בתקופה האחרונה, כחלק מהניסיון שלי למצוא את מקומי על המפה הפולטית, וכן כחלק מקורס בלוגרים שאני מעביר עבור מועצת יש"ע, אנו מנסים להבין מהו שמאל ? מהן הנחות היסוד של השמאל?
לפני ההתיחסות לשאלה מהו שמאל, הערת אגב על קורס הבלוגרים: בעקבות חיפושים ארוכים שערכתי, וערכו אחרים, גילינו כי בבלוגוספירה יש יצוג מאד נמוך לבלוגרים ימניים. ההערכה שלי, היא שבעוד כמה שנים הבלוגוספירה, היא זאת שתעצב את דעת הקהל והיא זאת שתשפיע בהשפעות ארוכות טווח על מדינת ישראל. הבלוגוספירה למעשה מהווה את השדרה האינטלקטואלית החדשה ברחבי העולם. כבר כיום אני רואה כיצד בלוגרים הופכים להיות יותר מעורבים פולטית, ויותר משפיעים. אני חושב שזה יהיה מאד לא בריא, לחברה דמוקרטית, להגיע למצב בו שיטת מחשבה אחת בלבד שולטת. הדבר עלול ליצור דוגמאטיזם וחוסר בחשיבה ביקורתית.
העדרה של חשיבה ביקורתית, שוות ערך למוות מוחי של החברה. בחברה 
בה אין אנשים המטילים ספק בעיקר, ובחברה בה אין אנשים שמסוגלים להציג אלטרנטיבות חלופיות, נוצר קיבעון מחשבתי, שמביא במוקדם ובמאוחר לסיאובה. רוח הליברליזם,שתבע מיל, מחייבת הרבה אסכולות אינטלגנטיות שיודעות להביע את עצמן. אני מקווה כי אסכולה ימנית אכן תצמח בבלוגוספירה, ותהווה אתגר אינטלקטואלי ראוי לבלוגרים השמאליים המצוינים שצמחו בבלוגוספירה. ולכם, ידידי, אנשי השמאל, ראו זאת כאתגר אמיתי, וחוויה אינטלקטואלית-פוליטית.
ועכשיו לשאלה, מהו שמאל?
אני מאמין שכדי ליצור דיאלוג בין זרמי מחשבה שונים, נדרשת גם הבנה עמוקה של הצד השני. ולכן היה חשוב לנו לנסות להבין את השמאל. במצגת שהראתי בקורס, בחנתי בעיקר את ההבט ההיסטורי של השמאל, ואת המקורות היהודיים של השמאל. ניסתי להראות שלשאיפה לצדק, לשלום ולמשפט, יש יסודות עמוקים בדברי נביאי ישראל. שאם רוצים להבין את ההתנהגות של השמאל, צריך להבין את היסודות האמוניים של השמאל.
בהמשך לדיון שהתפתח בכיתה, טען יוסי לאור, כי לשמאל ישנו מימד נוסף חשוב, שבלעדיו יהיה קשה להבין את התנהגות אנשי השמאל, והוא המימד של שימת האדם במרכז, וניסיון להתעלם מההקשר החברתי של האדם.
יוסי לאור כתב כך:
אני מבקש, בעקבות שיעורים ששמעתי מפי הרב מיכאל אברהם, וכן דברים שלמדתי מספרו של אלן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה. להציג התייחסות נוספת להבדל שמאל ימין – מעגלי הזדהות שונים.
מנקודת מבט של החוק כל פרט נבחן לגופו. ההיסטוריה האנושית מצביעה על גורמי הזדהות נוספים, המשפחה (הגרעינית = אבא, אמא, ילדים) המשפחה המורחבת (החמולה), קהילה (היישוב בו אני גר, השבט, בית-הכנסת, ארגון וולונטרי כגון רוטרי או הבונים החופשיים), העם או הלאום. השמאל, לפחות מבחינת האידיאולוגיה אינו מכיר בשום מעגל הזדהות מלבד האדם הבודד עצמו. הדבר נובע בין השאר מכך שמעשי האדם וההיסטוריה שלו נבחנים מבחינה כלכלית, מתוך הנחה שהכלכלה היא הגורם המשפיע ביותר על ההיסטוריה האנושית.
המימד הזה שהכניס לַאור לדיון, הצליח להסביר תופעה ששמתי לב אליה, בשיחות עם אנשי שמאל מובהקים: חוסר היכולת לזהות את ההקשר בין האדם לתרבותו. תמיד בויכוחים הללו, הדיון נעצר בשלב בו חבריי התעלמו מהשוני שבין בני האדם. לא צלחתי להבין מדוע חבריי לא רצו לקבל את התפיסה, שמולנו עומד עם שונה, עם מערכת תרבותית שונה.
מהי הסיבה לחוסר היכולת לראות את השונות? האם זאת שאיפה אופטימית להפיל את המחיצות בין בני האדם, על ידי התעלמות מהשונות? האם זה עיוורון תרבותי שהוטמע, עד כדי כך שאין נושאיו, יכולים לצאת מתוכו? או שאולי באמת אין שונות בין עמים ובני אדם?
היו כאלו שטענו נגד הנטיה של הבריטים לקטלג את כל העמים למאפינים שונים. לבריטים היתה תפיסה שונה על כל עם, ובאמצעות התפיסה הזאת, הם הצליחו להתיחס לכל עם על פי מאפיניו המיוחדים ותרבותו המיוחדת. תכונה זאת סייעה בידם לשמר את האימפריה הענקית שלהם.
לעומתם המרקסיסטים טענו שאין מחיצות בין בני האדם, ואלו רק מנגנוני ההון שיוצ
רים את ההפרדה. אבל במוקדם או במאוחר, היה על הקומוניסטים להכיר בכך, שהלאום חזק מהמעמד. התיאוריה המרקסיסטית, כבר לא יכלה להסביר את הכוח החזק הזה שנקרא לאום. בהקדמה לספרו של אריה יערי "אתגר הלאומיות" כותב זאב שטרנהל, שמרקס לא הצליח להעריך נכון את התקדמות הלאומיות. על פי שטרנהל, מרקס ראה בלאומיות שריד למהפכה התעשיתית, שאמור להעלם. ועל פי שטרנהל, מרקס לא הצליח בניבוייו. אנו יודעים כי הלאומיות עדיין חייה ונושמת בקרב רוב רובם של העמים.
הלאומיות, היא הביטוי לשיוך הקבוצתי ברמת העם, והיא מהווה דבק מחבר בין אוכלוסיות ענק. כל עם רואה את עצמו כיחודי ומיוחד, ואינו רוצה לחבור בהכרח לעמים אחרים. השוני הזה, ביעיניי העמים הוא כל כך חזק, עד שלפעמים, יצא עם למלחמה נגד עם אחר.
מדוע אם כן, נעלם הדבר הזה מהדיונים ומהתפיסה של חבריי משמאל? מדוע אין רואים את השוני בין בני אדם, את החברה המיוחדת, ואת השבטיות?
האם לא כדאי במקום להתייחס לשבטיות, כאל רע שצריך לחלוף מהעולם, להתייחס אל השבטיות כטבע האדם? האם לא מוטב לנו להכיר בשונות שבנינו, ועל בסיס השונות הזאת לחפש את הדרכים לשלום?
אני משאיר לכם לנסות ולהשיב.
כתיבת תגובה