היום סיכמתי מאמר של פיליפס ואחרים,  The Deliberation without attention effect, הקשור לקבלת החלטות. המאמר עוסק בביקורת על אסכולה הקשורה לקבלת החלטות, המציעה כי החלטות טובות נעשות באמצעות אינטואיצה. המאמר מבקר מאמר אחר שפורסם ב-2006 וזכה להד גדול ופורסם בסיינס, הטוען כי החלטות מיטביות מתקבלות על ידי אינטואציה ולא באמצעות חשיבה מתודולוגית.

המאמר מראה כי למעשה היכולת לקבל החלטות מדויקות, משתנה על פי תוצאות במדד שנקרא  Need for Cognition. המדד הזה בוחן את מידת הצורך של אנשים לתהליכי חשיבה. בעוד שמדד גבוה מצביע על כך שלאנשים הללו יש צורך בתהליכי חשיבה מורכבים והם נהנהים מהם, הרי שבעלי תוצאות נמוכות אינם נהנים מתהליכי חשיבה מורכבים, ומעדיפים להתבסס על אינטואיציה.

המחקר מראה כי לאלו בעלי המדד הנמוך בצורך בקוגניציה מעדיפים להשתמש באינטואציה כדי לפתור בעיות מורכבות. אך בעלי מדד גבוה בצורך בקוגניציה, יצליחו לפתור את הבעיה טוב מאשר בעלי המדד הנמוך, גם באינטואציה, אך בעיקר כאשר ניתן להם זמן לחשוב על הבעיה.

לכן, כאשר אנו מנסים להציג שיטות לקבלת החלטות בקבוצות גדולות, עלינו להבחין בין שתי האכלוסיות ולתת להן מענה שונה. במפלגה הישירה הולך ומתפתח רעיון שאמור לענות על הצורך של שתי הקבוצות לקבל החלטות באופן שונה. התהליך נקרא "תהליך הנצת חוקים". בחלק הראשון של הצעת חוק או פתרון, ניתן מקום לאנשים הנהנים מדיון (דליברטיביים). הדליברטיביים יכולים להציע פתרונות, ובצורה מדוייקת ותלוית נושא, לדון בכל פריט ופריט מהצעת החוק או הפתרון. לאט לאט, הם יוצרים הסכמות ומגבשים חוקים שעומדים בביקורת של רוב הדליברטייביים. את החוקים הללו המוסכמים על רוב הדליברטיביים, ניתן בסוף התהליך להציג לרובניים (אנשים שאינם חשים צורך בחשיבה גבוהה). לרובניים ניתנת אפשרות לבחור בין שתי האלטרנטיבות המסכמות ביותר שהציגו הדליברטיביים. ההצעות מעוצבות כך, שהן יהיו מאירות עניים ומוסכמות על הדליברטיבים, ולכן הרובניים יוכלו להעריך באינטואיציה מי הפתרון הטוב יותר. הבחירה תעשה הסופית תעשה על ידי כלל החברים במפלגה, שיהיו גם דליברטיבים וגם רובניים.