בעקבות שאלה שנשאלתי בפרטי לגבי מודל רציונלי של המדע, הנה המודל שפיתחתי, בקצרה:

אני מניח שאת מתכוונת למודל האפיסטמילוגי שכתבתי. פירוט מלא שלו קיים בקישור (אם כי המודל לא גמור).

אם נקצר את המודל, ונגיע לשורה התחתונה, הרי שהנחת המוצא היא שהמחשבה שלנו כלואה בכלוב פנומנולוגי. כלוב פנומנולגי הוא מעטפת של המחשבות שלנו, שעליה מתדפקות תחושות, מראות, צלילים וכיוב'. , ואיננו יכולים לדעת מה קורה מעבר לכלוב הזה. כל מה שאנו רואים, זה תחושות, מראות שאנו מנסים לתרגם ולהבין. איננו יכולים לדעת האם יש שם אכן דברים, או שאלו סתם אשליות.

סוג כזה של מחשבה, גרם להרבה מאד פילוסופים לחרדה. זה אמר עבורם שאין אמת, שאנו עלולים ליפול לתוך כאוס של בליל תיאוריות, שבהן אין תיאוריה אחת, נכונה יותר מהאחרת. ולכן כל מי שאני מכיר (למשל דקארט, יום, הוסרל, ריכנבך, הידגר ורבים אחרים) , תמיד ניסו למצוא קרקע יציבה. קרקע שתבטיח, שיש דרך להבחין בין אמת לשקר.

בתיאוריה שלי, אני מוותר על הניסיון הזה לכאורה (אם כי בהמשך, אתן בסיס אחר לרציונליזציה של המדע). אני מבין שהנחת המוצא, היא שלעולם לא נוכל לצאת מהכלוב הפנומנולוגי (דומה אגב, למערה של אפלטון, אך ללא היכולת להשתחרר מהכבלים). ועכשיו, עלינו לברר מה ניתן לעשות.

בפנומנות (תופעות) שאני חווה, יש לפעמים סדירות. כשאני רואה אדם מדבר, אני גם שומע אותו מדבר. האם בהכרח יש קשר בין המראה לקול? לא….. יכול להיות שזה מקרה. יכול להיות שמחשב שמחובר לי למוח מדמה לי את הסיטואציה. יכול להיות שהמוח שלי הוזה, והמוח הוא זה שיוצר קול ומראה ביחד, מבלי שיהיה שם אדם אמיתי מדבר. יכולות להיות עוד אין-סוף אפשרויות פתרונות שונים. ועל פי המודל של הכלוב הפנומנולוגי, אין סוף אפשרות הן דבר אפשרי…..

אז מה עושים?

אנו יכולים להגיד שיש אין-סוף אפשרויות, ואם זה נסתדר… אך למעשה כאן לא יהיה שום ידע, או יכול להכיל ידע, כי הכל אפשרי.

אם אנו רוצים לנסות להתקדם עם הידע שלנו, עלינו להניח את הנחת הפשטות. כלומר, שהפתרון הפשוט ביותר, שמסביר את מכלול התצפיות שחווית עד כה, הוא הפתרון שבו אבחר.
אין זה אומר שזה הפתרון הנכון ביותר, אלא הפתרון החסכוני ביותר (ע"ע, ארנסט מאך). ועכשיו, כדי לוודא שהתיאוריה שיצרתי, עדיין רלוונטית, אני משתמש בעקרון ההפרכה (של פופר). בכל פעם שתיאוריה שבניתי מופרכת, עלי להציע תיאוריה חדשה, חסכונית ככל הניתן, המתארת את כל התופעות שראיתי עד כה. (לפעמים אני לא מצליח לתאר בתיאוריה אחת את כל התופעות שראיתי, ולכן יתכן שאמציע מספר תיאוריות, אך בשם החיסכון, עלי לשאוף לתיאוריה אחת חסכונית).

יתכן מאד שלתיאוריות שבניתי אין קשר למה שקורה בעולם מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. אך, אם התיאוריות מצליחות לנבא התרחשויות חדשות, וככל שהן מצליחות לנבא יותר התרחשויות חדשות, כך ישנו סיכוי עולה שהתיאוריות אכן מסבירות משהו מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. זה לא אומר שבארוע הבא, התיאוריות יעמדו במבחן, ויתכן שהחוקים מחוץ לחוק ישתנו. כמו כן, יתכן שבגלל תופעת Theory dependent observation, אנו נבחר להתבונן רק במקרים שמתאימים לתאירויות שלנו, ולהתעלם ממקרים שאינם תואמים לתיאוריות שלנו.

כדי להתגבר על כך, עלינו להעזר בצופים אחרים (שגם אותם אנו עלולים לדמיין, אבל בשם עקרון הפשטות, נניח שהם צופים נפרדים מאתנו). צופים אלו, בעלי תיאוריות אחרות (לכאורה), יכולים להציג לנו תופעות סותרות, ולאלץ אותנו למצוא תיאוריות מכילות יותר.

כך מתבצע לו המשחק המדעי. אני/ו כל הזמן מנסים לייצר תיאוריה אחת, רחבה שתסביר את כל ההקשרים בין תופעות שהבחנו בהם. בשם עקרון הפשטות, כדי להקל על הזכרון, אנו תמיד בוחרים בתיאוריה הפשוטה ביותר האפשרית. קיימת אפשרות שתיאוריות כאלו יתארו חוקיות שמתרחשות מחוץ לכלוב הפנומנולוגי (וגם יתכן שלא). אנו בשורה התחתונה מחפשים את התיאוריה החסכונית ביותר האפשרית, שתתאר את מכלול התופעות שנחשפנו אליהן. ואם אנו פועלים כחברה (בהנחת הפשטות, שאכן קיימת חברה, ולא הכל פרי מחשבתינו), הרי שנחפש ביחד את הפתרון הפשוט ביותר האפשרי למכלול התופעות שאנו צופים בהן. זהו המדע.