סביב השאלה כיצד יוצרים שינוי בישראל, התעורר דיון בבאז. זהו ניסיון לענות תשובה ברורה יותר, על הדרך ליצור שינוי באמצעות גיבוש שלכוח  פולטי בעידן הרביעי של התקשורת.

אני מציג כאן העתק מהתכתבות באז ביני לבין אייל רוטברט. בהתכתבות הזאת, אייל שואל/אומר את המשפטים הבאים:

…השחיתות היא רק תוצר לוואי של הכוח הרב והלא מבוקר של אנשי הציבור בארצנו….

…צריך 'להכניס למערכת' את השינויים המדוברים. ובשביל זה צריך שהרשות המחוקקת תחוקק את החוקים המתאימים ותשנה את אלה שלא. בלי רעש ומחאה (ולא אלימות ונזק לגוף וקניין) אני לא רואה איך רה"מ בנימין נתניהו והקבינט המפואר שלו מוותרים על הכוח העצום שיש להם.

אייל,

מסכים עם ההגדרה הקולעת ששחיתות היא תוצר לוואי של כוח לא מבוקר.

דרך אחת להכניס את השינויים היא אכן לצאת להפגנות כדי "להכניס למערכת את השינויים המדוברים".
דרך נוספת היא להבין איך נוצר כוח פוליטי. ליצור את הכוח הפוליטי. ובאמצעותו לשנות את המערכת.

כוח פוליטי נוצר, כאשר הרבה אנשים מאמינים באותו דבר, ופעולים על פי אותו דבר. דמגוגים גדולים ניצלו זאת. הם שיקרו ורימו ואמרו חצאי אמיתות, כדי שהקהל שלהם יאמין שרק הם צודקים. כך הם יכלו להניע את ההמונים להצביע עבור מפלגה אחת.

בעידן הרביעי של התקשרות, הדבר הזה כבר לא יהיה אפשרי (לשמחתי).

כדי ליצור תאימות בין קבוצות גדולות, יש למצוא את האמת שעליה תהיה הסכמה הרחבה ביותר, בין קהלים רחבים ככל האפשר (זה נקרא אמת פרספקטיביסטית). הדרך להשיג את ההסכמה הרחבה הזאת, עוברת דרך הרבה דיונים שבהם מקפידים על תרבות הדיון, ועל שאיפה משותפת לחפש את האמת הרחבה. בעידן הרביעי, מרגע שתווצר הסכמה רחבה מאד בקרב האינטלקטואלים (זה גוף האנשים שאוהב לדון לעומק על דברים),  ההסכמה הזאת תחלחל לציבור הרחב, דרך הרשתות החברתיות. זה יקרה כמובן אם כל המשתתפים בשיח יכבדו את אלו שאיתם הם מדברים, ללא הבדלי השכלה, מין צבע או ריח. אקלי, היא כלי שאמור לאפשר דיון כזה ביתר קלות.

הדרך המשלימה, היא לבנות כלי שיכריח את הממשלה והכנסת לפעול על פי רצון הציבור. "כנסת פתוחה" עושה בדיוק את זה. היא אמורה ליצור תמונה ברורה ושקופה לכל הציבור, שבה הוא יכול לראות האם חברי הכנסת פועלים על פי מה שביקש מהם ביום הבחירה. ככל שכנסת פתוחה תהיה פופלארית יותר, ואמינה יותר, כך השפעתה תגדל. אם חברי הכנסת ידעו שהציבור מסתכל עליהם, הם ידעו שעליהם לציית לציבור. מי שלא יציית, מייד בוחריו יוכלו לדעת שהוא משרת ציבור גרוע. בפעם הבאה לא יבחרו בו או במפלגתו. מפלגות שישרתו טוב יותר את רצון הציבור, ייבחרו. וכך אני מאמין שתוך 2 – 3 מערכות בחירות, הריבון יהפוך להיות, סוף סוף, הציבור.

מה דעתכם?

ביקורות, הסכמות יתקבלו בברכה.