כחלק מחוקי המלחמה, שבהם אני עוסק לאחרונה, חשוב לדעתי להבין את אחת הפרדיגמות המשפיעות ביותר על התנהגות חברה, ועל השפעתה על הלאומיות.
הפרדיגמה שנקראת "פרדיגמת התיאום" היא פרדיגמה שמשפיעה על יכולות התיאום בתוך קבוצה. היא נובעת מהצורך של כלל חברי הקבוצה לפעול בתיאום, כדי להביא לתוצאה רצויה. כאשר אנו מקמימים ארגון, אנו מעוניינים להגיע למטרה מסויימת. העדר תיאום וכתוצאה מכך פעולה עצמאית של כל אחד מהחברים, עלולה להביא את הקבוצה להתפרקות, ועלולה למנוע ממנה להשיג את מטרתה.
אם נתחיל מהקבוצה הקטנה הכוללת רק אדם אחד, ברור כי לאדם אחד לא נדרש תיאום עם חברים נוספים בקבוצה. אך כאשר הקבוצה הופכת להיות בת שני חברים, יש להוסיף קו תיאום בינהם (נקרא coordination line). ככל שמצטרפים עוד חברים לקבוצה, כך כמות קוי התיאום גדלה. ניתן לחשב זאת באמצעות הנוסחה הבאה:
וכאשר הקבוצה גדלה, בעצם כמות הקוים גדלה ביחס לחברי הקבוצה בריבוע, חלקי 2. כלומר יש כן יחס של חזקה. המשמעות היא שבקבוצה בת 100 אנשים צריכים להיות 4950 קשרי תיאום.
ברור כי מספר כל כך גדול של תיאומים אינו אפשרי. אם פעם תנסו להחליט לצאת לבלות עם חמישה חברים (10 קוי תיאום), כאשר לכל החברים יש משהו להגיד על מקום הבילוי הרצוי, והדיון צריך להיות שיווני, סביר להניח שתבלו כמה שעות, רק בניסיון לקבוע לאן ללכת. תארו לעצמכם כמה זמן ידרש לקבלת החלטה כדי שקבוצה של 100 איש (עם 4950 קוי תיאום) יצטרכו לקבל החלטה שיוויונית.
בהעדר טכנולוגיה מתקדמת, לפתרון הבעיה, בני אדם נוטים למצוא פתרונות קל יותר לבעיה. הם למשל מפקידים את ההחלטה בידי אדם אחד (מונרכיה) או בידי קבוצה קטנה, בעלת כוח השפעה (אוליגרכיה). כיוון שבני אדם למדו כי השארת כל כך הרבה כוח החלטה בידי קבוצה קטנה של אנשים, מסוכנת מאד לחברי הקבוצה, ועלולה להוביל להחלטות שאינן לטובת כלל החברים, הוקמו דמוקרטיות הנציגים, שבהן בעלי יכולת ההחלטה נמצאים בפיקוח הציבור, וניתן להחליפם. אך עדיין בדמוקרטיית נציגים, באופן עקרוני רק קבוצת ה-120 ח"כים היא המחליטה. ואם נבדוק את המצב לאשורו, נראה שלמעשה את עיקר ההחלטות מחליטות הקואליציה והממשלה. בהחלטות מהירות, יש קבוצה עוד יותר קטנה של המטבחון. ו-כ-30 אנשים אלו, הם המחליטים עבור 7.5 מיליון אנשים.
אגב במציאות לכן קבוצה מתאמת אינה נראת כך:
אלא כך:
זאת כיוון שבמציאות מאד קשה ליצור קבוצות בהן כולם מדברים עם כולם.
גורמים המשפיעים על טיב הקשרים
טיב קוי התיאום מושפע מגורמים רבים. בינהם טיב השיח. לעיתים קרובות אנו חווים שיח של חרשים. הדבר קורה כאשר המתדיינים עסוקים בטיפוח האגו העצמי שלהם במקום להקשיב לחבריהם לשיחה, או כאשר השיחה היא אינטואיטיבית מידי. אחד הכשלים הקשים ביותר במערכות דיון כאלו, הן העדר ערכים משותפים, והעדר עולם מושגים משותף. כאשר בני אדם ממחנות ערכיים ואידאולוגים שונים מנסים לדון על נושא ועולם המושגים שלהם שונה, הם אינם יכולים להבין איש את דברי חברו. איש משאל רואה את העולם דרך מקפים של שיוויון ועולם מושגים של שיוויון, בעוד איש ימין רואה את העולם דרך משקפיים לאומיות. לפעמים אותו מושג משמש לשני מובנים שונים במחנות השונים למשל צדק עבור סוציאליסטים הוא צדק חלוקתי, בעוד עבור קפיטליסטים הכוונה היא לצדק טבעי. זאת אולי הסיבה העיקרית לכך שלמרות שהשיח בין ימין לשמאל נערך מעל כל גבעה רעננה, נראה שהתקדמות ליצירת הסכמה, איטית ביותר. בין המחנות חסרה יכולת תקשורת יעילה.
הדבר הולך ומקצין כאשר מדובר על שתי תרבויות שונות. כאשר דוברים משתי תרבויות שונות מדברים, עולם הערכים והמושגים שלהם כל כך שונה, עד שהם מתקשים ליצור הבנה בינהם והם מתקשים לסמוך אחד על השני. כאשר יש פער תרבותי, כוונה של צד אחד יכולה להתפרש אחרת על ידי הצד האחר. הדבר מוביל פעמים רבות לאי-אמון.
למנהיגים הנדרשים לשלוט בקבוצות גדולות, קל יותר להנהיג ולתקשר עם אנשים בעלי עולם ערכים ומושגים משותפים. ולכן כאשר קבוצות יתארגנו סביב מנהיגים, הם לא פעם יתארגנו על פי קוים של מחנות אידאולוגיים ותרבויות. כיוון שקל יותר למנהיג להנהיג באמצעות חרדת קבוצות, הוא יטה לצייר את הצד השני כאיום. והדבר ילך ויצור קיטוב ואי הבנה בין הקבוצות.
בצורה כזאת הולכות וצומחות תרבויות שונות וקבוצות אתניות שונות, המבססות להן עולם ערכים פנים-קבוצתי, שמאפשר להן לתאם את רצונן בצורה טובה יותר.
כך צומחת הלאומיות, וכך צומחים מתחים אתניים. מתוך השונות, והצורך ליצור תיאום בקבוצה.
על הלאומיות, ביתר פירוט, בפוסט אחר, בע"ה.
האם התיאוריה הזאת נראת לכם סבירה? במה תבקרוה?
שהופך לדתי או דתי שהופך לחילוני בגלל כפיה זאת או אחרת. נהפוך הוא. ככל שאנו כופים, כך אנו גורמים לצד השני להתבצר בעמדותיו.
שיתוק המחשבה העצמאית, שחיתות ו
לחוג ההשפעה הפוליטית, באמצעות ספרים שכתב על מדיניות ומלחמה. שנים מספריו שקראתי הם "הנסיך", שעוסק במדיניות ובכיבושים, ו- The Art of War. למרות שמיקיאוולי כתב את ספריו לפני 490 שנה לערך, ספריו נחשבים גאוניים, והם נשארו בתפוצה רחבה מאז ועד ימינו.
בני אדם. ככל שכוחו הפולטי של אדם גדול יותר, כך הוא יכול להניע יותר אנשים למעשה. אומנם ככל שהשלטון יותר שיוויוני, נוצר דיאלוג שיוויוני יותר בין המנהיג לציבור מונהגיו, אך בסופו של דבר, ביכולות הקיימות כיום, מנהיג מסוגל להשפיע מאד על מונהגיו.
כמובן, שהחוק הזה משתנה במעט בימינו אלו. אם לעניים ולנפגעים יש בעלי ברית חזקים, יכולים בעלי הברית להציג את העוול, ולגרום לכך שציבור רחב מאד יתקומם ויתארגן נגד הכובש. כך היה בויאטנם, ובסיכסוך הישראלי-פלסטיני. בשני המקומות הללו ישנם מספיק בעלי ברית חזקים לנפגעים, כדי שהפגיעה בחלשים תצטיר כרשע. לעומת זאת, באפריקה מתרחשים טבח עם ורציחות המוניות, אך בהעדר עניין של בעלי ברית, אין העולם מודע לכך כמעט, והוא אינו פועל כמעט. אירגוני זכויות אדם, ואירגוני שמאל, לבדם, אינם מספיקים כנראה כדי ליצור כיסוי תקשורתי מספיק גדול. 
הסיכסוך הישראלי-ערבי או ישראלי-פלסטיני. בריה"מ וארה"ב נאבקו בינהן על השליטה במזה"ת, והסיכסוך היווה עבורן עילה לחזק את הדמונינטיות שלהן באזור. אירן, משתמשת בסיכסוך, כדי להגדיל את ההגמוניה באזור, ולהאדיר את שמה, בפני הציבור הערבי, שרוכש שנאה למדינת ישראל.
הרבה זמן אני מנסה לפצח את הקוד של הימין והשמאל במדינת ישראל. לאחר שנים של חיים בחברה הדתית-לאומית, אני חושב שאני מבין די טוב את החברה הזאת. לעומת זאת את השמאל אני מתקשה להבין. לא את השמאל הציוני, ולא את השמאל האוניברסלי.
אזורים במוח, האחראים בין היתר על תגובות אימפולסיביות ועל אגרסיביות. אזורים אלו שייכים למוח הקדום שלנו והם משמשים לפעולות פשוטות יחסית. כאשר אנו מאוימים, או רעבים, או צמאים, או צריכים יחסי-מין, אלו האזורים שמופעלים. הם אינם יודעים מורכבות. המערכות הללו יודעות לקבל החלטות פשוטות למשל 
