בשבוע האחרון נפלו אצלי שני אסימונים חשובים. הראשון קשור לראיית עולם, והשני ליחסים שבין האינטלגציה, המנהיגות והציבור.
חצי הכוס המלאה
כפי שאלו מכם שמכירים אותי יודע, אני בעל חלומות. יש לי חלום שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה שיוויונית, אנושית, הוגנת וטובה (דמוקרטיה ישירה). אי מאמין שבזכות הדמוקרטיה הזאת, ילך ויתישב הסיכסוך הערבי-יהודי. אני מאמין שאנו יכולים לפתח חברה מוסרית, טובה ומשגשגת.
אלו חלומות גדולים מבחינתי, והדרך אליהם היא ארוכה. בדרך יש לכאורה הרבה מכשולים, קשיים, אנשים שנוהגים בצורה שמחבלת ביכולת להשיג את החזון. כל אלו גורמים לתסכול רב, לכעס ולפעמים אף לשנאה. כאשר אדם חי כך במשך שנים, הוא עלול להפוך לפסימי, נרגן וכועס.
השבוע הסתבר לי משהו. התבוננות על המכשולים, וכעס עליהם הם מסוג הרעלים שאנו מטפטפים לעצמנו לוריד, והוריסים את האופטימיות וההנאה שבתהליך השינוי.
הבנתי, שכמו כל תהליך שינוי, כדי שהוא יקרה, אנו נדרשים להסתכל על ההצלחות. להתעודד ממה שכבר השגנו. לטפוח לעצמנו ולאנשים בקרבתנו, על השכם. לחגוג כל יום מחדש את ההשגים, את ההצלחות, ואת הטוב.
עדיין להסתכל קדימה, אבל מתוך ידיעה שעשינו משהו, ודברים מתקדמים. לדעת שאנו אולי לא נסיים את המלאכה, אבל יהיו כאלו שימשיכו אחרינו. "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב' י"ט). תהנה מהמסע, מהחברים שאתה פוגש, מכל הטוב.
מאז שהאסימון הזה נפל לי, ראיית החיים שלי השתנתה, ואני נהנה מן היום יום.
בקרוב אצל מי שמעוניין בכך 🙂
האינטלגנציה
מידי פעם מתייעצים בי לגבי מאבקים/מאהבים של דמוקרטיה ישירה. כאשר אני נשאל לגבי מבנה הארגון, אני בד"כ מציע להכניס לקבוצה אנשי מחקר, שינסו לברר את הדרך הטובה ביותר למימוש הצלחת המאהב/מאבק. זאת מתוך ההבנה שאלו שניחנו בתכונות מנהיגות, ונדרשים להניע את הציבור הגדול, אינם בהחלט הכי נבונים, מלומדים או יודעים כיצד להוביל את הציבור להצלחת המאהב/מאבק. לעומתם, האינטלגנציה, אמורה לעסוק בשאלות של חוכמה, תבונה וידיעה, והם אלו שאמורים לראות את הדרך בצורה הטובה ביותר (אני יודע שיש פער… אדבר עליו בהמשך).
נראה שאצלנו בארץ לא התפתחה תרבות כזאת של שיתוף בין החוקרים (אני קורא להם אינטלגנציה)למנהיגות. אינני מכיר מספיק מקומות אחרים ואינני יודע מה טיב הקשרים במקומות אחרים. הדבר בארץ נראה כך:
כלומר, ההנהגה (כחול), מובילה את הציבור למאבק/מאהב. האינטלגנציה חושבת שצריך ללכת למקום אחר, או לא בטוחה לגבי דרכה. כך יוצא שאנו כקבוצה, לא מתנהגים בשיא התבונה. כדי להשיג את מטרתונו, אנו נדרשים לכן לא פעם לרטוריקה אלימה, הפגנות כוח וכיוב'.
המקרה המיטבי, להבנתי הוא המקרה הבא:
זה המצב בו האינטלגנציה גיבשה דרך מספיק ברורה לגבי פתרון הבעיה. היא מקיימת קשרים עם ההנהגה. משפיעה ומושפעת מהציבור, ובאופן כללי מעצבת במידה מספקת את התודעה הציבורית. במקרה הזה, אם האינטלגנציה גם מחוברת למציאות, בצורה טובה, אנו כציבור יכולים לנוע ביתר תבונה.
אך בכוונה סימנתי כוכבית. הכוכבית אומרת שצריכה להיווצר התיצבות פרדיגמתית.
התיצבות פרדיגמתית מתרחשת בשתי מיקרים. במקרה הראשון הוא שהפוליטיזציה של הקבוצה גברה על המחקריות. זהו מקרה שלילי, שעלו להוביל להיווצרות קונספציה שגויה, ולהוביל את הציבור לסכנה. מצב כזה נוצר כאשר אין מקום לחופש הביטוי, יש מלחמות אגו, ואי מוכנות לחקור באמת ובתמים.
האפשרות החיובית נגרמת כאשר, האינטלגנציה עסוקה במחקר, תיאורתי ואימפרי טוב עד כמה שניתן. ואז נוצרת הסכמה רחבה לגבי הדרכים שבהם יש לפתור את הקונפליקיטים ובהן יש להוביל את הציבור. במקרה הזה, אכן תיווצר הדרך הנהירה שתאפשר לציבור ולמנהיגיםלבור להם דרך יעילה את התנועה ליעד הרצוי.
פרדיגמה מחקרית טובה שתהיה לנו 🙂
ראשית כל, מרק, אני חושש שאתה מבין לא נכון – אני לא מנסה לטעון כאן שדיקטטורה זה טוב ודמוקרטיה זה רע. אין לנו בעניין הזה שום וויכוח. ברור? שום דבר לא ישמח את ליבי השמאלני יותר מנפילתן של כל הדיקטטורות בעולם. אני בטוח כמוך שהדבר ישפר את העולם באופן משמעותי, אלא שאני לא בטוח שזה מספיק כדי להביא שלום עולמי.
ליתר בטחון, אני אוסיף להבא קצת סופרלטיבים.
שיהיה ברור – בעיני, טובה אתונה אימפריאלית, כובשת, ומופרעת, מספארטה שמשמידה ומשעבדת בלי סנטימנטים ובאופן אוטומטי. קראת תוקידידס? אין שום ספק בעיני שהספרטנים היו גרועים יותר. אבל הם לא ניסו לכבוש את כל העולם. אתונה כן. והיתה לזה סיבה.
לעניין:
1. אני לא יודע מה זה שמאל קלאסי, אבל אני נגד הוצאות להורג, ובעיקר אני נגד חיסול המתונים. אחרי שחיסלנו וכלאנו והגלנו את המתונים, אנחנו מתפלאים כל כך שנשארו רק טרוריסטים בצד השני. לא טוב.
2. בעשרים השנים האחרונות רוסיה השתתפה בשתי מלחמות נקמה מלוכלכות ומגעילות. היה קטן עליהם. לפני כן הם אכלו אותה מול צ'צניה ולפני כן הם השמידו שני מליון אפגאנים. זה הרבה פחות מלחמות ממדינות מערביות, אבל הרבה יותר הרס והרג. בו בזמן הם עסוקים בפרובוקציות (משחקי ריגול, הרעלות בחו"ל), במשחקי כח, ובדיכוי פנימי. נראה לי מתאים לתיאוריה. סין? בכמה מלחמות השתתפה סין לאחרונה? הם עסוקים מדי בתמיכה בכל מיני משטרי רשע מסביב (בורמה, צפון קוריאה) ובדיכוי בטיבט. אבל מלחמה? הטאליבן נלחמו גם נלחמו, ברוסים ואחר כך במלחמת אזרחים. להזכירך, כשהתפרקה האימפריה הסובייטית היו כל מיני מלחמות מסביב. יגוסלביה (דמוקרטיות, לפחות באופן יחסי), ארמניה נגד אזביג'אן (דמוקרטיות), ועוד כמה. דווקא הדיקטטורות (המגעילות) של מרכז אסיה נשארו בשקט. נכון, דיקטטורות רוצחות את הציבור שלהן במקום לצאת למלחמות – זו בדיוק הנקודה שלי.
3. אתה מציין דיקטטורה אחת שיצאה למלחמת עולם – והיא דווקא מתאימה לתיאוריה. היטלר נע מפרובוקציה לפרובוקציה מתוך הנחה שהוא לא יצטרך להלחם בכלל. הצבא הגרמני היה מוכן להפיכה צבאית כדי לקדם את סכנתה של מלחמה ממש. אבל הצליח לו יותר מדי, לנבלה (עד אוגוסט 1939). דווקא שני השותפים הפאשיסטיים שלו, מוסוליני ופרנקו, היו מאוד נגד מלחמת עולם. מוסוליני נפל בפח אחרי ההצלחות הגדולות של בעלת הברית המפוקפקת שלו, פרנקו לא נפל בפח. והיו עוד כמה דיקטטורים חשוכים בתקופה הזו, ע"ע פורטוגל, למשל. מה שכן, ההתנהגות של הדמוקרטיות המערביות בתקופה הזו מתארת מצב שבו האידאולוגיה הפציפיסטית עוברת את הגבול (הבריא). זו, אם כבר, אנומליה מבחינת התיאוריה שלי. ואם אתה מחפש דיקטטורה שלא מתאימה למודל שלי אז דווקא יפן היא דוגמא מתאימה יותר. היא לא מתאימה לתיאוריה שלי בכלל משום בחינה.
4. לפני המאה ה-19, אין גבולות בין-לאומיים יציבים וברורים. אחרי המאה ה-19, יש. ושמירה על הסדר הפך להיות ערך שהדמוקרטיות המערביות שומרות עליו מכל משמר. אולי יותר מדי, לטעמי (לא הייתי מתנגד לצייר מחדש את מפת המזה"ת באופן יותר הגיוני. למשל, מקים כורדיסטאן).
מרק,
לא יעזור – אתה פשוט טועה בעובדות.
המלחמה בעזה התחילה כי ישראל הפרה את הפסקת האש עם החמאס שקויימה ע"י שני הצדדים במשך יותר מחצי שנה.
ישראל היא זו שהחליטה להגיב כפי שהגיבה לחטיפה – כלומר היא החליטה לצאת לפעולה בסדר גודל של מלחמה. לא הייתה שום חובה לעשות את זה וזה היה גם מאוד מטומטם.
זה לא עניין של הלקאה עצמית – אלא להבין את מרחב הבחירה שלך ואת העובדה שאפשר גם לבחור אחרת.
יונתן, למיטב זכרוני המלחמה התחילה לאחר תקרית שבה צה"ל ניסה לפוצץ מנהרה שחפר החמאס מתחת לגדר. מנהרה שנועדה להוציא פיגועים. ככל הידוע לי מנהרה כזאת היא אכן סיבה טובה לתגובה ישראלית. מידת התגובה היא כבר שיקול צבאי-מדיני. בטווח הרחוק, נראה שהחמאס וחיזבאללה נזהרים מירי רקטות, בעקבות ה"פיצוצים שקיבלו"…
עכשיו נשאלת השאלה האם מבחינה מדינית/צבאית זה היה הפתרון הטוב ביותר…
בניגוד לנהוג לחשוב – לא אמרתי שישראל צדקה/טעתה עשתה כן/לא בשכל בשני המקרים – אלא העמדתי את מרק על טעותו כאילו שני העימותים הלאה נכפו על ישראל מבלי שהיה לה חלק בהיווצרותם ולמעשה היא זו שעשתה את ההחלטה הקריטית שהובילה לפרוץ שני העימותים.
בוא נסכם שלטנגו דרושים שניים. החמאס וישראל משחקים משחק, שיש בו נפגעים לכל הצדדים. מי אחראי…? אני חושב ששני הצדדים אחראים. המצב בו ישראל מצויה אינו קל, וקשה להגיד בברור שהחלטה אחת טובה מהחלטה שניה.
שלום לכולם,
אני מבין שכולם פה חושבים מקומית. איזה מזל שהמנהיגים שלנו יותר חכמים.
אם אתם הייתם ראש ממשלה מה אתה הייתם עושים לאחר *שנים* של ירי קסאמים? או לאחר שנאסראללה שוב ושוב מוכיח שהוא מתגרה? מלחמה או מבצע בסדר גודל של מדינה לא נוצר מאירוע מקומי: המערכת מגיעה להחלטה "להחטיף בגדול" לאחר שהיא עושה שיקול יותר גדול מאשר "חודש או חודשיים" או "גופות של שני חיילים" ובטח לא לוקחת בחשבון רק מערה אחת או תקיפה אחת.
יונתן,
לגבי הטימטום של מלחמת לבנון השניה. אתה כנראה כל כך הרבה יותר חכם ממני שקשה לי לדמיין. הנה עובדה פשוטה: אף אחד, אבל אף אחד לא יודע אם מלחמת לבנון השניה היתה טעות או גאונות.
אם 20 שנה מהיום נאסראללה יהיה בשקט ההיסטוריונים יגידו שאולמרט היה גאון בטקטיקה. אם הוא יתקוף מחר אז יגידו שהוא היה אדיוט – והאמת היא שגם הקביעות הללו יהיו בערבון מוגבל. עד עכשיו גם לבנון 2 וגם עופרת נראים כהצלחה כי הצד השני נראה מורתע. אולי העתיד יראה אחרת אבל אתה לא תשכנע אותי יונתן שאתה יודע יותר ממני….
לגבי הפסקת האש עם החמאס: יתכן שממשלת ישראל החליטה שהיא לא מנהלת עם החמאס משא ומתן. זו החלטה לגיטימית ביותר אם ממשלה מחליטה שהיא דורשת מהצד השני להפסיק לירות קסאמים בלי שום קשר לפעילותה למנוע הברחות במערות. אם חמאס לא מוכן לכך אז ממשלה יכולה לצאת למלחמה. אני מבין שזה לא מתאים לעור הפנים העדין שלך אבל אולי בכל זאת מותר לממשלה לעשות זאת מול ישות שטוענת שמטרתה היא למחוק את מדינת ישראל מהמפה?
מרק