יום הזיכרון עבורי הוא יום בו אני נזכר בכל הפנים, האנשים, הנשים, שעברו מול עיני, וחלפו מן העולם. אנשים שחייהם נגדעו בגלל קונפליקט ארוך ומושך המתקיים בינינו לבין שכנינו. מי בחרב, ומי בקליע, ומי מכוחו של כוח נפץ מרסק. כולם, חייהם נגדעו, הרבה לפני שמיצו את רצונם בעולם הזה.

יום הזכרון אומר לי כמה אובדן, וכמה שבר קיים בתוכנו, בגלל הקונפליקט בינינו לבין מתנגדינו. אני יודע שאנו חיים בסביבה קשה. מסביבנו יש מדינות רודניות, המחפשות תרוץ לכישלונן ב"ישראל המרושעת". מסביבנו קיימים משטרים משוחתים, שלצורך קיומם, יוצרים שינאה כדי לקיים את עצמם. מסביבנו מתרקמת ועולה דת מוסלמית קיצונית, המחלקת את העולם לטוב ולרע, ומסמנת את ארצות הברית ואת מדינת היהודים כמרכזי הרוע.

אבל עם כל זה, אני גם יודע שהיינו יכולים ללכת בדרך אחרת, שבה יש פחות אלימות, ויותר הסכמה.

מספרים על תומאס אדיסון, שהתחייב להציג את נורת החשמל עד תאריך מסויים. ככל שהתקרב הזמן, וככל שנעשו יותר ניסויים, היה ברור שכל הניסויים שנערכו עד כה נכשלו. כשהלך והתקרב זמן הסף, פנה עוזרו של אדיסון ואמר לו: "תומס, כבר עשינו יותר מ-200 ניסויים, ועדיין לא הצלחנו למצוא דרך להפעיל את נורת החשמל. מה יהיה? נראה שאנו עומדים להיכשל". אדיסון ענה לו "גילינו כבר 200 דרכים איך לא לעשות זאת. נשארו לנו עוד אינסוף דרכים לגלות איך כן לעשות זאת". בסופו של דבר, אדיסון וציוותו הצליחו להכין את הנורה החשמלית זמן המיועד.

המוח האנושי, הוא מכשיר מדהים, שמאפשר לנו, אם נדע להשתמש בו נכון, למצוא דרכים להשיג את מטרתנו. בינתיים נכשלנו בהשגת ההבטחה התנ"כית, והשאיפה הכתובה על מגילת עצמאותנו "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', ד').אבל נשארו לנו עוד אינסוף דרכים כדי להגיע אל המטרה הזאת.

לשם כך עלינו ללמוד להשתמש בשכלנו. עלינו להפיל מחסומים המונעים משכלנו ומהחשיבה הקבוצתית שלנו למצוא את הפיתרון. מחסומים כמו אגו, שמעפילים אל חיפוש האמת. מחסומים כמו מצבורי כוח פוליטי שמשחיתים כל פינה בארץ הזאת. מחסומים כמו קבעון מחשבתי וחוסר יצרתיות. מחסומים כמו פאנטיות דתית או סוציאליסטית. רעיונות שכל פתרון נמצא בהפעלת יותר כוח (בין אם הוא מופנה כלפי המתנחלים או כלפי הערבים).

כדי להצליח במשימה, יהיה עלינו לעשות מה שעושים כל הממציאים, המדענים והחוקרים. לבוא עם שאלה ולנסות להיות פתוחים לאפשרויות חדשות. לבוא לדיונים עם מוכנות להקשיב, אבל גם עם ראיות טובות לשכנוע. להיות סקרנים, חקרניים. לבוא עם מעט מאד אגו. להיות מוכנים לבנות חברה של חיבה, ולא של שינאה.

אם נלמד לפעול ביחד. נלמד לשאול שאלות ביחד, ולחפש תשובות ביחד ולחוד. אולי נמצא דרך להגיע אל המנוחה והנחלה. אולי יהיו קורבן הרוגי הטרור והמלחמות לא לשווא.

הגיע הזמן, שיום הזיכרון יגיד לנו כל פעם מחדש: עוד לא עשינו די. עוד לא שינינו את המצב. עוד לא הכשרנו את עצמנו לחפש פתרון יעיל לבעיית הקונפליקט הישראלי-ערבי.

אם אתם מאמינים באינסופיות של הטבע, או ביכולתו האין סופית של הקב"ה, האמינו גם שקיים פתרון. מציאת הפתרון תלויה במוכנות שלנו לחפש אותו.

כל יום זיכרון צריך שיזכיר לנו ש"דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה" שחייהם התבזבזו, בעוד אנו מתעסקים לנו באגו הפרטי הקטן שלנו, במקום לחפש ביחד את הפתרון לסיכסוך.

בואו נענה להם, לאחינו ולאחיותינו שאבדו, שאכפת לנו מהם, ושנעשה הרבה, כדי למצוא פתרון לסיכסוך הזה, וכדי להשיג את מה שהבטיחו לנו נביאינו.

מיום של עצב, ליום של שמחה…