מאז שאני כותב בבלוגים, אנשים התקשו לזהות את הדעות הפוליטיות שלי. אנשי הימין תיארו אותי כשמאל, ואפילו שמאל רדיקל. אנשי שמאל טענו שאני נמצא בימין. גם אותי הפתיע לגלות כיצד אני פועל מתוך הסכמה גבוה עם כלל קצוות הקשת הפוליטית, החברתית והמדינית. אני פועל עם אנשי מק"י מצד אחד, ועם חבריי בהתנחלויות (התיישבויות בשפת הימין). אני בעד ניאו-ליברליזם מצד אחד, אך תומך נלהב של אירגוני עובדים.
נראה שזה מעולם לא הפריע לאף אחד מהצדדים לשתף איתי פעולה. כל הצדדים יודעים 
שאינני בדיוק מהמחנה ההומוגני שלהם. אינני טורח להסתיר זאת. אנשי ימין יודעים שאני עובד עם אנשי שמאל, ואנשי שמאל יודעים שאני מתנחל, ואוהב ארץ ישראל. אני חושב שהתגובות הרגועות של כולם, יכולות להראות על הגדולה של האנשים הללו.
יחד עם זאת, השאלה הזאת הציקה לי במשך זמן רב. לא הצלחתי להבין היכן אני ממוקם על המפה הפוליטית (החברתית והמדינית).
לאחרונה, פגשתי בשני אנשים שעזרו לי למצוא את מיקומי על המפה החברתית. הראשון היה עמי וטורי, יו"ר אירגון כוח לעובדים , והשני היה ירדן הוכמן.
כאשר התנועה לדמוקרטיה ישירה ביקשה ליצור שיתוף פעולה בין כוח לעובדים לתנועה לדמוקרטיה ישירה, נפגשנו כמה חברים מהתנועה עם עמי. עמי ואני הקדמנו, וניהלנו שיחה. תוך כדי השיחה הסתבר לעמי שאני מתנחל. זה קצת הפליא אותו בהתחלה, אבל אז הוא אמר, "בשבילי, כל מי שתומך באירגוני עובדים, ומאמין בדמוקרטיה רדיקילית (מילים של עמי), הוא איש שמאל".
לא כל כך הסכמתי עם עמי. בתוכי הרגשתי שאני גם איש ימין, אבל נתתי לדברים לשקוע. שבוע שעבר שוחחנו ירדן ואני על הויקידיון, ועל סוגיות שעלו בויקידיון. גם ירדן שם לב שקשה לתייג את הדעות הפוליטיות שלי. לאחר שיחה ארוכה, הוא טען כי אני ליברל-סוציאל וסוג של אנרכו-סינדקליסט.
כדי לברר את הטענה של ירדן, נכנסתי לערכים של המחנות הפוליטיים הנ"ל , הדפסתי את הערכים הללו, כדי שאוכל לקרוא בשבת. כשהתחלתי לקרוא את הערכים, נדהמתי לגלות שבדעה בה אני אוחז, אוחז גם נועם חומסקי. אדם שאנשי ימין רבים למדו לשנוא. די הפתיע אותי, שאני אמור להיות במחנה של חומסקי, כיוון שכשקראתי את ספרו "For Reasons of state", לא הרגשתי מחובר לדעותיו. אני זוכר גם שסלדתי מהדרך החד צדדית בה הוא הציג את העימות בויאטנם. דרך, שבעיני, חוטאת ליושר האינטלקטואלי.
בכל זאת, כשהמשכתי לקרוא את הערכים הנ"ל, גילתי שאני אכן שותף לחלק גדול מהמטרות של הליבראל-סוציאלים, ולאנרכו-סינידקליסטים. גם אני, כמותם, חיפשתי דרך להפחית בכוחם של אירגונים המרכזים בתוכם כוח פוליטי שמשתק את כלל הציבור. גם אני, כמותם, מעדיף ככל הניתן למצוא פתרונות לא אלמים לקונפליקטים (אבל יחד עם זאת, כנראה בניגוד אליהם, אני יודע שכשאין ברירה, צריך להילחם). גם אני, כמותם, מאמין שאת הכוח של מוסדות כמו בנקים, מערכות משפט, מוסדות הכנסת, ניתן לאזן על ידי אירגוני עובדים דמוקרטיים וחזקים (זאת המשמעות של Anarcho-Syndicalism).וגם אני כמותם, מבקש ליצור דמוקרטיה ישירה. ואני חייב לגלות, שבעתיד המאד רחוק, הייתי רוצה לראות מצב בו נוצר שלום כלל-עולמי, שבו אין צורך במוסד המדינה.
אבל משהו בכל זאת הציק לי. היו כמה דברים שהבדילו ביני לבין הזרמים הללו, וההבדלים הללו היו מהותיים בעייני.
הבדל ראשון שגיליתי היה ההיתיחסות לרכוש. בעוד שהליבראל-סוציאליסטים מבקשים
לבטל את הרכוש הפרטי (או להגביל אותו), אני, כמו ג'והן לוק. מוצא שהרכוש הפרטי הוא הבסיס לחרות האישית. כאשר יש לך כסף משלך, ורכוש משלך, אינך נזקק לאישור מאחרים כדי לפעול על פי רצונך. יחד עם זאת, אני יודע שעודף רכוש גם יכול לגרום לאדם להשיג יותר יכולת ביטוי מאחרים, וכך להקטין את יכולת הביטוי של אחרים. באמצעות כסף, ניתן לרכוש יח"צנים, זמן פרסומת ולוביסטים. ואם יש לך באמת המון כסף, אתה יכול לרכוש אמצעי תקשורת, ולשלוט במה שחושבים מאות אלפי בני אדם. כך יכולים בעלי ההון לשלוט במדינה במידה רבה, וכך נמנע מהאזרח הפשוט להשפיע באמת על התנהלות המדינה.
הפתרון שמציעים חבריי הסוציאליסטים לבעיה, היא למנוע ריכוז ממון, על ידי חקיקה סוציאליסטית, שתיצור שיוויון הכנסות גדול יותר. הסוציאליסטים מבקשים ליצור זאת על ידי מיסוי פרוגרסיבי. החברים הקומוניסטים ילכו אף מעבר לכך, ויבקשו להעלים כנראה לחלוטין את הרכוש הפרטי, ולהשאיר את הרכוש בידי המדינה.
כמישהו שגדל תקופה קצרה בקיבוץ, אישתו גדלה בקיבוץ, ויש לו חברים וחותנים בקיבוץ, למדתי שהרעיון של ביטול הרכוש הפרטי הוא רעיון מאד בעייתי מבחינת החרות האישית. מי שלא ראה פעם איך חברים חלשים אינם יכולים לממש את רצונותיהם בקיבוץ. מי שלא הקשיב לאמא שאינה יכולה לשלוח את ילדיה לשיעור חלילית, כי ה"קיבוץ לא הסכים", לא יבין את התסכול שבצורך לפעול על פי דעת הקבוצה. לקיבוצים זכויות רבות. אני כילד מאד נהנתי לגור בקיבוץ, וזאת זכורה לי כתקופה יפה. אבל הקיבוצים מעולם לא הצטיינו בחופש הפרט. הפרט תמיד היה צריך להקשיב לקבוצה. רק הפרטים הדומיננטיים ביותר יכלו לעצב את רצון הקבוצה על פי רצונם האישי.
ביטול מוחלט של הרכוש הפרטי, לכן כנראה כמוביל לשיעבוד לרצון הקולקטיב. גם הפתרון של חבריי הסוצליאליסטים, שמבקשים רק לצמצם פערים על ידי מיסוי פרוגרסיבי, נראה כפוגע ביוזמה החופשית, וביכולת של המשק להתפתח. כאשר מפתחים מפעלי הי-טק, החלום שעומד לא פעם מאחורי היוזמים, והמשקיעים הוא להרוויח כסף. הטלת מיסים פרוגרסיבים גדולים מידי, תמנע את פיתוח המשק.
לכן, לדעתי, אם יש להטיל מיסים פרוגרסיביים, יש לעשות זאת בתוך איזון בין התפתחות המשק לבין הגבלת יכולת ההשפעה הגדולה מידי של בעלי הון. עדיין, אני חושש שבישראל, על אף שיפור המיסוי הפרויגרסיבי, בעלי הון עדיין ישארו בעלי יכולת ביטוי גבוהה מידי ביחס לאחרים.
לכן הפתרון הסביר בעיני לבעיית שיוויון הביטוי, אינו נמצא בהחלשת בעלי ההון, אלא בחיזוק "האזרחים הרגילים". בשאיפותיי, וגם בפעילותי הפוליטית (כל מי שמנסה ליצור שינוי חברתי פועל פעולה פוליטית) אני מבקש למצוא דרכים לחזק את הציבור הרחב. זאת אחת הסיבות שאני דוגל בדמוקרטיה ישירה, שבה לכולם תהיה יכולת ביטוי שווה עד כמה שניתן. וזאת גם הסיבה שאני תומך באירגוני עובדים דמוקרטיים, מהסוג של כוח לעובדים. אני מחפש דרכים שבהם אירגונים אזרחיים אמיתיים, יכולים לצמוח באמצעות הרצון של האזרחים. בארגונים דמוקרטיים טובים, לכלל חברי הקבוצה יש יכולת השפעה טובה. ואם נוצר קונצנזוס בקבוצה, אזי גם לקבוצה יווצר כוח פוליטי הנדרש להשפעה משמעותית. אני מחפש דרכים לשמור את האירגונים הללו דמוקרטיים ויעילים. אני מחפש דרך שבה, כל אזרח, יוכל ליצור שינוי.
אני אכן דומה במטרות שלי לליבראל-סוציאליסטים ולאנרכו-סינדקליסטים, אבל שונה מהותית בדרכי הפעולה. במקום לבקש לבטל את הרכוש הפרטי, ולהחליש את בעלי ההון, אני מבקש לאפשר לאזרחים לשמור את הרכוש הפרטי שלהם, ולהעצים את כלל האזרחים.
אינני יודע כיצד לקרוא לזרם אליו אני משתייך. בעיני נכון לקרוא לזרם שאני שייך אליו 
"ליברל-סוציאליזם-פויזיטיבי", בניגוד ל"ליבראל-סוציאל-נגטיבי". איני יודע בדיוק איך לכנות את תפיסת העולם שלי, אבל אני יודע שהיא מאפשרת לי לשתף פעולה במידה רבה עם אירגונים סוציאל-דמוקרטים, ליבראל סוציאלים, אנרכו-סינדקליסטים, ניאו-ליברלים, אנשי לסה-פר.
עם כל זרם אני יכול לשתף פעולה במידה המתאימה. עם ניאו-ליברלים, בתמיכה בשוק חופשי (אבל בשוק יותר מאוזן מזה שקדם למשבר הכלכלי). עם סוציאליסטים, בחיזוק אירוגני עובדים. עם דמוקרטים, ביצירת חברה מאד דמוקרטית.
כמו כל אדם שדעותיו פתוחות, אני מבין שאין מחנה שכל האמת נמצאת אצלו. לכל צד יש חלק מהאמת, והחוכמה היא לחבר יחד את כל הדברים הטובים, וליצור חברה טובה יותר.
להגיב על טל ירון לבטל