לקוראי הבלוג שלום,
מחר מתקיימת עצרת למען ילדי העובדים הזרים. בניגוד לפרסומים בתקשורת, נראה שעניין האזרחות של ילדיי העובדים הזרים לא הוסדר. מארגני העצרת מבקשים מאד להגיע, כדי שניתן יהיה להראות לחברי הכנסת כי יש תמיכה גדולה באיזורח ילדי העובדים הזרים.
העצרת תתקיים ביום שלישי 25 למאי, בשעה 19:30 ברחבת מוזיאון תל-אביב.
עד כאן תרומתי הקטנה למען אנשים שאכפת להם, ופועלים למען אידאילים הנראים חשובים מאד בעינהם.
מדוע אני אומר בעיניהם, ולא בעיני?
הרי גם אני הייתי צריך לתמוך בכך. היחס לגֵר, הוא אחד מנדבכי המוסר החשובים ביותר בעיניי בחברה מתוקנת. היחס ההוגן לאדם שבא להשתתף במשק הישראלי, ותורם את תרומתו ומקבלו את שכרו, הוא אחד היסודות החשובים ביותר, להבנתי, בתורת ישראל, ובכל תורה מוסרית כל שהיא. כאן נבחנים אדם וחברה במבחנם העליון. היחס לאנשים שאין להם זכויות פוליטיות וכוח פוליטי להשפיע, דורש מאתנו לאמץ את כל שרירינו המוסריים כדי לשמור את זכויותהם ומשפטם. כפי שנכתב בתורה:
וכי יגור אתך גר, בארצכם לא תונו, אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם, בארץ מצרים. אני, ה' אלהיכם. (ויקרא י"ט, ל"ג-ל"ד)
וממשיך:
לא תעשו עוול, במשפט, במדה, במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני-צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם: אני ה' אלהיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.
היחס לגר, הוא המבחן העליון שבו אנו נמדדים כאנשים וחברה. והנה על פי כך, הייתי צריך להגיד "ערכיכם, ערכי, ואלוהיכם אלוהי"…
אלא שלא בכך נגמר העניין.
יודע אני כי מקור כל פרשת העובדים הזרים הוא בשחיתות ובסיאוב ובכסף גדול שמעבירים קבלנים לאנשי משרד הפנים. וכבר כתבתי, שמי שמרוויח אלו הקבלנים ואנשי משרד הפנים, ומי שמפסיד אלו העובדים הזרים ואנחנו, החברה הישראלית.
ובוודאי, יהיה עלי לתמוך, כאיש התנועה לדמוקרטיה ישירה, בפעילות המתארגנת מלמטה וחותרת לשינוי. ועד כמה שידוע לי, החבר'ה שמארגנים את ההפגנות, והרעש התקשורתי, הם אנשים כאלו. אנשים שפועלים בתבונה, למען שינוי חברתי.
אם כך, מדוע אינני שלם עם דרכם?
כי יש כאן הנחת פלאסטר. יש כאן טיפול בסימפטום, במקום בבעיה עצמה. הבעיה היא בעיה שלנו כחברה שמרשה לשחיתות להשתולל באין מפריע כמעט. במקום להורות על הבעיותיות הגדולה שיוצר המנגנון המדיני שלנו והכוח הרב שהוא נותן לאנשים מעטים. כוח שברור כי סופו להשחית, אנו פונים להצלת הנפגעים. בכך אנו מטייחים את הבעיה עצמה.
במקום לשאול את עצמנו, כיצד אנו דואגים לזר, בצורה הוגנת, אנו מעניקים לו זכויות אזרח. בכך אנו מכסים ומטייחים את הבעיה.
להבנתי, עובדים זרים, צריכים לבוא לתקופה קצובה, וללכת לאחר סיום התקופה. באותו הזמן עליהם לקבל תנאים סוציאלים, ותנאי תעסוקה הוגנים. עלינו להגן עליהם מפני כל התעמרות, ולתבוע באופן קשה כל מי שיעז לפגוע בזכויותהם. עלינו למצוא דרכים לעקוף את ההיטל הגבוה המושת עליהם, כאשר הם מבקשים לבוא לעבוד בישראל. אבל לאחר שמסתיימת תקופת עבודתם, עליהם ללכת מכאן. אלא אם כן, הם עושים מה שעשתה רות המואביה: "אלוהיך אלוהיי".
בני ישראל היו גרים במצרים. הם לא היו אזרחים. הם באו לתקופה, ולאחר תקופה היו צריכים ללכת. אלא שהם ראו שטוב במצרים והחליטו להישאר. הם היו במקום לא להם. ומכך באו כל הצרות והשיעבוד.
זה נחמד שאנו רוצים לקבל כאן כל אדם באשר הוא אדם. אבל זאת מדינת היהודים ותושביה הקבועים (קרי, ערבים, דרוזים, בדואים צ'רקסים). לכל עם יש זכות לקבוע את ציוויונו. לקבוע את אופיו. אין זה נכון בעיניי ליצור מדינות קוסמופליטיות. אין זה נכון בעיניי שיכריחו אותי לקבל לכאן אדם שאינו שייך לכאן מבחינה תרבותית. אם ארצה מדינה קוסמופליטית, אלך לחפש אחת כזאת. האמריקאים נאבקים בפלישה המקסיקנית, כי הם רוצים לשמור על תרבותם וערכיהם. גם אנו רוצים לשמור על ערכינו. ערכים שיש בהם צדק, משפט וחסד. ערכים שבהם אני מגן על העובד הזר, כל עוד הוא עובד זר.
מספיק שעלי ללמוד לחיות עם ערביי ישראל, ועם הצ'רקסי והבדואי. אינני צריך ללמוד לחיות עכשיו עם הסנגלי, והתיאלנדי. הארגונים הללו בעצם כופים עלי, לתחושתי את ערכיהם הקוסמופלוטיים. ערכים שלהם אינני שותף. אלו ערכים ניהליסטיים. ערכים שבהם אדם ועם מאבדים את הזהות שלהם, ואת משנתם המוסרית.
מומלץ ורצוי לעדכן זהות אישית וערכית. אך השינוי הזה צריך להגיע מתוך הדברות, ומתוך חקירה. לא מתוך מסמסוס הזהות העצמית והחברתית.
ואולי אני טועה. אולי מישהו יכול להסביר לי היכן?
כתיבת תגובה