אני קורא כרגע את ספרו של מהטמה גנדי על מאבקו הלא-אלים בדרום אפריקה – 
SATYAGRAHA IN SOUTH-AFRICA, כדי לנסות להבין כיצד ניתן לקדם מאבק לא אלים. הצורך במאבק לא–אלים עלה אצלי, כאשר ליוויתי את מאבק עובדי מכון וייצמן. אז זיהיתי שהמאבק, שלווה בשנאה, אינו אפקטיבי, וגורם לפירוד ופירוק החברה. עובדי הביטחון שעד תחילת המאבק היו חברי העובדים, נאלצו להיאבק עמם, ושנאה ומשטמה התפתחו בין הקבוצות. סופו של המאבק, שהעובדים נפגעו, המאבק לא הוכרע, ואנשים משני הצדדים נשארו פגועים. לדעתי, המאבק של העובדים היה צודק, אבל האמצעים לא היו נכונים.
המאבק הזה הוביל אותי לחפש דרך לנהל מאבק בצורה לא אלימה וללא שנאה. כשחנן כהן קרא על ההתלבטות שלי, הוא שלח לי קישור לספרו של מהטמה גנדי, על המאבק הלא אלים (תודה חנן 
). גנדי קרא למאבק Satyagraha, שמשמעותו, דבקות באמת.
על פי ויקיפדיה האנגלית, למאבק יש שני עקרונות בסיסים. האחד הוא שעל הנאבקים לדבוק באמת, ללא חשש וללא פחד. על הנאבקים להיות מוכנים אפילו להיענש על הדבקות באמת. העיקרון השני אומר שעליך להתנהג בכל המאבק כאזרח שומר חוק. גם אם תוקפים אותך, אסור לך להגיב באלימות. מטרת המאבק היא להביא את הצד השני להכרה בעוולות שהוא גרם.
מיד כשקראתי את הערך בויקיפדיה האנגלית, הבנתי שזה סוג המאבק שאני מחפש. דיונים רבים באינטרנט, וגם דיונים עם ידידי–חברי והחברותא שלי, עדו שטינברגר, לימדו אותי שאם אתה דבק באמת, ושומר על כבוד כל המשתתפים בדיון, יש לך סיכוי אופטימלי, להביא את הדיון להיות ענייני וחיובי. דיון כזה גם מרבה אהבה בין המשתתפים.
בימים אלו אני קורא את הספר של גנדי כדי להבין את שיטתו לעומק. עדיין אינני בטוח שניתן
להעביר את העיקרון הזה בשלמותו לחברה הישראלית. כדי שמאבק כזה יצליח, חייבת להיות אמת מוסרית אחת ברורה. העדרה של אמַת מידה מוסרית ברורה, מקשה על הצופים במאבק להכרע מי המוסרי, וכתוצאה מכך,לא מופעל לחץ על הפוגע.
לדוגמה, בדיון במאבקי עובדים, לכל צד יש מסכת טיעונים המראה את מוסריותו. למעסיק יש את המוסר של השוק החופשי, ולעובדים את המוסר המרקסיסטי. מטרתה של הסאטיאגראה, הוא לדבוק באמת, ולפעול באהבה. אבל במצב בו נמצאת החברה המערבית, לא נראה שהצלחנו למצוא אמת משותפת. כתוצאה מכך נעלמת מאתנו היכולת לקבוע האם צד הפועלים הוא המוסרי, או צד המעסיקים. ולכן, במאבקי אמת, מהסוג שגנדי קידם, אנו עדיין עומדים בפני בעיה.
אם רצוננו ליצור חברה מוסרית, שפועלת מתוך הכרת האמת והמוסר, ולא מתוך אלימות וכפיית דעתנו על הזולת, עלינו לנסות להגיע לאמת משותפת, ולהגדרות מוסריות מוסכמות. אני יודע שחלקכם יכפור באפשרות להגיע לאמת מוסכמת. הרשו לי כמובן לכפור בראיה פוסטמודרניסטית שכזאת. הכשרתי המדעית, וההכשרה שרכשתי בפילוסופיה של המדע, לימדה אותי שאנו כקבוצה נוכל למצוא אמת משותפת רחבה מאד. תהליך מציאת האמת המשותפת אינו קל, והוא דורש חקירה משותפת ארוכה מאד. נצטרך להעלות תאוריות ולהפריכן על ידי עובדות. לחזור ולשפר את התיאוריות, עד שנגיע לתיאוריות שיתארו את המציאות המוסרית בצורה קוהרנטית ושלמה. זה לא יהיה קל, אבל אני חושב שזה יהיה כדאי, וגם אפילו מהנה.
בבלוג זה, אני מקווה להעלות דילמות בערכי המוסר שעליו אנו חיים, ולנסות ביחד אתכם/ן לחפש מקום לדיון משותף, שדרכו נמצא אמת משותפת.
אני חושב שגם כשגנדי פתח בסטיאגרהא, הבריטים היו בטוחים שהם צודקים.
הי ירדן,
אנחנו נבדוק את הסוגיה הזאת, בע"ה 🙂
מה דעתך על שביתות איטלקיות?
מסכים בהחלט עם דרך המאבק! מנגד אני לא מסכים עם הטענה שצריך להגיע להסכמה על אמת (ולא לכך שניתן).
אפשר לדמיין תרחיש בו 5,000-10,000 איש פשוט מפסיקים באותו יום את מלאכתם השגרתית ופותחים בשביתת-שבת במקום מרכזי עד שיכירו בדרישותיהם – ועד אז מסבירים אותם באריכות ובסובלנות. הם יכולים להיות פלסטינים, פועלים או בעלי הון.
מאבק כזה אי אפשר (לדעתי) לשבור. הבעינה היא שגם (כמעט) אי אפשר ליצור.
לכן אני מזמין דיון נוסף: מה התנאים שדרושים על מנת לייבא את דרך המאבק הזו אלינו?
ג'ק – זה עבד לאיטלקים?
טל , אני מצטער לא להסכים. זו צורת מאבק יעילה רק אם הצד שנגדו שובתים הוא בעל ערכים דומים/זהים לערכים שלך ויכול להרשות לעצמו להפסיד. זו הסיבה שגנדי הצליח במאבק לא אלים נגד הבריטים אחרי מלחה"ע ה 2 ונכשל מול פקיסטן (למעשה , כל האי אלימות שההודים חסכו הם בזבזו ומבזבזים בריבית דה ריבית מול פקיסטן).
אישית יש לי גם רתיעה מהאיש הזה (במקביל להערכה עמוקה לאמת שלו) שלא היה מסוגל או לא רצה להבין את הרוע הצרוף בנאציזם והציע ליהודים להחיל את שיטת המאבק שלו בגרמנים. בעיני יש תמיד משהו מאוד מרושע בטפשות ובנאיביות.
ג'ק,
יונתן ומשה, תגובות בהמשך.
שביתות איטלקיות:
שביתה איטלקית למעשה פוגעת בצד השני, ובכך יוצרת סיכסוך אלים. לפעמים כאשר מישהו חורק שיניים, ומראה לך שהוא לא סובל אותך, נוצר קונפליקט עם יותר שנאה, מאשר קונפליקט שבו כל הצדדים אומרים את דברם.
אני עדיין לא בטוח שאני יודע איך מנהלים סטראטיגאטה במקומות עבודה, אבל לא נראה לי ששביתה איטלקית תתרום בכיוון של פתרון מתוך שיתוף.
הי יונתן, נראה לי שהכיוון שלך נכון. עדיין ניתן בהחלט לשבור כזאת שביתה אם לא מתארגנים בהקדם.
מה שקורה בד"כ הוא שהמעסיקים, מביאים כוח עבודה חלופי (שוברי שביתה), ולמעשה משאירים את המפגינים חסרי פרנסה. מהר מאד, אנשים מתוך המפגינים יתחילו להתנגד להפגנה, כדי לשמור על מקור פרנסתם. (ראה כתבה על חיי מלכות אצלי בבלוג, או בטלויזיה החברתית, או את מאבק העובדים בנתב"ג בטלויזיה החברתית).
לגבי התנאים:
אני חושב שצריך להתחיל להכיל את התנאים האלו על עצמנו. בפעולות יום יומיות שאנו עושים. החיים מזמנים לנו (ובעיקר לפעילים פוליטית) המון קונפליקטים. אם נתרגל לפעול על פי השיטה הזאת, בחיי היום יום, אנו נפעל כך גם כאשר יגיעו קונפליקטים גדולים.
למשל החיים בעיר לכולנו מלאי קונפליקטים כאלו. ברור שיש שם מחנות. אם המחנה הדמוקרטי (שאתה ואני ורבים מחברינו שייכים אליו), נקפיד על התנהלות מכבדת. נקפיד לדבוק במוסר ובחברה, ובאחווה, ויחד עם זאת על עקרונות דמוקרטיים אמיתיים, בסוף נייצר לעצמנו כוח פוליטי משמעותי בתנועה. אם נחפש מדון וריב, נרחק מכוח פוליטי. זאת נראת לי עיקר התורה 🙂
משה.
באופן ראשוני אני מסכים עם טענתך וכיוון מחשבתך.
אכן הבריטים כבר היו תשושים, לאחר מלחמת העולם השניה, הם נפרדו מרוב האימפריה שלהם. גנדי גם למד לפעול על בסיס המוסר הבריטי, ולכן הפעולות בדרום אפריקה (שקרו בתחילת המאה ה-20), וגם המאבק בהודו, הצליח להשפיעה. התנאי להצלחת מאבק כזה, הוא חברה דמוקרטית, בה יש מעבר חופשי של מידע, והאזרחים יכולים לשפוט בעצמם את התנהגות הצדדים השונים.
זאת הסיבה שלהערכתי מאבק כזה, לא יכולה היה להצליח בפקיסטאן או בגרמניה הנאצית.
בארץ, יש לנו עדיין דמוקרטיה (או יותר נכון אוליגרכיה נבחרת, שמאפשרת לציבור לאמר כמה דברים), ולכן יש סיכוי למאבקים מהסוג הזה.
חוץ מזה, התחושה שלי, היא שיש אנשים שאוהבים לריב, ולא יהיו מוכנים לוותר במהרה על שנאת האחר. הרי זה רגש כל כך ממכר. אבל הוא גם רגש הרסני. אולי בכל זאת ננסה את זה. הרי שנאה לא באמת יצרה שינוי. השמאל שונא את הימין, ורק הולך ונחלש. הימין שונא את השמאל, ונשאר חסר יכולת. אני חושב שהגיע הזמן להחליף את הגישה. אולי בסוף נצליח ליצור כאן משהו טוב, בארץ הטרשים הזאת 🙂
טל
קשה לי למצוא דמוקרטיה בעולם שהיא לא אולגרכיה נבחרת.
ובקשר לריב ולשינאה , השאלה שעולה – האם ואיך ניתן להחליף "דיסקט" והאם אהבה מזויפת לא תוביל לתוצאות חמורות כמו שנאת חינם.
הי משה,
אכן רוב מוחלט של ה"דמוקרטיות" הן אוליגרכיות לא כל כך נבחרות (אני עדיין טוען, שלציבור יש השפעה קטנה כל שהיא על המפלגות הנבחרות). ולכן התקשורת נמצאת בידי אוליגרכיות, ולא בידי הציבור. מה גם שהתקשורת אוהבת קיצוניות ובדלנות (שינאה תמיד מעלה את הרייטינג). לכן, אני מאמין שככל שהבלוגוספירה תגדל, ואנשים יקראו את החדשות שלהם וינהלו את הדיונים שלהם באינטרנט, כך הציבור יוכל להשפיע יותר. וכך יהיה ניתן לנהל דיון לשיתוף פעולה (שהוא לב ליבה של הסאטיגראה).
לגבי שינאת חינם וכיוב':
אני מסכים איתך שבמצב הנתון קשה לקיים אהבת חינם, ואולי יש בה סוג של סכנה. אבל לדעתי המצב הנתון מוצאו מהאינפורמציה שהתקשורת וגרומי תעמולה אחרים מאכילים אותנו.
אני מצאתי שכדי ליצור שיתוף פעולה ואהבסה, לא מספיק רק לרצות לאהוב, אלא יש צורך גם להבין את הצד השני.
אני גדלתי בתוך הימין, ותמיד ראיתי את השמאל כאיום קיומי למדינת ישראל. אותו הדבר נכון גם לחלק מהשמאל, שרואים בימין ובימין המתנחלי, איום קיומי למדינת ישראל. במצב כזה, לא תיתכן אהבה. במצב כזה, הרגש הטבעי הוא שינאה, ורצון לפרק את הצד השני.
אלא שככל שלמדתי את הצד השני, גילתי שהתמונות שציירו עבורי אינן נכונות. ככל שהלכתי וחקרתי את השמאל, גילתי שיש המון דברים שאנו מסכימים עליהם. גילתי, שגם השמאל, כמו הימין, רוצה לבנות כאן חברה טובה יותר. גם השמאל, וגם הימין רוצים לבנות כאן חברת צדק וחסד. שני הצדדים פועלים למען המטרות הללו. היום אני יודע שתפיסת הצדק שלנו קצת שונה, אך היא איננה שונה כפי שבעבר חשבתי. לאחר המון דיונים, אני מוצא הרבה יותר משותף בין ימין לשמאל בישראל, מאשר מפריד.
כאיש ימין לשעבר (היום אני לא ימין ולא שמאל), אני יודע שהתקשורת עיוותה לחלוטין את המראה האמיתי של הימין. מציגים את הימין כפשיסט (פשוט לא נכון). מציגים את ההתנחלויות כאלימות כלפי הפלסטינים (מדובר על קומץ מאד מאד לא מייצג, שבאמצעותו משחירים ציבור שלם), וכיוב'. כמי שגר בהתנחלות כבר עשר שנים (ובא מהחברה החילונית), מעשי החסד כאן הם פלא עולם. רוב המתנחלים חיים בשלום עם ערבים, ואף מחפשים את השלום וחוסר הפגיעה.
אחת הדוגמאות הטובות ביותר לחיבור שיכול להיווצר, אם נלמד להכיר את הצד השני, היא "עיר לכולנו". ביום חמישי נכחתי באסיפה הכללית של התנועה, וראיתי שם ליכודניקים, יושבים עם אנשי חד"ש, דתיים, עם הומו-לסביות, וביחד מנסים לבנות חברה טובה יותר. בשיתוף פעולה.
זה נובע מכך, שאנו רוצים ליצור חברה טובה יותר, ויש לנו הרבה יותר להרוויח משיתוף פעולה, כאזרחים, מאשר לריב על המחלוקות שלנו. את המחלוקות שלנו עדיף שנשמור לשדה הדיונים, וננסה להגיע לקונצנזוס והסכמות, בעזרת דיונים, ולא בעזרת שינאה.
לדעתי הגורמים שמעלים את החומות בין המחנות, הם קודם כל התקשורת הישנה, שבנויה על קיצוניות ודעות מאד רדודות. קשה לך להעביר רעיונות עמוקים במדיום הזה שנקרא תקשורת ישנה. הגורם השני, הוא האוליגרכים הנבחרים (קרי, ח"כים), שמנסים לקטב שלא לצורך את המפה הפוליטית כדי לצייר את עצמם כמלאכים, ואת היריב כשטן, כדי שאנשים יראו את עצמם מאויימים, וילכו להצביע בבחירות עבור המלאך התורן (שמתגלה לאחר הבחירות כעוד אדם רגיל, הפועל משיקולים אינטרסנטיים אישיים)
והדרך להתחיל בכך, היא לחקור, להיות ביקרותי, וכך באופן אישי נוכל לצאת מהסטיגמות.