Author Archives: טל ירון

אז מה עושים? – שינוי בהסכמה רחבה

מעיר האוהלים המוקמת כיום ברחבי הארץ ועד הקוטג' בסופרים, עולה קריאה ברורה לשינוי. המחירים הגבוהים של הסלולרי, מוצרי המזון והדיור, כולם מצביעים על בעיה במשק הישראלי. הצרכן הישראלי מרגיש שחולבים אותו, ודוחקים אותו לשפל המדרגה הכלכלית. רגע לפני שהוא מגיע לשם, הוא מקים צעקה.

אבל איזו צעקה? על מה?

הציבור יודע להגיד שכואב לו. הוא מרגיש בעליית המחירים המסיבית והוא מבקש לשנות את המצב. אלא שלאנשים לא ברור מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב. בהעדר הסכמה, האנרגיה הציבורית מתפוגגת. ויותר גרוע מכך. חלק מהציבור המתקומם, מאשים חלק אחר בציבור. מפגינים מצד אחד במפה מערבבים בתוך עיר האוהלים את בעיית הצד האחר, וכך גורמים לפרוד גדול בתוך המחנה. פירוד שמביא לנטישת המאבק, בידי חלקים רחבים מהציבור. לדוגמא, ההתכתבות בקבוצת "שבוע הזעם":

בנוסף לפרוד הישיר, אני מציע גם לאותם שמרגישים שהמאבק שייך להם, לחשוב עוד פעם אם הם רוצים להזכיר את המילה סוציאל-דמוקרטיה, או להעדיף ח"כים של השמאל. אם תתייגו את את המאבק כסוציאל-דמוקרטי או מאבק של השמאל, תשארו עם מעט מאד כוח פוליטי לשינוי. ה"שמאל" מסיבות כאלו ואחרות, נחשב סדין אדום בעיני רוב הציבור (על הסיבות לכך, בפעם אחרת). לכן אם אתם באמת חפצים שינוי, אל תדברו על שמאל, או על סוציאל-דמוקרטיה. פשוט תעשו את זה. תהיו סוציאל-דמוקרטיים. תהיו חברתיים. דברו על שינוי חברתי. דברו על דמוקרטיה אמיתית, ועל עבודה של כל הציבור ביחד למען שינוי המצב הכלכלי. דברו בשפה שהציבור אוהב. בשביל זה, צריך לוותר על האגו, ולהבין שכדי לעשות שינוי, צריך להפסיק להשתמש בסמלים מפלגים. יש לשאוף להתאחדות סביב השינוי, ולא סביב השמות. יש לאפשר לכל הציבור לעבוד ביחד.

איך הציבור יכול לעבוד יחד?

קל להתאגד כשאתה קטן. לחברות השולטות על כלל המשק קל להתאגד. קרטל נוצר כאשר יש רק שלושה או ארבעה גופים ענקיים השולטים במשק. כך שכמה שיחות טלפון, כמה מנגנונים פשוטים, והנה כל המחירים בשוק עולים ביחד. גם לממשלה, יחסית קל להגיע לתיאום. מטבחון קטן של בעלי השפעה פוליטית, וכל הממשלה מתארגנת כאיש אחד.

לעומתם, הציבור מונה מיליונים. איך יכולים מיליונים להתאחד? זאת שאלה שהטרידה רבות את אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה (תנועה שחברים בה אנשי שמאל וימין כאחד (ולראיה, הכותב כאן הוא מתנחל)).

אחד הפתרונות, נקרא יוזמה אזרחית בהסכמה. בתהליך של אבלוציה דיונית, מתפתח פתרון מוסכם על רוב הציבור. כאשר עולה שאלה רושמים אותה בדף ויקי. בדף הויקי, כל אחד יכול להציע פתרון. מבחינתנו, גם 7 מיליון יכולים להציע רעיונות. כל אחד על פי דרכו ועל פי הבנתו. אלא שכדי להגיע לראש רשימת ההצעות, הרעיון צריך לצבור תומכים רבים. ככל שלרעיון יש יותר תומכים, כך הוא עולה ביחס לשאר ההצעות. לבסוף, לאחר פרק זמן מוגדר, או לאחר שרעיון מסויים עבר סף מסוים, ניתן שבוע לעוד רעיון להתחרות בו. בסוף השבוע, שני הרעיונות עם הכי הרבה תומכים, עומדים להצבעת הציבור הרחב. הרעיון שיבחר, יהיה הבסיס ליצירת השינוי בהסכמה רחבה.

כך יווצרו הסכמות ציבוריות רחבות, שעברו תהליך אבולוציה של דיון והסכמה, ולציבור יהיה כלי חזק בידיים להתאחד. את המשך ההתנהלות, יובילו מפתחי הרעיון הנבחר באמצעות דמוקרטיה-ישירה, תוך שמירת הציבור בדיון, ומתן מקום להצבעות ולהסכמת הציבור, ובחירה והדחה של בעלי תפקדים מרכזיים. כך תיווצר תנועה ציבורית-ישירה, שתביא לשינוי במשק הישראלי.

איך מתחילים לפעול?

הנה הכנתי דף השאלה, לעניין מחירי הדירות. ואיתו גם הכנתי דף הסברים ראשוניים לסיבת עליית המחירים (דף זה נדרש כדי שנידע איך ניתן לפעול ביעילות כדי להתמודד עם הסיבות). ואפילו הצעתי הצעה ראשונית. אתם מוזמנים להציע הצעות משלכם, להוסיף על שלי, ובעיקר לפרסם את הפוסט הזה או כל אחד מדפי הויקי הרלוונטים.

בואו נזוז!

מאבק – בדרך אחרת

5 Replies

אני מאמין שמאבק אינה הדרך שבה נוכל לשנות כאן משהו. ברגע שאתה פונה בשנאה אל מישהו או משהו, אתה לא יודע היכן זה מתחיל והיכן זה נגמר. אתה יוצא בכעס על משהו, וכבר אתה מקים לך אויבים. האויבים הללו אינם בובות קרטון, אלא אנשים שנפגעים ממך, ויוצרים התנגדות. ההתנגדות מפרקת את היכולת להשפיע, ולצובר אהדה רחבה. היא מונעת מגופים פוליטיים רחבים להתאחד למען מטרה משותפת.

פעילי המאהלים נעים מזעם ובכך מפספסים את היכולת לרתום. הם גירשו את מירי רגב ואת חולדאי, ויצרו שנאה כלפיהם מקבוצות רחבות בציבור. ובכך פיספסו חלק מהתמיכה שהיתה להם, אילו הובילו תהליך פוליטי, שיצור הרבה יותר לגיטמיות.

רק כדי להמחיש זאת, הנה התכתבות קטנה בקבוצת המאבק, שמראה את הפירוד שהתנהגות אגרסיבית יוצרת. עלינו למצוא דרך מאחדת.

אגב, חדי העיין בוודאי ראו שסימנתי את התגובה כלייק – זאת פשוט כדי להעביר לחבריי את הדיון.

האם לקבל החלטות באינטואיציה?

תורת המלך?

86 Replies

התגלגל לידי עותק של הספר "תורת המלך" (בקישור נמצא העתק מלא של הספר, כדי שתוכלו לקרוא ולתת חוות דעת מלומדת). קראתי רק חלקים עיקריים מהפרק הראשון, ותחילתו של הפרק השני. מתוך הפרקים הללו, העוסקים בהריגת גוי, לא נאמר שמותר להרוג גוי, אלא שלא נענשים על הריגת גוי כמו שנענשים על הריגת יהודי. בעוד שהריגת יהודי, היא רצח, ודינה מוות, הרי שהריגת גוי, היא הריגה, היא אסורה, ועונשה קל יותר.

כך שאם הבנתי עד עכשיו, נכון, אין אישור להרוג גוי, בשום מקרה (אלא אם הוא אויב). ולכן אינני מבין על מה יצא קצפה של התקשורת, כאילו יש כאן הסתה לאלימות. יש כאן בעיה אחרת, אבל אין כאן הסטה לאלימות.

הבעיה הקשה של הספר, לדעתי, הוא הלאומנות והגזענות של התורה המשתקפת מהספר. לי יש בעיה קשה מאד עם הספר, ואני מנסה לשאול את עצמי, איך תורת הנביאים האוניברסלית, התגלגלה לתורה כל כך לאומנית וגזענית? איך זה שדמו של כל אדם אינו נחשב זהה? איך זה שאנו לא הולכים להציל כל אדם? איך זה שאם אני הורג גוי, זה נחשב עברה פחותה, מהריגת יהודי?

האם אלו פני היהדות שאנו מאמינים בה?
כל הצדדים, שמאל, ימין, דתיים, חילוניים, אנא השכילו אותי,

השטחים הכבושים?

17 Replies

נראה לי שכל הסרטון נכון בהגדרה, אלא שיש שתי טעויות קטנות וחשובות:

1) ההחלטה השניה ב-47 לא היתה על כל שטחי יו"ש, אלא נתנה חלק קטן מהארץ ליהודים. יחד עם זאת מדינות ערב והפלסטינים ביטלו את תוקף החלוקה, בכך שהפרו אותה וניסו לכבוש את ישראל.
2) הן הכרזת בלפור והן ההחלטה ב-1922, קבעה שעל היהודים לא לפגוע בזכויות התושבים המקומיים. ישראל בהחלט פגעה בזכויות, ולכן, לדעתי נוצר כל הקונפליקט. כדי שהחלטות של 1922 ו-1917 יתקבלו, עלינו להעניק שיוויון זכויות מלא לפלסטינים.

כמובן, שאנו לא רוצים בכך, כי זה יפגע בזכות ההגדרה העצמית שלנו, ולכן עלינו למצוא פתרון לכך. מהו הפתרון? בהמשך….

מטרת קבוצת ואהבת

2 Replies

ארגוני שינוי רבים מתרכזים במאבק. במאבק נגד משהו. מאבק הוא תבנית חברתית שקל לעבוד איתה. היא מגדירה רשעים וטובים, היא מאחדת, כי האויב המשותף והמסוכן, מאלץ אותנו להתגבר על חילוקי הדעות בינינו. היא קלה, כי למעשה לא צריך לעשות הרבה, אלא רק להתנגד, לרכל, ומידי פעם ללכת עם החבר'ה להפגנה. ובעיקר היא קלה, כי היא דורשת מאתנו להפעיל מרכז פשוט במוח הקדמון, שיודע להגיב באגרסיביות או בבריחה. היא לא דורשת מאתנו מחשבה רבה. ויותר מכך, את שטף האנדרנלין אנו מקבלים בקלות, רק מעצם ההזכרות באויב הנורא, הדורש חיסול מידי.

הבעיה הגדולה של ארגוני מאבק, שהם מרכזים את האנרגיות שלהן בפירוק ובחיסול התנגדות. בכך הם רק מעצימות את הצד השני, ובעצם עוזרות ליריב להבנות ולהתחזק. ועוד יותר גרוע מכך, האנרגיות אינן מופנות לבניה. ואז, אם וכאשר סוף סוף אנו מנצחים במאבק, למעשה לא הכנו תשתית לבנייתה של חברה מתוקנת יותר, אלא התמחינו בהרס חברה אחרת. את מירב האנרגיה והחשיבה שלנו (אם בכלל) הפננו לריסוק ההתנגדות. ואם וכאשר מצליחה המהפכה (והיא בד"כ לא מצליחה בחברה דמוקרטית), למעשה הגופים שאנו מקימים אז, הם בדיוק אותם גופים כוחניים, המשתיקים דיון ויוצרים ואוליגרכיה. הם אינם מסוגלים להתקיים ללא אויב, שיאחד את השורות, ואז ארגונים כאלו הופכים להיות מכורים למלחמה.

לאחר ההתנסות בארגוני מאבק, הבנו כדי כי יש צורך בשיטה אחרת. בשיטה המבוססת על בניה. שיטה שעיקרה אינו שנאה, אלא אהבה. אהבה לזולת, כבוד לזולת, חיבור לזולת. פיתוח תהליכי בניה משותפים, והגעה להסכמות משותפות. אנו מתבססים על תבונה ורגישות לאחר. אנו לומדים, איך אפשר לבנות כאלו ארגונים, שיתמקדו בצורה טובה, ומושכלת, וישמרו על רוח חברית. אנו מחפשים דרכים לגרום לפעילות להיות מהנה, ובונה ומקדמת.

אנו בהחלט בתחילת הדרך. על הקבוצות הללו, ניתן למנות את אקלי, המפלגה הישירה, מפגשים טובים ו"ואהבת". הסרטון הבא, שצולם על ידי נרי, נערך על ידי יאיר, והשתתפו בו אן, גלילה ואני, מסביר את מטרת קבוצת ואהבת, ומהיכן היא באה.

הרבה אהבה,

טל

האם שופטים רשאים לנצל לאקונה בחוק?: השגה על תפיסת מקום השופט בחברה הדמוקרטית, שהציע אהרון ברק

29 Replies

לאחרונה אני קורא את סיפרו של אהרון ברק "שופט בחברה דמוקרטית". עוד לא התקדמתי בו רבות, אבל אני עוקב בקפידה אחר הטיעון הלוגי של ברק. הוא בונה את המתודה בכשרון רב, ומוליך את הקורא צעד אחר צעד, לעבר המסקנות אליהן הוא עצמו הגיע.

לפחות עד השלב בו אני נמצא (עמ' 57), נראה בברור התהליך הלוגי של ברק, כמוביל לחרות משפטית במסגרת החוק (נדמה לי שהוא עתיד להוביל למסקנה, כי במקרים מסויימים בית המשפט צריך להיות מעל המחוקק, אך עדיין לא הגעתי לשם). ברק טוען כי תכופות, החוקים אינם ברור מספיק או שיש בהם חסר (לקונה) או שנחקקו בתקופה קודמת והחברה השתנתה ויש להתאים את החוק למצב הקיים. ברק טוען כי זהו תפקידו של השופט לפרש, כאשר יש חוסר התאמה בין החוק לחיים, כל עוד השופט נשאר במסגרת החוק ופרשנותו הסבירה.

במהלך הדיון, מסביר ברק כי הליגיטימיות של בית המשפט היא יסוד כוחו האמיתי של בית המשפט, ומתוך כך גם יסוד חשוב בדמוקרטיה. ברק מציע לשופט להיות שרוי בתוך עמו, לחוש אותו ולדעת מה מניע אותו וכיצד הוא חושב. על השופט להיות חלק מהחברה ולפעול ולפסוק, בהתאם לערכי החברה בה הוא שופט.

עד כאן, נראה הכל סביר למדי. אלא שבעמוד 57 ב"שינויים בחקיקה ובפרשנותה", מתגלע הפער הגדול בין כוונתו המקורית של אהרון ברק ללגיטמיות ציבורית, לבין הקרע אותו טוען הימין, כי ברק יצר בציבור. קרע אשר הוביל לאובדן האמון של הציבור הימני בבג"צ.

בסעיף זה, ברק מסביר כי לעיתים חוקים מתיישנים, ויש צורך לתת להם פרשנות עדכנית, בהתאם לשינויים שנוצרו בחברה מאז חקיקת החוק. הוא מביא כדוגמא את דיני הנזיקין הישראליים שנחקקה בסוף תקופת המנדט (1947), ונקבע בה בן השאר, כי אם מעשה ניזקין גרם למותו של אדם יהיו התלויים בו זכאים לפיצוי מהמזיק. התלויים הוגדרו כ"בן-זוגו, הורו וילדו". הדיבור בן זוגו הוא תרגום מחייב לעיברית של הנוסח האנגלי מ-1846, שדיבר על "Husband, wife". החוק האנגלי התכוון רק לבני-זוג נשואים. מכאן, טוען אהרון, אין המשמעות המחייבת שזה הפרוש שצריך להניתן לו כיום. החברה הבריטית של המאה ה-19, היתה חברה שמרנית, בעוד החברה הישראלית, לטענתו של ברק (טענה מובלעת) היא חברה שעברה שינוי ליברלי מאז חקיקת החוק והיא מכירה גם בידועים בציבור, במיוחד כאשר יש לידועים צאצא מאותו הרוג.

אהרון אינו אומר זאת במפורש. מבחינתו החברה הישראלית היא חברה ליברלית יותר, שערכי הנישואים המקודשים, של הבריטים במאה ה-19, אינם מתאימים לה. אלא שאהרון ברק חי בחברה שבה יש אוכלוסיה גדולה מאד שבה ערך חיי הנישואים הוא עדיין קדוש ומחייב. הדבר נכון הן בחברה הדתית, הן בחברה המסורתית והן בחברה המוסלמית. בחברות אלו החיים מחוץ לנישואים הם חטא. כאשר אהרון ברק נוקט כאן עמדה, ובעצם מכריז על בני-זוג, כזכאים לתגמול, כאילו היו נשואים, הוא נוקט כאן עמדה האמונה רק על פלח אחד באוכלוסיה. הפלח הליברלי. בכך, לשיטתו הוא, הוא מקעקע, וקיעקע בפועל, את הלגיטמיות של בג"צ בעיני החברה שאינה ליברלית, אשר ככה"נ מהווה ציבור דומיננטי מאד, שיש לו רוב בכנסת.

למעשה, סביר להניח שאהרון ברק לא התכוון לכך במודע. בספרו, הוא מורה לשופטים לא לנקוט בקביעת נורמות מתקדמות, אלא לשרות עם הציבור. הוא אומר במפורש שאין תפקידו של השופט להיות אקטיביסט לשינוי חברתי. ואני מאמין שאהרון ברק לא באמת התכוון לאקטיביזם שיפוטי בסוגיה הנ"ל, אלא שהוא חשב שהוא שרוי בתוך החברה ושבירת מוסד הנישואים היא ערך סביר ומקובל באותה חברה.

סביר להניח שברק טעה בכך, כיוון שהוא אינו באמת שורה בתוך הציבור. סביר להניח שחבריו, והחברה בה הוא מסתובב, היא חברה ליבראלית יותר. הפידבקים שהוא מקבל מחבריו, הם פידבקים של אנשים מהשמאל. וזה בסדר גמור. אין לצפות משופט שילך ויסתובב בין קהלים שונים, וידאג שיהיו לו חברים בקרב החרדים, המוסלמים הדתיים-לאומיים.

למעשה שופט יחיד אינו יכול לעמוד בציפיה של ברק להרגיש את כלל החברה. אפשר לעשות זאת, רק אם יש כמה וכמה שופטים היושבים באותו דין, וברור כי הם באים מרקעים שונים המייצגים את האוכלוסיה בצורה דמוקרטית והוגנת.

כדי לפתור את הבעיה היה ניתן לצפות כי שופט שמזהה חוק שאינו מדוייק מספיק וברור, יחזיר את ההכרעה לכנסת, שהיא הגורם המוסמך היחידי להכריע לגבי יצוג החברה (בהנחה שאנו חיים בדמוקרטיה תקינה). מצד שני ברור שאי אפשר לחזור לכנסת עם כל חוק וחוק שאינו ברור. הדבר יגרום לקריסת המערכת החקיקתית והשיפוטית.

לכאורה נראה שאין לכך פתרון, ועלינו להסתדר עם מה שיש. אלא שפתרון כזה כבר היה קיים בעולם, ואולי נשכח. ביהדות של בית שני, נמצא לכך פתרון, שמקורו ככל הנראה בשילוב בין "הזקנים שבשער" בימי בית-ראשון, ובתי המשפט היוונים של אתונה.

בכל עיר, היה נהוג בזמן בית ראשון כי בשער העיר יושבים זקנים מחכמי העיר, ושופטים בין הבאים לדין. הם היו כמה וכמה זקנים, וכך בעצם מקבלים החלטה בקבוצה, ולא על ידי יחיד (כפי שנהוג כיום בבית המשפט הישראלי). הם היו מתושבי העיר, ולכן הכירו את הקהילה היטב, ושרו עם העם, בדוק על פי העקרון שאהרון ברק ציין בספרו.

באתונה היה פתרון אפילו טוב יותר, לכאורה. היו בתי משפט שמנו בין 200 ל-1500 מושבעים. אזרחים פשוטים שנבחרו בהגרלה ושימושו כבוררים בדינים שהובאו לפניהם. אותם אזרחים, היו גם אלו שחוקקו את החוקים באסיפת העם, שנפגשה כמעט כל שבוע. באסיפה הכירעו כ-6000 עד 12000 איש באמפי,לגבי חוקים, שהגישה להם המועצה (שמנתה 500 איש שנבחרו בהגרלה מידי שנה).

אנשי בית שני, יצרו שילוב בין השיטות, והקימו סנהדרין שמנתה 71 חכמים, וגם סנהדריניות מקומיות שמנו 23 חכמים.

בכך, היו לאנשי בית שני, מערכת משפט מתקדמת בהרבה משלנו. וצריך לזכור כי מערכת משפט זאת, התקיימה בחברה אגררית, בה התל"ג לנפש היה נמוך בהרבה מהקיים היום, ולכן לכאורה, המדינה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק כזאת קבוצת משפט גדולות.

אינני יודע איך הצליחו אנשי בית שני להחזיק גופי משפט כאלו גדולים. באתונה המושבעים, קיבלו כחצי שכר עבודה יומי של פועל, בעבור הישיבה בבית המשפט, ואת המימון לכך הם השיגו מהעשרים (שהרגישו כבוד לשלם מיסים כבדים ביחס לרוב הציבור שלא שילם מיסים כלל).

אני מניח שהסיבה שהם הצליחו להחזיק גופי שפיטה כאלו גדולים ומשופרים, היא בגלל שהחברה היתה הרבה יותר ליואלית, כתוצאה מכך שכלאדם הרגיש שהצדק נעשה איתו, והוא זה שמחוקק את החוקים, יהיה מוכן להשקיע הרבה יותר. גם החכמים, ככל הידוע לי לא עסקו רק במשפט, אלא עסקו במלאכות. יתכן, שמכשתש כוחם במלאכת השדה, הם עברו לשבת בשער העיר ולשפוט. היה זה ניצול טוב של זקני העדה.

בכל מקרה, שווה לדעתי ללמוד מהתקופה ההיא רבות. למעשה, מהות היהדות, כפי שאנו מכירים אותה, היא המשנה והגמרא, והפרשנות, שמקורם באותם בתי משפט. יסוד היהדות היה הצדק. צדק שנבע בדיוק מהמשיטה אותה מציע אהרון ברק, אך בהבדל אחד קטן. כדי להתגבר על בעיית הסקטוריאליות, אנשי בית שני ואתונה, מינו שופטים מקומיים רבים שדנו בכל דין, והיו תושבי המקום. והמשפט הגדול היה בסנהדרין, שמנתה 71 זקנים חכמים.

כיום אנו במשטר אוליגרכי (נבחר), וכך גם נראת שיטת השפיטה שלנו. של אוליגרכיה מנותקת המעיזה לחשוב שהיא עושה צדק, כאשר שופט אחד יושב בדין (גם 9 שופטים בדינים מיוחדים אינו דבר המתקרב ל-71 שופטים).

אני בטוח שאם אנשי בית שני היו מגיעים היום לירושיליים, הם היו מזועזעים לראות איזו מערכת משפט מקוקלת הקימו צאצאיהם. אנחנו יכולים לשנות את זה. אבל בשביל עלינו להקים דמוקרטיה ישירה, כמו באתונה, ובמידה מסויימת כמו בבית שני.

כיצד מגשרים בין תפיסות עולם?

37 Replies

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.

הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.

אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.

המחלוקת:

המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.

הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.

אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.

והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.

מה ניתן לעשות?

אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.

ההבדלים הפרשניים:

אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות. לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.

הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.

לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.

לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.

הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.

הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו, שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.

ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?

א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.

מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?

המפלגה הישירה – מחשבות על המשך הדרך

26 Replies

לקראת הראיון אצל אברי גלעד (שלא התממש בסוף), ניסיתי לחשוב מה אנו בעצם מציעים לציבור. מה עושים עם הציבור שיגיע בעקבות צפיה בתוכנית? מה אותו ציבור יפגוש כאשר יגיע לשערי המפלגה הוירטואלית שלנו?

פתאום הבנתי, שכרגע אין לנו דבר להציע לציבור הרחב, מלבד הרבה הבטחות יפות. באתר הוורד-פרס של המפלגה הישירה אנו מציעים להם כמה הכרזות יפות ואולי מלהיבות, ואפשרות להרשם להשאיר לנו את הדוא"ל שלהם, כדי שנעשה איתו אלוהים יודע מה…

בפייסבוק, אנו קצת מדברים ומעלים רעיונות ועונים לתשובות, אבל ממש אפשרות להצביע אין לנו שם. גם הפיסבוק וגם האתר, הם כלי תעמולה, לאפשרות של הקמת מפלגה.

אבל מה תרומתם של המגיעים החדשים? כיצד הם יסיעו לקדם את הקמת המפלגה?

השאלות הללו הטרידו אותי ולקראת הראיון והכריחו אותי לעשות סדר במחשבות על הקמתה של המפלגה הישירה. מדי פעם אנו נדרשים לעשות סדר, כדי לדעת לאן אנו רוצים להתקדם. אני מעלה את התובנות שלי, לעיונכם ולתגובותיכם.

התפתחויות אחרונות

לאחרונה, התחלנו לעשות חוגי-בית, ולהופיע בתקשורת, ואז עלתה השאלה, מה עושים עם כל המצטרפים החדשים? לאן שולחים אותם, מה הם עושים? אחת התשובות היתה, שיחלקו פליירים, ויצרו עוד חוגי בית.

טוב, מה עושים עם אותם עשרות ומאות, ואלפים שהתקשורת וחוגי הבית יביאו? האם הם באמת ירצו להמשיך רק להיות עוד גל של תועמלנים ומפיצי התודעה? הרי חלקם לפחות ירצה להשפיע. ואיך הם ישפיעו? על מה הם ישפיעו?

הרי ההבטחה שאנו נותנים להם, היא שהם יוכלו להצביע לכנסת. כלומר, הדרך לעשות זאת, היא להקים אתר מפלגה שדרכו יוכלו כולם להצביע על חוקי הכנסת. ועד שהאתר יוקם, יהיה עליהם להסתובב עם תחושת חוסר יכולת, או איזו ציפיה רחוקה שיום אחד יהיה כאן אתר. להם לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון.

המפלגה בסופו של דבר אמורה להיות צינור לציבור לתוך הנכסת. כרגע אנו גם לא לגמרי סגורים על הדרך בה הציבור יצביע. הציבור שהגיע זה מקרוב, יסתכל על פעילי המנגנון המתווכחים זה עם זה, ולא יראה תוצאות בזמן קצר, ופשוט יעזוב את המפלגה. לכן עלינו להביא מוצר עובד, לפני שאנו עושים שיווק המונים. מוצר שנותן להם הרגשה-סימולציה שהם יכולים לשלוט בכנסת. עלינו לפתח "צינור-לכנסת" עובד.

כבר יום, ברור שאין מדובר סתם בהצבעות רוב. הרי אם נשתמש רק בצינור פשוט, יצביע הציבור בעיקר בהצבעות פופליסטיות, ויוציא שם רע לדמוקרטיה הישירה. קחו למשל את אתר "חוקים" שחרת על דגלו את האמירה הבאה:

מטרת האתר הינה לאפשר לכל גולש להעלות הצעת חוק שלדעתו צריכה להופיע בספר החוקים של המדינה, ולקבל תגובות מהגולשים.
השאיפה היא שהאתר יכיל כמות גדולה של אנשים שיובילו מהפכות וירימו הצעות חוק מוצלחות מהאתר אל הכנסת ובכך לבטא דמוקרטיה אמיתית – שלטון העם!

באופן עקרוני, אנו יכולים ליצור שיתוף פעולה עם האתר, ולהתחיל לרוץ לכנסת, אלא שהאתר סובל מכשל בסיסי. כל אחד יכול להעלות הצעת חוק (עד כאן טוב ויפה, ומתאים לאג'נדות שלנו). אלא שהצעה אינה חייבת להיות מנומקת, ואינה מציגה את הדילמות איתן צריך החוק להתמודד. לא כמה עולה החוק, ואין דרך יעילה להציג ביקורת נגד החוק. יש בהצעות יותר פופליזם, וקיים חוסר יכולת אמיתית להעמיד התנגדויות רציניות.

כתוצאה מכך, הצעות פופליסטיות זוכות בו ברוב גדול. רוב הציבור, אם יאמרו לו כי כך יתנהלו ההצבעות לכנסת, ידחה אותן בבוז, ובצדק. לעיתים הוא אף ייחרד מהצבעות כאלו. למשל הצבעה בעיתית כזאת, שמודגמת על ידי דמוקרטיה ישירה היא היוזמה האזרחית בסן-פרנסיסקו על איסור ברית המילה. מקרים כאלו יוציאו שם רע לדמוקרטיה הישירה ויקשו עלינו לשווק ביעילות את המפלגה.

שינוי חשיבה

אם אנו רוצים לזכות לתמיכה רחבה, עלינו להציג פתרונות מספיק טובים שיתנו תחושה לציבור שהכלים שאנו בונים מאפשרים קבלת החלטות ראויה. כדי לזכות בתמיכה, צריך לפתח מנגנון יותר מתקדם שיאפשר דיון מושכל. דיון כמו קטעי הוידאו המוטמעים של עופרה וליאב, וכמו ההצעות שעוברות ברירה טבעית של רותם ואוריאל. אולי שילוב מסויים של מובילי דעה, ושל באי-כוח.

בניית צינור טוב, אינה דורשת ציבור גדול ורב, אלא צוותי מחשבה וצוותי מפתחים שיודעים לעבוד ביחד, כדי להציע סוגי צינורות שונים. הדמוקרטיה של המפלגה תתבטא עבור הציבור הרחב בכך, שלציבור ינתנו אפשרויות שונות לבחור מבין כלל הצינורות שיפותחו עבורו.

הפיתוח של הצינורות השונים שבהם הציבור יעביר את דעתו, יפותח כמו כל כל פרויקט קוד פתוח אחר. באמצעות דיקטטורים נאורים, ועל בסיס קוד פתוח.

התמקדות בפיתוח בשלב זה

אם כך, למעשה עלינו להתמקד בשלב זה בגיוס של מפתחים ואנשי מנגנונים דמוקרטיים. עלינו להציב את השאלות הניצבות בפני הדמוקרטיה הישירה, ולאפשר לצוותים השונים להציע פתרונות שונים. עלינו להתרכז באיסוף אנשי הקוד הפתוח, למיניו, ולאפשר להם לפתח את המוצרים שלהם. תרומתנו תהיה ביצירת תשתית אירגונית לצוותים הללו, ויצירת פלטפורמה משותפת שבה כל המצביעים של המפלגה יוכלו להצביע דרך המנגנונים השונים.

אם אכן זה המנגנון, הייתי מציע להתמקד בגיוס ופיתוח תוכנה בשלב זה, ולהשקיע פחות בגיוס המונים.

מה דעתכם?

כיצד ניתן לתגמל בצורה הוגנת בתוך קבוצה?

4 Replies

אתמול בערב התנהל דיון באחת הקבוצות בהן אני חבר.

אנו ביקשנו ליצור חוזה הוגן בינינו והצורך להחליט העל חלוקה הוגנת, העלה מתחים סביב עוגת המשאבים הסגורים.

כדי לפתור את הבעיה, אני מציע שיש להסתכל עליה בצורה של צדק. אם אתם רוצים להבין מדוע יש לפעול כך, המשיכו לקרוא. אם רצונכם בסיכום, קפצו ל"סיכום" בסוף.

אם אתם רוצים לשפר את הערך, אתם מוזמנים לשפרו בדף הויקי שפתחתי עבורו.

מהו צדק? זאת השאלה שעל פיה לדעתי, עלינו לפתור את הבעיה. התשובה הפשוטה ביותר היא לדעתי, על פי התרומה של אדם לקבוצה, כך צריכה גם להיות התמורה שהוא מקבל:

לכן, כלל יסוד: "תרומה = תמורה"

לפעמים, גם רוצים להוסיף למשוואה את כמות ההשקעה של אדם לקבוצה, כיוון שיש שמשקיעים הרבה, אך תרומתם קטנה. אנשים כאלו כדאי לפצותם על ההשקעה, אך בטווח הרחוק, יתכן והקבוצה לא תרצה להחזיק אנשים שהשקעתם גדולה אך תרומתם נמוכה. לכן, אני מציע שכלל היסוד ישאר "תרומה=תמורה", כדי להפריש החוצה אנשים שהשקעתם גבוהה, אך תרומתם נמוכה.

השאלה עכשיו היא איך מעריכים את תרומתו של אדם לקבוצה?

שאלה זאת קשה במיוחד. כיוון שלא כל אחד רואה את התרומה של אחרים בצורה אמיתית. ישנו הסיפור המפורסם על בקר-איכות שחקר את המפעל של פורד. יום אחד, הוא רואה אדם יושב בצד ומתבטל. הוא פונה למנהלים ומציע להם לפטר את אותו עובד. ואז המנהלים עונים לו "אתה מתכוון להוא שיושב וקורא עיתון בפינה?… אז האיש הזה אומנם מתבטל, אך פעם בכמה זמן, הוא פתאום בא עם רעיון גאוני, ונותן פתרונות השווים מיליונים לחברה".

כלומר, לא תמיד אנו רואים את התועלת של דבר בזמן הקרוב, אך לפעמים יש תועלת בזמן הרחוק.
אבל, לדעתי, בקבוצות קטנות, הדבר אינו בעייתי כלל. כיוון שבתהלכי הדיון והתיאום בתוך הקבוצה, החברים דנים על השלכות של דברים, וביחד הם כן יודעים להעריך את התרומה של דברים.

לכן, אני מציע שמי שיעריך, יהיו חברי הארגון.

כיצד יש להעריך?
אם נבקש מאנשים להעריך תרומתם של זולתם, כאשר ברור כי הערכה טובה, תביא לגריעת חלקם מהעוגה (משאב סגור), אזי הם יעדיפו להמנע מביקורת חיובית. לכן, יש לדאוג כי האנשים לא יתנו ציון לעצמם או לפרויקטים בהם הם מעורבים. הם יצטרכו לתת ניקוד חיובי לאנשים ולפרוייקטים שעוזרים להם לקדם את הפרויקטים שהם עצמם מפתחים, ובכך לעזור להם לתרום יותר. בכך אנו יוצרים קשרים של הערכה לאנשים ולפרויקטים שמאפשרים לנו להיות אפקטיביים יותר. כך אנו מגדילים את הערבות ההדדית בתוך הקבוצה.כדי למנוע אינטריגות, הרי שההערכות צריכות להיות חשאיות.

את מה יש להעריך?
בארגון גדול, אנשים אינם מסוגלים להכיר את כל האנשים האחרים, ולכן על האנשים להעריך בתוך ארגון גדול, מחלקות או תת-קבוצות אחרות. בתוך הקבוצה אליה שייך החבר, יש להעריך חברים אחרים, כל עוד גודל הקבוצה אינו עולה על 15. אם גודל הקבוצה עולה על 15, אזי יש להעריך את תת-הקבוצה עצמה.

הקבוצה עצמה תקבל הערכה, וחלוקת ההערכות בתוך הקבוצה, תתבצע על פי ההערכות הפנימיות.

הנושאים שיש להעריך עליהם:
ישנם נושאים רבים התורמים להצלחת הקבוצה. כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.

לסיכום,
כדי להגיע לחלוקה צודקת, יש להעריך את התרומה של חבר לקהילה. ההערכה תתבצע בצורה הבאה:
אם מדובר בארגון הקטן מ-15 אנשים, הערכה תהיה אישית, תוך ציון תחומי התרומה של האדם. אם הארגון גדול מ-15 אנשים, ההערכה תהיה על בסיס מחלקות ותת-קבוצות בארגון.
החברים המערכים, יעריכו חברים אחרים, או תת-קבוצות אחרות. הערכה תתבצע על פי כמה פרמטרים כמו תרומה מקצועית, עזרה לאחרים, תרומה למורל, תרומה לביצוע המשימה, תרומה לפתרון בעיות ומציאת פתרונות. יתכן שהצוותים יעלו עוד פונקציות חשובות הדרושות לתיפקוד הארגון.