אני מאמין שמאבק אינה הדרך שבה נוכל לשנות כאן משהו. ברגע שאתה פונה בשנאה אל מישהו או משהו, אתה לא יודע היכן זה מתחיל והיכן זה נגמר. אתה יוצא בכעס על משהו, וכבר אתה מקים לך אויבים. האויבים הללו אינם בובות קרטון, אלא אנשים שנפגעים ממך, ויוצרים התנגדות. ההתנגדות מפרקת את היכולת להשפיע, ולצובר אהדה רחבה. היא מונעת מגופים פוליטיים רחבים להתאחד למען מטרה משותפת.
פעילי המאהלים נעים מזעם ובכך מפספסים את היכולת לרתום. הם גירשו את מירי רגב ואת חולדאי, ויצרו שנאה כלפיהם מקבוצות רחבות בציבור. ובכך פיספסו חלק מהתמיכה שהיתה להם, אילו הובילו תהליך פוליטי, שיצור הרבה יותר לגיטמיות.
רק כדי להמחיש זאת, הנה התכתבות קטנה בקבוצת המאבק, שמראה את הפירוד שהתנהגות אגרסיבית יוצרת. עלינו למצוא דרך מאחדת.
אגב, חדי העיין בוודאי ראו שסימנתי את התגובה כלייק – זאת פשוט כדי להעביר לחבריי את הדיון.
מבלי לקחת עמדה, הנה עמדתה של יונית:
http://www.yonitmozes.com/?p=595
טל,
מאבק הוא פעולה ולכן חייב להבחן בהקשרו: השאלה היא האם המאבק נובע ממטרה חיובית, יצירה של דבר, או ממטרה שלילית, להרוס דבר. כמו כן מאבק יכול ללבוש צורות שונות, החל בדיון אינטלקטואלי וכלה במלחמה. הוא יכול להביא לדבר חיובי (ארה"ב, ישראל, ביטול ההפרדה הגזעית בארה"ב) או דבר שלילי (שלטון הטרור בצרפת, בריה"מ).
ולכן אני מסתייג מהקביעה "מאבק אינה הדרך שבה נוכל לשנות כאן משהו". כאשר הקריטריון לאמת נשלל, בשם פוסט-מודרניות, דרכן היחידה של קבוצות לשנות הוא על-ידי כוח המושג דרך מאבק. לפעמים, קבוצות מסויימות בעלות דמיון רעיוני מתאחדות בשביל לשבור את האחרות; אך כפי שרוסו קבע, הטיעון "הרוב קובע" אינו שונה במהותו מכל עריצות אחרת.
שבוע טוב,
ניצן.
אתה צודק. הם היו צריכים לקבל אותה. כנציגת ממשלה. כך הם היו משדרים שהם אוהבים את הממשלה. אם הממשלה היא בסדר אז אין סיבה לישון באוהל, נכון? אפשר להפסיק את כל הענין. זה היה מסיים מאוד מהר את כל המחאה שלהם כי זה היה מוציא את הרוח מהמפרשים של כל התומכים שלהם שמקווים שאשכרה מישהו יעשה משהו בנידון.
בקיצור: אם העולם היה מתנהל כפי שאתה מציע אז ראשי ממשלה היו פותרים בעיות לא על ידי פתרון הבעיות אלא על ידי שליחת נציגים להוצאת המפרשים מכל מחאה. זה היה מבטיח שבעיות תשארנה לנצח.
הטעות הבסיסית שלך היא שאתה מסרב לקבל את העובדה שבעולם יש קונפליקטים של אינטרסים. מה שטוב ל-א יכול להיות רע ל-ב. ולא משנה כמה יפה ב יתנהג ל-א א לעולם לא יוותר לא מרצונו החופשי במיוחד אם א מייצג היררכיה שלמה שנהנית מזה שרע ל-ב. במצבים כאלו רק מאבק יעבוד. דרך אגב- ההודים שנאבקו עם גאנדי שנאו את האנגלים והחברה של מלקולם אקס שצעדו על וושינגטון שנאו את הפוליטיקאים שישבו בוושינגטון. וטוב שכך. אחרת לא היה מצעד מלח או מצעד על וושינגטון ואחרת העולם לא היה נע לכוון טוב יותר. כמובן שלפעמים שנאה מולידה דווקא רוע. אבל באופן קטיגורי להגיד ששנאה לא מולידה תוצאות זו שגיאה בסיסית.
היי טל.
אני מצטרף לדעתו של ניצן דויד. גם המכבק של מגורשי קטיף טרום הגירוש היה"מאבק" אך הוטלו עליו מגבלות גדולות ורציניות לפחות בשלביו הראשוניים. האהבה תנצח. ושם למדנו כי האהבה יודעת גם להפסיד…
שים לב כי בימי שלטון מפלגות ימין יש תמיד "תסיסה" על רקע "חברתי". פעם זו הייתה ויקי פרץ, בעלת מוטיבציה ""אישית לצעדה לראורך המדינה. היום אלו אנשי ההי טק שאפילו משכורתם לא מספיקה להם לשכור דירה בתל אביב. אז והיום הניצוץ היה אולי ספונטני וטהור. המהלך כולו היה כבר יחצני מובל על ידי אנשים פוליטים מממנים וניעים מאחרי הקלעים.
טוב, בסדר. הנה תשובתי.
הבנתי שצריך במקום להגיד "לא", להגיד "כן" ולתאר דרך פעולה אפקטיבית.