוע. שבוע שעבר שוחחנו ירדן ואני על הויקידיון, ועל סוגיות שעלו בויקידיון. גם ירדן שם לב שקשה לתייג את הדעות הפוליטיות שלי. לאחר שיחה ארוכה, הוא טען כי אני ליברל-סוציאל וסוג של אנרכו-סינדקליסט.
כדי לברר את הטענה של ירדן, נכנסתי לערכים של המחנות הפוליטיים הנ"ל , הדפסתי את הערכים הללו, כדי שאוכל לקרוא בשבת. כשהתחלתי לקרוא את הערכים, נדהמתי לגלות שבדעה בה אני אוחז, אוחז גם נועם חומסקי. אדם שאנשי ימין רבים למדו לשנוא. די הפתיע אותי, שאני אמור להיות במחנה של חומסקי, כיוון שכשקראתי את ספרו "For Reasons of state", לא הרגשתי מחובר לדעותיו. אני זוכר גם שסלדתי מהדרך החד צדדית בה הוא הציג את העימות בויאטנם. דרך, שבעיני, חוטאת ליושר האינטלקטואלי.
בכל זאת, כשהמשכתי לקרוא את הערכים הנ"ל, גילתי שאני אכן שותף לחלק גדול מהמטרות של הליבראל-סוציאלים, ולאנרכו-סינידקליסטים. גם אני, כמותם, חיפשתי דרך להפחית בכוחם של אירגונים המרכזים בתוכם כוח פוליטי שמשתק את כלל הציבור. גם אני, כמותם, מעדיף ככל הניתן למצוא פתרונות לא אלמים לקונפליקטים (אבל יחד עם זאת, כנראה בניגוד אליהם, אני יודע שכשאין ברירה, צריך להילחם). גם אני, כמותם, מאמין שאת הכוח של מוסדות כמו בנקים, מערכות משפט, מוסדות הכנסת, ניתן לאזן על ידי אירגוני עובדים דמוקרטיים וחזקים (זאת המשמעות של Anarcho-Syndicalism).וגם אני כמותם, מבקש ליצור דמוקרטיה ישירה. ואני חייב לגלות, שבעתיד המאד רחוק, הייתי רוצה לראות מצב בו נוצר שלום כלל-עולמי, שבו אין צורך במוסד המדינה.
אבל משהו בכל זאת הציק לי. היו כמה דברים שהבדילו ביני לבין הזרמים הללו, וההבדלים הללו היו מהותיים בעייני.
הבדל ראשון שגיליתי היה ההיתיחסות לרכוש. בעוד שהליבראל-סוציאליסטים מבקשים
לבטל את הרכוש הפרטי (או להגביל אותו), אני, כמו ג'והן לוק. מוצא שהרכוש הפרטי הוא הבסיס לחרות האישית. כאשר יש לך כסף משלך, ורכוש משלך, אינך נזקק לאישור מאחרים כדי לפעול על פי רצונך. יחד עם זאת, אני יודע שעודף רכוש גם יכול לגרום לאדם להשיג יותר יכולת ביטוי מאחרים, וכך להקטין את יכולת הביטוי של אחרים. באמצעות כסף, ניתן לרכוש יח"צנים, זמן פרסומת ולוביסטים. ואם יש לך באמת המון כסף, אתה יכול לרכוש אמצעי תקשורת, ולשלוט במה שחושבים מאות אלפי בני אדם. כך יכולים בעלי ההון לשלוט במדינה במידה רבה, וכך נמנע מהאזרח הפשוט להשפיע באמת על התנהלות המדינה.
הפתרון שמציעים חבריי הסוציאליסטים לבעיה, היא למנוע ריכוז ממון, על ידי חקיקה סוציאליסטית, שתיצור שיוויון הכנסות גדול יותר. הסוציאליסטים מבקשים ליצור זאת על ידי מיסוי פרוגרסיבי. החברים הקומוניסטים ילכו אף מעבר לכך, ויבקשו להעלים כנראה לחלוטין את הרכוש הפרטי, ולהשאיר את הרכוש בידי המדינה.
כמישהו שגדל תקופה קצרה בקיבוץ, אישתו גדלה בקיבוץ, ויש לו חברים וחותנים בקיבוץ, למדתי שהרעיון של ביטול הרכוש הפרטי הוא רעיון מאד בעייתי מבחינת החרות האישית. מי שלא ראה פעם איך חברים חלשים אינם יכולים לממש את רצונותיהם בקיבוץ. מי שלא הקשיב לאמא שאינה יכולה לשלוח את ילדיה לשיעור חלילית, כי ה"קיבוץ לא הסכים", לא יבין את התסכול שבצורך לפעול על פי דעת הקבוצה. לקיבוצים זכויות רבות. אני כילד מאד נהנתי לגור בקיבוץ, וזאת זכורה לי כתקופה יפה. אבל הקיבוצים מעולם לא הצטיינו בחופש הפרט. הפרט תמיד היה צריך להקשיב לקבוצה. רק הפרטים הדומיננטיים ביותר יכלו לעצב את רצון הקבוצה על פי רצונם האישי.
ביטול מוחלט של הרכוש הפרטי, לכן כנראה כמוביל לשיעבוד לרצון הקולקטיב. גם הפתרון של חבריי הסוצליאליסטים, שמבקשים רק לצמצם פערים על ידי מיסוי פרוגרסיבי, נראה כפוגע ביוזמה החופשית, וביכולת של המשק להתפתח. כאשר מפתחים מפעלי הי-טק, החלום שעומד לא פעם מאחורי היוזמים, והמשקיעים הוא להרוויח כסף. הטלת מיסים פרוגרסיבים גדולים מידי, תמנע את פיתוח המשק.
לכן, לדעתי, אם יש להטיל מיסים פרוגרסיביים, יש לעשות זאת בתוך איזון בין התפתחות המשק לבין הגבלת יכולת ההשפעה הגדולה מידי של בעלי הון. עדיין, אני חושש שבישראל, על אף שיפור המיסוי הפרויגרסיבי, בעלי הון עדיין ישארו בעלי יכולת ביטוי גבוהה מידי ביחס לאחרים.
לכן הפתרון הסביר בעיני לבעיית שיוויון הביטוי, אינו נמצא בהחלשת בעלי ההון, אלא בחיזוק "האזרחים הרגילים". בשאיפותיי, וגם בפעילותי הפוליטית (כל מי שמנסה ליצור שינוי חברתי פועל פעולה פוליטית) אני מבקש למצוא דרכים לחזק את הציבור הרחב. זאת אחת הסיבות שאני דוגל בדמוקרטיה ישירה, שבה לכולם תהיה יכולת ביטוי שווה עד כמה שניתן. וזאת גם הסיבה שאני תומך באירגוני עובדים דמוקרטיים, מהסוג של כוח לעובדים. אני מחפש דרכים שבהם אירגונים אזרחיים אמיתיים, יכולים לצמוח באמצעות הרצון של האזרחים. בארגונים דמוקרטיים טובים, לכלל חברי הקבוצה יש יכולת השפעה טובה. ואם נוצר קונצנזוס בקבוצה, אזי גם לקבוצה יווצר כוח פוליטי הנדרש להשפעה משמעותית. אני מחפש דרכים לשמור את האירגונים הללו דמוקרטיים ויעילים. אני מחפש דרך שבה, כל אזרח, יוכל ליצור שינוי.
אני אכן דומה במטרות שלי לליבראל-סוציאליסטים ולאנרכו-סינדקליסטים, אבל שונה מהותית בדרכי הפעולה. במקום לבקש לבטל את הרכוש הפרטי, ולהחליש את בעלי ההון, אני מבקש לאפשר לאזרחים לשמור את הרכוש הפרטי שלהם, ולהעצים את כלל האזרחים.
אינני יודע כיצד לקרוא לזרם אליו אני משתייך. בעיני נכון לקרוא לזרם שאני שייך אליו 
"ליברל-סוציאליזם-פויזיטיבי", בניגוד ל"ליבראל-סוציאל-נגטיבי". איני יודע בדיוק איך לכנות את תפיסת העולם שלי, אבל אני יודע שהיא מאפשרת לי לשתף פעולה במידה רבה עם אירגונים סוציאל-דמוקרטים, ליבראל סוציאלים, אנרכו-סינדקליסטים, ניאו-ליברלים, אנשי לסה-פר.
עם כל זרם אני יכול לשתף פעולה במידה המתאימה. עם ניאו-ליברלים, בתמיכה בשוק חופשי (אבל בשוק יותר מאוזן מזה שקדם למשבר הכלכלי). עם סוציאליסטים, בחיזוק אירוגני עובדים. עם דמוקרטים, ביצירת חברה מאד דמוקרטית.
כמו כל אדם שדעותיו פתוחות, אני מבין שאין מחנה שכל האמת נמצאת אצלו. לכל צד יש חלק מהאמת, והחוכמה היא לחבר יחד את כל הדברים הטובים, וליצור חברה טובה יותר.
שמאל וימין הם מקומות באסיפה הכללית של צרפת. מה הקשר בינם ובין הבנה של כיצד העולם עובד או איך כדאי שהוא יתנהג? אין הרבה קשר. המחנות האלה ובמידה יותר חלשה גם אדיאלוגיות השונות (כמו ליברליזם, קומוניזם, קפיטליזם וכו') הם מיתוסים שיש להם מיתוס של קוהרנטיות שמחביאים מתחים פנימיים מסויימים ומבליטים קוהרנטיות של נקודות אחרות.
לדוגמה בקפטליזם יש את האידאל של תחרות חופשית, אבל מה קורה כאשר התחרות החופשית גורמת לתנאים חברתיים או טכנולוגיים שמערערים את היכולת לבצע תחרות חופשית?
המערכת החברתית מורכבת מידי לצורות הניתוח הקיימות ולכן תשובות כמו "תמיד צריך שוק חופשי" או "צריך מקסימום שווויו" או "דמוקרטיה היא תמיד התשובה הכי טובה" – הן תשובות לא נכונות. יש אוסף גדול של בעיות שקשורות זו בזו, אוסף גדול של תהליכים ואוסף גדול של כלים (שגם הם קשורים זה בזה ויכולים לחזק או להחליש כלים אחרים).
לכן לדוגמה רכוש פרטי הוא חשוב בהקשר אחד (שמירת זכויות הפרט בחברה מתועשת ללא שבט או חמולה) והוא לאו דווקא כזה בהקשר חברתי אחר (שבט שבו ממילא הקיום של פרט בודד הוא לא נעים עד בלתי אפשרי – גם עם רכוש).
לדעתי אתה מבלבל בין רכוש פרטי לבין הון. הון לפי חלק מההשקפות הוא לא רכוש פרטי אלא היכולת הכוחנית לדרוש רווחים מהחברה. גם אם לא מקבלים את זה – זה מושג מזוייף (כמו מלאכים) שאף אחד לא באמת יכול להגיד לך מה הוא.
(אם כבר מדברים על מושגים – יש בעיה שהעולם מורכב מאוספים של דברים ואילו המילים שלנו בנוית לפי הגדרות).
לכן חלק מכוחם של בעלי ההון הוא לא בלשמור על הרכוש הפרטי שלהם , אלא בשמירה במאצעות המדינה על זרם רווחים עתידי – בנקודה הזאת לא ממש ברור ההבדל בין אנרכיזם לקפיטליזם לדוגמה. (ההבדלים מצויים לגבי הסדר עתידי ששניהם לא יכולים להגיע אליו).
יש הבדל בין מיסוי פרוגרסיבי על הכנסות לבין מיסוי פרוגרסיבי על הרכוש. היהדות בחרה דווקא בדבר השני. כשיש ריכוז גדל של הרכוש (או הון) זה לא עוזר שהזרמים ממוסים פרוגרסיבית. אם לי יש אוקיינוס ולך יש שלולית, זה לא עוזר שאנחו דואגים שנהרות שלי ימוסו פרוגרסיבית לעומת הזרזיף שלך.
עוד כמה הערות – תקרא כבר את בולו בולו. על מונדרגון שמעת? נראה לי שתאהב. שים לב שלא מדברים על מימדים אחרים חשובים לא פחות – המימד של אוכלוסין לדוגמה, המימד הסביבתי, או המימד הרוחני.
מה שווה כל השוויון והדמוקרטיה אם כולם סובלים?
הרבה מה"פריחה הכלכלית" היא בעצם ייצור מחסור – הרס של האינקובטורים החברתיים והסביבתיים שמעניקים לנו חיים ועושים לנו טוב, כדי למכור פתרונות שוק בצורה של מוצרים. אני לא מתלהב מזה , במיוחד לא כשה כרוך בייצור של "מכונת יום הדין" – כלומר איום גדל של השמדת רוב האוכלוסיה האנושית.
אגב , יש כנס מחר של רוחניות ופוליטיקה (או חיי המעשה) בבית דניאל – אתה חייב לבוא (זה גם קשור לתנועה הירוקה מימד אכישהו).
קודם כל, שמחתי לעזור 🙂
שנית, אני עצמי עדיין לא סגור על עצמי לגמרי לגבי הפיתרון המועדף עליי. תומכי הסוציאליזם שיצא לי לפגוש לא ששו להתמודד עם המציאות שהרעיונות שלהם העלו מתוך גישה שהקיבוצים הם לא דוגמא מכיוון שהם היו בלב מדינה קפיטליסטית ווגם המדינות הקומוניסטיות היו בתוך עולם קפיטליסטי – קצת קשה להגיע ככה למסקנות…
בכל אופן, לי אישית יצא לשמוע על הקשיים שעלו בקיבוצים מחבריי במכינה וגם יצא לי לחוות את מה שאתה מתאר ברמה מצומצמת…
מצד שני אני לא לגמרי מסכים עם מה שאתה אומר.
"מעדיף ככל הניתן למצוא פתרונות לא אלמים לקונפליקטים (אבל יחד עם זאת, כנראה בניגוד אליהם, אני יודע שכשאין ברירה, צריך להילחם)" – אני לא חושב שפצפיזם הוא חלק אינטגרלי מהגישה של התנועות האלו. אני חושב שבאופן כללי הן מייחסות אינטרסים אחרים למלחמות מאשר אלו שעולות בתקשורת המיינסגטים. בדרך כלל זה נשמע מאוד מופרך וקונספירטיבי, אבל אי אפשר להפריך את זה. לדעתי בניתוחים מנקודת מבט כזו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לצד ראיות של שני הצדדים, יוצאת תמונה של מאבק הרבה יותר הגיוני שהרבה יותר קל לצפות מאשר הניתוח הישראלי או המערבי הממוצע.
"הרכוש הפרטי הוא הבסיס לחרות האישית." – אני מקבל את הדגומא לעיקרון הזה שהבאת מאוחר יותר. מצד שני, יש מי שמחלק בין רכוש פרטי לבין רכוש אישי. כמו שאמרתי, אני לא סגור עוד בתחום הזה, אבל במידה מסויימת אני מאמין בשיתוף של רכוש עד רמה מסויימת. לא הייתי כולל את זה לרמת המדינה אבל למשל כקבוצה, זה משהו שהייתי מעודד. אני חושב על זה הרבה למשל בהקשר של מכוניות שיש במושבה שלי. בכל זמן נתון, בכמה מהן באמת משתמשים? נגיד חמישית? אפילו לא. ומצד שני לכל אדם בוגר כמעט יש מכונית לעצמו. זה לא הגיוני משום בחינה. זה לא אומר שלא צריך להיות רכוש פרטי. יותר שצריך לשאוף לחברה שבה יש הרבה פחות ממנו ואנשים יודעים לשתף אחד עם השני דברים.
בעניין הטיעון של התפתחות המשק. אני מאמין שהגישה פה מגיעה למסקנה שונה משלך בגלל שהיא גם שואפת לשנות את מה שמניע אנשים. היה בזמנו וידאו שהראיתי גם להורים של על דנמרק שהראה שדנמרק היא המדינה שבה האזרחים הכי מאושרים. למה דווקא דנמרק? כי, לפי הכתבה, בדנמרק הגיעו לרמת שוויון שכר כזו שכל אחד בוחר את המקצוע שלו לפי מה שבא לו ומה שהוא הכי מתחבר אליו, ולא לפי שכר. כך יוצא שנצר למשפחת מלוכה עובד בתור חוטב עצים או משהו כזה. זו לדעתי השאיפה. אני חושב שגם היום, רוב האנשים מחפשים עבודות שמעניינות אותם ככה שזה לא שצריך לשנות את הגנום האנושי בשביל זה.
דרור וירדן,
דרור,
הבנתי את הבעיותיות של מיסוי פרוגרסיבי, ואינני רואה כיצד ניתן או רצוי ליבש "ים" (כלומר הון קיים).
הדרך שנראת לי נכונה יותר, היא לא לייבש אף אחד. אני מאמין שבאמצעים הנכונים של דמוקרטיה ישירה, ניתן ליצור ציבור חזק ודומיננטי, ובכך לאזן בין בעלי ההון לציבור. אינני יודע בדיוק איך עושים את הציבור חזק, אבל על זה אני חושב שאנו עובדים.
לגבי ההתאמה של מודלים לזמנים משתנים. אני חושב שאתה צודק מאד. אני אישית נמצא בתהליך למידה, וכדי ללמוד, אתה מנסה להגדיר לעצמך חוקיים שמתאימים לתצפיות שלך עד כה, ובודק עד כמה החוקים הללו יציבים. לאחר שהצלחת לייצב לך מערכת חוקים ראשונית, הפועלת בסביבה מוכרת, אתה צריך להתחיל לבדוק סביבות חדשות ולראות האם החוקים ממשיכים להתקיים. אם הם מתקיימים, אז לך תחקור סביבות חדשות נוספות. אם הם לא מתקיימים, נסח מחדש את החוקים, כך שיתאימו לכל התצפיות שלך עד כה. כך לאט לאט, המדע, ובעצם כל אדם חושב, צריכים לבנות את הידע שלהם.
אתה צודק שהחוקים שתיארתי אינם ישימים בקהילה שיבטית. ויתכן כי כשאתה חי בשבט, הרכוש הפרטי צריך לפחות, ואף להעלם. אבל השאלה היא האם יחד איתה נכון שתעלם החירות. מה קורה כשאתה לא אוהב את השבט שבו אתה חי?
זאת הסיבה שבקיבוץ של אישתי, נהוג לתת לאדם שאינו רוצה להיות חלק מהקיבוץ, דמי עזיבה שיאפשרו לו להחליט בעצמו היכן הוא רוצה לחיות מחוץ לקבוצה.
ירדן,
לגבי אובדן החרות בקיבוץ, נראה שאנו מסכימים.
לגבי פצפיזם של הליבראל-סוציאליסטים, ובכלל פצפיזם בתנועות שמאל:
גם אני הולך ומשתכנע שרבות מהמלחמות של ארצות הברית, מוצאן באיטנרסים כלכליים, ובתכחים שילטוניים. אני מבין את הגישה שמאייפנת חלקים גדולים בשמאל, התוקפת את מלחמות ארצות הברית, בגלל המניעים הללו.
אבל אני יוצא כנגד הראיה הסיטאוטיפית והחד צדדית של כל המלחמות הללו. כאשר ארצות הברית יצאה למלחמה בויאטנם, היא יצאה אולי גם בגלל תכחים פוליטים. אבל ישנו גם מרכיב חשוב מאד של חשש לאובדן החרות בעולם. באותה תקופה בריה"מ, שהיתה דיקטטורה מפחידה, ניסתה לכבוש דרך מדינות חסות וסוכני שינוי, חלקים הולכים וגדלים בעולם. ב-1965, בריה"מ עוד נראתה אימפריה מפחידה מאד. היו כאלו בארצות הברית שהאמינו באפקט הדומינו. הם חששו שאם ויאטנם תיפול, יפלו אחריה עוד מדינות. לכן ארצות הברית יצאה למלחמה. היא יצאה כדי למנוע את ההשתלטות של אחת הדיקטטורות הנוראיות ביותר שהעולם ידע.
השמאל באותה תקופה היה מעוור מאידאולוגיה. הוא לא הפנים את הפעילות השטנית של סטאלין וממשיכיו, ואת השליטה המוחית שהפעילה בריה"מ על מדינות החסות שלה ועל אזרחיה. הם לא הבינו שהמשטר האורווליני של 1984, פועל בבריה"מ. אם הם היו יודעים, הם להבנתי היו תומכים במלחמה.
השמאל רק עסקו בבעיות הפנים אמריקאיות, ובכך החלישו את הכוח הלוחם בויאטנם.
אין ספק שארצות הברית פעלה בהמון דרכים בלתי כשרות בויאטנם. שלטון הדרום, לא היה בדיוק דמוקרטיה משגשגת. ההרג המסיבי של כפריים, ושל שימוש בחומרים כימיים, אינו מעורר בדיוק סימפטיה.
יחד עם זאת, הסתכלות מחוץ לבועת האידאולוגיה, היתה מגלה לשמאל, שארצות הברית מתמודדת מול אויב גרוע בהרבה.
אם הייתי צריך לחזור לתקופת ויאטנם, לא הייתי תוקף את המלחמה עצמה, אלא את השימוש באמצעים לא הומניים. בכך, אני חושב שהייתי מאלץ את הממשלה לבחור באמצעים יותר הומניים להשיג נצחון בויאטנם. בכך השלטון היה מקבל יותר לגיטמציה ואולי היה מוצא דרך יותר יעילות (ויש כאלו), להשיג את הנצחון.
אני רואה בשמאל, גם היום, עיוורון הנובע מאידאולוגיה. בפסיכולוגיה ובפילוסופיה של המדע, התופעה נקראת Theory dependent observation. אנשים נוטים לראות את המציאות דרך התיאוריה שלהם, ואינן ביקורתיים מספיק.
הגיע הזמן להתעורר מהעיוורון הזה. הגיע הזמן להיות יותר ביקורתיים, יותר מדעיים בגישתנו לפתרון בעיות.
תקרא קצת על אנרכיזם אינדיבידואליסטי. נראה לי שזה יצמא חן בעיניך (זה בהחלט מוצא חן בעיני).
הי מקס,
תודה על ההפניה. קראתי על אנרכיזם אינדיבידואליסטי. ולא בטוח שאהבתי כל כך את הרעיון. תיאורטית הוא נראה כבסיס למקסימום חרות, הבעיה שבפועל זה לא עובד.
אפשר לתאר את האנרכיזם אינדיבידואליסטי כ"חיה ותן לחיות". אבל מה שקורה בפועל הוא שאנשים מתארגנים כדי להיות יותר יעילים (מפעלים, תאגידים). והם מצליחים לבנות מערך של סוכני מכירות, אנשי שיווק, אנשי יח"צ, מומחי מכירות וכיוב', שגורמים לאינדוידואל הלא מודע, לקנות דברים שהוא ממש לא צריך. גורמים לו לעבוד כמו חמור, כדי לשלם על דברים שהוא לא צריך. לאינדווידואל גם קשה מאד להגיד לא לעולם הצרכנות, כי אז הוא יצא מחוץ לנורמה ולאופנה המקובלת (שמתחלפת כל שנה, כדי שתקנה תמיד עוד דברים).
אותם תאגידים גם לומדים להשתלט על המדינה דרך לוביזם, מסיבות ל-VIP, וסתם עמותות שתומכות במועמדים לבחירות הרצויים על בעלי ההון. וכך יוצא שהאינדיוודואלים מאבדים כל אחיזה בחייהם וביכולת לנווט את התנהלות הקבוצה. זה יכול להיות נחמד, אבל כאשר הקבוצה יוצאת למלחמות, פוגעת במעוטי היכולת וכיוב', אז אתה נפגע וחייך נפגעים.
זאת הסיבה שאני בעד אנרכיזם (אי-שלטון מרכזי), אבל אנרכיזם בו אנשים יודעים לפעול ביחד, מתוך בחירה חופשית, ללא מרכזי כוח קבועים (רק מרכזים הקמים לפתור בעיות אד-הוק, ואחר כך נעלמים). אני מאמין שאם נמצא דרך להקים אירגונים כאלו, אנשים יהיו הרבה יותר חופשיים, הם יוכלו להשפיע על המדינה, וימנעו ניצול של משאבי המדינה על ידי בעלי הון. (את שיטת השקשקוה כבר ראית?)
להת'
טל
נראה לי שמה שקראת זה אנרכו-קפיטליזם (באמת לא אפשרי בשיט), לא אנרכיזם אינדיבידואליסטי.
תנסה כאן:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%96%D7%9D_%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%91%D7%99%D7%93%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99
הי מקס,
תודה על ההפניה. קראתי את שתי הגירסאות (בעיברית ובאנגלית). אני אכן מרגיש עם עצמי כאנרכיסט (בכך שאני מחפש שלטון שבו אין לאדם אחד כוח על אדם אחר, והכול נעשה מבחירה חופשית. אני גם מאמין ברכוש פרטי. ואין לי בעיה עם כלכלת Laissez-faire. אבל לא מצאתי התיחסות לכך שכדי לאזן את התאגידים הגדולים, נדרשת חברה אזרחית חזקה ואמיתית.(כיום רבות מהעמותות כנראה נשענות על כספי בעלי הון, ומשמשות את בעלי ההון בצרכיהם השונים).
בגרסה העיברית יש לכך תזכורת, קלה.
אם אכן יש זרם שמבין את חשיבות הקהילות והיכולת של קהילות ושל הציבור לפעול בתיאום, מתוך רצון חופשי, אזי כנראה הזרם הזה מתאים לי.
עוד דבר שמפריע לי, ואינני שלם איתו, הוא השם "אנרכיזם אינדבידואליסטי". אני בהחלט חושב שאם אנו נשארים ללא יכולת לתאם ולפעול עם אחרים, הרי שהתאיגדים, וכל מי שידע להתארגן, יהיה חזק מהאנשים המבודדים.
לכן שם שנראה לי יותר מתאים, הוא "אנרכיזם-קפיטליסטי-חברתי". (השם "אנרכיזם קפיטליסטי" מוזכר בערך).
אגב, כמו חלק מבעלי הדעות שמתוארים בערך האנגלי, אני מאמין ב"אנרכיזם פילוסופי", שנועד לשנות את המדינה לאט, ותוך חיזוק הציבור ולא מתוך שלילה מוקדמת של המדינה.
אני מאמין שניתן להגיע לשינוי הזה, אם נצליח למצוא את השיטה שבה קהלים גדולים יוכלו לנהל את עצמם, מתוך בחירה חופשית, וללא יצירת אוליגרכיה מקומית. אני בהחלט מחפש יום יום את השיטה. אני מתנסה בה, ובודק אותה באירגונים בהם אני פועל. אם נמצא פתרון לבעיית הניהול הפנימי, אזי אני מאמין באמת שנצליח ליצור חברה אנרכיסטית.
עוד דבר, בגלל הניסיון המר שיש לעולם עם האנרכיזם, השם אנרכיזם הפך למקביל לבלאגן ולהרס חברתי. אני מקווה שנצליח לבטל את המשוואה של אנרכיזם=בלאגן, ולהעבירה ל-אנרכיזם=חברה בטוחה ושלווה, ללא ריכוזי כוח.
בכל מקרה, יש לפנינו עבודה רבה 🙂
מקס, תודה רבה על ההפניה לערך. 😆
מעכשיו אומר "אנרכיזם-קפיטליסטי-חברתי" ו"אנרכיזם-פילוסופי". או לחילופין, "ליברל-קפיטליסט-סוציאל".