בעקבות הפוסט הקודם שעסק בלינץ', התקיים דיון הן בבלוג, והן בפייסבוק. התשובות שענו חבריי וחברותיי, שלחו אותי לחשוב מה ניתן לעשות. איך במקום להתלונן על האלימות הישראלית הגוברת, על הדרדרות הדמוקרטיה, על התמוטטות מערכת החינוך, נוכל לבחור בדרך אחרת. במקום לקטר על ההרס, לחשוב על איך בונים את המדינה הזאת מחדש, כך שתהיה הדבר עליו אנו חולמים. איך במקום לבכות על ההרס, נוכל לחלום על חברה טובה יותר, משכילה יותר, משגשגת יותר ודמוקרטית יותר.
כדי לדעת איך לבנות, אני מציע קודם לזהות את מקור הבעיה. אינני מתיימר לבחון את מקור הבעיה בצורה מקצועית. אני בטוח שיש שיעשו זאת טוב ממני. אני כותב כאן בעיקר בתור אזרח שגדל ליד שכונות מצוקה, שהיו לו חברים משכונות מצוקה, ושכמאמן, ראה שכונות מצוקה, הרגיש אנשים משכונות מצוקה, ועוסק בתיאוריות של שמרנות וליברליות. ההצעות לסיבות לבעיה יכולות כמובן לעמוד לביקורתכם, ואשמח לשמוע האם לדעתכם יש סיבות אחרות. לאחר שנעבור את פרק הסיבות, ארצה להציע פתרונות אפשריים. גם כאן, אפשר יהיה להציע פתרונות אחרים.
הסיבות להקצנה
נוער אלים היא תופעה נרחבת. בד"כ זהו נוער הגדל בשכונות מצוקה (אך לא רק בשכונות מצוקה). מחקרים בפסיכולוגיה מראים שיש קשר בין שליטה עצמית להצלחה בחיים (self-control). לאנשים הנמצאים ברקע סוציואקנומי נמוך, יש על פי רוב, שליטה עצמית נמוכה יותר. חוסר השליטה העצמית יכול להיווצר מלחץ קיומי (ego deplition) או כתהליך נרכש סביבתי. כתוצאה מחוסר שליטה עצמית, אנשים מקבלים החלטות נמהרות ולא שקולות. החלטות שאחר-כך הם משלמים עליהן מחיר יקר. במצב כזה, אנשים פועלים בצורה יותר אגסיבית, והורסים את מרקם החיים שלהם, את חיי הזוגיות שלהם והקהילה. אלו מקומות שבהם לא פעם, אדם לאדם זאב. במקומות אלו, בהם השליטה העצמית נמוכה, והלחץ הקיומי גבוה, האלימות הופכת להתנהגות מקובלת.
החדשות הטובות הן ששליטה עצמית הוא משהו שניתן ללמוד. ניתן לרכוש שליטה עצמית, כאשר מתאמנים עליה. זה יכול להיות בתוך מסגרת חינוכית כמו בית-ספר או תנועת נוער או הצבא. זה יכול לקרות כאשר אדם לומד להתמיד בעבודתו. בהדרכה טובה, כמעט כל אחד יכול ללמוד שליטה עצמית. השאלה שנשאל בהמשך, היא איך אנו כחברה וכמדינה, יכולים לסייע לאוכלוסיות רחבות לקנות שליטה-עצמית.
חלק נוסף שקשור לשליטה עצמית, אך הוא שונה וחשוב בפני עצמו, הוא איכות התקשורת. במשפחות מצוקה, מבחינים לא פעם בתקשורת בצעקות (ושוב, לא רק בהן). הדבר נובע ממועקות שיושבות על ההורים, מאובדן הסמכות ההורית, ומחוסר אמצעים וידע כיצד לתקשר בצורה אסרטיבית. אומנות השיחה האסרטיבית, היא אומנות יקרת-ערך ורבת השפעה, גם בשכבות שאינן שכבות מצוקה. אם נדע להקנות לעצמנו, ולשכבות רחבות באוכלוסיה ידיעה באומנות התקשורת האסרטיבית והחיובית, אני חושב שהינו מוצאים את עצמנו מגדלים דור השולט בגורלו בהצלחה רבה יותר.
סיבה נוספת לקיצוניות, היא מצב כלכלי קשה. ככל שלאדם יש שליטה עצמית גבוהה, עדיין מצב כלכלי קשה, מוביל למצוקות. הוא מפרק משפחות, מכניס את ההורים ללחץ, ונותן לילדים תחושות קשות. הלחץ הקיומי מגביר את חוסר השליטה העצמית (ego deplition) וכך מחמיר את המצב. הוא אינו מאפשר להורים קשיי יום, להשקיע בפיתוח עתיד ילדיהם ושלהם עצמם. גם מצב זה ניתן לשפר, אם ההורים יוכלו למצוא עבודה בעלת הכנסה מספיקה, ובמקביל, ידעו ההורים כיצד לכלכל את משאביהם בתבונה, ניתן יהיה לפתח חברה בה יש פחות מצוקה.
רבים מחבריי, מונים את הרבנים-הקיצוניים, כאלמנט נוסף בהקצנה. אני טוען כי הרבנים-הקיצוניים, רק ניזונים מהמצב. הרבנים, על פי שיטתם, מאמינים שיש בידם להושיע את הקהילה. הם מציעים לאותה קהילת מצוקה מזור. הם מציעים את ניחומי הדת, הצניעות, התפילה לבורא עולם לפרנסה טובה, כבסיס להתאוששות מהמצוקה. בתוך כך, אותם רבנים מתבלים רעיונות של עליונות גזעית-דתית, שמבטיחה עלינות על הגויים, וכך יציאה משאר הצרות. אלו רעיונות שפועלים בכל מקום בו יש מצוקה, ואותם פוליטיקאים-רבנים, יודעים לרכב על גל המצוקות. כאשר נבקש לנסות ולפתור את בעיית המצוקה, נצטרך גם למצוא תחליף לתצורה הקיצונית של הדת שאותה מקדמים אותם רבנים.
לבסוף, בישראל קיימת תופעה של שנאה לאומנית, על בסיס המתח הקיים בין האוכלוסיה היהודית לערבית. מתח זה, וחוסר התקשורת בין שתי האוכלוסיות, יוצר מצב בו הזרות, הופכת לאימה, והאימה הופכת לשנאה, ורצון לפגוע ולהעניש. אנו כמדינת ישראל, עוד לא למדנו כיצד מגשרים על הפערים בין הציבור היהודי לערבי, ואיך יוצרים כאן חיים של דו-קיום. כאשר ניגש לשלב הפתרונות, יהיה עלינו גם להציע פתרון לבעיה זאת.
הפתרונות
אני מעלה כאן רעיונות ראשוניים לפתרון הבעיות, וכמובן אשמח לחוות הדעת שלכם, ולהצעות נוספות.
אני מציע שהמקום הראשון שבו אנו יכולים לעזור לאוכלוסיות אלו, הוא במערכת החינוך. לא זאת הקיימת היום, שכן זאת הנוכחית, אין בכוחה לעשות הרבה. המדובר הוא במערכת אחרת, חדשה, שפועלת על פי עקרונות אחרים לחלוטין. מערכת החינוך היא משאב שניתן לכל האוכלוסיות, כמעט ללא הבדל מעמדי. זהו מקום בו מבלים כמעט כל ילדי מדינת ישראל במשך 12 שנים. מערכת החינוך אמורה להקנות להם כישורים ויכולות שיאפשרו להם לפתח חיים מוצלחים ומשגשים. ולנו כמדינה, לבנות מדינה מודרנית, משגשגת ומתקדמת.
המערכת הנוכחית אינה מתאימה למשימה זאת. היא בקושי מצליחה להקנות לתלמידיה ידע בסיסי. היא בוודאי אינה מספקת כישורי חיים, או ידע איך לנהל חשבון בנק מאוזן, או מערכת זוגית טובה, או כיצד להסביר את עצמך, וכיצד להיות אסרטיבי. לכן, כאשר אנו מבקשים לתקן את החברה, עלינו להפנות את עיקר משאבנו לתקן את מערכת החינוך. ברור כי הדבר יהיה קשה, אך הוא הכרחי. על מערכת החינוך החדשה יהיה לפתח אצל התלמידים יכולת שליטה עצמית, יכולת ביטוי, יכולת חשיבה, ועוד יכולות הנדרשות לחיים משגשגים. מי ששהה במערכת החינוך יודע גם שבשיטה הקיימת קשה יהיה להגשים השגים אלו. קשה מאד להושיב נערים ללמוד. ולכן, הלערכתי יהיה צורך ליצור שינוי מערכתי. במקום אותו בית הספר שהוא העתק של בתי הספר שנועדו לגדל פועלים צייטנים בראשית המהפכה התעשיתית, יש לפעול על פי הכלל שהציע סופר משלי "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזיקין לא יסור ממנה" (כ"ב, ו'). בתי הספר צריכים לעבור התאמה אישית לכל ילד וילדה, על פי הגישה המתאימה לילד/ה. יש ילדים חקרנים, שרוצים לחקור. יש ילדים שאוהבים ללמוד בצורה טורית, ויש ילדים שמתחברים ללימודים הומניים. ויתכן מאד, כי בנות אוהבות ללמוד דברים שונים מבנים. לכל אחד מאתנו, כבר מגיל קטן יש תפיסת עולם אחרת, אהבה אחרת ומשיכה אחרת. כאשר מכריחים אותנו ללמוד על פי מה שמתאים לכלל, יוצא שאנו מרגישים כלואים במערכת לא לנו. לכן, עלינו לשנות את בתי הספר כך שיותאמו לילדים שונים על פי גישות שונות. בציבור הדתי-לאומי, הדבר נפוץ. בעיקר בישיבות התיכונויות (כיתות ז' – י"ב) יש שפע גדול של סוגים וגוונים של לימוד. בתי ספר לילדים שאוהבים לקבל החלטות לבד, בתי ספר לילדים שאוהבים מוזיקה, בתי ספר לילדים שאוהבים להיות כמו כולם וכיוב'. כל אחד יש לו בית-ספר שמתאים לו.
בתוך בית הספר ילמדו גם כישורי חיים, כמו יכולת לנאום או להיות אסרטיבי (מקצוע הקיים בארה"ב, ולא בישראל), לנהל חשבון בנק מאוזן, לפתח תקשורת טובה יותר. בחוגי ספורט או בפרויקטים ארוכים ניתן ללמוד שליטה עצמית ויכולת מנהיגות. כל אלו יכולים להילמד, בתוך מערכת חינוך שאלה מחובר התלמיד. ולכן הבסיס לשינוי חברתי, הוא ככל הנראה שינוי במערכת החינוך שלנו.
שיפור ביכולת התקשורת: תקשורת היא דבר שאנו לומדים בעיקר בחיקוי. אנו רואים כיצד הורינו מדברים, כיצד הסביבה מדברת, כיצד הגיבורים בטלויזיה מדברים, ואנו מחקים אותם. אך תקשורת טובה ניתן גם ללמוד. ניתן ללמוד זאת בקורסים, אפשר ללמוד זאת בקבוצות למידה (כמו AA רק לתקשורת טובה 🙂 ). תקשורת טובה ושיפור האסרטיביות, יכולים לעשות פלאים לכל אחד מאתנו, בין אם אנו מבוססים כלכלית ובין אם לאו. בין אם באנו ממשפחות קשות יום, ובין אם באנו מהעשירון העליון. באמצעות תקשורת טובה, מפתחים זוגיות משגשגת ארוכת שנים. באמצעות אמפטיה לאחר, אפשר לפתח קהילה טובה יותר. באמצעות אומנות השיחה, אפשר ליצור גשר טוב יותר בין הורים לילדים. חברה שפועלת באמצעות תרבות שיחה בריאה, הופכת להיות חברה בריאה.
מצב כלכלי: מצב כלכלי הוא תהליך שיותר קשה לשנות. אך אם נגיע למצב בו יהיה שכר מינימום, ותנאי עבודה והעסקה טובים, שישמרו על ידי ארגוני-עובדים דמוקרטיים (נוסח כוח-לעובדים), יכולים מרבית תושבי מדינת ישראל להנות מחיים בכבוד, וללא דוחק כלכלי. אם במקביל, נפרק את הריכוזיות במשק, מחירי המחייה ירדו פלאים, ואז כל אחד שירוויח 5000 ש"ח ומעלה יוכל לחיות ברמה סבירה.
רבנים-קיצונים: אותם רבנים קיצוניים, עונים על הצורך בזהות, ובנחמה שמציעה הדת. הציבור החילוני שמעוניין בערכים ליברלים, לא פעם מזניח את הדת. הדת היא צורך כמעט קיומי של רוב האוכלוסיה. בישראל 80% מהאוכלוסיה מאמינים בישות עליונה המנהלת את העולם. בארה"ב מדובר על 95% מהאוכלוסיה. אמונה, היא כמעט צורך קיומי, ואין להזניח אותה. היא חלק מצורך לזהות, צורך בקהילה, צורך בתמיכה חברתית, וצורך בניהול האימה. אסור לנו להזניח את הדת. הדת היא חלק מחיינו, אך עלינו להחזיר ערכים עקרוניים חשובים לדת. עלינו לפתח את הערכים של הדת עליה דיברו נביאי ישראל. דת של צדק, חסד ועשיית משפט. זאת דת שמדברת על כך שיש לעזור לחלש, ויש לעשות משפט צדק בין עני לעשיר, בין נשיאים לפשוטי עם. זאת דת שמדברת על שמירה על כבוד האדם, וזאת דת קהילתית מאד. עלינו לאמץ את היהדות אל חיקנו, ולהפריח בה מחדש את העוצמות שיש בה וכבו לאורך הגלות.
יצירת מרקם חיים טוב יותר בין יהודים לערבים: אחת הבעיות הקשות, הנמצאות מתחת לפני השטח, ועולות במקרים של אלימות של שנאה, נוצרת מחוסר התקשורת בין הקהילות. ככלל, ככל שערביי ישראל יתערו יותר בשוק העבודה היהודי, כך ניתן יהיה להתחיל ליצור יותר חיבור. אך אין להסתפק בכך. עלינו למצוא דרך, באמצעות דיון עם קהילות רחבות של יהודים וערבים, על הדרך לחיות ביחד. עלינו להכיר אחד את השני, את התרבות של השני, ולראות כיצד ניתן לשלב את האוכלוסיות, מבלי לפגוע ביחודיות שלהן, שחשובה לרבים מאותן שתי אוכלסויות.
אני חושב שאנו יכולים לעשות כל אלו. עלינו להתארגן בארגונים, שיעסקו בשינוי החברתי. השינוי לא יקרה ביום, הוא ידרוש זמן, ולכן חשוב שנתפתח אירגונים שיאפשרו לאנשים לעבוד על השינוי, במשך 10, 20 ואף יותר שנים. על הארגונים לעבוד בכפוף לערכים הליברליים, ולדמוקרטיה-דיונית, ולאפשר לציבור להצטרף לארגונים ולהוות כוח משפיע לאורך זמן, שיצור את השינוי.
ובנוסף, כדי שנוכל לנהל את המדינה, ולא להיות תלויים בגורמים אינטרסנטיים, כאן קיימת תוכנית מורכבת למדי, איך אנו, אזרחי מדינת ישראל, נוכל להשפיע יותר במדינה הזאת.
מה דעתכם?
גם אני חוככת רבות בנושא מאז הלינץ'.
המסקנות שלי שונות לחלוטין משלך, ול.
למרות, שכל מה שכתבת – נכון בעיני.
יש להבדיל ולחדד בין אלימות חברתית (רציחות בתוך המשפחה, ואלימות בתוך החברה) לבין ביטויי אלימות על בסיס לאומני.
אתה יכול למצוא במדינה שלנו קהילות ששומרות על שליטה עצמית, כדבריך, וערבות הדדית ויפה בתוך הקהילה, אך מחוצה לה – מותר, ואף רצוי, להתעלל.
אני מאשימה בכך את התפיסה הדתית-לאומנית.
במפגשים של קבוצת-ואהבת עם מתנחלים נשאלה השאלה: מה אומר לך רעיון ואהבת לרעך כמוך?
אצל המתנחלים הדתיים היתה התשובה זהה: רעי = אחי היהודי. כלומר, קודם נעשה אהבה עם אחינו ואחר-כך? נראה…
אינני מאשימה את האמונה היהודית, כי אם את הלאומניות היהוודית.
האוכלוסיה הערבית איננה נספרת על-ידם. במקרה הגרוע – נטרנספר אותם, ובמקרה הטוב – נגן על עצמנו בנשק.
שתי הדרכים הללו אינן דרכו של עם המתיימר להיות אור לגויים.
יו"ר הכנסת בביקורו אצל הפצוע שהותקף אמר: זו לא הדרך שלנו, של העם היהודי.
אני מציעה לחוקק חוק נגד ביטויי-גזענות ולאומניות.
ועל הבסיס הזה לחנך את החברה כולה.