היום נכחתי בהפגנת הסטודנטים בבר-אילן. היה זה מחזה מוזר ומעניין. בשעה שתים עשרה, עת התחילה ההפגנה, עברו כעשרה סטודנטים צעירים לבושים בחולצות לבנות, שרשום עליהן משהו הקשור לנושא ההפגנה. אחד מהם, האמיץ מכולם, כרז בלהט של מהפכן מתחיל על העלאת שכר הלימוד, והצורך של כולם להצטרף למאבק. טוב, אז היתי ממושמע והצטרפתי. בינתיים, הקשבתי לסטודנטים שחלפו לידנו. רובם נראו מהזן המפונק שראה יותר מידי טלויזיה בימי חייו והתרגל להיות זומבי, פסיבי וידידותי למשתמש. ההערות ששמעתי היו "וואלה הוא צודק…" ואז הבחור שאמר זאת המשיך הרחק ממקום ההפגנה. סטודנטית אחרת חיקתה את הנואם והמשיכה גם היא לדרכה. צמד סטודנטים נוסף דן על הנושא, אבל לא שינה מדרכו.

כאשר הגענו למקום ההפגנה, היו שם לא מעט סטודנטים, שכבר נפרשו על הדשא. אילו הייתי סטודנט חדש הייתי חושב שכולם הגיעו לכבוד ההפגנה, אבל כיוון שוותיק ומנוסה אני באזור של מדעי הכלכלה-יהדות, ידעתי שזהו מקום מרבצם הקבוע של הסטודנטים בשעות אלו. רובם גם לא הביע כל עניין בהפגנה.

הנואם ניסה להלהיב את החבר'ה על הדשא, בסיסמאות "הולכים להעלות לנו את שכר הלימוד ל-20,000 ש"ח, אתם חייבים להצטרף…" ההמון המשיך לשבת על הדשא, וללעוס עשב להנאתו. שום דבר כנראה לא ירגש את החבר'ה הללו.

האמת היא שגם אותי הדבר לא ריגש. קודם כל לא היתה שם תקשורת, אז מה שווה הפגנה בלי טלוויזיה? שנית, גם לו היתה שם תקשורת, האם באמת תמונות של כמה סטודנטים מפונקים למראה, היו מזיזות לציבור? לא יודע.

ושלישית והחשוב מכל, לא הייתי משוכנע שצעקת הנואם היתה צודקת. אנו, שזכינו בגלל ציונינו הגבוהים להתקבל לאוניברסיטה, גם זכינו לשכר לימוד נמוך משמעותית משכר הלימוד של חבירנו שלומדים במכללות. גם התעודות שלנו, כשנסיים את התואר, יחשבו כנראה יותר. לתחושתי, יש בדרישת הנואם, עיוות צדק מסוים.

האם בעידן בו אנו מגדלים אנשים חושבים ומפונקים, שאינם ממהרים לרוץ אחרי נואמי כיכירות, ניתן עדיין לייצר כוח חברתי? ואם כן, כיצד ניתן ליצור כוח חברתי?

מי שניסה ליצור כוח חברתי ראה כי הדבר קשה. חרם חברתי צודק כל כך כמו החרם על ארומה, נכשל. חרם על חברות הסלולר גם הוא נכשל. בלא יכולת ליצור השפעה ציבורית משמעותית אנו נידונו להיגרר כסחבות ריצפה, אחר גחמותיהם ורצונותיהם של בעלי ההון והשררה.

ישנם אומנם עדיין מספר כלים מצומצם שישי בידי הציבור להשפיע על מקבלי ההחלטות אך הללו מוגבלים, ובמידה רבה ניתנים למניפולציה על ידי בעלי השררה וההון. הכלי בעל ההשפעה הממשית ביותר הם הסקרים. הסקרים משפיעים על מקבלי ההחלטות, והם נוטים לעיתים קרובות לנווט על פיהם. כאשר הסקרים מראים על אובדן אמון בגוף עליו ממונים מקבלי ההחלטות,  יבקשו מקבלי ההחלטות להשביע את רצון הציבור ולמנוע מחאה משמעותית. במקרים רבים הפעולות שמקבלי ההחלטות נוקטים הן פעולות סרק, המתוזמנות על ידי יח"צנים, כדי לשבור התנגדות משמעותית של הציבור. כך לדוגמא יש לי הרגשה, שבעלי ארומה תובעים את השותף שהתבטא בצורה גזענית, על פגיעה ברשת, כדי למנוע את התנגדות המשמעותי של הציבור לארומה. מהלכי סרק דומים ניתן לראות בכל הספינים שאיפינו את פרץ ואולמרט מאז המלחמה, ונועדו למנוע ביקורת משמעותית של הציבור.

כלי נוסף וחשוב, שבשנתיים האחרונות תופס תאוצה הוא האינטרנט. לפני שנתיים הצליחו תלמידי רעננה לארגן מרד דרך המסירונים (masnanger למיניהם), שבמידה גדולה הצליח. כ- 20% מהתלמידים לא הגיעו, ורונית תירוש, אז מנהלת משרד החינוך, הגיבה בזעם באמצעי התקשורת. אך עדיין נראה ככלי זה לא הגיע לידי בשלות, ולא נוצרה פלטפורמה שתצליח לארגן פעולת מחאה משמעותית, בעידן של מניפולציות יחצ"ניות.

אבל, אם תרשו לי להיות חצוף, נראה לי שכולנו מפספסים את הכיוון הנכון. אנו רגילים לראות מחאה פוליטית/חברתית נובעת ממסעי פובליציסטיקה ונואמי כיכרות ודמגוגי טלויזיה. נראה היה שבתחילת המאה, היה קל מאד לארגן מחאות. אז היה קל לשכנע את ההמונים הלא-מלומדים (בכל זאת רבים מאיתנו מסימים שתיים-עשרה שנות לימוד ועושים תואר ראשון), והעיתונות נחשבה כאמינה ומדווחת אמת. היום הציבור כבר אינו בוטח במדיה שנקראת טלויזיה. הוא אינו בוטח במדיה שנקראת עיתונות. גם הבלוגיספריה סובלת מאותה בעיה. הבעיה של כל המדיומים הללו, היא שהם משאירים את הקורא פסיבי, ונתון לחלוטין למניפולציה של הכותב. הקוראים היום מאד מאד מתוחכמים ויודעים לזהות שיש בכתיבה מניפולציה (גם אם לא ידעו לומר מהי בדיוק). בעיה נוספת היא שהמציאות מורכבת, ואנו מנסים באמצעות בלוג קטן, למשוך את תשומת הלב של הקוראים, וגם להעביר לו מסר. כך אנו נמנעים מהיכולת לתאר את כל האמת. קחו למשל את הבלוג של כוסית עם אובססיה שואה, שערוך היטב וכתוב מצוין, בעל שם שיגרה כל בלוגר ממין זכר (בעל נטיות סטריטיות)להגיע לבלוג, אבל עם ראיה חד מימדית של המציאות. כל בלוגר בעל קומנסנס פשוט יבין שהמציאות מורכבת יותר ממה ש"הכוסית", תתאר. כתוצאה מכך אנו מאבדים את יכולת ההשפעה.

כדי ליצור מדיה אמינה ששוב תניע קהלים, אני מאמין שעלינו ליצור עבור הקורא עולם רעיוני שהוא יאמין בו. על העולם הזה להיות מורכב, אבל פשוט לקריאה. אנחנו צריכים להציג לו רעיונות, ולחפש ביחד איתו את האמת. אנחנו צריכים שהקורא יהי חלק מהיצירה, ובכך תמנע המניפולציה. אנחנו צריכים ליצור קהילה חושבת, שתיצור ביחד רעיונות שיהיו אמינים ויהיה ניתן לסמוך עליהם.

אחד הכלים הטובים שפגשתי לצורך פיתוח הרעיונות הוא הבלוג-דיבייט. כלי אחר שאני רוצה לנסות, הוא אתר הויקי, של קהילת קוד פתוח אינטלקטואלי. ביחד, אני מקווה שנוכל ליצור עולם רעיוני שיהיה מהימן על הקורא (שיהיה כמובן חלק מהקהילה החושבת והיוצרת). ויגרום לו שוב להאין ברעיון.

אלמנט נוסף במדיה האינטרנטית, היא שהיא אינה מעודדת כעס ותיסכול, היוצרים כוח מניע חברתי, כפי שהמדיות הישנות עשו, אלא היא מעודדת הידברות. ההידברות הזאת, גם היא יכולה ליצור כוח חברתי, אבל לא דרך האלימות החברתית הישנה. ההידברות, מאפשרת לצדדים להגיע להשפעה הדדית ושינוי חברתי ארוך טווח. הרעיונות שיצמחו מתוך האמת שתיווצר, יוכלו להניע בטווח הארוך פתרונות מעשיים, ואמינים.

לא מאמינים?

אז הסתכלו על ההיסטוריה של המדע. המדע המודרני, התחיל כקהילה אינטלקטואלית (The royal society), שבה אנשים קיבלו על עצמם את הכלל שבו הטיעונים ההגיונים, צריכים להיות מבוססים על עובדות ברורות, ועל הבנה שיש אמת אחת שכולם צריכים לגלות. בקהילה הזאת יש מקום לכתיבת "בלוגים" (מאמרים או הרצאות), וכולם יכולים להשיב בבוא העת. ביחד הם יצרו אמת, שהביאה לעידן הנאורות, ולהתפתחות הטכנולוגיה (לצערי השיטה הנפלאה הזאת תרם הגיעה למדעי-החברה, ולכן מבחינה הכוונת החברה, המדע בינתיים נכשל). אני מקווה שנדע ליצור קהילה כזאת, וליצור מקום טוב יותר לחיות בו.

בהצלחה,

טל