מקובל לחשוב שאנו חיים בדמוקרטיה. אך האם זה נכון? ומהי בדיוק דמוקרטיה? האם דמוקרטיה לבדה מספיקה או שצריך לעוד רכיבים? ומי אחראי על הרכיבים הללו? מחשבות בעקבות דיון בין נמרוד אבישר ודובי קננגיסר.
מהי דמוקרטיה והאם אנו חיים בדמוקרטיה?
באופן פשוט, המילה דמוקרטיה לקוחה מהיוונית, כשמשמעה "דמוס=עם ; קרטוס=שלטון. כלומר שלטון העם. בדמוקרטיה, העם הוא השולט.
באתונה, בה נוצרה המילה, העם הוא זה שאכן ששלט. כל ההחלטות הציבוריות התקבלו באסיפת העם (ecclesia). בני כל המעמדות נבחרו בהגרלה למועצה המתאמת (boule), שהכינה את האסיפות, אספה את המידע וניהלה את המדינה. בבתי המשפט ישבו מאות אזרחים אתונאים ושפטו.
בארץ, המצב כמובן רחוק מאד משם. שולטים בנו נציגים, שאינם מקשיבים לנו כל כך. בהם שולטים בעלי הון, בעלי כוח פולטי (כמו ההסתדרות), איילי התקשורת, הפרקליטות ועוד. לנו יש מעט קשר לניהול המדינה, אם בכלל.
בעיות בדמוקרטיה
אתונה היוותה דמוקרטיה בצורתה הנקיה ביותר. אבל דמוקרטיה טהורה מציגה גם כמה בעיות שעליהן עלינו להתגבר. האחת היא הגדרת העם, ובעיה נוספת היא הגדרת זכויות הפרט והמיעוט.
באתונה הגדירו האזרחים מי הוא ה"עם". העם הורכב מאנשים בוגרים ששני הוריהם היו אתונאים. רק הזכרים הבוגרים יכלו להצביע. בגלל המבנה הכלכלי של אתונה, היו בה זרים רבים (metics), ועבדים לרוב, שלא השתתפו בתהליך הדמוקרטי. הנשים כמובן לא יכלו להשתתף בהחלטות. גם בשוויץ המודרנית, בה קיימת דמוקרטיה חזקה מאד (כלומר העם יוזם את החוקים, במידה והוא אינו מרוצה מהחלטת הפרלמנט), יש הגדרות מחמירות לאזרחות. גם השוויצרים איחרו במתן זכויות הצבעה לנשים (1971), וגם שם יש מכשולים גבוהים לקבלת אזרחות.
כיוון שבאתונה העם הוא גם זה שקבע את החוקים והוא גם זה ששפט, לא היו בלמים בפני כוחו של הרוב. אנשים בעלי דעות שונות וחריגות יכלו להישפט ולאבד את רכושם ולפעמים אף את חייהם. כך היה במשפט סוקרטס, שזכה בהוצאה להורג באמצעות המלוק, בגלל שביקר את אתונה בזמן המלחמות הפולופנזיות.
הבעיות ופתרונן כפי שהן עולו מהדיון של דובי ונמרוד
שתי הבעיות הללו עולות במלוא חריפותן בדיון חשוב שמתנהל בבלוגים של דובי קננגיסר(1, 2) ונמרוד אבישר.
הדיון נפתח בביקורת של נמרוד על ספרו של מייזלר "ויהי בימי שלוט השופטים". מייזלר טוען כי אסור לבית המשפט לכפות ערכים ליברלים. נמרוד מבקר את טענת מייזלר וטוען, כי ללא הבטחת החירות וזכויות הפרט על ידי בית המשפט העליון, לא תיתכן דמוקרטיה.
הוא כותב זאת כך:
…חירות וחופשיות ההצבעה והזכות לבחור ולהיבחר, חירות הביטוי – השקולה לחירות לשכנע אחרים בעמדתך מתוך תקווה שיום אחד תזכה לרוב, חירות העיתונות, לצורך קבלת החלטה המבוססת על עובדות לצורך הבחירה, חופש מאפליה ועוד ועוד.
ואיזו דרך יש לנו להבטיח את הזכויות הללו, להבטיח שהכרעת רוב רגעית לא תשלול אותן, ולוודא שהגבלתן נעשית רק במקומות שבהן עליה להיעשות? כמובן – מערכת המשפט, הביקורת השיפוטית על החקיקה והפעולות של הממשל. זה תפקידה במובנה כרשות שלטונית
נמרוד מדגים את הבעיה במקרה הבא:
בואו נחזור לקהילה הפוליטית שלנו, שבה מאה חברים. נניח שארבעים חברים בקהילה הם בלונדינים, וכל השאר כהי שיער. נניח עוד שהבלונדינים חוברים לבעלי העיניים הבהירות, וביחד הם חמישים ושניים. הם מצביעים בעד חוק הקובע שרק בלונדיני או בעל עיניים בהירות יוכל להצביע על חוקים. היות והם רוב, הצעת החוק עוברת. כעת, הקורפוס המחוקק מורכב מחמישים ושניים אנשים, שרובם המכריע בלונדינים. האם הדמוקרטיה שם נותרה על כנה?
כלומר, בהעדר פיקוח של מערכת המשפט, מהר מאד יכול הרוב להוציא את המיעוט ממעגל מקבלי ההחלטות, ובכך לכפות את רצונו על החלקים שאינם יכולים להשתתף בקבלת ההחלטות, או שאין להם נציגים בקבלת ההחלטות.
אגב, הבעיה איננה תיאוריתית. בתרגיל דומה, הצליחו הנאצים להשתלט על הרייכסטאג.
דובי, מבקר את נמרוד (בצורה אדיבה כמובן), וטוען שמערכת המשפט אינה יכולה לכפות על הציבור ערכים ליברלים. בהעדרה של הסכמה ציבורית לערכים הליברליים, יצא לבסוף הציבור נגד בית השפט ובית המשפט יאבד את סמכותו.
כאשר שאלתי את דובי וגם את נמרוד, כיצד צריכים להקבע הערכים הליברליים בתודעת הציבור או מי אמור לקבוע עבור את הערכים הליברליים עובר בית המשפט, לא קיבלתי תשובות מספקות. נמרוד לא ענה. ודובי ענה , כי על החברה האזרחית לשכנע בנחיצות הערכים הללו. כלומר, חברים מתוך החברה עצמה צריכים לשכנע את החברה בנחיצות ההגנה על זכויות הפרט והמיעוטים. אך איך אמורה קבוצת מיעוט בתוך העם לשכנע אחרים ואת בית המשפט בנחיצות זכויות הפרט, דובי לא הסביר.
יוצא אם כך שנראה שיש כאן פרדוקס. מצד אחד אסור שמערכת המשפט תקבע את הכללים. ומן הצד השני מיעוט בתוך האזרחים צריך לשכנע את הרוב בחשיבות הליברליזם. אותו מיעוט שנגדו יכול לפנות הרוב.
שאלה לקוראים 🙂
איך לפתור את הפרדוקס? נמרוד לא דובי לא הציעו פתרונות.
מה דעתכם? איך ניתן לקדם ערכים ליברליים על ידי מיעוט, והאם בכלל צריך לקדם ערכים ליברלים?
שלכם,
טל
ההנחה השגויה שלך, היא שליברליזם הוא ערך של המיעוט. כולנו מיעוט, או קבוצה חלשה, במובן זה או אחר: אני, למשל, מיעוט צמחוני, אבל רוב הטרוסקסואלי. הליברליזם הוא שמאפשר לי לקיים אורח חיים צמחוני, בתמורה לכך שלא אפריע למיעוט ההומוסקסואלי. לכן הליברלים לא נגזרו להיות מיעוט. חסרונם של ערכים ליברליים בחברה שלנו, הוא תוצר של העובדה שדמוקרטיה מעולם לא הייתה חשובה לחברה שלנו. אבל ערכים ליברליים בהחלט תופסים רוב משמעותי במדינות דמוקרטיות אחרות.
במילים אחרות – אין פתרון לפרדוקס הזה. הפתרון היחיד הוא יבוא הערכים האלה מבחוץ. אולי באמצעות אמצעי הבידור.
למה כולנו מיעוט?
גבר צבר ששירת בצבא הוא לא מיעוט כלל וכלל.
ומזוית אחרת – בחברה שלנו, לחלק מהמיעוטים יש יותר כוח מהרוב (בוגרי אקדמיה, אשכנזים ואחרים).
המרצה שלימד אותי מבוא לפילוסופיה פוליטית (http://ygoldman.org/) סבור שאי אפשר לפתור את הסתירה בין ליברליזם ודמוקרטיה.
זהו בנתיים.
יאיא ויונתן,
האם מי שדוגל בערכים ליברליזם הוא מיעוט או רוב?
אינני בטוח שאני יודע את התשובה לכך. אין ספק שבסקר שערכתי בין קוראי הבלוג הזה, כולם היו בעלי תפיסה ליברלית. גם אנשי ימין כלכלי וגם אנשי שמאל כלכלי (שמשום מה יש לזה קשר מסויים לתפיסה הבטחונית שלהם).
כדי לקבל תשובה כצת יותר ברורה אני מציג כאן את תמצית מדד הדמוקרטיה 2009 של המכון לדמוקרטיה[1]:
בהיבט הזכויות, הציבור הישראלי תומך ברובו בחירויות פוליטיות ברמה התאורטית, אך התמיכה יורדת כאשר הוא נדרש להתייחס לזכויות ספציפיות. כמו כן, ישנה ירידה בתמיכה בשוויון זכויות בין הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינה. ממצא זה בולט בעיקר בתחום הפוליטי — רוב אזרחיה היהודים של המדינה אינם מוכנים לשתף את המיעוט הערבי בממשלה או בקבלת החלטות גורליות לעתיד המדינה. בנושא הזכויות בולטים ההבדלים בתרבות הפוליטית של הוותיקים לעומת זו של עולי חבר המדינות. העולים מציגים עמדות ליברליות פחות בכל הקשור לתמיכה בזכויות. עמדות העולים בכל הקשור למיעוט הערבי, למשל, קיצוניות יותר, ורובם תומכים בעידוד הגירת ערבים ובשלילת זכויותיהם. כמו כן, העולים מציגים עמדות מסורתיות יותר בכל הקשור ליחסים בין–מגדריים. הממצאים בהיבט הזכויות נתמכים גם בממצאים של המדדים הבין–לאומיים, שמראים כי רמת השמירה על זכויות בישראל נמוכה יחסית לדמוקרטיות אחרות.
כלומר, באופן תיאוריתי אנו ליברליים ברובנו (לפחות הוותיקים). אבל כאשר בוחנים זכויות ספציפיות, אנו פחות ליברליים. כלומר בתיאוריה הליברלים הם רוב, אך במעשיות, יש הרבה פחות מוכנות לליברליזם.
בכל מקרה, המצב טוב משחשבתי, ותודה לכם גורו יאיא ויונתן 🙂
עדיין, נראה שנטל שימור וטיפוח הליברליזם בתיאוריה ובמעשה, נתון על כתפיהם של מיעוט. ואינני בטוח שהמיעוט הזה גדול מאוכלוסיית העולים (שנחשבת פחות ליברלית, האוכלוסיה הערבית, שם היא פחות ליברלית, או האוכלוסיה החרדית).
ולכן אם אני מבין נכון, עדיין יש פרדוקס. מיעוט צריך להנחיל ערכיו לחברה גדולה ממנו.
זה שיפתח גולדמן טוען שלא ניתן לפתור את הפרדוקס, אינה אומרת שלא ניתן לפתור את הפרדוקס. נאלץ להמשיך לשבור את הראש 🙂
1) http://www.idi.org.il/PublicationsCatalog/Documents/BOOK_7104/Madad_2009_hebrew.pdf
http://blogdebate.org/dubi/?p=859
Pingback: לא שומעים! » קורא אדיוט יקר
טל,
את תנועת הנאורות התחיל מיעוט. את הליברליות החל מיעוט. את המהפכה הצרפתית והרוסית החל- מיעוט. לכן אני תוהה מדוע יש כאן בכלל פרדוקס? במקרה של חברה לא ליברלית שאינה מעוניינת לשמוע בדעות אחרים, קבוצות מיעוט יחוסלו. בחברה ליברלית כבר (ישראל כדמוקרטיה) המדינה עצמה וקבוצות שונות עוזרות בחינוך ברוח ליברלית של הרוב שנהנה מפירות הליברליזם.
האם הרוב יכול לשנות את המצב? כמובן, אך מדוע שיעשה כן? הליברליות בסופה של דבר שורדת טוב כשיש לך חברה שבעה ויציבה. מרגע שהקשיים מגיעים לנקודה מסויימת העם, הריבון, קובע אם הוא מעוניין להמשיך עם הליברליות או לנסות משהו אחר. כאן עולה פרדוקס אחר- האם בדמוקרטיה האידיאלית העם יכול לבחור לבטלה?
בימים כאלה, בהם משברים כלכלים ושינויים דמוגרפים מפחידים באירופה מתרחשים, עלינו לא לשאול כיצד ליברליות מתפשטת אלא כיצד היא והדמוקרטיה יכולות לשרוד בחברה שמתחילה לנער את עצמה מהן.
ניצן.
הי ניצן,
מסכים איתך שאת הליברליזם התחילו מעט. אך עד לאחרונה, שומרי זכויות הפרט היו קומץ, שנאבק בזרמים גדולים ממנו. אותו קומץ הוקע לא פעם, על ידי החברה.
הפרדוקס בעיניי, האם זה לגיטמי שאותו מיעוט שנאבק למען ליברליזם בכל תנאי, יכול "לכפות את דעתו" על הרוב? כשיש אוכלוסיות הולכות וגדלות (החרדים או הערבים או העולים מרוסיה), שאינן מאמינות בליברליזם. שאלה יותר פרקטית, היא כיצד הקבוצה הליברלית תשמור על ההגמוניה שלה, גם כשהיא הולכת וקטנה ביחס לשאר החברות.
אני מצטרף לשאלה האחרונה שלך, ומעריך שהשאלה הזאת תמשיך להעסיק אותי עוד זמן מה.
טל,
עלינו לשאול את עצמנו מדוע הקומץ סבל מביקורת על ידי החברה? משום שלפעמים הקומץ פעל בניגוד להישרדותה של החברה. אנחנו יכולים לראות את זה באירופה- הליברליות הייתה כה "קדושה" שהם היום חברה שמאבדת עצמה לדעת. האם אנו מעוניינים שבשם הליברליות יפתח כל גבול וכל מחסום? כמובן שלא.
המיעוט שמפיץ את הליברליות חייב להכיר את החברה בה הוא פועל ולעשות זאת. הליברליות שהוא נושא מקנה לו את הזכות להפיץ אותה וחברה שאיננה חונקת אותו גם היא מגלה ניצנים של ליברליות ולכן אולי זה יותר בכיוון של "קבוצה ליברלית יותר מטפחת ניצנים לבירלים ברוב".
בנוגע לפרדוקס הדמוקרטי- הוא דומה מאוד לפרדוקס המצפון: אם אדם צריך לפעול לפי צו מצפונו גם אם הוא נוגד לחוק, האם מותר לו לרצוח לפיו? גם אלה שתומכים בסרבני מצפון יתנגדו אולם ללא סיבה הגיונית. ושלא כמו הדמוקרטיה, את המצפון אנחנו לא באמת צריכים…
ניצן.
למעט השאלה של ניצן על חברה שמנערת את עצמה מהדמוקרטיה – כל הדיון הזה נראה לי עקר. כליברטריאני, אני לא רואה את המדינה כזירה שבה קבוצות גדולות יותר או פחות מנסות לקדם או לעצב את המדינה כראות עיניהם, משום שתמיד זה יבוא על חשבון מישהו (שלולי כך, לא היה צריך מדינה). אין ספק שבמצב כזה נכנסים כל העת למצבים הקשים שבו מנסים להבין איפה עובר הגבול של הטעם הטוב, כמו עוד תופעות לוואי של הון שלטון וכדו'.
משכך, אני לא רואה את השאלות על קידום ערכים ליבראליים מתקיימים.
ניצן,
"האם אנו מעוניינים שבשם הליברליות יפתח כל גבול וכל מחסום? כמובן שלא."
נראה שכאן ענית בעצמך על שאלתך למעלה – הגבלה על גבולות הליברליות. רק קצת מטריד אותי הסיום "כמובן שלא".