את סיפור המאבק בין ההודים לאירופאים בדרום אפריקה, מתחיל גנדי בתיאור המצב שהביא לפגיעה בהודים.
דרום אפריקה, מהווה חבל ארץ גדול ועשיר מאד ביבולים
חקלאיים. החבל גם עשיר מאד בתושבים אפריקאיים מקומיים. כאשר הגיעו האירופאיים לדרא"פ, הם גילו את המצב הנ"ל, וקיוו לחבר בין שני המשאבים וליצור הון גדול. הם ביקשו לחבר בין עבודה כושית זולה לחקלאות בשפע (המילה כושי, באה מהשם של אפריקה בתנ"ך – כוש. ולכן כושי, הוא תושב אפריקה). אלא שהם גילו שהכושים אינם ששים לעבודה. לכושים הספיקה עבודת אדמה מינמלית בעונת החקלאות כדי לספק לעצמם את כל צרכיהם. המעות הזעומות שהתכוונו המתיישבים האירופאים לשלם לכושים משום מה לא פיתו אותם.
כדי לפתור את הבעיה, החליטו האירופאים לייבא הודים. בתוך האימפריה הבריטית, שבה השמש לעולם אינה שוקעת, הוסדרו התנאים, והודים עניים, הובאו באוניות לדרא"פ, כדי לשמש עבדים לחמש שנים. בתום חמש השנים, זכו ההודים בחרותם, ויכלו לעסוק בכל מה שרצו. אלא שכאשר התרבו ההודים החופשים, התרבתה גם התוצרת שהם יצרו, וכך גדלה התחרות של ההודים באירופאיים.
האירופאים הבינו שההודים למעשה מסכנים את ריווחיהם הכלכליים, והתחילו לפעול דרך הפרלמנטים של המדינות השונות שהרכיבו את דרא"פ. למרבה ההפתעה, האירופאים שהיו מיוצגים בפרלמנט, הצליחו להטיל מיסים על ההודים שלא היה להם יצוג בפרלמנט (כמה מתמיהה 
).
המיסים הלכו וגברו. העיתונות הלכה והקצינה את דעותיה ביחס להודים, וההודים שעד עכשיו היו עבדים, הפכו לעוד יותר בזויים בעיני האירופאים. היחס אליהם ברחוב היה כאל כלבים שיש לגרש מדרא"פ.
אל המצב הזה הגיע גנדי.
גנדי היה עורך דין הודי של חברת ספנות. בעלי חברת הספנות ביקשו שגנדי ייצג אותם בדרא"פ. כאשר גנדי הגיע, הוא זכה מיד בהתחלה ליחס מפלה. הוא הושלך מקרון רכבת, כיוון שנוסע אירופאי ביקש לעלות לרכבת, הוא הוכה על ידי שוטרים כי לא ציית לבקשות שנראו לו לא מוסריות.מאדם מכובד, באחת הוא הפך לעפר הנדוש ברגלים אירופאיות.
ככל שהוא חווה יותר השפלות, כך הלכה וגדלה בקרבו ההבנה, שהוא חייב לסייע לעמו. הוא ידע שהוא יכול לחזור בכל רגע להודו, אך הלכה והתגבשה בקרבו החלטה להישאר ולהאבק.