שבוע פילוסופי נחת עלינו. את הסיפור התחילה אילת שהתלהבה מפוקו. פוקו למי שלא יודע, הוא הבחור שסייע כנראה יותר מכולם להחדיר את הפוסטמודרניזם עמוק לתרבות האקדמית והפופולרית. הוא לוקח את המילים שאנו משתמשים בהם ומראה שלמעשה יצרו בנו מלידתנו דפוסי מחשבה שבהם אנו נעולים. אם מבינים את פוקו, גם מבינים שניתן לבנות מחדש את תפיסת העולם שלנו, על פי בחירה. פוקו וממשיכיו הפוסטמודרניסטים טוענים שניתן לדברר את המציאות ולשנות עמדות ו"מציאויות" על ידי דיבורים… המון דיבורים. על פי פוקו, אין אמת. הכל זה תעמולה.
דובי, שמעריך מאד את אילת, לא התלהב. הוא הניח שהוא "טמבל", שאינו מתלהב מטקסטים חדשים. אבל כשקוראים את התגובות של דובי, אפשר לראות שדובי הוא למעשה אימפרציסט, שמאמין שיש אמת, ושניתן לגלותה באמצעות חקירה מדעית.
גם ז'נבה, מנסה להתמודד עם שאלת המציאות ואיך ניתן להראות שהיא קיימת.
שאלת המציאות או הבניית המציאות, היא שאלה שהטרידה דורות רבים של הוגים ופילוסופים. אפשר לראות את הדיון מתחיל עוד ביוון העתיקה עם זנון, אפלטון ואריסטו. בימי הבניים היה זה הויכוח בין הריאליסטים (המפלגה של דובי וז'נבה) לנומנליסטים (המפלגה של פוקו ואילת).
הראשון שהניח לדעתי יסודות ראשוניים יציבים לבירור השאלה הזאת היה דקארט, שניסה לברר על ידי הטלת ספק מתמיד בהכל, מה יכול להיות היסוד שעליו אפשר להתבסס וממנו ניתן להתחיל לברר את המציאות. דקארט בספרו הגיונות, הטיל ספק בהכל. הוא הטיל ספק במתמטיקה (יכול להיות ששד קטן מבלבל לנו כל פעם את המסקנות המתמטיות), הוא הטיל ספק בחושים (יכול להיות שאנו חולמים), הוא הטיל ספק בהגיון (שוב, יכול להיות ששד קטן מטעטע בהגיוננו). לבסוף הוא נשאר עם המסקנה שהדבר היחידי שהוא בטוח בו הוא "אני חושב, משמע אני קיים". הדבר היחידי הבטוח שאני יכול להגיד בוודאות הוא שאני חושב. דקארט לא הסתפק בטענה הזאת. הוא רצה להגיד יותר על העולם. דקארט פחד ליפול ל"פוסט מודרניזם". הוא הבין שהישארות בבסיס שהוא גילה, אומר שאין עולם אמיתי. שהכל פרי דמיון. כדי לצאת מהסוליפסיזם הזה, דקארט ביקש להוכיח באמצעות ההגיון (שבפרקים הקודמים הוא פסל אותו), כי אלוהים קיים, ואלוהים הטוב לעולם לא יתן לשד הקטן לעוות את ההיגיון שלנו. ואם אלוהים קיים, אז ניתן להשתמש בהגיון כדי לחקור את העולם.
הצעדים השגויים הללו, של התבססות על הגיון, כאשר מראש אנו יודעים שההגייון אינו תקף, אופיניים לפילוסופיה הצרפתית. הפילוסופים הצרפתיים מאד אוהבים לוגיקה, ובהיותם לא מחקריים, הם נותים להתבסם בה, ובכך להפיל את עצמם פעם אחר פעם. כך גם עשה דקארט. פילוסופים חדי עין הבינו את השגיאה של דקארט ודחו את טענת האלוהים. כך שלבסוף נשארנו רק עם הבסיס של "אני חושב משמע אני קיים".
זרם אחר, שהמשיך את הריאלסטים ואביו הרוחני המודרני היה בייקון, כן טען שלעולם יש יסודות וכללים בסיסים שמהם ניתן להסיק מסקנות. הזרם הזה שאפיין את הפילוסופים הבריטים, נקרא הזרם האימפריצסטי. הבריטים אינם חובבי לוגיקה, כמו הצרפתים, והם הולכים על הפשטות ועל הניסיון והאמפיריקה. על מה שהם רואים. מי שהצליח להכות את טענתם, ולפוררה, היה דיויד היום. פילוסוף סקוטי, מבית מדרשם, שהראה שאין "סיבה ותוצאה", ושאין בהכרח חוקיות כמו שהאמפרציסטים אוהבים לחשוב. היום טען שאם אנו רואים תופעה שחוזרת על עצמה (לדוגמא, אני אוכל לחם, ואני נעשה שבע), אנו יכולים לחזור עליה מאות פעמים, ולראות שהיא חוזרת על עצמה. אבל אין זה אומר שבפעם הבאה, התופעה הזאת אכן תקרה. הסיבה לכך שאנו נחשוב שהתופעה בהכרח תקרה, היא אינסטינקט במוחינו, ולא גורם הקיים בהכרח בעולם שסביבינו.
ההבנה שאין חוקיות הממה את האימפרציסטים הבריטים, אבל לא הפריעה להם להמשיך בשיטתם. ג'ון סטיוארט מיל, ופילוסופים בריטים רבים עד היום, ממשיכים לדבוק באימפרציזם, שבינתיים החליף את שמו לאינדוקטיביזם.
היא גם היממה פילוסוף חשוב אחר. את קאנט. קאנט, כדרכם של הפילוסופים הגרמניים היה מאד יסודי. הבעיה שיום הציג לפניו לא היתה קלה. במשך שנים הוא חכך וחקר את הבעיה עד שהוציא את מסקנותיו בספר "ביקורת התבונה הטהורה". שם הוא טען (אם ניתן לסכם בפשטות את אחד מספרי הפילוסופיה המורכבים ביותר שיש), שאכן המוח שלנו בנוי כך שיזהה חוקים בעולם מורכב, אך החוקים שהמוח מוצא לאחר בירור יסודי, אינם יכולים להיות רבים יותר מהחוקים הקיימים בטבע. כלומר אם מצאנו חוק, והוא מתקיים, לא יכול להיות שהחוק הזה לא מתקיים בטבע.
דעתי בעניין זה, ואני אומר אותה בזהירות רבה, היא שקאנט פיספס. אנו עלולים לזהות חוקיות בדברים, אבל החוקיות הזאת לא תתקים בטבע. ישנן תופעות שקונסטרוקטיבסטים ופסיכולוגים דיבור עליה, כמו Theory dependent observation ודיסוננס קוגניטיבי, שבעצם גורמות למוח שלנו להתעלם מחוקים מסויימים ולהמציא חוקים אחרים, רק בגלל שזה מתאים או לא מתאים לרצונות שלנו.
כלומר, בסופו של דבר נשארנו עם הכלוב המחשבתי של דקארט. הדבר היחידי שאנו ידעים בוודאות הוא שאנו חושבים.
פילוסוף גרמני אחר, ניסה לתקוף את הבעיה שוב בתחילת המאה ה-20. לפילוסוף קראו הוסרל, והוא הפך להיות אבי הפוסט מודרניזם.
הוסרל הצטיין בכתיבה מאד מסובכת ומורכבת. לי אישית מאד היה קשה ללמוד את הטרמינולוגיה שלו, וכך גם מעידים כותבי המבואות לפנומנולוגיה (הזרם שהוסרל יצר). הכתיבה המאד מורכבת, הצליחה להסתיר מעיני רבים את הטיעון הפשוט של הוסרל.
הוסרל הסכים שאנו כלואים במה שהוא קרא "אי תודעתי". הוא טען שלעולם לא נוכל לצאת מהאי (שהוא בעצם ה"אני חושב משמע אני קיים" של דקארט). אבל יש לנו שני כלי בסיסי לצאת מחשבתיו מהאי. האחד היא שאנו פוגשים "אחרים", ולאחרים הללו יש ניסיון שאינו קיים אצלנו. כאשר אנו פוגשים אדם אחר, הוא מביא ניסיון שלא הינו מודעים לו. ולכן, הוסרל טוען, אם הניסיון אינו מגיע מאיתנו, הרי ברור שהוא מגיע ממקור אחר. ואז זה אומר שיש עולם אמיתי שם בחוץ.
אלא שהוסרל מפספס את התת-מודע. האם לא יכול להיות שהידע ה"אחר" אינו אלא ידע מודחק במחשבותינו? כן…זה יכול להיות, ואז הטענה של הוסרל נופלת…
אז בסופו של דבר, אנו עדיין תקועים ב"אני חושב משמע אני קיים", או ב"אי התודעתי" של הוסרל. אני קורא לו "הכלוב הפנומנולוגי", פשוט כדי להגיד… חבר'ה… אין לנו שום דרך לצאת מהכלוב הזה. כל מה שאנו נוכל לדעת אי פעם בוודאות, זה שאנו חושבים וחווים תחושות (פנומנות), ועם הכלוב הפנומנולוגי נצטרך להסתדר.
ריכבנך, שהיה מאבות האינדוקטיבסיטים (הראילסיטים המודרניים), גם הוא הבין שאנו כלואים בכלוב כזה. הוא קרא לזה "עולם בקופסא". וכדי לבנות את התיאוריה האינדוקטיבסטית שלו הוא נאלץ לאמר "יהיה עלינו להניח (ללא שום צידוק) שיש שם בחוץ עולם עם חוקים".
אז בקיצור, מה עושים כשכלואים בכלוב הפנומנולוגי?
האם זונחים את כל המחקר האימפרי? האם נכנעים לפוסט מודרניזם?
אני טוען שלא. יש עולם שאני חווה אותו. יתכן שהוא קיים בדימיוני בלבד. יתכן שאתם לא קיימים, אבל בסופו של דבר, בתוך ה"עולם" הזה אני מוצא חוקים, ועלי להסתדר עם ה"חוקים" שאני מוצא.שאם לא כן, אני חווה פגיעות, כאבים ואסונות. יתכן שהם כולם פרי דימיוני, אבל אני חווה אותם. ואם אני רוצה לא להיפגע מהם, עלי למצוא את החוקיות שאני חווה בכלוב שלי.
כך אני הופך למדען או לאדם רגיל הלומד וחוקר בכלוב של עצמו.
יכול להיות שאפגוש פוסט מודרניסט, שיכול להיות פרי הדימיון שלי, שיעשה לעולמי דה-קוסנטרוקציה, ויבנה אותו מחדש. אבל אם התוצר של המחשבות שלי יהיו שאהיה עני, רעב (בתחושותי הדימיוניות), או חלילה אפגע, הרי שההבניה שהוא יצר אינה מתאימה לתפיסת לחוקים שאני מוצא בכלוב שלי.
גם הניסיון של טאויסטים, לטעון שאני יכול להבנות את הכלוב שלי כרצוני, נכשלה במבחן הניסיון שלי בתוך כלובי. ניסתי לעוף בכוחות עצמי, אך בשום מצב לא הצלחתי.
כך שלבסוף, נראה לי שבתוך הכלוב שאני חווה, יש חוקים. אני משתמש בכלים של של המתודה המדעית כדי לברר את החוקים, וכך לאט לאט ממפה את העולם שלי. בתוך העולם שלי קיימים המון אנשים, שגם להם יש חוקיות שאני מגלה, וכך נוצר לו עולם שלם, שאינני יודע אם אמת או בדיה הוא, אך יש בו חוקים. יש אנשים שמתוך הניסיון אני סומך עליהם יותר, מתוך הניסיון (מדענים), ויש כאלו שפחות (לא אעליב).
כך לאט לאט נוצר עולם שאני יכול למצוא בו חוקיות. אני מוצא ש"פוסט מודרניסטים", יוצרים יותר נזק מתועלת. שפירוקם את "המציאות ", והרכבתם מחדש אינה בונה מציאות שמסתדרת אם התוצאות הנדרשות לקיומי, בתוך כלוב. אני מוצא שיש מלחמות, רעב ועוני, שהמתודה שלהם אינה פותרת.
לא ששינוי תודעה אינו חשוב. הוא בהחלט חשוב, אך יש גם לתת מקום לחוקים שאנו מוצאים, כי אחרת אנו עלולים לחוות, כל אחד בכלוב שלו התרסקות…
עכשיו כל שעליונו לעשות הוא למצוא כלים מחקריים טובים… על זה אדבר כשיזדמן…
Pingback: פיל? לא סופי. » כותבים
Pingback: לא שומעים! » פילו-בלוף: על מכניזמים ואמפיריציזם
להלן העתק של התגובה הביקורתית שלי לפוסט של טל שפורסם בבלוג של איילת "ללא אליבי".
בבלוג זה קיימתי פולמוס עם נדב על הפוסט מודריזם.
וזו התגובה:
טל, אני מסכים איתך לדחיית הקשקוש הפוסטמודרניסטי המבצע רדוקציה של החיים האנושיים לכוח. הכוח הוא היבט חשוב בחיים האנושיים אבל לא היחיד. מעבר לכוח יש גם אינטילגנציה יש גם שכל. הטענה שכל השתכנעות היא כוח היא מופרכת. אם אני משתכנע (ואני גם יכול לשכנע את עצמי) אז הדבר נובע מכך שמשהו שלא הבנתי קודם מובן לי עכשיו. חל שינוי ביכולת ההבנה שלי אבל להפוך את זה לבלעדיות יחסי הכוח, נו באמת.
הפוסט מודרניזם שולל מדעת או מבלי דעת את הרציונאליות האנושית ומכאן גם את האנושיות והמוסר. לדעם המלומדת, היטלר, סטאלין ובן לאדן אינם מציגים פחות “אמת” ממני וממך ולהבדיל האם תרזה ואלברט שויצר.
גם הלוגיקה היא גם פונקציה של יחסי כוח רק שמעניין שעל מנת להסביר את עמדתם הם נזקקים לאותה לוגיקה. עצם ניסיוניתיהם לנמק את עמדתם הוא ההפרכה של טיעוניהם. לכן אני הצהרתי שאם אני אשתכנע בנכונות הפוסט מודרניזם אני אפסיק לטעון טיעונים.
אני משוחח עם אקדמאים והתמונה שאני מקבל מהם היא שיש הגזמה בהשפעתם של הפוסטמודניסטים באקדמיה. השפעתם שולית, חלק ניכר מהאקדמיה לא מקיים איתם שיג ושיח, לא מזמין אותם להרצות בכנסים לא מקבל מהם מאמרים לז’ורנלים. הם נתפשים כ- “דת ניהיחליסטית” שאין טעם לדגבר איתם כפי שאין טעם לשכנע יהודי מאמין לחלל שבת. יש להם נישות משלהם אבל הם רחוקים מהשפעה של ממש.
לגבי הפוסט שלך, לצערי, נפלו בו טעויות שחלקן משמעותיות וחלקן פחות:
העיסוק הפילוסופי בשאלת המציאות התחיל ממי שנחשב ראשון הפילוסופים במערב-תאלס. כבר אצלו מופיעה (אם כי לא במפורש) ההבחנה בין תופעה לבין ממשות.
לגבי ריאליזם:
למושג “ריאליזם” יש משמעויות שונות בפילוסופיה ואתה הצגת רק אחת מהן. אתה הצגת את הריאליזם לעומת נומינליזם אבל את העיקר החמצת. הויכוח בין ריאליסטים לנומניליסטים הוא על השאלה היכן נמצאים הכוללים? הריאליסטים הם ממשיכיו של אפלטון.
הפוסט מודרניזם כפי שהוצג כאן לא רק מכחיש את קיום הריאלי של הכוללים. הוא מכחיש את הקיום הריאלי (בתור “אמת) גם של הדברים הפרטיים.
למושג “ריאליזם” יש גם מובן שונה. ריאליזם לעומת אידיאליזם. הריאליזם טוען שיש עצמים חומריים או הוויה מעבר לתודעה. האידיאליזם טוען שאין שום דבר קיים מעבר לאידיאות ולתודעה וגם אין עצמים חומריים.
לא ברור כיצד אתה דוחה בהינף קולמוס את תורתו של דקארט? על איזה בסיס?
אני מבקש להבהיר שדקארט אינו פילוסוף ספקן. הספקנות שהוא השתמש בה היא “ספקנות מתודית” הוא מלכתחילה לא התיימר לטעון ברצינות משהו ספקני. הספק שלו הוא אמצעי ארגומנטאלי על מנת לטעון משהו לא-ספקני.
אם כבר אתה מבצע סקירה פילוסופית קצרה ואתה מזכיר “אמפירציזם” מדוע אתה לא מציג את הפולמוס בין רציונאליסטים לאמפירציזם? זהו הפולמוס החשוב של נושא הדיון ולא ריאליזם-נומינליזם.
ההפרדה הגיאוגרפית בין ריאליסטים לאמפירציסטים אינה רק צרפת-בריטניה אלא באופן כללי הקונטיננט-בריטניה. גם ליבניץ ושפינוזה היו רציונאליסטים (ולא צרפתים).
בתעתיק העברי של הפילוסוף הסקוטי הגדול אתה היית צמוד מדי לאנגלית. שמו “דיויד יום” ולא “דיויד היום”. כך הוא מופיע בכל התרגומים ובכל הספרות הפילוסופית הכתובה עברית.
את קאנט הצגת באופן לא נכון בעליל.
ראשית, קאנט בכלל לא דיבר על “מוח” אלא על “שכל”. מוח הוא איבר גופני ושכל הוא מושג הכרתי וזה קריטי לגבי קאנט.
קאנט גם דיבר על “כלי ההכרה” והוא לא עשה שום רדוקציה מטריאליסטית לתהליכים ביולוגיים.
אתה מציג את קאנט שלדעתו חוקי הטבע הם פונקציה של כלי ההכרה. המושג “חוקי טבע” הוא מטעה כאן. לא מדובר בחוקי המדע אלא מדובר בעקרונות פילוסופיים שרק בזכותם המדע אפשרי בכלל. מדובר במערך הסינתטי-אפריורי הכולל בתוכו הן את “חומר התופעה” והן את המושגים והקטגוריות.
אם אתה מדבר על קאנט כיצד אתה לא מציג את העיקר בתורתו הנקראת “אידיאליזם טרנסדנטאלי” ובראשה ההבחנה בין “תופעות” לבין “הדבר כשהוא לעצמו (פנומנה לעומת נואמנה).
בסופו של דבר קאנט טוען את מה שאתה טוען. אנו לא תופסים ומבינים רק תופעות ואיננו תופסים ומבינים את העולם כשהוא לעצמו.
אתה מבקר את קאנט בכך שיכולה להיות חוקיות אבל היא לא תתקיים בטבע. למה אתה מתכוון “טבע”? הרי קאנט בעצמו טען שהחוקיות שהוא מתייחס אליה יכולה שלא להתקיים בעולם כשהוא לעצמו והיא חלה רק על עולם התופעות.
זה מופרך לדחות את קאנט על יסוד תיאוריות מדעיות כמו דיסוננס קוגניטיבי. הרי קאנט דן בשאלה הרבה יותר בסיסית. כיצד מדע הוא אפשרי בכלל? כיצד הכרה היא מן האפשר? תיאוריה מדעית זו או אחרת כבר מניחה מראש את התשובות לשאלות שקאנט מקיים בהם דיון.
הרי כדי שתיאוריות פסיכולוגיות כמו דיסוננס קוגניטיבי יראו שהאדם לפעמים טועה צריך קודם כל שיהיה קריטריון להבחנה בין הנכון לבין המוטעה. כל קריטריון כזה מניח מראש את כלי ההכרה מפני שבלעדיהם אין משמעות למדע. קאנט הציג את העקרונות שמאפשרים לתיאוריה מדעית להתקיים ואז הגולם קם על יוצרו והתיאוריה המדעית דוחה את קאנט? זה הרי אבסורד.
לכן, לא נשארנו עם הכלוב של דקארט לפיו הדבר היחיד הידוע לנו הוא שאנו חושבים. זהו כלוב סוליפסיסטי ואנחנו לא שם. קאנט הראה בניגוד לאבסורד הפוסטמודרניסטי את מה שאתה טוען בסוף, שגם אם לא ניתן לדעת על העולם לכשעצמו כי אין נקודת מבט חיצונית הרי שיש טעמים מספיקים להעדיף טיעון אחד על משנהו ע”פי סינתיזה בין השכל לתחושות.
הביקורת שלי על קאנט היא יותר במישור המוסרי אבל זה חורג מנושא דיונינו.
לגבי הוסרל (שהיה ריאליסט במובן של לא-אידיאליסט) אתה מבקר אותו שהוא התעלם מהלא-מודע. אבל הלא-מודע הוא מושג שנוי במחלוקת ולא ברור שיש הצדקה פילוסופית לחשוב שקיים דבר כזה. אבל איך ניתן להדחיק את כל המידע שמעולם לא נחשפנו אליו?
מסקנתך הסופית שבכלוב יש חוקים ואפשר וצריך להסתפק בחוקים אלה היא מסקנה קאנטיאנית למהדרין. זה מה שקאנט טען שאנחנו מסוגלים להצדיק תורת הכרה ומדע אובייקטיביים אבל הם חלים רק עולם התופעות שהוא ה- “כלוב” ואילו לעולם כשהוא לעצמו אין לנו נגישות.
אני חושב שזו מסקנה מוגזמת. ניתן למרות שאין לנו נגישות לעולם כשהוא לעצמו לדעתי ניתן באמצעות השכל להסיק שגם בעולם ההוא אין סתירות לוגיות למשל. אני מסכים שאין וודאות במסקנה זו אבל ניתן להגיע אליה על פי הסברה אבל זה כבר נושא אחר.
לא קראתי את קאנט (קראתי חצי מהקדמות וכשלתי), אבל קראתי כמה מפרשניו, והבנתי משהו הפוך ממה שאמרת: שלדעת קאנט, אנו יכולים לתפוש בחושינו רק חלק מהתופעות בעולם – אלו שמראש (אפריורי) תואמים ל"קטגוריות". לדוגמה, גם אם יש מימד רביעי, לא נוכל לראות אותו או ללמוד עליו דבר, ומבחינתנו הוא לא קיים. כמו כן, אולי בעולם ה"אמיתי" אין סיבתיות, אך בעולם הניתן לתפישה יש. לכן ניתן לומר בבטחון שיש סיבתיות בעולם התופעות, אך לא בעולם האמיתי.
תיאורית הכלובים היא מענינת, אך הייתי מפעיל לגביה את התער של אוקאם – הרי כדבריך "נוצר לו עולם שלם שאינני יודע אם אמת או בדיה הוא", ואני שואל – מה אכפת לך?
מודי-אתה צודק בהבנתך את קאנט. תיאורית הכלוב היא קאנט.
Pingback: תיקון טעות | בלוגיקה
כפי שציין נכון איל, ריאליזם מתייחס לדברים שונים בהקשרים שונים. בימה"ב, הוויכוח בין הריאליסטים לנומינליסטים היה בנוגע למעמד האונטולוגי של הכוללים. בעת החדשה אנחנו מוצאים ריאליזם שמתמודד מול אידאליזם (עוד מונח, שכאשר משתמשים בו חשוב לציין לאיזה הקשר מתכוונים) ביחס למעמדן האונטולוגי של התופעות. בהקשר אחרון זה, אין לזהות ריאליזם עם אמפריציזם דווקא.
אמפריציזם (כפי שקאנט מגדיר אותו, בסוף הביקורת הראשונה) הוא עמדה הטוענת, שמקור ההכרות הטהורות [מניסיון] הוא בניסיון. אמפריציסט עשוי להיות ריאליסט, ולטעון שדברים קיימים כפי שהם מופיעים בפנינו. כאלו היו לוק ורייד. אמפריציסט גם עשוי לסבור, שאין קיום לדברים מעבר להיותם תופעות (כפי שטען ברקלי), או למצער, שאיננו יכולים לבסס מבחינה פילוסופית את קיומם של הדברים כמושאים בלתי תלויים בנו (כפי שטען יום). טענותיו של יום אינן טענות פוזיטיביות אונטולוגיות בנוגע לאופי העולם, אלא ספקניות אפיסטמולוגיות בנוגע ליכולנו להכירו. מבחינה היסטורית ניתן לראות את האמפריציסטים כממשיכי דרכם של הנומינליסטים דווקא, שכן אלו האחרונים החזיקו בעמדה שהעולם הוא קונטינגנטי, ולפיכך אין דרך ללמוד עליו אלא באמצעות ניסיון.
דווקא הרציונליזם הקונטיננטלי מאפשר לנו לקבל ביתר קלות את קיומו של עולם בלתי תלוי בנו, אלא תלוי בשלמות אינסופית החורגת ממנו (דקרט ולייבניץ) או זהה לו (שפינוזה). אגב, אתה צודק בכך שדקרט דוחה את ההגיון (במובן של לוגיקה קלאסית) – ההוכחות שלו לקיום האל אינן הוכחות סילוגיסטיות, אלא אינטואיציות המתקבלות באורה הטבעי של התבונה, שלטענתו לא ניתן להתכחש לה ("הגיונות" בשם ספרו הוא תרגום ל"מדיטציות" הלטיני).
המהלך האמור של העת החדשה הוביל לכך, שקשה לעשות מטפיזיקה מבלי לתת את הדעת להשפעת אופן ההכרה על ההכרה. כלומר, כאשר אתה רוצה לומר מה יש, עליך לקחת בחשבון שאתה מכיר את היש באופן מסויים – שהכרתך אינה בהכרח שקופה: המטפיזיקה מתארת את מי שמכיר, לא פחות משהיא מתארת את מה שמוכר. הפוסטמודרניזם, שמהווה בהיבט הזה המשך ישיר של המודרניזם, מבקש לתת דין וחשבון על אופן ההכרה ולחשוף את הנחותיה. אך בעוד המודרניסט עושה זאת באופטימיות (כדוגמת בייקון, המצביע על האלילים המפריעים לתפיסה המדעית ומהם יש להשתחרר; או כקאנט, המצביע על מבנה תודעה אוניברסלי המאפשר קיומו של מדע ניוטוני הכרחי) הפוסטמודרניסט הוא פסימי – לא רק שאיננו יכולים לנקות את ההכרה, כפי שתבע בייקון, המבנה שלה אינו אוניברסלי והמדע שאנו בונים באמצעותה אינו הכרחי (כלומר, ישנם רק שקרים פרספקטיביים). כל מבנה ההכרה, מאחר שאינו אוניברסלי, מקדם צורת חיים מסוימת על חשבון אחרת (עמדה המזוהה עם ניטשה בעיקר), והפוסטמודרניסט מבקש לחשוף את האינטרסים העומדים בבסיסה ואת הערכים שהיא מקדמת. חשיפה שכזו אינה מפילה באחת את הבניין המדעי אותו היא מבקרת. להיפך, ההכרה בכך שלהכרה יש מבנה טומנת בחובה גם הכרה בקושי לשנותו. גם כשאתה מבקש למצוא כלים מחקריים חדשים, טובים יותר, תן דעתך על הערכים שכלים אלו מבקשים להגשים.
אולי הצדק איתך, ואין בפוסטמודרניזם כדי לפתור בעיות של אי צדק, רעב ומחלות (אם כי, דווקא הניסיון של פוקו מראה, כי הגות פוסטמודרנית יכולה לסייע בשיפור מצבם של אסירים, או מטופלים פסיכיאטרים). מנגד, אני לא בטוח שהפילוסופיה של לייבניץ, על הטוב שבעולמות האפשריים (או כל עמדה מטפיזית אחרת, לצורך העניין), היא התשובה המוחצת לבעיות שכאלה. דרישה כזו מן הפילוסופיה היא מוגזמת. לכל פילוסופיה, ותהא הטובה ביותר, יש את הדיוניסיוס שלה (והכוונה כאן היא בעיקר לרודן הסירקוזי, תלמידו של אפלטון). התבונה התיאורטית, כפי שידע כבר אריסטו, היא משנית לתבונה המעשית.
לכל מתקני הטעויות והמבקרים, פוסט בהמשך.
מודי,
תער אוקהם רלוונטי מאד לתיאורית הכלוב הפנומנולוגי. זה דורש יותר מתגובה. אשתדל לכתוב פוסט הסבר בהמשך.
איל,
לגבי הטעיות, תגובה בהמשך. ואתה צודק לגמרי שיש כמעט זהות בין הכלוב הפנומנולוגי לבין תפיסת הסובייקט ותורת ההכרה של קאנט. יש שני הבדלים בסיסים. האחד הוא בכך שקאנט טוען בחפזון רב, ובלא הסבר מספק, מדוע אין השכל יכול למצוא יותר חוקים מאשר ב"טבע" עצמו (הטבע על פי הגדרת קאנט):
But the pure faculty of prescribing laws a priori to phenomena by means of mere categories, is not competent to announce other or more laws the those on which a nature in general, as conformability to law of phenomena of space and time, depends.
(מתוך ביקורת, ספר 1, פרק 1, סעיף 22).
לטענה זאת יש משמעות לגבי בעיית האינדוקציה. קאנט טוען שצריכה להיות תאימות בין חוקים הקיימים בדבר כשלעצמו (גם אם אנו לא נוכל להשיג אותם), ובין החוקים שהשכל מוצא. אני מראה בתיאוריה שלי (שלא הצגתי עדיין) של חייב בהכרח להיות קשר בין החוקים הללו. יש מנגנונים שיכולים לגרום להופעת חוקים, גם במקום שאין חוקים בדבר כשלעצמו. אני מסכים שאם נערוך את המחקר שלנו בצורה נכונה, אכן נפחית את ההפרעות הללו ונקבל תאימות יותר טובה בין החוקים שעליהם מבוסס הדבר כשלעצמו, לבין החוקים שאנו מוצאים בשכל.
ההבדל השני בין הכלוב הפנומנולוגי, הוא במנגנון שבו אנו חוקרים. לא פירטתי אותו כאן, אבל יש הבדל עקרוני. בעוד קאנט מתבסס על קטגרויות ופקולטות לניתוח הפנומנות, אני מתבסס על קשרים שיוצרים תפיסה אינדוקטיבית…. על כך אולי בפעם אחרת.
אבל בסה"כ אתה צודק שבשאר הדברים אני לחלוטין קנטיאני.
גרימו,
אני חייב להגיד שבכל לימודי ניסתי לרדת לשורש המחלוקת בין הראיליסטים לנומנליסים. ככל שקראתי, כך התקשתי בהבנה של המחלוקת.
האם תוכל לתת פירוט יותר מלא על ההבדל. למה הכוונה באוניברסלים? האם יש לך בלוג שתוכל לכתבו בו?
אם לא, אשמח לספק לך מקום כאן.
שלום טל. יכול להיות מעניין לנסות לכתוב סקירה של הויכוח הסכולסטי בין הראליסטים לנומינליסטים. אין לי בלוג, אבל אשמח לשלוח לך סקירה כזו שתוכל לפרסם כאן, אם תרצה.
פשוט מאוד, אוניברסאלים הם שמות עצם כלליים: שולחן, אדם, עיר.
להבדיל משמות עצם פרטיים: שולחן ספציפי, האדם ראובן, העיר תל-אביב.
הריאליסטים טוענים "הכוללים מעבר לדברים" השולחן בכלל קיים ללא תלות בקימם של שולחנות ספציפים. אפלטון החזיק בגישה זו. אצלו הכולל הוא "אידיאה".
הנומינליסטים טוענים "הכוללים לפני הדברים" השולחן לכשעצמו לא קיים מעבר לשולחנות ספציפיים מדובר רק בשימוש לשוני שהוא נוח לנו אבל אין באמת שולחן כולל. הכוללים הם רק שמות ולא ממשות.
יש גם דרך ביניים "הכוללים בתוך הדברים" בה החזיק אריסטו. על פי גישה זו הכוללים קיימים בממש רק כאשר הדברים הספציפיים קיימים. הכולל שולחן קיים, אבל קיומו תלוי בקיומם של שולחנות ספציפיים. הקיום של שולחן ללא קיומם של שולחנות ספציפיים הוא קיום פוטנציאלי בלבד.
גרימו, אשמח לארח כאן פוסט שלך על הריאלסטים והנומנליסיטים 🙂
איל,
אם אני מבין נכון, ותקן אותי אם אני טועה.
הכוללים קשורים ל"אידאות/forms של אפלטון?
כלומר, על פי גישת אפלטון יש כללים, שהם אלו שמעצבים את החומר.
על פי הריאליסטים (שקשורים לאפלטון), הforms מעצבים את את הפרטים? את השולחן?
על פי הנומנליסטים, אין כללים? אלו אנו שממציאים את הכללים?
אריסטו טוען לקשר בין הכוללים לפרטים? לא הבנתי איך נוצר הקשר בין כללים לפרטים על פי אריסטו?
לגבי ההמשך המודרני של הכללים הללו. נראה כי האמפריצסטים, כמו ביקון ומיל, טענו שיש חוקים בסיסים שמהם בנוי העולם. זה נראה לי מאד דומה לתפיסה הריאליסטית. מה דעתך?
הנומנליסטים נשמעים לי מאד דומים לתפיסה הפוסט-מודרנית. מה דעתך?
טל,
הריאליזם טוען שהכוללים קיימים באופן עצמאי גם ללא תלות בקיומם של הפרטים. תורת האידיאות של אפלטון היא ריאליזם מפני שהאידיאות הם כוללים שאינם תלויים בפרטים. על פי הריאליזם הכוללים לא בהכרח "מעצבים" את הפרטים. הם יכולים להיות קיימים גם אם אין כלל פרטים. למשל, "האדם" בתור כולל היה קיים לפני שהאדם הראשון נוצר. זו גישה ריאליסטית.
על פי הנומינליסטים יש כוללים אבל רק בתור שמות בשפה. אין כוללים באופן ריאלי מעבר למושג הלשוני. אנו ממצאים את הכוללים לשם הנוחות הלשונית שלנן. פשוט, ככה נוח לנו לדבר.
על פי אריסטו הכוללים הם התכונות המהותיות של הדבר. למעשה הכולל הוא ההגדרה של הדבר. הכולל "כסא" הוא הדבר המשותף לכל הכסאות-רהיט שנועד לישיבה.
על פי אריסטו הכולל "כסא" לא היה קיים לפני שנוצר הכסא הראשון (או היה קיים רק בפוטנציה). זה בניגוד לריאליסטים שטוענים שהכולל "כסא" היה קיים בממש לפני שנוצר הכסא הראשון.
אבל אריסטו אינו נומינליסט כי הוא לא טוען שהכולל הוא רק "שם". הכולל הוא הביטוי למכנה המשותף בין הדברים הפרטיים. המכנה המשותף הזה קיים במציאות ולא רק בשפה.
מי שמאמיו בקיומם של חוקים בסיסיים מהם בנוי העולם לא בהכרח ריאליסט במובן הזה. השאלה היא מה הוא אומר על הכוללים, האם הם קיימים בממש ללא תלות בדברים הפרטיים?
אם פוסט מודרניזם הוא השקפה לפיה מושג האמת הוא רדוקציוני ליחסי כוח אז נומינליסט לא חייב להחזיק בהשקפה זו. יתר על כן, הנומינליסט יכול לטעון שהנומינליזם עצמו הוא אמת אובייקטיבית ואז הוא כבר לא פוסט מנודרניסט.
בפועל לא נראה לי שיש אדם בעולם שהתנהג כאילו העולם אינו קיים.
או אפילו לא היה נחוש מספיק במשהו בחייו, כיוון שהוא בספק אם העולם אכן קיים.
אם אנשים היו באמת בספק והיו פועלים בעולם מתוך מחשבה שאולי הכל דמיוני, אז כבר פחות היו מרגישים טעם לפנות ולעזור לאחר- כי שמא הוא לא קיים. ופחות היו פועלים בחייהם- כי ממילא הכל דמיון (ואני לא פועל אך ורק להנאתי ולהנאת הדמיון שלי).
יש דבר הנקרא "חלום צלול". אם אני לא טועה, זה כשאדם מזהה שהוא בחלום והוא עושה ככל העולה על רוחו, כי הוא מבין שהוא לא מוגבל למציאות.
אנשים לא משקיעים בזה כל כך. למרות שזו הנאה והם יכולים לגרום לעצמם הנאה בחלומותיהם (והם יזכרו את זה אח"כ- אם הצליחו לעשות כך).
הסיבה לכך היא פשוטה- זו לא המציאות ולא שווה להשקיע מאמץ בה. גם אחרי שאנשים יקראו תגובה זו- הם לא ירוצו לחפש באינטרנט לחפש "חלום צלול", כדי לעשות מה שברצונם בחלומותיהם. כי הדימיון לא מספיק. רוצים תוצאות מעשיות. רוצים לשנות ולפעול. מי שפעל ועשה ובסוף יגלה שהכל חלום ולא באמת- יתאכזב.
אני לא פועל מתוך ספק כלשהו, שמא הכל דמיוני. למה? האם יש לי איזה רעיון פילוסופי שאף אחד לא חשב עליו קודם? רעיון שפותר את כל הקושיות? כמובן שלא.
אז למה? ככה. לא צריך להוכיח לעצמי.
אני מאמין…
אני דווקא מוצא שיש אנשים שרואים את העולם כאשליות, או לפחות חלקו הוא אשליה. אלו אנשים שיודעים שהמוח שלנו יכול לראות את העולם בצורות שונות, על פי האשליות שמוכרים לו. למעשה אנשים רבים חיים באשליות, תודות ליוצרי האשליות. אנשים חשים כי "קוקה-קולה היא טעם החיים", וכי קניית יאכטה תעשה אותם יותר מאושרים וגו'. ליוצרי האשליות קוראים אנשי פירסום, יח"צנים ואנשי שיווק.
השאלה לגבי היותנו בחלום או במציאות, היא שאלה פילסופית, שתפקידה לברר האם אנו יכולים למצוא את האמת. יש אנשים רבים שחושבים שהמוח האו הבורא את עולמנו, ולכל אחד יש ראיה סוביקטיבית על העולם, ולכן לעולם לא נוכל להגיע אל האמת. אם איננו יכולים להגיע אל האמת, גם לעולם לא נוכל לשפוט בצד, ולהבדיל רשע מטוב ולהיפך. לא נוכל לפתח תורת מוסר ברורה.
ולכן מבחינה פילוסופית חשובה מאד השאלה האם אנו חווים מציאות או חלום. תשובה "ככה" או "אני מאמין", אינה כלי למצוא את התשובה. כדי למצוא את התשובה עלינו להשתמש בשיכלנו, ולקוות באמונה, שהקב"ה יתן בידינו כלים למצוא פתרון לסוגיה 🙂 בזה אני מאמין… שהוא יתן לנו כלים למצוא פתרון לסוגיה.
אני לא טוען שההשלכות לשאלה הפילוסופית לא משמעותיות. הם מאוד משמעותיות.
אני טוען שבפועל, אנשים לא מתייחסים לעולם כאשליה. גם מי שטוען שהכל חלום, לא מתנהג כך.
בסופו של דבר, מי שבירר והגיע למסקנה שהכל חלום או מי שלא הגיע למסקנה- כולם מתנהגים כאילו זאת מציאות אמיתית. למה? אין להם סיבה שכלית. זה אינסטינקט. כי ככה הם "מאמינים".
זאת מסקנה שפילוסוף שדוגל בשכל יתקשה לקבל, אבל לפעמים התשובה היא ברגש.
כנראה חווית החיים יותר חזקה מהשכל… 🙂
גם אני מסכים, כפי שעולה מתיאוריית הכלוב הפנומנולוגי, שאין לנו מה לעשות, אלא להניח שמדובר במציאות.
תהליך הבירור הוא בכל זאת חשוב לא בגלל מה שאנשים עושים בפועל, אלא כדי שיהיהו לנו כלים להגיע לצדק (שהוא בעיני הנביאים, עיקר היהדות).
אם לכל אחד יש תפיסת מציאות אחרת, ואולי אף מציאות אחרת, כפי שטוענים הפוסט-מודרנסיטים, איננו יכולים לשפוט מי הצודק (כי לכל אחר יש תפיסה אחרת). איננו יכולים לדעת מי מוסרי יותר, הערבים או היהודים, כי לכל אחד אחר יש ראיית מציאות אחרת….
נצטרך לדעתי למצוא תשובה לשאלה, ולראות איך חיים איתה.
נ.ב
אני מתקה למצוא את האמונה כבסיס לידיעה. שהרי גם עובדי האלילים מאמינים בפסיליהם. כיצד אדע שאמונתך נכונה יותר מאמונתם, או מאמונתו של אתיאסט?
כשלמדתי לפסיכומטרי אמרו לנו דבר חשוב. אם אתם רוצים לסיים בזמן את הבחינה ולהשיג ציון טוב, אל תנסו להיות בטוחים בכל תשובה שלכם. לפעמים צריך לשער, או לאמר בערך. אם יש לכם אינסטינקט שמבוסס על משהו אמיתי וטוב- אל תתעקבו על ההוכחה המושלמת, לכו על התשובה הזו.
אז אנו יש לנו זמן ואפשר להמשיך לתהות ולבחון ולנסות להגיע לאמת. הוכחה ברורה, חד משמעית, מוחצת- אין. בינתיים אני מאמין, כשכל הזמן אני מברר לעצמי עוד ועוד לעומק.
הידיעה שלי וההיגיון שלי משמשים בעירבוביא יחד עם האמונה. אצלי, אין ביניהם סתירה וכולם בצד של היהדות.
Pingback: מבט פילוסופי » Blog Archive » כיצד אנו יודעים שהעולם שאנו חווים אמיתי?
Pingback: פיל? לא סופי. | קצה הקרחון