יש כאן משהו מרתק בתקופה האחרונה בה התקשורת החילונית תוקפת ציבורים שונים שאינם מתאימים לאורך חייה. למה היא עושה זאת? אני לא חושב שמדובר בקונספירציה בכוונה תחילה (כמו שבלשכת ראש הממשלה חושבים). אני חושב שהסיבה היא תוצאה של הקצנה שהתחוללה בציבור החילוני בעקבות כשלון המחאה. הציבור הזה ראה איזה כוח יש לו ביד. אנשים הבינו שבאמצעות הרשתות החברתיות, והעבודה המשותפת, אפשר ליצור גל מחאה בגובה 450 אלף איש.
אלא שהגל הזה לא השפיע יותר מידי על הממשלה. הממשלה נשארה חסינה יחסית, ויש חלק לא קטן בציבור החילוני שמרגיש מאוכזב מאד, ומחפש דרכים להשפיע. הנפילה גרמה גם לתחושת מרמור, ואנשים חשים תסכול עצום. כתוצאה מכך, כל ידיעה קטנה כנגד תפיסת עולם חילונית-ליברלית, מיד מקבלת הדים רחבים מאד ברשת, וההדים הללו עוברים לתקשורת.
זה התחיל בחרדה מ"גל" חקיקה "אנטי-דמוקרטי", שאם בוחנים אותו בפרספקטיבה היסטורית, הוא לא שונה בעיקרו מתופעות שהיו כאן כאשר השמאל היה בשלטון. אחר כך זה המשיך בהאשמת כל המתנחלים בהכאת המח"ט, בגלל קומץ חוליגנים, שאינם בשליטת מערכת החינוך של מועצת יש"ע. זאת למרות שהמציאות היא הפוכה לחלוטין. שעורי ההתגייסות לצה"ל, ובמיוחד ליחידות קרביות ולפיקוד גבוהים בהרבה בציבור המתנחל מאשר בציבור החילוני-ליברלי. וזה ממשיך להיסטריה, כאשר סטטאטוס-קוו סביב קוי מהדרין נשבר על ידי חילוניות, וזוכה להתקפה דווקא מצד הצד הליברלי-חילוני, כאשר מיעוט רדיקלי-חרדי מתנגד לשבירת הסטוס קוו בקללות.
לי נראה שיש לנו כאן פסיכוזת המונים, שמובילה לשיח קיצוני של הציבור החילוני, כלפי ציבורים שאינם מתאימים להשקפת-עולמו.
אני מאמין בדיאלוג, ולא ברור לי כיצד ניתן לחזור למסלול של דיאלוג, חוץ מאשר להשתמש ברשת החברתית, כדי לערער על הקביעות הכוללניות וההיסטריות של החבר'ה.
יש כאן פסיכוזת-המונים. נקודה.
בשלב ראשון עלינו לצאת מהפסיכוזה באופן חד.
הדרך היחידה הנראית לעין, כרגע, היא: להבליט את השקט והשפיות.
להבליט את החיבור
לדבר במושגי: אחי, כל ישראל ערבים זה לזה.
להציף את הפייס בסטטוסים קצרים.
הי גלילה,
בעד.
לפעמים תהליכים קורים ואין לנו שליטה אמיתית עליהם- הם פשוט קורים ונפתרים מאליהם…
החובה שלנו זה להרבות בשיח חיובי ולהאדיר את המאחד.
כמובן לא מתוך יאוש ממשהו אלא ממקום של ענווה אמיתית שיודעת את מקומה במרחב האמיתי ומודעת ליכולותיה.
צר לי להיות זה שמטיח את האשמה בתקשורת. זה לא העם. רוב הציבור בישראל סובלני ורודף שלום. גם בציבור החילוני וגם בציבור החרדי. מי שמלבה את האש היא התקשורת שבחד-צדדיות מקצינה את האירועים. היא לא מסקרת אלא יוצרת בעצמה את החדשות. התקשורת לא משאירה מקום לשיח בונה אלא משתלטת על כל השיח ובונה בעצמה את הסיפורים.
כרגיל, השאלה היא מה הרזולוציה וטווח הזמן שבה מסתכלים על דברים (אגב, אותה בעייה קיימת גם בדיון על בסכסוך היהודי פלשתיני: ממתי סופרים? אם מאז 70 לספירה, כנראה היהודים; אם מאז 1967, כנראה הפלשתינים):
על כן האמירה "יש כאן משהו מרתק בתקופה האחרונה בה התקשורת החילונית תוקפת ציבורים שונים שאינם מתאימים לאורך [צ"ל אורח, נדמה לי] חייה", המתחיל את הספירה לפני שבוע-שבועיים-חודש, עשוי היה להיכתב כך, עפ"י ספירה אחרת: "יש כאן משהו מרתק בתקופה האחרונה, בה הציבור החילוני מגיב בעוצמה רבה על הנסיונות החוזרים ונשנים לקעקע את זכויותיו ולשבור לגזרים את הסטטוס-קוו, ומכך שהתקשורת החל להתייחס ברצינוץ לנסיונות הפגיעה האלה כפי שהם – כלומר, כמתקפה מאורגנת על כללי המשחק בישראל".
אני מסכים אתך שמחאת הקיץ היא מרכיב מהותי במתרחש כעת, אבל בניגוד לך אינני חושב שהיא נכשלה כלל וכלל. כדי להסיק שהיא נכשלה, צריך להניח שהיא אמורה הייתה להביא לשינוי מיידי באורחות החיים בישראל; אבל אני סבור שמשעותה האמיתית הייתה לא כלפי חוץ (קרי, כלפי הממשלה וכלפי ציבורים שמחוץ למעגל המוחים), אלא כלפי פנים (קרי: כלפי ציבור המוחים עצמו), ןבך היא הצליחה מעל המשוער. היא אכן העניקה לציבור רחב הזדמנות לראות עד כמה רחב הוא, ועד כמה כוח בלתי מנוצל יש בידיו. מתנגדי המחאה ששים, כמובן, לקבוע כי זהו כוח מחאה בלבד, ומתעלמים בניחותא מהפרש הזמנים הקיים בין צעקה ובין בניה ויצירה; שורה ארוכה של יוזמות חברתיות כבר צו, ועודן ממשיכות לציץ, בעקבות המחאה, אבל כל דיון בהן יקשה על הקביעה שהמחאה נכשלה, ולכן מתעלמים מהן מתנגדי המחאה בקלות דעת. אכן, גם במחנה המוחים עצמו יש כאלה שהתאכזבו, אבל למיטב הבנתי והכרתי מהסתובבות במעגלים הללו, המאוכזבים אינם אלה שיוצאים כיום לרחובות בית שמש, כי המאוכזבים נשארים בבית. מי שוודאי לא התאכזבה מאי-השינוי בעקבות המחאה היא התקשורת, המעדיפה תמיד קונפליקטים ודרמות על פני סיפורים ארוכים ומורכבים יותר, כמו בניה, הקמה וכו'. מובן שאם סופרים את הזמן רק מאז המחאה, קשה יותר לעמוד על שורשי הדברים, כמו למשל על ההקצנה המטורפת של ציבורים רחבים הן בקרב החרדים והן בקרב הציבור הדתי-לאומי, אשר הביאו לעימות הנוכחי.
האמנם לא שונה גל החקיקה האנטי-דמוקרטי ממה שהיה כשהשמאל היה בשלטון? גם אם נתעלם מילדותיותו של הטיעון (בכל זאת, עברו 12 שנה מאז הפעם האחרונה שהשמאל היה בשלטון, ומשלושים וחמש השנים האחרונות היה הימין בשלטון לכל הפחות 28. האמנם אתה שולל כל תפישה של התקדמות?) ומנטייתו לנקמנות (האמנם אתה בעד נקמנות?), חוששני שהוא איננו עומד בשום מבחן הסטורי. אדרבא, הראה לי את החקיקה המקבילה. להזכירך: העתון היחיד שנסגר בהוראת מדינה בישראל (של ממשלת שמאל!) היה עתון שמאלני, "קול העם". איש לא הטיל מגבלות על מקורות מימון של ארגוני ימין, וכו' וכו'. הנפת דגל גדול, אנא מצא היכן לנעוץ את המקל שלו, אחרת יתנופף ברוח ויתגולל על הרצפה (כראוי לו).
בעניין הקומץ – אתה יודע מה, היא הנותנת: המון קומצים יש בקרב המתנחלים. למותר לציין שהם אינם הרוב, אבל הם רבים עד מאד (כמה עשרות עד 200 רק בפרשת חטמ"ר אפריים), ופעולותיהם מבקשות למפרע לקבוע את כללי המשחק. ההשוואה המקובלת המובאת מצד ימין במקרים כאלה, לאמור: "אבל תראו כמה רוצחים ופושעים חילוניים יש," לקוייה בכמה וכמה רמות: ראשית, לא מעט פושעים מגיעים גם משורות מגזרים אחרים; ושנית, הפשיעה החילונית כמעט לעולם איננה אידאולוגית, במובן זה שהיא מתיימרת להציג את עצמה כהנהגה הראויה של הציבור, בניגוד מוחלט ל"קומץ"ים המתרבים והולכים; ובמקרים המעטים שהיא אכן כזו, היא זוכה בדרך כלל לגינוי רחב ולהתנכרות (דוגמה מצויינת היא המפגינים בבילעין, שנסיונותיהם המוקדמים להציג עצמם כמנהיגות עתידית של הציבור החילוני-שמאלי הסתיימו במפח נפש כביר).
בניגוד לנסיונך להציג את הדברים באור של מחלת רוח של הציבור החילוני, אני סבור שיש כאן נסיון מודע מאד של גורמים לא-חילוניים (חלקים מן הציבורים הדתי-לאומי והחרדי) לשנות בצורה דרמטית את כללי המשחק, תוך הסתמכות על כך שהציבורים הרחבים יותר שבתוכם הם פועלים לא יפריעו בעדם, מכיוון שהם מקווים שמחיר שינוי הכללים יצדיק את הרווח הפוליטי שיביאו הכללים החדשים. לשם כך מוכנים הציבורים הללו לערוך כל השוואה על פי כותרת (שבדרך כלל איננה עומדת במבחן העובדות, אלא רק במבחן הכותרת), בדיוק בנוסח השוואתו המקוממת של פרופ' לייבוביץ' על "יודונאצים" ו"דיסכותל", כדי להרוויח עוד קצת זמן – אולי בכל זאת ישתנו בינתיים הכללים? לעניות דעתי, כשיגלו הציבורים הללו ששינוי הכללים פוגע בהם עצמם אנושות, כבר יהיה מאוחר מדי.
אני אינני מאמין בדבר, ודיאלוג היא מילה שאני משתמש בה רק בהקשר של עימות אלים. אבל אני בהחלט בעניין של למצוא שפה משותפת עם אנשים רבים ככל האפשר. אני רק לא מוכן שיקבעו לי את נקודת ההתחלה של הדיון על פי נוחותו של הצד שמנגד.
קובי,
את ההתנהגות הקיצונית והאשמת הרבים בגלל הקומץ, ראיתי מתרחשת ברשתות החברתיות לפני שהיא התרחשה בתקשורת. כך גם היה לגבי המתנחלים וכך גם לגבי החרדים וכך גם לגבי הממשלה. התקשורת רק מושפעת, להבנתי, מהלך הרוחות ברשתות החברתיות (גם עיתונאים הם חברים ברשתות-חברתיות). התקשורת נגררת, ואולי מציגה מעגל הגברה, אך מאז המחאה, היא נגררת אחר הרשתות החברתיות-פוליטיות. ושם אפשר גם אפשר לראות את התעצמות ההקצנה.
ירון,
אני לא נכנס לרזולוציה ולמי הרביץ למי קודם. דיונים כאלו מציתי אי שם בין כיתה א' לגן. העניין הוא שיש לנו כאן פוליטיקה כוחנית, ולא פוליטיקה דיונית, וזה לא מוצא חן בעיניי ברמה האישית, וברמה הלאומית, אני חושב שאנו נפגעים מאד מכך שהשיח בין הציבורים השונים הוא שיח כוחני-דמגוגי.
רק כדי לסבר את עינינו, המדינה אינה בנויה רק על הכנסת (הרשות המחוקקת) או השרים (מנהיגות הרשות המבצעת). למערך המדיני יש הרבה יותר שלוחות, והאינטראקציה בינהן מורכבת. קח למשל את בית-המשפט-העליון. הוא מערכת שלטונית, שנשלטת על ידי בעלי דעות ליברליות למדי. הם מכתיבים חלק גדול ממהלך העניינים במדינה. רשות השידור על שלוחותיה, היא גם גורם ממשלתי, ועד 1992, היא היתה כמעט אך ורק שמאלית (גם לאחר שהליכוד שלט מ-1977). לאחרונה ניכרים מאמצים ליצור תקשורת יותר מאוזנת, והנה קמה צעקת גוועלד על ידי השמאל (ראה מקרה קרן נויבך). על התעללות הפרקליטות בתושבי יש"ע, שנובעת כנראה ממניעים אידאולוגיים, כותב רבות ידידינו המשותף מורדי.
לצערי אנו מנהלים את המדינה ממקום של כוחנות. הכוחונות הזאת מתחילה ממוסדות השלטון ויורדת לציבור, והדבר הזה הוא לא דמוקרטיה. זה שיח כיפוף ידיים לשמו.
הקיצונים הם כמעט תמיד אידאולוגים. והם לשמחתי מעטים. 200 מתוך 300 אלף, זה פחות מעשירית האחוז. גם לשמאל, מפגיני בלעין, הנוהגים באלימות, או מפגינים אחרים המתעמתים בתל-אביב עם המשטרה. גם אלו וגם נער הגבעות, אינם מובילי מחנה, אלא מקבלים גינוי מהמחנות, או לפחות התעלמות. לשמחתי הרוב, אינו נותן לגיטמציה לאלימות, ולא משנה באיזה מחנה הוא נמצא.
פסיכוזה אינה מחלה, אלא תופעה שבה ההמונים מתנהגים בחוסר הגיון ושיקול דעת. מי שמדליק את הפסיכוזה אלו הקיצונים של כל המחנות. הם מלבים אש, יוצרים פירוד, וגורמים לציבור לאבד את שלוות הנפש שלו, ולראות נמלה כהר. הבעיה הגדולה שעלינו להתמודד איתה היא איך לאפשר לציבור לדון בצורה אינטלגנטית, ולא להגרר אחר הקיצונים של כל המחנות.
לבסוף, דיאלוג:
בבלוג שלך תציג את העמדה שלך, כפי שאתה רואה אותה, בבלוג שלי כפי שאני רואה אותה. לאט לאט, אם נשכיל לעבוד טוב ביחד, ניצור ביחד עמדה המוסכמת על שנינו, ואולי על עוד כמה. זה טבעי וליגטמי להתבונן על המציאות מנקודת מבט שנוחה לנו, כל עוד במהלך הדיון אנו יוצרים מציאות יותר מורכבת.
אם יש אמת בכך שהתקשורת מונעת גם ע"י הרשתות-החברתיות – כדאי לנו, לחברי-ואהבת ומפגשים-טובים להתחבר בפייס עם עיתונאים, במטרה להפיץ את בשורת הדיאלוג המחבר.
כן, מחקרים בדקו מדוע רשתות חברתיות משפיעות על התקשורת בארה"ב, מצאו את הקשר הזה. גם עיתונאים הם חברים ברשתות חברתיות….
יפה שהפסיכוזה היא של הציבור החילוני.
אני חושב שהפוסט האחרון של תומר פרסיקו רלוונטי כאן עד למאד.
http://tomerpersico.com/2011/12/29/mercaz_ginzburgization/
ומה אם פסיכוזת ההמונים היא המצב האנושי הטבעי? האם מחאת הקיץ היתה מעשה רציונלי? איזה גל הוא רציונלי?