אתם מכירים את הימים הללו, שבהם אתם קמים בבוקר, קוראים כתבה ומרגישים שהעולם נעשה טוב יותר?

אם אתם לא מכירים, אז הגיע הזמן שתתחברו לאנשי "כנסת פתוחה". הבוקר הודיע עפרי רביב, שאנשי התוכנה של כנסת פתוחה עידכנו את הגירסא של כנסת פתוחה. כהרגלי במקרים כאלו, אני רץ לבדוק את העידכון האחרון, כיוון שאני יודע שאז יש הפתעות נעימות באתר.

הפעם, המידע על חברי הכנסת הפך מפורט יותר ומסודר יותר. ניתן לראות באילו נושאים יזם ח"כ חקיקה, אילו הצעות עברו אילו שלבים, ועוד נושאים.

כאשר נכנסים לדף הח"כים, רואים כברירת מחדל, את הח"כים על פי מספר הצעות הטרומיות שהציעו ואושרו.

הדף הזה הציג בראש הרשימה שני חברי כנסת שמעולם לא שמעתי עליהם לפני כן. יריב לוין, ורוברט אילטוב.

נכנסתי לדף של יריב לוין מהליכוד.

משם, גלשתי לבדוק אילו חוקים שהציע יריב לוין אושרו. נכנסתי לחוק שנקרא "חוק לישכת עורכי הדין תיקון – תפקיד הלשכה".  ושם נכנסתי ל"ההצעה באתר הכנסת", ואלו הדברים שבהם מתחיל ההסבר לחוק:

"זכות הייצוג הינה זכות יסוד העומדת בבסיס מארג זכויות האזרח במדינת ישראל; זאת, משעה שערכן של זכויות המוקנות לאדם תלוי באופן מוחלט ביכולתו לממשן, ולקבל את ההגנה המגיעה לו לצורך כך; אי לכך, אדם שאין ביכולתו להביא את עניינו לפתחו של בית המשפט כדי לממש את זכויותיו, כמוהו כמי שזכויות אלה לא ניתנו לו מלכתחילה."

החוק מסדיר ומחייב את לשכת עורכי הדין לתת יצוג למעוטי יכולת.

הזכות לייצוג בפני בית המשפט, היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית. היא מקדמת חברה בה כולם שווים בפועל בעיני החוק. נכון, שאנו עדיין רחוקים ממשפט שווה לכל. אין השפעת עורך דין משובח, כהשפעת עורך דין מתחיל, אך החוק יוצר בסיס טוב יותר למשפט צדק שווה לכל.

טוב לגלות שקורים דברים טובים בבית המחוקקים. דברים, שללא כנסת פתוחה, כמעט לא ניתן לדעת עליהם.

ישר כוח ליריב לוין ולאנשי כנסת פתוחה.

אולי עוד תהיה לנו כאן דמוקרטיה אמיתית 🙂

לעיתים נדירות יוצא לי לראות סרט שמזקק כל כך שנאת הזרים, שמובילה להתפתחות סיכסוכים אתניים. חלק גדול מהרכיבים שנמצאים בסרטון ציונו במאמר שדנתי בו על פי רוטשילד ולייק.

ראו את הסרט הבא, ונסו לזהות ממה מורכבת חרדה אתנית ושנאת זרים (זהירות, לא לחלשי לב)?

בסרט ניתן לראות את האלמנטים שמרכיבים חרדת זרים, ועליהם דיברו רוטשילד ולייק:

1. פחד מהכחדות הקבוצה
2. חשש להפוך למיעוט נשלט
3. תיאוריות קונספירציה (איך לכל הרוחות, נכנסנו אנחנו לתמונה?)

ישנו אלמנט שהם לא דיברו עליו, אך בולט כאן בסרט, והוא אידאל היופי התרבותי – לכל תרבות יש את אידאל היופי שלה. במקרה הזה ישנו היופי להבן הנשי, והזרים, האסיאתים, יהודים ומוסלמים, מחללים את נשות הגזע הלבן.

כותבי התסריט, השתדלו ליצור אווירה שתוביל לעימות. הם משחקים חזק מאד על היצרים של גברים להגן על נשים חלשות, ותינוקות חלשים. הם מקצינים את האיום. בנוסף הם קוראים ליחידים לקחת יוזמה. זאת בדיוק היוזמה שאמורה להצית את מעגל האימה. אותם בודדים שיבצעו פעולות טרור, או פרבוקציה, יגרמו לתגובות בצד השני, ויגדילו את המעגל. הם עלולים לסחוב את המערכת למעגל דמים. פשוט מדהים לראות, איך נוצר מעגל השנאה.

האם אתם מזהים עוד רכיבי שינאה?

האם זה דומה לרכיבי הפחד האתני שלנו, היהודים במדינת ישראל?

חשש מהשמדה? חשש מהתבוללות? קונספירציה שערביי-ישראל/השמאל מבקשים להכחיד אותנו?

האם יש הבדל בין החרדה לעיל, לחרדה שלנו? אם כן, מהו?

האם חרדה אתנית היא טבעית? האם היא מוצדקת?

סליחה על השאלות, אך היום יש לי יותר שאלות מתשובות.

שלכם, טל ❓

אנשי כנסת פתוחה עושים עבודה מדהימה. האתר הולך ומציג עוד ועוד מידע על חברי הכנסת. הוא מציג סטטיסיטקות מרשימות על חברי הכנסת (למשל, על דב חנין). הוא מאפשר לעקוב אחר הצעות חוק (למשל תיקון לחוק הפסיכולוגים). הוא מאפשר ליצור בקלות קשר עם חברי הכנסת (יש לכל חבר כנסת רישום של אמצעי הקשר שלו, כולל פייסבוק, בלוג, טויטר ועוד).

אחד הרעיונות מאחורי כנסת פתוחה, היא לחזק את הקשר בין חברי כנסת לציבור. רעיון שאמור לחזק את הדמוקרטיה בישראל. לכן החלטתי לנסות לבדוק את הנושא.

ראיתי שיש הצעת חוק מעניינת (תיקון לחוק הפסיכולוגים), שנועד לאפשר לפסיכולוגים לא קלינים גם לטפל בפיסכוטראפיה (תמצית ההצעה). ההצעה עברה לוועדה, ברוב גדול 44 מול 4. ניסתי להבין מדוע שהמיעוט יתנגד. ולכן פניתי לדב חנין דרך הפייסבוק שלו, וביקשתי להבין את הרציונל.

אם הוא ישיב לי, אפרסם זאת כאן.

אני מניח שלהתפתחות כנסת פתוחה תהיה תרומה גדולה להתפתחות דיון שקוף בכנסת. לאנשים יהיה קל יותר לעקוב אחר מעשי חברי הכנסת, וחברי הכנסת יראו שעוקבים אחר הצבעותיהם בנושאים גדולים וקטנים.

יותר מזה, אני חושב שניתן להעצים את ההשפעה של הציבור, על ידי יצירת שאילתא משותפת. אם לדוגמא, חבר כנסת יקבל שאילתא מ1500 אנשים, אני בטוח שהוא ידאג לענות, כדי לצבור אהדה בקרב קהילם רחבים (או לפחות לתת לגיטמציה להחלטתו).

אולי, הצעד הבא, הוא לדעת לבנות שאילתות, ולנהל דיון לגביהן עם חברי הכנסת? מה דעתכם?

בפוסטים הקודמים עסקתי בשאלת התפתחות מלחמות בין לאומים שונים ובין רוב למיעוט. בשני הפוסטים האחרונים בחנתי פתרון אפשרי לכך על ידי דמוקרטיה ישירה. בעקבות הפוסטים הללו, והתבונות שעלו מהן, אני מציע לנסות ולהעמיק את ההבנה לגבי גורמי הסיכסוכים.

בפוסט שעסק בבעית המחויבות, הצגתי את המודל של פרון, שמראה כי בהעדרה גורם שלישי שיבטיח שהלאום החזק לא ינצל את הלאום החלש, תהיה נטיה ללאומים החלשים לצאת למלחמה על עצמאותם, בתרם תקום המדינה.  ובמידה שכבר קמה מדינה, יצאו הלאומים למלחמה, אם הם יחשבו כי מצבם יהיה טוב יותר תחת מדינה משלהם, והקורבנות שהם יקריבו יהיו ראויים.

בצדק לדעתי, ביקרו המגיבים את דלות המודל של פרון. הוא אינו מספיק כדי להסביר את מכלול הגורמים שמובילים לסכסוך ולמלחמה. כדי לשפר את המודל פניתי למאמר Containing fear: The origins and management of ethnic conflict, שנכתב על ידי רוטשילד ולייק ב-1996, וצוטט 283 פעמים.

במאמר הזה, לייק ורוטשילד יוצרים תמונה רחבה יותר. הם מבססים את התיאוריה שלהם גם על בעיית המחויבות של פרון, אך גם על תהליכים חברתיים וקוגניטיבים שמתרחשים במהלך התפתחות סיכסוך אתני.

Continue reading →

למבקרים של הדמוקרטיה הישירה יש שלוש טענות עיקריות כנגדה. האחת היא שדמוקרטיה ישירה עלולה להפוך לדיקטטורה של הרוב כלפי המיעוטים. השניה היא שהציבור אינו מיודע מספיק או אינו נבון מספיק כדי לקבל החלטות ברמה המדינית. והשלישית היא שהציבור מעדיף לא להשתתף בקבלת החלטות, ובכך הוא משאיר לאליטות לנהל את המדינה.

הביקורת הראשונה העוסקת בדיקטטורה של הרוב, מבוססת בעיקרה על הנחות תיאורתיות, בדבר היכולת של הרוב להכריע את המיעוט, ובדבר התחושה כי לרוב יש צורך להשתיק מיעוטים. חלק מהביקורת מגיע גם ממחקר כמו המחקר של גמבל, שטוענת כי על פי בדיקת הצבעות שכוונו נגד זכויות האזרח של מיעוטים, דמוקרטיה ישירה מהווה סכנה לזכויות אזרח ולשלמות המדינה.

פתרונות אפשריים לביקורת

מחקרים אחרים, כמו המחקר של דונבון ובולר, הראו כי אומנם בקהילות קטנות לרוב יש סיכוי להגיע לכוח יתר על המיעוט, אך ככל שמרחבים את גודל האוכלוסיה המחוקקת, כך קטנה היכולת של הרוב להגיע להסכמה, וכך המיעוט פחות נפגע. הדבר דומה למעשה לחיים בקהילות קטנות מול חיים בעיר הגדולה. קהילות קטנות נוטות להיות יותר שמרניות, בעלות ציוויון זהה, ולכן תהיה להן נטיה לגבש דעה ברורה לגבי מה נכון ומה לא נכון. בעוד שבעיר הגדולה (תל-אביב, לצורך ההמחשה), אין קהילה הומגנית גדולה, אלא ערב רב של צבעים טעמים וריחות. לכן לקהל הרחב קשה לגבש דעה מוסכמת, ולכן מיעוטים יכולים לחיות בעיר, או באזורי בחירה מרובי אוכלוסין ביתר שלווה.

מאמר שפורסם ב-Harward Law Review , טוען ששימוש באספות עירוניות, בהן אזרחים מכל הצבעים וכל המינים נפגשים לדיונים מורכבים, לצורך קבלת החלטות, יאפשר לאזרחים להכיר את המציאות המורכבת וימנע פגיעה במיעוטים. כלל, המאמר מציע לקדם דמוקרטיה דיונית שבה אזרחים נדגמים אקראית ומשמשים כמועצות מכינות להצעות חוקים, כפי שנעשה בפועל במחוז קולמוביה הבריטית בקנדה.

הפרכת הביקורת והצגת תמונת מציאות רחבה יותר

אך ההפרכה העקרית כנגד טענת "דיקטטורת הרוב" מגיעה ממחקר מקיף שנערך באוניברסיטת קלפורניה סביב 128 הצבעות ישירות שנערכו בשנים 1978 ועד 2000 (קישור למאמר; קישור לסיכום המאמר). המאמר שפורסם ב-2002, טוען כנגד גמבל ומבקרים אחרים, שהם התמקדו רק בהצבעות שפעלו ישירות נגד המיעוטים. מתוך 128 ההצעות שהם בדקו רק 8 (6.25%) עסקו בצורה כזאת או אחרת בהגבלת זכויות המיעוטים. לאזרחים בקליפורניה יש הזדמנות רחבה מאד להשתתף בתהליכים דמוקרטיים שאינם קשורים למוצא אתני, ולהרגיש שותפים בפוליטיקה המדינית, ללא קשר למוצאם. בנוסף, המאמר מבקר את הניסיון של המבקרים להחליט עבור המיעוטים מה פועל לטובת המיעוט ומה לרעתו.

כדי להתגבר על הבעיות המתודלוגיות של המבקרים, החוקרים בדקו את ההבדלים בין האכלוסיות השונות לגבי כלל ההצעות, וכן לגבי הצעות חוק שבהן נראה על פי התוצאות שלמיעוטים יש בהן עניין. מתברר כי בהצבעות הכלליות לגורם המוצע האתני יש יכולת הסבר מאד נמוכה לגבי השונות בהצבעות. ההשפעה של המוצע האתני מסבירה רק 2% לערך, מהשונות. כלומר, האוכלוסיה מתפלגת בדעותיה לא על פי מוצא, אלא על פי העדפות אישיות או תפיסות פוליטיות.

בהצבעות הנוגעות למיעוטים, נראה שגם שם אין הבדל גדול בין המוצאים האתנים השונים. למיעוטים יש העדפה דומה לרוב הלבן, וקבוצות גדולת מתוך המיעוטים מצביעים בדומה להצבעת הרוב הלבן.

רק בהצבעות בהן יש לכאורה פגיעה ישירה בזכויות של מיעוטים, יש שונות ברורה בין הרוב הלבן למיעוטים. אך גם שם בסביבות 25% – 30% מהמיעוט מצביע בעד הצעות אלו. כל ההצעות הללו, אינן פועלות במישרין על האוכלוסיה. למשל הצעה 209 שעסקה בביטול הלימוד הדו-לשוני (שהוצעה כיוון שהיו בתי ספר שלימדו רק בספרדית, ולכן גרמו למיעוט הלטני לא להתאקלם בחברה המארחת), חלק מהקהילה הלטינית תמך בהצעה והיא עברה.

צריך לזכור, כי גם כאשר עוברת הצעה הפוגעת במיעוטים, עדיין יכול בית המשפט לבטל אותה כהצעה לא-חוקתית כלומר בפועל, רוב החקיקה בדמוקרטיה ישירה, אינה עוסקת במיעוטים, ונותנת לכל אזרח, ללא תלות במוצאו האתני, להשתתף במשחק הפולטי ולהרגיש שותף. גם בחקיקות שעוסקות ישירות במיעוטים, יש למיעוטים יכולת להדוף אותם, בין אם בהתאחדות ובין אם דרך בית המשפט, כדי למנוע פגיעה בזכויותהם. בפועל עולה מסקרי דעת קהל, כי המיעוטים בקליפרוניה מרוצים מהדמוקרטיה הישירה. בסקר שנערך ב-1997, תמכו בדמוקרטיה ישירה  73% מהלבנים, 57% מהשחורים, 77% אחוז מהאסייתים ו-73% מהלטינים.

אולי זה שלטון הנציגים שמפלג אותנו?

בכל המחקרים שקראתי לא נערכה השוואה לשביעות הרצון של האוכלוסיות הללו מדמוקרטיית נציגים, או מההשפעה של דמוקרטיית נציגים על יכולת הביטוי של מיעוטים. סביר מאד להניח שהטענה של מרק ולצר, שכתב את הספר Democracy Unleashed ביחד עם דוד אלכסנדר, שדווקא דמוקרטיית נציגים היא זאת שמקטבת את הציבור לפלגים אתניים:

"דמין מצב של עשרות שאלות ששואלים את הציבור ותראה בעצמך שרוב השאלות "יפרקו" את המיעוט האתני כי הם לא נוגעות למיעוט האתני כקבוצה מאוחדת כלל. גם בין ערבים יש בעלי כלבים וכאלו שאינם בעלי כלבים, יש נשים ויש גברים, יש בעלי אופנוע ויש בעלי רכב. אני כלל לא מבין איך אפשר לדמין מצב אחר. האמנם אחיזתם של בעלי הכח במיעוט היא כה גדולה עד שהם יצליחו לשכנע את כל חברי המיעוט להצביע כאיש אחד? נראה לי תרחיש שלא יתכן שכן דרישה שכזו תערער את הלגיטימיות של בעלי הכח במיעוט. מצב כזה יביא אנשים במיעוט (וברוב) לחשוב בשביל עצמם ולהסתמל פחות על גורמי כח. בכל מיקרה הרוב ישתנה: בהחלטה של השבוע הרוב הוא בעלי המכוניות (לעומת בעלי האופנועים) ובזו של שבוע הבא הרוב הוא כאלו שאין להם כלבים (מול כאלו שיש להם). כל אחד ימצא את עצמו פעם כחלק מן הרוב ופעם כחלק מהמיעוט והכל לגופה של החלטה. למעשה מתימטית ברוב הפעמים אדם ימצא את עצמו כחלק מהרוב שכן ברוב המכריע של הנושאים הוא באמת חלק מן הרוב. רק אנשים יוצאי דופן (כאלו שהם גם חד מיניים, גם בעלי אופנוע, גם ערבים, גם בעלי כלב ועוד ועוד) ימצאו את עצמם שוב ושוב חלק מן המיעוט (בכל החלטה). אבל אנשים כאלו קשה להם גם במצב העיניינים הקיים…

אני מוצא שאנשים רבים שחושבים על דמוקרטיה ישירה לא מנסים כלל לעשות סימולציה בראש של החלטות אמיתיות. כל מה שהם מדמיינים זה איך שואלים את הציבור שאלה יחידה ועל פי רוב היא מערבת שימוש בכלי נשק גרעיניים. מחשבות טיפשיות כאלו דומות לצורת החשיבה של מתנגדי שילטון הנציגים בזמנו כאשר הם חשבו רק על רצונם של הנציגים למצוא חן בעיני הציבור ובמבט לאחור ברור שהם לא הבינו כלל את מהותו של שילטון הנציגים."

המחקר מצא כי רוב בני האדם מתפלגים על פי מדדים שאינם קשורים למוצא אתני. נראה שדווקא הנציגים בדמוקרטיית נציגים, הם שנדרשים לפלגנות, כדי לבסס את מעמדם.

כדי להיבחר, נציגים נדרשים להציג תמונה מעוותת של שחור ולבן, בו יש מחנה צודק ומחנה טועה. בו האחר הוא רע, ואנחנו הטובים. ההצגה השגויה הזאת, היא ככל הנראה חלק גדול מהבסיס להיווצרות מחלוקות מיותרות, שדמוקרטיה ישירה פותרת, על ידי כך שהיא מאפשרת לכל אחד להצביע ישירות על הנושאים שבהם הוא מעוניין, ואין הוא נדרש להגדיר את עצמו בתוך מחנה פלגני.

בתנועה לדמוקרטיה ישירה התעורר דיון סביב הצורך להגדיר דרך וחזון. כאחד שחוקר את הנושא במשך שנתיים וחצי לקחתי על עצמי לנסות לגבש הצעה לחזון ודרך, ולהעלות אותם לויקי לדיון ולעיצוב. כבר מן  ההתחלה, זיהיתי שישנן עדיין דילמות הניצבות בפנינו שאינני בטוח שאנו יודעים לפתור. כדי שלא רק לי יכאב הראש, אני מציע לכם את הדילמה הראשונה שנתקלתי בה:

ברור הוא כי האזרחים הם הריבון של המדינה הדמוקרטית. בעבר בגלל העדרה של טכנולוגיה מתאימה, נאלצו האזרחים לבחור נציגים שאמורים לייצג את דעתם. הנציגים התכנסו לפרלמנט, ולאחר דיונים ומשחקים מאחורי הקלעים, חוקקו חוקים עבור כלל הציבור. כיום, תודות לאינטרט קיימת הטכנולוגיה שמאפשרת לכל אזרח להצביע ישירות על כל הצעת חוק. אך עדיין, בגלל פרדוקס התיאום, ובהעדר טכנולוגיה מתאימה, אין הם יכולים לערוך דיונים יעילים ולקבל החלטות מושכלות, לאחר שדעות כלל הצדדים הובאו בצורה יעילה. כך יוצא, שהדיון הציבורי, בהעדר טכנולוגיה מתאימה אינו מקיים דיון מלא בין כלל הצרכים של כלל האזרחים. אין הוא צריך לקשור בריתות, ואין הוא צריך להתחשב במיעוטים.
לעומת כלל הציבור, הנציגים בכנסת נזקקים למיעוטיםי כדי להעביר החלטות. הם מנהלים דיונים, קובעים הסכמים, וכך נוצרים שיתופי פעולה בין ח"כים מסיעות שונות כדי להגיע להסכמות ולחקיקת חוקים. כך יכול גם המיעוט לבוא לידי ביטוי ולהשפיע. רואים זאת בעיקר ביכולת של הח"כים החרדיים להשפיע מאד, אך גם הח"כים הערביים מעורבים לא מעט בתהליכי החקיקה.

כיצד בדמוקרטיה ישירה, שבה די ברוב היהודי להעביר כל החלטה, או ברוב החילוני להעביר כל החלטה, יבואו המיעוטים לידי ביטוי?

הדבר חשוב, כיוון שעל פי מחקרים שאני קורא לאחרונה, ההשתתפות הפעילה בתהליך הפולטי הוא אחד מגורמים הרגיעה במדינות מרובות קבוצות אתניות. האם יש דרך לדאוג לכך שהמיעוטים ימשיכו להשתתף במשחק הפולטי בדמוקרטיה ישירה?

האם יש לכם פתרונות לדילמה הזאת ❓

במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.

הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.

על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".

כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.

בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.

פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים

חלוקה אתנית בקרואטיה: אדום = קרואטים (נוצרים קתולים), כחול = סרבים (נוצרים אורתודוקסיים)

ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.

ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.

טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.

הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק.  אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.

התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.

התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.

אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.

בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?

בחברה דמוקרטית, העם אמור להיות הריבון. אבל בגלל שאנו מונים 7.5 מיליון איש לערך, ואין לנו זמן לעסוק בדיונים ובחוקים, אנו שולחים, פעם בארבע שנים (לערך) 120 נציגים שייצגו את דעתנו. החבר'ה הללו אמורים להיות חתך מייצג של הדעות בציבור הישראלי (נו שויין…), והם אמורים להיות הריבון, כל עוד הכנסת מכהנת.

מתוך חברי הכנסת, הנשיא בוחר את הבחור/ה שיש לו סיכוי מירבי להקים קואלציה. במקרה דנן, מדובר בביבי.
אם הבחור/ה עומדים במשימתם ומרכבים קואליציה, הוא הופך לראש הקואלציה ולראש הממשלה. הקואלציה מחלקת בינה לבין  עצמה, את התפקידים בממשלה. הממשלה היא הרשות המבצעת. כלומר, הממשלה אמורה ליישם את  החוקים שמחוקקים חברי הכנסת, ולפעול על פי ההחלטות של השרים, תחת ריבונות הכנסת.

אלא שנדמה כי במדינת ישראל משהו כאן לא פועל על פי הסדר האמור.

בכתבה הזאת, מסתבר שוועדת שרים (חברי הרשות המבצעת), מנעה מהכנסת לקבל החלטה. כלומר, לראשות המבצעת יש ריבונות על הרשות המחוקקת (הכנסת)? מממ…. או שאני לא הבנתי כאן משהו, או שמשהו כאן לא פועל כשורה.

מישהו יודע להסביר את החידה?