20 thoughts on “הרב קוק – ליברל ואנרכיסט?”

1. יונתן קרוביצקי 30 במאי 2010 at 6:07 AM

   טל,
   אתה מודע שבעל ה"סולם" קידם רעיונות קומוניסטיים בדיוק מאותה סיבה?

   Reply ↓
2. טל ירון Post author30 במאי 2010 at 6:21 AM

   הי יונתן,

   לא ידעתי. אשמח להבין עוד.
   למה בעל הסולם קידם רעיונות קומוניסטים? כיצד קומוניזם, שכופה דעתו מן החוץ, קשור לחקירה פנימית והגעה עצמית לידיעת האמת? אשמח להבין. 

   Reply ↓
3. רמב"ש 30 במאי 2010 at 6:47 AM

   לקטלג את הרב קוק כמי שדוגל בליברליזם ושואף לאנכיה זה כמו לקטלג את שמאי בפלורליזם ואהרון המכן בקנאות
   הפרשנות מעידה על הפרשן יותר מכותב הטקסט עצמו
   יחד עם זאת , המשך יבוא

   Reply ↓
4. טל ירון Post author30 במאי 2010 at 7:05 AM

   משה,
   אשמח לראות המשך דיון. לגבי ליבראליזם, ואנרכיה, ראה מילותיו של הרב קוק עצמו, בקטע המובא לעיל.

   Reply ↓
5. ד"ר אוֹרי אמיתי 30 במאי 2010 at 7:17 AM

   טל –

   אין לי שום יומרה לנסות להציג פרשנות מוסמכת לרב קוק, ולו בגלל שמעולם לא קראתי בדבריו. אישית, אני חרד מהנבואה שלו על צמחונות כללית באחרית הימים.
   את דבריך, מאידך, אני מרשה לעצמי לפרש כך: צאו לי מהצלחת, צאו לי מהמיטה, בואו נלמד מהתורה ומהנביאים כיצד לצעוד בדרך ארץ לקראת חלוקת משאבים צודקת יותר.

   ***

   יונתן –

   גם בכתבי הרב אשלג לא קראתי, אבל צברתי לא מעט שעות בחברת חסידיו. לא בכדי, כיון שבמקרים רבנים מאד הם רואים עין בעין אתי – שׂמאלן ככל שאני – בענייני חברה וכלכלה, ולעתים אפילו יותר מכך.
   אגב, לא רק הוא קידם קומוניזם. החבורה שיסדה את פתח-תקוה – אבות ההתיישבות הציונית החקלאית בארץ בשלהי המאה ה-19, חרדים גמורים כולם – קיימה תקנון קומוניסטי שלא היה מבייש את מנהיגי התנועה ממורה הצדק הקומראני ועד טרוצקי.

   Reply ↓
6. טל ירון Post author30 במאי 2010 at 7:59 AM

   אורי, פרשנות כמעט מדוייקת.

   הייתי אומר "צאו לי מהצלחת, צאו לי מהמיטה, בואו נלמד מהתורה, מהנביאים ומהמדע, כיצד לצעוד בדרך ארץ לקראת צדק טבעי, חסד ורחמים"

   אם אני מבין נכון, הרב קוק הוא אנרכיסט. הוא אינו מחפש חברה שתחלק את ממונה בין בניה (כי אז היא צריכה לקחת מהם קודם את הממון). הוא מחפש חברה שבה כל אדם ידע יהיה אוטונומי לחלוטין, אך מתוך צו מוסר פנימי, יפעל ביחד עם שאר הקהילה, לסייע לחלש, להעצים חברים נוספים, ולהשפיע על אנשים אחרים להיות מוסריים. כך החלש נבנה ומתחזק, וכך החזק, לומד לחלוק מברכות הקב"ה לטובת אחיו וגריו. ובכך להעצים מאד את החברה הישראלית, והחברה העולמית.

   Reply ↓
7. ד"ר אוֹרי אמיתי 30 במאי 2010 at 8:24 AM

   טל –
   הצירוף "צדק טבעי" מעורר בי אי-נחת. לא ברור לי מה כאן טבעי, ומה משמעות המילה בהקשר זה. בעולם הנשלט ע"י אבולוציא גנטית בלבד, אין צדק בכלל. בעולם הממטי – השד יודע מה.

   כך או כך, חלוקת ההון הצודקת לא צריכה להעשׂות (לדעתי) באופן של גזל, ריכוז ואז חלוקה מחדש, אלא באמצעות מיסוי כבד שבכדים על משׂכורות ורווחים מעל רף מסויים, לצד בנייה מחדש של מדינת הרווחה, באופן שתקיים ציבור המסוגל להתפרנס בכבוד בעצמו, ולתמוך (מתוך חסד ורחמים) במי שבכל זאת לא-כל-כך מצליח לו/ה.

   Reply ↓
8. טל ירון Post author30 במאי 2010 at 8:43 AM

   אורי שלומות 🙂

   צדק טבעי, הוא מושג הלקוח ממשנתו של לוק, כמו גם זכויות טבעיות.

   הכוונה היא לצדק ולזכויות שיכול להתקיים גם ללא חברה. כלומר, אדם יכול להגן על חייו, רכושו, כבודו, חופש הביטוי שלו. הוא יכול לעשות ברכושו, כרצונו, ואין איש יכול לקחת את רכושו, אלא אם נהג באלימות.

   זכויות אזרח, וצדק חלוקתי, הם אלמנטים שנכנסים מרגע שאדם חיי בחברה. החברה יכולה לקחת ממשאבי האדם, ולחקלם בצורה צודקת. היא יכולה להעניק זכויות שבאופן טיבעי לא היו מתקיימות (הזכות לחינוך לטיפול רפואי, לסעד בעת זיקנה).

   מיסוי כבד, היא לקיחה בכפיה של ממונם של חלק מהאוכלוסיה והעברתו לחלק אחר. החלוקה, נעשית על פי רוב, בהתאם לאיזונים הפוליטיים שנוצרים. כלומר השולטים בחברה גם מחליטים לאן ילך הממון.

   בעוד בצדק טיבעי, על פי משנתו של הר קוק, ההון יתפזר לא בגלל שליטה מרכזית היררכית, אלא מתוך בחירה מוסרית אישית.

   Reply ↓
9. שחל שפירא 30 במאי 2010 at 8:54 AM

   נשאלת השאלה למה התעלמת מהתפקיד החשוב של ה"דת" לפי הפסקה:

   "… אבל צריכה היא [המסורת והד בצורתה היותר טהורה] לסייע את רוח האדם בנקודת טהרתו, ללכת במסילתו שכבר כבש, ולכוון את מטרתה נגד אותם חלקי הרוח של הדעת והרצון האנושי שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עדנה במצבם הפראי כימי קדם. ולפי התנועה התסיסית של החלקים המבוסמים, עוד הסכנה בהם יותר גדולה, כשהחלקים הבלתי מבוסמים, השרידים הרבים של הברבריות, הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקץ. זאת היא עבודת הקודש של עובדי ד', עד קץ הימים, עד אשר רוח הטומאה כליל יחלוף, וזיו האדם והעולם יגלה בתפארת עזו במלכות שדי."

   ומדוע נתעלם מפסקה צ. באותו קובץ שבה כותב הרב קוק שאמנם "האנרכיה היא נובעת מיסוד יותר נעלה מהסוציאליות" אך היא "איננה יסוד לתורה המעשית וקיומה, כי אם להדבקות האלהית, העליונה מכל מעשה וסידור חיובי. על כן היא עוד יותר רחוקה ממקורה … היא פרועה כולה, למרות הניצוץ האלהי הנשגב המסתתר בתוכיותה".

   כדי להבין מעט יותר את תפקיד האנרכיה מומלץ לקרוא את דברי הרב קוק בקובץ ב. פסקה רפט.

   בקובץ ב פסקה שנב כותב הרב קוק:

   "ועם כל הגודל של פעולת המחשבה בעולם ובחיים, שהוא די לברר עד כמה טועה הוא המהלך של חופש הדעות שבא בצורתה של האנרכיה המחשבתית, שהוא מהפך את הצד היותר יקר ויותר טוב שבהויה ובחיים למין אנדרולומוסיא של תוהו ובהו, צלמות ולא סדרים, שהוא באמת רק עבדות הדעות, טירופן, הריסתן וחלין – בכל גדולה זו, אין ערוך כלל לגדולתו של הרצון, הבא להגלות מחביון עוזו בלבושה של המחשבה."

   ומומלץ מאוד, כדי להבין את יחסי הכוחות, לעיין בפסקאות א-ב בקובץ ג' המובאות להלן כלשונן:

   "שלשה כחות מתאבקים כעת במחנינו. המלחמה ניכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם מחופשים מצד ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם נניח לשלשת הכחות הללו – שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כל אחד מהם את חבירו ולשכללו, ולבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחבירו יוכל להביא בצורה מקולקלת כשלא יסוייג דרכו – בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחדת, העומדת כצר למחנה השניה. הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, של איזו צורה שהיא, מורכבים הם מהם. יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם. ההתמזגות המוכרחת של שלשת התביעות הגדולות הללו, מוכרחת היא לבוא בכל קבוצה שיש לה תקוה של חיים עתידים. ובכל עת שאנו סוקרים בחיינו, ורואים אנו איך שהכחות הללו, תחת תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבוא להצלה. הפירוד יסודתו הוא בצדדים השליליים שכל כח רואה בחבירו, והצדדים השליליים אינם מצד עצמם, אינם ראויים לשמם. בכל כח בודד, ביחוד נפשי, מוכרחים צדדים שליליים להיות, בפרט בהתפשטותו היתרה על חשבונם של כחות אחרים. בזה אין להפליא בין הקודש ובין החול, הכל נכנס תחת קו המדה והכל צריך משקל, "אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים במשקל הוא שורה". אבל הפרוד במקום שצריכים לאחד, מביא שמעט מעט מתרוקן הרוח, ותחת הכרה חיובית במעמד הכח המיוחד, לפחות לאותה האישיות או הקבוצה, שהיא הולכת ומתחסרת, מפני הצימוק שהולך ומתגבר באותו הכח המיוחד, הבודד בזרוע נגד טבע הרוח להיות מתאחד עם עוד יסודות המשלימים אותו, באה רק הכרה שלילית לפרנס את החיים, וכל בעל כח מיוחד מלא הוא רק מרץ של אש ביחש לשלילתו של כח האחר או האחרים שאינו חפץ להכירם. ובאופן חיים כאלה המצב נורא, הרוח מתבוקק, עמדת האמת, הכרתה הפנימית, ביחד עם אהבתה, מתמוטטת, והיא הולכת ונעדרת, על ידי מה שנעשית עדרים עדרים.

   שלשת הסיעות היותר רשמיות באומה הן, האחת, האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראת, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה, המצוה, האמונה וכל קודש בישראל. השניה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטיה הלאומית שואפת אליה, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטית אומה החפצה לחדש את החיים הלאומיים שלה, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה, והרבה ממה שהיא חפצה להכיר לטובה את מה שקלטה מרוחם של עמים אחרים, באותה המדה שהיא מכרת שהם טובים ונאותים גם לפניה. השלישית היא הליברלית, שהיתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק, ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים. היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית, ודורשת את התוכן האנושי של ההשכלה, התרבות, המוסר, ועוד. הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלשת הכחות יחד. ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, באופן ששלשת הכחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מילואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן, שאין בו לא חסר ולא יתר, ואז יתדבקו יחד באהבה אצילית ומעשית, הקודש, האומה והאדם, ויחד יתועדו היחידים וגם הסיעות, שכל אחד מהם מצא את כשרונותיו יותר מסוגלים לחלק אחד משלשת החלקים הללו, בידידות הראויה, להכיר בעין יפה כל אחד את התפקיד החיובי של חבירו. וההכרה הזאת תהיה הולכת ומשתלמת, עד שלא די שיכיר כל אחד את הצד החיובי שיש בכל כח לדבר הגון ומקובל, וראוי להשתמש בו לההטבה הכללית של מיזוג הרוח, וגם לההטבה הפרטית של ביסומו של הכח המיוחד ההוא שהוא מוצא את עצמו שרוי תחת דגלו, אלא שעוד הלאה ילך, עד שגם את התוכן החיובי שיש בהצד השלילי שבכל כח וכח, על פי המדה הנכונה, גם כן יכיר לטוב, וידע שלטובתו של הכח המיוחד שהוא יותר נוטה אליו, צריך הוא להיות מושפע גם כן באיזו מדה מהכח השולל, שהכח האחר שולל את הכח החביב שלו, מפני שבשלילתו הוא מעמידו על מדתו הראויה לו, ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה. וזאת היא העבודה המיוחדת מעבודות הקשות שבמקדש, הקמיצה, שלא יחסר ושלא יותיר. כשנסתכל בשכל טוב בהתסיסות שאנו סובלים מהן כל כך בדורנו, נדע שאך דרך אחד יש לפנינו, שכל אחד, בין יחיד בין קיבוץ, ישים אל לבו את המוסר הזה, ויחד עם ההגנה שכל אחד קרוא להגן על אותו הכח המיוחד שהוא מקושר אליו, על פי טבע נפשו ועל פי הרגלו וחינוכו, ידע איך להשתמש בהכחות שהם מוצאים להם מקלטם באנשים אחרים ובסיעות אחרות, שהם זרים לרוחו, למען ישלים את עצמו ואת סיעתו, בין בהצד החיובי של הכחות האחרים, ובין בהחלק הטוב של הצדדים השליליים שלהם, שהם יהיו המאמצים באמת את כחו המיוחד במה שישמרו אותו מהקלקלה של הפרזה, הגורמת חלישות כח וטשטוש צורה. ורק באופן זה נוכל לקוות למצב של חיים הראויים לגוי אחד בארץ. מובן הדבר, שמה שהכנסנו את הקודש בשדרה של שלשת הכחות, שכל אחד צריך לצמצם את עצמו לפעמים כדי להניח מקום לחבירו, איננו מובן כי אם בצד הטכני והמעשי של הקודש, ובצדדים המחשביים והרגשיים המתיחסים לו. אבל עצם הקודש העליון הרי הוא הנושא הכללי, שהצמצום הזה עצמו הרי הוא עבודתו, כמו כל העבודות הבאות לשכלול העולם והחיים בכל המובנים, שכלם ברכתם מקודש הם נושאים. על כן המחשבה האידיאלית, הרוממה, המחשבה האלהית באמת, חפשית היא מכל צמצומים, והקרבה האלהית היא ממולאה תמיד הרחבה עליונה למעלה מכל גבולים, והיא בהרחבתה הרי היא מעומק חכמתה מוציאה את התכנית של קו המדה, והיא מודדת את כל גבול, וממילא מובן שהיא בעצמה רחבה מכל גבול. לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד. ובהתהלך האדם והגוי בנתיבות הצדק המעשיים והמחשביים, הממודדים בגבולם, יבושר שלום לעלות גם כן אל האצילות הרחבה. מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה."

   Reply ↓
10. נרי בר-און 30 במאי 2010 at 10:08 AM

    שלום שחל, טל, אורי וחברים.

    אני מתקנא בקריאה שבצוותא …

    אני מציע להתייחס לאלמנט ההתפתחותי בו ה"אנושי" מתלכד עם ה"אלוקי". התהליך ההיגלייני של

    טזה: "האחת, האורתודוכסית…"
    אנטי טזה: "השניה היא הלאומית החדשה…"
    והסינטזה : "השלישית היא הליברלית…"

    הדיאלקטיקה של תפיסות עולם "סותרות" המתקיימות בו זמנית ו"נלחמות אלו באלו" הן משמעותיות להתפתחות האנושית.

    בהיסטוריה הרחוקה ה"טזות המתנגשות" היו אחרות … "ההתפתחות של רוח האדם לאורך הדורות, מכשירה את האדם לשאוף אל הטוב המוחלט, שהוא מטרת התורה וההתגלות לנביאים. בימי קדם, האדם עסק יותר בתאוות ובחיפצון של דברים (קרי, פאגניות). ואז התגלות הקב"ה בתקופת התנ"ך נועדה לתקן את ההסתכלות הברברית."

    לאורך ההסטוריה התהוו טזות חדשות וגם כיום יש לנו מערך טזות מתנגש שמעודכן לאלף השלישי (או השישי לפי הספירה היהודית). הרעיונות שאנחנו דנים בהם, לא פעם מצביעים בדיוק על קווי החיכוך של ה"תזות"שלנו.

    "פעולת הקב"ה לאורך הדורות בעם ישראל, התפתחות החברה, צמיחת המדעים (מדעי הטבע, הפסיכולוגיה והחברה) איפשרה לרוח האדם להתנקות ולשאוף אל הטוב המוחלט. " בכך כמובן החשיבות של הפרספקטיבה הרוחנית-דתית אך אני בספק אם יהיה זה טוב מוחלט אלה שלבים מורכבים יותר של תודעה אנושית שתתמודד עם מערכות רעיונות כפי שהיה בעבר. הקבלה שהאנושות היא ישות מתהווה ומתפתחת חשובה והיא מאירה על סוגיות רבות. כי השוק החופשי שאנו דנים בו אינו פתרון (טוב מוחלט) אלה שלב בו עברה האנושות שימשיך וילווה אותנו אל העתיד כמו שרעינות דתיים של אל אחד ופאגניות ממשיכים להיות פעילים בחברה האנושית.

    Reply ↓
11. גד 30 במאי 2010 at 7:18 PM

    שלום טל. לדעתי לא ניתן לקצר תהליכים – כלומר להצהיר שכעת אנו רוצים ליברליזם ואנרכיה – זהו מתכון לתוהו ובוהו. זו שאיפה עתידית, עדינה ומדויקת ולא ניתן להכליל אותה. כדי להגיע אליה יש עוד הרבה שלבים בדרך. אולי זו הסיבה שגדולי הדור לא רצו שזה יתפרסם, כדי לא ל"שטח" את דברי הרב. צריך גם להזהר לא לקחת כל דבר שהוא כותב ולהפוך אותו למטרה בלעדית אלא לראות את דבריו בהקשר של כל תורתו. ולכן, כל עוד לא למדת הרבה מתורתו, המסקנות שלך יהיו כמעט בהכרח לא מדויקות במקרה הטוב, ומעוותות במקרה הרע. יש הרבה סתירות בדברי הרב וצריך עבודה מייגעת כדי ליישב אותן בצורה נכונה, או בשפתו "אחדות הניגודים" (ראה אורות הקודש).
    אגב, אותו הדבר עם עניין הצמחונות – אתה יכול לראות את הדיונים בעניין בעלוני פרשת השבוע האחרונה. כלומר הרב לא מתכוון שכעת הדבר הרצוי זה להיות צמחוני כדרך לרבים, אלא זו שאיפה עתידית.

    Reply ↓
12. טל ירון Post author31 במאי 2010 at 1:10 PM

    שחל, נרי וגד,

    תשובות מרתקות ושיח עוד יותר מרתק. לצערי עלי לדחות את התשובות עד מחר, בגלל חיוב בפרנסה. אשתדל להצטרף לשיח מחר.

    כל טוב,
    טל

    Reply ↓
13. טל ירון Post author1 ביוני 2010 at 9:19 PM

    שלום שחל, נרי וגד.

    מתנצל על העיכוב בתשובה. ענייני יום האתמול לא הניחו לי לעסוק ברגיעה בנושא החשוב שהעלנו.

    שחל וגד,

    אכן ציטוטים חשובים הבאת. מתוכם אני לומד, גם את מה שגד אומר. כלומר יש שלבים ויש נדבכים חשובים. תפקיד התורה הוא לזכך את נפש האדם, להעצים את מידותיו. להכין את נפשו לקלוט את האור האלוקי (האמת, בתרגום לליברליות?). כאן חשוב לזכור לדעתי, שהרב קוק מדבר על חיפוש פנימי של הקב"ה, ולא דרך ההלכה. ההלכה משמרת את רוח האדם, ומעשיה חשובים, אך עיקר חיפוש אור עליון מתבצע דרך ההתחברות השכלית. ראו על כך קובץ א' פיסקא צ"א.

    באמצעות תיקון המידות הפנימיות, חיזוק הלאומיות (האחדות הלאומית) והחקירה הליבראלית, נוכל להגיע ביום מן הימים לחברה מוסרית שאין בה צורך בשליט, כי אם המוסר שמקורו בקב"ה, הוא שישלוט בחברה הישראלית. חברה זאת תהיה אנרכיה (ללא שליט אנושי). האם כך גם אתם רואים זאת? או שמה אתם מפרשים אחרת.

    נרי,
    אכן נראה שהשיטה ההגליינית מטיחה אידאות זו בזאת, עד שנוצרת הסינטזה. אני מכיר את הרעיונות הכללים של הגל, אך אינני מבין כיצד נוצר הסינטזה.

    הגישה שאני מכיר יותר, היא הגישה הפרספקטיביסטית. על פי גישה זאת, אנו רואים רק חלק מהאמת, בעוד אדם אחר רואה חלק אחר. באמצעות השיח בין הזרמים, האדם הנבון, יכול להבין שהוא רואה חלקים שונים של המציאות, וכך לחברם לידי אידאה כוללת, המתארת את כל חלקי המציאות ששני הזרמים ראו עד כה. כך נוצר "הסינטזה" שהגל מדבר עליה.
    האם יש לך הבנה נוספת/אחרת על דרך יצירת הסינטזה?

    אני חושב שזה יעזור לנו להבין כיצד ניתן לחבר בין הקודש, ללאומיות ולליבראליות.

    Reply ↓
14. שחל שפירא 2 ביוני 2010 at 8:50 AM

    נרי היקר,

    האלמנט ההתפתחותי המאחד את ה"אלוהי" עם ה"אנושי" מתבטא, באופן המובהק ביותר, לאורך כל ההסטוריה במגמת העולם כולו ובמיוחד נראה הדבר בישראל. בכך עוסק עיקר מאמרו היסודי של הרב הנקרא "למהלך האידאות בישראל" (נשלח ברגעים אלה באימייל אליך, לגד ולטל).
    אתה כותב שאתה בספק אם התהליך יוביל באמת לטוב מוחלט, כיוון שלדעתך "אלה שלבים מורכבים יותר של תודעה אנושית שתתמודד עם מערכות רעיונות כפי שהיה בעבר. הקבלה שהאנושות היא ישות מתהווה ומתפתחת חשובה והיא מאירה על סוגיות רבות. כי השוק החופשי שאנו דנים בו אינו פתרון (טוב מוחלט) אלא שלב בו עברה האנושות שימשיך וילווה אותנו אל העתיד כמו שרעינות דתיים של אל אחד ופאגניות ממשיכים להיות פעילים בחברה האנושית."
    מדבריך אני מבין כי תפיסתך לגבי מהות הקב"ה, כפי שמתייחסת אליו אמונת ישראל, היא שהוא כח אחד שפועל על האדם או על ההוויה האנושית מחוץ לה. זו תפיסה אחת שהיא היותר רווחת בעם ישראל ובעולם לגבי אלוהים.
    אך התפיסה הפנימית והמהותית שהולכת ותופס לה מקום לא רק בקרב נושאי הדגל של פנימיות אמונת ישראל במשך הדורות, אלא לאט לאט גם בקרב ההמון, הישראלי והכללי, היא שאלוהים (או כל כינוי אחר שבו מכנים האנשים את האינסוף הבלתי נתפס) הוא הכח הפנימי המהווה הכל ומחיה הכל ומקדם את ההוויה מתוכה לתעודתה האחדותית השלמה – הנשמה של נשמת המציאות.
    לכפירה, לאנרכיזם, לליברליות קיים תפקיד של שבירת כל המיתוסים האחרים הקיימים בעולם לגבי מושג האלוהות עד להגעה לאחדות השלמה החופשית שתתקבל ככל הנראה מהסינתיזה בין הליברליות והאמונה. זו, להבנתי, פעולת ה"קודש העליון" המוזכרת בסוף הציטוט בתגובתי הקודמת.
    התהליך מתואר במאמר (שגם הוא יסודי) של הרב הנקרא "יסורים ממרקים" (שצורף גם הוא לאימייל שנשלח עתה).

    טל,

    מצד אחד נוכל למצוא לכאורה חיזוק לדבריך בדברי הרב בקובץ א פסקה עד:
    "כשהשכל מאיר במלא אורו, אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חקים ומשפטים. הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתישרים מעצמם. החקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חקים ומשפטים מצווים, כי אם בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל חזקה עליהם. הטוב והרע, וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע, שלא יוסיף ולא יגרע, כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות ושיקוע של החושים, לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע."
    אך כמובן שיחד עם זאת, עלינו להביט בפכחות ובענווה על העולם ולהבין שאנחנו רחוקים מאוד בהווייתנו מתיקון החטא הקדמוני וממצב ש"השכל מאיר במלא אורו".
    לכן, ההלכה בחיים מבטאת עבורנו את המוסר העליון שמקורו בקב"ה והיא הכרחית לבניית חברה מתוקנת הבונה בתוכה את השכל הישר בענווה וביראת שמים (במובן העליון של הביטוי). ליחס בין ההבנה שלנו מול הרצון האלוהי הפנימי העליון מתייחס הרב, בין השאר, בקובץ ו פסקה סו:
    "התכלית הכללית ששלל הרמב"ם מהבריאה, והעמידה על הרצון, אחרי שהתכלית הפרטית של כל דבר ביחושו לחבירו, הוא יסוד החכמה הטבעית שנתנה לאדם, הטבע לא יעשה דבר לבטלה, הוא גם כן מוסכם, וההנחה של חפישת טעמי מצוות בדרך כללי, והפרטים אל הרצון הם מונחים – מגיעים הם זה בזה. שיגוב נורא הוא הרצון האלהי, מה שלמעלה מכל דעה ושכל, וקל וחומר מכל שכל אנושי, אבל כיון שאנו רואים שהטבע, עם כל עזוזו וכל העלם כללותו, פותח הוא לפנינו את פרטיו, כמה שנחדור אליו עד גבול ידוע, ואחרי שאנו מוצאים בקרבנו תפקידים שכליים מצורפים אל התורה, בעיון ובמעשה, יכולים אנו לגזור שהננו יכולים למצא טעמי תורה ומצוות. ועם זה נדע, שסוף כל סוף נעוץ הכל בכללות הרצון הנשגב מכל טעם, והפרטים חיים הם מאותו הקישור העליון שלמעלה מכל דעה, ואין לדעתנו בו מבוא לפי השכל האנושי, ומכל מקום הם מקושרים בשכלנו וביסוד טעמיו, והם דומים לתכלית הכללית של ההויה, שפרטיה בצירופם מעידים על החכמה הכללית הבלתי מושגת. והטבע עומד בזה בצורה נגדית אל התורה, מגולים הם הכללים בתורה ונעלמים הפרטים, ובטבע מגולים הפרטים ונעלם הכללות, המגמה ההוייתית. ובודאי לתעלומה עליונה זו, יש גם כן קשר למה שבתוכיותה עם קשר התורה, מצד סבה פנימית, פועלת ומציירת, ובזה ההלכות אינן בטלות לעולם."
    אור נוסף שופך הרב על משמעות ההוראה שבתורה וחיוב קיום ההלכה כחלק מגילוי החיים השלמים בקובץ א פסקה תתמג:
    "כל מה שהוא ראוי להעשות, כבר הוא טבוע במהות השכל וההויה הרוחנית המקושרת עם כל יסוד המציאות. וכיון שנעשה להיפך ממה שראוי להעשות, הרי הדבר מהרס את היקום, כמו מי שמתנהג בסידור גופו באופן המנגד לתנאי החיים שלו. אמנם אם אין הגילוי של ההשתלשלות מגיע לרשימה נפשית, אין ההרס פועל. התורה כולה היא המסקנא האחרונה של התוצאה של האורה האלהית, ההולכת וזורמת בעולמים, ומגיעה עד חידור התוכי של החיים. ישראל נזדככו כל כך, עד כדי הרגשה זו של אי האפשרות של היפוך הסידור העליון, המקיף והחודר. האבות הוטבעו כבר בזה במעלת רוחם, ובניהם נזדככו בכור הברזל, עד שבאו בתעלומה פנימית לידי מדה זו. והידיעה הפנימית היא הידיעה המרגשת שבזמן שהיא כבר באה לבגרותה, מוכרחים הם תנאי החיים ללכת על פיה, ואם לא יהיה מדריך עליון להוציא אל הפועל את גילויי החיים בהנהגה לפי הידיעה הפנימית, אז העולם מתמוטט וצרת החיים גדולה. וההארה באה, אור ד' נגלה על הר סיני, למשה הראה אוצר טובו וסוד הדר זיוו, להורות תורה, מורשה קהלת יעקב, לבסם עולם ומלואו. לפי זה כל חסיד, כל דורש מוסר וצדק, כיון שהגיעה דעתו לגלות רז מוסרי, הרי העולם כולו תובע את תפקיד מלוי החובה המגולה. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. על כן אינם מצווים, ואין מהלך הטבע פועל על ידם ביחס להדרכתם התורית. זהו רז מיוחד לישראל. "
    וראה עוד בקובץ ב פסקה נט ובקובץ ז פסקה פא ועוד …

    Reply ↓
15. אלעד הן 2 ביוני 2010 at 11:38 AM

    טל,
    זכות הקניין שאתה רואה אותה טבעית ("הוא יכול לעשות ברכושו, כרצונו, ואין איש יכול לקחת את רכושו, אלא אם נהג באלימות") מניחה שלרכוש אין היסטוריה (או "לכסף אין ריח") ואם להידרש לאמירה קולעת בשפת לעז "finders keepers", או בייתר בוטות "מה שהצלחת לנכס שלך באופן טבעי". אני חושב שההנחה מתחת למיסוי פרוגרסיבי היא שאת ההון מפיקים באמצעות ניצול עבודתם של אחרים, ולכן זו אך דרישה מינימלית ממי שמרוויח יותר על חשבון אחרים לשלם יותר מסים לרווחת הכלל.
    זה תיאור פשטני כמובן. במציאות יש מאבק כוחות על העניין הזה. אני הייתי מבטל את צורת צבירת ההון הקיימת היום, אך אני מוכן להתפשר, באופן זמני לפחות, על מיסוי פרוגרסיבי.

    Reply ↓
16. טל ירון Post author2 ביוני 2010 at 12:34 PM

    תשובה לשחל ולאלעד:

    שחל ידידי,
    דברים מצויינים הבאת. אמרת אמירה שאני מסכים איתה:
    
    …כמובן שיחד עם זאת, עלינו להביט בפכחות ובענווה על העולם ולהבין שאנחנו רחוקים מאוד בהווייתנו מתיקון החטא הקדמוני וממצב ש"השכל מאיר במלא אורו".
    
    וברור מתוך דברי הרב קוק בקובץ ו פסקה סו, שרשמת לעיל, כי הלכה לא תבטל.

    אך על הדרך יש לי מחלוקת. אומנם לעולם לא תהיה לנו את ידיעת הדבר כשלעצמו (בשפתו של קאנט). אבל באמצעות שכלנו אנו יכולים להבין דברים הולכים ועמוקים, הולכים וכללים יותר ויותר. ככל שמתקדם המדע, והחקירה האנושית המשותפת, כך אנו רואים יותר ומבינים יותר. וכך אונ יכולים לנהוג יותר על פי טעמי המצוות, ופחות על פי ההלכה. ככל שאנו מבינים יותר, אנו עושים את המצוות מתוך חיבור שלם ומלא, וכך אור זיוו של הקב"ה זורח עלינו יותר.

    אסביר בדוגמא:
    אני פוגש אנשים דתיים רבים, ושמנו לב כולנו שיש בעיה עם שולחן השבת. לשוחן השבת יש מסורת או מראה רצוי. ורוב האנשים שפגשתי, כולל תלמידי ישיבות אברכים ורבנים, מתקשים מאד למלא את התמונה האידאלית של שולחן השבת. יש הרבה מתח סביב שולחן השבת. המון מחלוקות שנחבאות במהלך השבוע, נפגשות במלוא עוצמתן בשולחן השבת.

    גם אני הרגשתי זאת. מאד סבלנו בשולחן השבת. ולכן מה שעשינו בצורה מודעת, היא לוותר לגמרי על שולחן השבת, והחלטנו להתחיל לבחון מחדש את שולחן השבת. כך גילינו שאנו מעדיפים להכין את השבת ביום שישי בבוקר, והחל מ-12 כבר ללכת לעסוק בפעילות פנאי. כך אנו מקבלים את השבת בניחותא ובכיף. גילינו כי את שירי השבת אנו מעדיפים לשיר בסלון, ולא על שולחן האוכל. אנו חוקרים ומגלים מה מעניין את יושבי השולחן. נתנו לבנות ליזום את שולחן השבת. אנו הולכים ומבררים את שולחן השבת, וכך הפגישה בשבת הופכת לאט לאט ליותר ויותר אור. כיום יש לנו שבת מעולה, שבסיומה אנו מרגישים שיש לנו כוחות גדולים להתחיל את השבוע בעוצמה. עדיין יש לנו עבודה, אך אני יודע שמה שאנו עושים נותן לנו הרבה כוח, ואנו מאד מחוברים לשבת, למרות שאיננו פועלים על פי ההלכה.

    למה ההלכה דומה? למישהו שמקבל מתכון חלקי להכנת עוגה. ולא תמיד נפשו מתאימה לאפיית עוגה. הוא אינו יודע מתי לערבב והיכן לערבב, וכיצד בדיוק להמיס את הסוכר. וכל יוצא שהוא מכין עוגה לא טעימה או לא טובה. בעוד מישהו אחר, הולך ולמוד לבד כיצד מכינים עוגה. הוא חוקר ומתנסה, עד שהוא יודע בדיוק מה ההפשעה של כל רכיב, ואז הוא יכול להפוך לאמן אפיית עוגות, והוא מוציע מעדנות אלוהיים תחת ידיו. כך ההבדל בין ההלכה לבין אדם המעז לחקור את טעמי המצוות.

    ברור שאו רוצים לאכול עוגות, ולכן עלינו לנהוג על פי ההלכה. אך אם אנו רוצים שמהעוגות ינבע זיו אלוקי, עלינו לחקור את טעמי רכיבי העוגות ומהלכן, עד שנדע להיות מחוברים לזיו האלוקי. וגם אם לא נדע לעולם בדיוק הכל, עדיין ככל שנחקור יותר, כך יהיו העוגות טובות יותר ומשופעות כל טוב יותר.

    מה דעתך? האם תחלוק או תוסיף?

    אלעד,

    קצת רקע על זכות הקניין, ומשנתו של ג'ון לוק, ממנה אני שואב את רעיונותיי.
    ג'ון לוק מתחיל את משנתו במצב היפוטטי, בו יש יותר שטח מאשר דרוש לבני האדם למחיה. ולכן במצב הזה, אין תחרות בין בני האדם, וכל אחד מחזיק את השטח הדרוש לו לקיומו. ואדם מחזיק בשטח כל עוד הוא מנצלו ומעבדו. זה לא בדיוק finders keepers אלא, מי שמשתמש מחזיק.

    אבל מרגע שהקרקע מנוצלת עד תומה, יש צורך לדאוג לכך שלא יהיו מלחמות על הקרקע. במקרה כזה, יש צורך להקים מדינה שבה יהיה שופט, שישמור שאף אחד לא יחמוד את רכוש אחיו. לכל אדם יש זכות על רכושו.

    ולעניין ההצדקה או אי ההצדקה של מיסוי פרוגרסיבי:

    כתבת:
    "את ההון מפיקים באמצעות ניצול עבודתם של אחרים"

    אני מוצא כי הסכם העסקה-עבודה בין מעסיק לעובד מתבסס על סחר חליפין הוגן. הם עורכים בינהם משא ומתן על המחיר שישלם המעסיק עבור עבודתו של העובד. ההסכם נעשה מרצון, ולכן הוא אינו ניצול.

    נכון ציינת שיש כאן מאבק כוחות (או יותר נכון מאבק של הצע וביקוש). ככל שיש יותר הצע עובדים ופחות נדרשת עבודותו של העובד הספציפי, כך יכול לשלם המעביד פחות (עד לשלב שלעובד לא יהיה כדאי לעבוד). ככל שיש יותר צורך בעובדים, וככל שהעבודה דורשת מומחיות, כך יעלה השכר.

    אני אסכים עם בעלי הדעה הסוציאל-דמוקרטית שכאשרים ניגשים למשא ומתן, יש יתרון למעביד. הוא מאורגן (המפעל הוא סוג של אירגון שהמעסיק מנהל). יש לו בד"כ יותר כוח מיקוח. ומרגע שהעובד נמצא אצלו, הוא יכול להפעיל בקלות יותר אמצעים להפיק מקסימום תפוקה, במינמום תשלום. רק במיקרים קיצוניים, יש למועסק יתרון על המעסיק (במקצועות הדורשים התמחות גבוהה מאד הדרושה מאד למעסיק). לכן על פי רוב נראה את המעסיק מרוויח יותר מהמועסק.

    הדרך לפתור את זה היא על ידי שיפור תנאי מאזן הכוחות. אם העובדים יתאגדו, הם יכולים לדרוש יותר מהמעסיק. במיוחד הדבר נכון, אם כל פועלי המדינה מאוגדים, והם יכולים לדרוש מהמעסיק סכום גבוה. (גם כאן המגבלה היא התועלת למעסיק) אם הם ידרשו יותר מידי, למעסיק יהיה עדיף להעביר את המפעל שלו לסין.

    ואני אכן בעד משחקי כוחות ואירגונים שמחזקים את העובדים. ובתנאי, שלכולם ברור שזה האינטרס של כולם שהמפעל יצליח. החשוב הוא שבאמצעות איזון כוחות נכון, יווצר מפעל יעיל מאד, הנושא רווחים טובים הן למעסיק והן למועסק.

    מיסים פרוגרסיבים:
    צריך לזכור שזאת החלטה שמבחינות רבות אינה מוסרית. במיסים פרוגרסיבים לוקחים אחוז גדול יותר מההכנסות של מיעוט. זאת סוג של דיקטטורה של הרוב. זאת הפעלת אלימות של המדינה כלפי מיעוט.

    לכן, אני מעדיף לארגן עובדים כך שיהיה להם יתרון במאזן הכוחות ווהם יזכו בנתח גדול יותר מההכנסות, וכך שתיווצר הסכמה מתוך רצון לבין כלל התושבים להקים קרנות למען הנזקקים והחלשים. את השיוויון בהכנסות אינני יוצר באמצעות הממשלה, שהיא בעצם מוסד כפייה, אלא באמצעות אירגוני עובדים דמוקרטיים, המגיעים במשא ומתן לתנאים בהם כולם מרוויחים שווה.

    אני גם שם דגש יותר על העבודה המוסרית של האדם, ופחות על כפיה של המדינה על הפרט. כאשר אדם פועל מתוך מוסר פנימי, הוא הרבה יותר מאושר ויותר תורם, מאשר אילו פעל בכפיה (בין אם זה המעסיק או המועסק).

    Reply ↓
17. שחל שפירא 2 ביוני 2010 at 4:24 PM

    שלום טל,

    לשאלתך – לא אחלוק ולא אוסיף, אלא על פי הקו המשותף – אנסה לברר:
    אמשיך עם הדוגמא שלך ואשאל מהי תכלית הבירור? האם המטרה שלי היא להגיע ל"שולחן שבת שכיף לי בו", או שיש לעם ישראל כולו מטרה משותפת להגיע לשולחן שבת מבורר, כזה שמבטא באופן משפחתי את השבת הקולקטיבית.
    להבנתי, לפי הרב קוק, שכלנו הפרטי (או המשפחתי, או הסקטוריאלי, או הלאומי העכשווי, …) רחוק מלהבין את מהות השבת ואת ביטוי המהות הזאת באופן מלא גם ב"שולחן השבת".
    כאן מגיע מקום ההלכה והשאלה של האדם מול עצמו: האם הוא מעל ההלכה ועושה בה כחפצו, או שהיא מעין מראה לבדוק את היכולת שלו להיות חלק מהצוות (מכאן המילה 'מצוה'), לא רק בתפיסה הרוחנית אלא גם בביטוי המעשי שלה.
    כאן המקום אולי לשאול מהי ה'שבת'? מה מקום השבת בהויה הלאומית שלנו?

    בברכה ובתקווה,

    שחל

    Reply ↓
18. אלעד הן 3 ביוני 2010 at 10:26 AM

    הי טל,
    בסה"כ חזרת על הטיעון שעליו אני מבקר אותך.
    לגבי לוק – כדבריך, המצב היפוטתי לחלוטין. הוא מלמד יותר על מנגנוני ההצדקות של הבורגנות המוקדמת מאשר על המציאות. במציאות ההיסטוריה היא היסטוריה של ניכוס ע"י מעטים, וכעת השאלה היא מה ניתן לעשות במציאות בה למעטים כוח ושליטה על הרבים.

    לקרוא למציאות שוק העבודה סחר חליפין הוגן נראה לי מגוחך. יתרון הכוח הבסיסי של המעסיקים (ויש להסתכל על העניין גם בצורה קיבוצית: מעסיקים מול מועסקים, ולא רק מעסיק מול מועסק) גדול כל כך שאין סיכוי לסחר חליפין הוגן. אני מעדיף את המושג של מרקס של ניצול: כלומר – העיקרון המנחה של המעסיק הוא לשלם חלק כמה שיותר קטן מהערך שהוא מפיק מעבודתו של העובד – לעובד.

    בקשר למיסוי פרוגרסיבי, מלבד אי ההסכמה המוחלטת שלי עם הטענה שמדובר בדבר לא מוסרי (שוב, לטענתך גזילת הערך העודף מעבודת העובד היא מוסרית אך ניסיון לאזן לאחר מעשה את המציאות הלא שוויונית אינו מוסרי) הרי שהדבר מגיע לאבסורד מול תמיכתך בהתאגדותם של עובדים כדי לשפר את איזון הכוחות בין מעסיקים למועסקים: הרי זה בידיוק הדבר שהוליד את המיסוי הפרוגרסיבי: התאגדותם של עובדים במפלגות פוליטיות שקידמו – במאבק מול מייצגי האינטרסים של ההון – את המיסוי הפרוגרסיבי. לא פלא שבעשרים וחמש השנים האחרונות, עם העלמות הפוליטיקה הסוציאל דמוקרטית מישראל ירד לו מס החברות מ-46% ב-86 ועד ל26% היום.

    לגבי טענת ה"הסכמה", הרי גם אותה אתה מביא לאבסורד. העובד "מסכים", למשל, להיות עובד קבלן. מול מציאות של אי עבודה הדבר הוא רציונלי וסביר, אבל "הסכמה"? זה כמו לומר שקורבן אונס "מסכימה" כדי להגן על חייה, מול איום האקדח. אני יכול לטעון בהרבה יותר צדק (משום שכאן ניצבת ברירה אמיתית) כי הקפיטליסט מסכים לפעול בתוך חברה שיש בה חוק ולכן הוא אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, ועליו, בין השאר, לשלם מיסים מהרכוש שהוא ניכס מעבודתם של אחרים.

    לבסוף האיום בבריחה לסין הוא מגוחך כי ברי שכל מי שיכול כבר ברח לשם, כתוצאה ממדיניות הזנחה מכוונת של התעשייה הישראלית, הפרטה (כור של ההסתדרות לא תלך לסין) ומדיניות סחר לא אחראית. בכל מקרה ישראל לעולם לא תתחרה בתנאי ההעסקה של סין (כלומר, אני מקווה. יש בהחלט אנשים ששואפים לשם). הדרך לקיים תעשייה ישראלית היא מדיניות ממשלתית שתעודד אותה ולא תחרות לתחתית עם העולם השלישי. לבסוף, התחומים בהם הדיון האמיתי הוא על תחתית השכר, השירותים, הניקיון, עובדי השירות, כל מקבלי שכר המינימום היום בישראל לא ניתנים להעברה לסין.

    Reply ↓
19. טל ירון Post author4 ביוני 2010 at 7:55 AM

    שחל בוקר טוב (אלעד, גם בוקר טוב, תושבה בהמשך)

    שמח למילה "ברור". יש בה משמעות נהדרת. מאמצה בחום.

    תכלית כל הדברים שאנו עושים היא הגאולה. בעיני הגאולה היא מה שכתוב בתורה. "לא ישא גוי אל גוי חרב…", "לא יהיה בך עקר ועקרה…", שיגשוג, פריחה, חיים ארוכים ומלאים, גם לנו וגם לצאצאינו. זאת הבטחת התורה לעם השומר את מצוות וחוקי הקב"ה (או הנוהג על פי האמת, לאתאיסטים שבינינו).

    כל השאר נגזר ממטרה זאת.
    אחד הדברים שאני חושב שיקדמו את המטרה הזאת, היא מציאת דרכים לשגשוג אישי, ושגשוג קהילתי. ומצאו אחרים כי מנוחה נכונה בשבת, מאפשרת לאדם לצמוח ולגדול ולהתגבר, וגם הקהילה המקומית יכולה כך לצמוח ולהתגבר. יש צורך למצוא את האיזון הנכון, כדי שתצמח המנוחה הנכונה וההתחזקות הנכונה.

    מהי מנוחה נכונה, זאת כבר שאלה מעניינת בפני עצמה, אך לא על כך אנו דנים. אנו דנים על מציאת הדרך הזאת.

    ההלכה התוותה לנו כללים לדרך בה יש לקיים את השבת. אך אם אדם מוצא עצמו תשוש בסוף השבת, או מתוח מאד (ויש הרבה מתח סביב שולחן שבת), אז אנו יודעים שמשהו לא נעשה כן כשורה. צריך לחפש דרך אחרת. לכן אני חוקר את השבת שלי.

    וכאן אנו נכנסים לנקודה שנראה לי שיש בינינו אי-התאמה. אני מבין מדבריך שאתה רואה בדברי הרב-קוק, עדות לכך שהשכל מוגבל ולכן לעולם לא נוכל לרדת לחקר האמת. אני רואה בדברי הרב קוק ראיה לכך, שהנפש השיכלית, החוקרת, יש יכולת לעלות ולהתקרב עד מאד לעולמות עליונים. ומשם היא יכולה להוריד את השפע. אני מפרש זאת, כיכולת לחקור את האמת בצורה רחבה מאד ועמוקה מאד.
    ניתן לראות כיצד המדע הולך וחושף בפנינו רבדים עמוקים מאד של חוקי העולם (שהמאמינים שבינינו יגידו כי הם חוקי השם). המדע כיום מגיע לפסיכולוגיה, ובקרוב גם יגיע לסוציולוגיה (כיום הסוציולוגיה עדיין לא עומדת בסטנדרטים מדעיים תקינים). וכאשר תתפתח התורה הפסיכולוגית והסוציולוגית (התפתחות המדעים אצל הרב קוק), נבין גם את החוקים החברתיים שאותם מורה התורה. וכך נוכל להבין מתוכנו את החוקים האלוקיים (חוקי הטבע והחברה, על פי האתאיסטים שבינינו).

    ולכן אני מוצא שהמחקר המדעי והמחקר הפילוסופי המבוסס על המדע, יש בכוחם להביא את הגאולה. כדי להצליח בכך, אגב אנו נדרשים לכל התכונות שהתורה מכוונת אותנו אליהן: ענווה, יראת השם, אהבת אדם.

    אשמח להמשך ברורנו המשותף 🙂

    Reply ↓
20. טל ירון Post author4 ביוני 2010 at 8:17 AM

    הי אלעד,

    אינני חושב שאנו עד כדי כך חלוקים. שנינו מסכימים לתוצאה הסופית. בעלי ההון מרוויחים והרוויחו רבות בעוד הפועלים היו עניים מאד.

    אלא שתפיסת העולם שלנו הפוכה, ולכן אנו מתארים את אותה תופעה בסמנטיקה שונה.
    אם אני מבין נכון, הרעיונות מהן אתה בונה את תפיסת עולמך, בנויים על מאבק כוחות. על מלחמת מעמדות. על אלימות, כבושה או לא כבושה.

    הרעיונות מהם אני ניזון מדברים על שיתוף, על אהבה, על כבוד, על בנייה משותפת ועל משחקים שאינם משחקי סכום אפס, אלא על רווחים משותפים.

    אין לי ספק שבמאה ה-19 וה-20, הדרך היחידה של הסוציאליזם והסוציאל-דמוקרטיה להצליח, הלכו בשיטת המאבק. זה נבע מכך שהיה צריך לגייס המונים דרך תקשורת ההמונים. התקשורת הזאת, זקוקה לדם כדי לשדר. סתם דיונים, לא מעניינים אותה ואת צופיה. יתרה מכך, רגש השנאה נמצא ברבדים הנמוכים ביותר של המוח האנושי. קל יותר לגייס אותו, מאשר כל רגש אחר. על ידי צביעת העולם בצעי שחור ולבן, ועל ידי יצירת סמנטיקה של מלחמה, ניתן לגייס במצב הזה, הרבה יותר אנשים.

    איזון הכוחות ושימור הכוחות, אכן נעשה באמצעות מפלגות פועלים. כך יכלו הפועלים להבטיח שכר מינימום, ותנאים סוציאלים. אין לי מחלוקת על כך. אגב, המצב של אוליגרכיה נבחרת (מה שאנו בטעות מכנים "דמוקרטיית נציגים"), הוא מצב רצוי הן לבעלי ההון והן לאיגודי הפועלים. כך אלו ואלו יכולים לגבש שלטון ריכוזי שבו ראשי הארגונים וראשי בעלי ההון משחקים משחקי כוחות מתמשכים, על חשבון שאר הציבור. לשניהם יש אינטרסים להגדיל את הממשלה. אחד כדי לקבל יותר שרותים סוציאלים, והשני כדי "להפריט" ולזכות ברווחי ענק. (ראה על האינטרסים של בעלי ההון כאן: https://www.talyaron.com/ariel12b/2010/05/17/laissez-faire-and-the-oligarchy/)

    התוצר הסופי הוא ממשל גדול, מסואב ולא פעם מושחת. זה ממשל שעסוק במאבקי כוחות, ולא בשיתוף וחשיבה משותפת. הוא אינו מחפש את הפתרון הטוב ביותר לכל הציבור, אלא עסוק בויכוחים וכוחניות. כך נראת הכנסת שלנו, למרבה ביזיונינו. ואז אנשי הסוציאליזם שהם גם אנשי שלום על פי רוב, לא מבינים מדוע הממשלה נוהגת בכזאת אלימות. בוודאי שהיא תנהג כך. הרי כך היא נולדה, וכך היא פועלת מעצם האינטרסים שקוממו אותה ומשמרים אותה.

    במאה ה-19 וה-20 לא היתה ברירה אלא לפעול כך, בגלל אופי התקשורת ההמונית. אבל היום, במאה ה-21, אופי התקשורת השתנה. אנו עוברים לתקשורת חברתית (מה שנקרא רשתות חברתיות). וכדי שמסרים יעברו ברשת הזאת, עליהם להיות מותאמים באופן אישי לכל אדם ואדם. אדם שאוהב אלימות ווכחנות, יטה יותר לטוקבקים ופורומים אלימים. אדם שמחפש יותר שיחת רעים, יפנה לבלוגים טובים ולפורומים נעימים. יש היום הרבה יותר מקום לאנשים המחפשים דיון אינטלקטואלי. יש היום יותר מקום לנשים, שמנהלות פורומים ובלוגים מרתקים ומלאי שיחה ואהבה. העולם התקשורתי משתנה, ואיתו צומחת יותר האהבה והשיתוף, והסקרנות, וההקשבה. אומנם נכון שעדיין הרוב מעדיף כנראה מסרים אלימים, אך יש היום יותר ויותר מקום לשיח מכבד. לתרבות הדיון. מכאן יכולים לצמוח שיתופי פעולה על בסיס של הסכמה משותפת, ועל אהבה וכבוד.
    השיח הזה הוא שונה מהשיח של העידן השלישי של התקשורת (העידן של המאה ה-19 וה-20). השיח של העידן הרביעי של התקשורת, הוא שיח שיש בו מקום לחיבור, לשיתופי פעולה, לאינטמיות בקהילות גדולות. ניתן לאחד בו פועלים, מעסיקים וכל שאר באי העולם, לפעולה משותפת. אני מוצא אגב, שבשיח הזה, יש לברור האמת מקום חזק מאד ביצירת השותפות.

    אני מקווה כי השיח הזה, גם יצמיח ממשל חושב יותר, אוהב יותר, נבון יותר, המחובר טוב יותר לאמת, כפי שנגלה אותה בשיח הציבורי הרחב של מדינת ישראל ושאר עמי העולם.

    מה דעתך?

    אגב,
    לוק השתמש בתיאוריה שלו, במצב היפוטטי, כדי להסביר את תורת הצדק שלו. ברור גם לו, שמקרים כאלו נדירים למדי. זה היה רק תרגיל מחשבתי.

    Reply ↓