לפני שאני מתחיל בסיפור, אני מקדים ואומר כי השב"כ הוא ארגון שבד"כ מספק לתושבי ישראל הגנה מעולה. כולנו ישנים בלילה בשקט ולא מפחדים מפיגועים, תודות לשב"כ. אבל ההתנהלות של השב"כ בזמן האחרון, בכל הקשור להתנהגותו כלפי הדמוקרטיה הישראלית, מתחילה לפגוע בישראל במידה בלתי נסבלת. הפוסט הזה נכתב, כיוון שאני מניח שאם הוא לא יכתב, השב"כ עלול לסבך אותנו בצרות גדולות יותר, ולסבך את ישראל שוב ושוב. הפוסט נועד לפתוח עיניי ישנים, ולבקש מהם להחליף דיסק, כדי שישראל לא תהפוך למדינה מצורעת, אפילו עובר ידידותיה. הפוסט אינו מספר על מידע בלתי ידוע. הוא משתמש במידע הקיים ועושה תרגיל מחשבה קטן ופשוט. תרגיל שכל אחד מכם יכול לעשות, וחלק בטח כבר עשו.

אז איך השב"כ סיבך אותנו עוד פעם?

פעם ראשונה סיבך אותנו השב"כ  בפרשת נווה-קם בצורה מביכה ברמה בינ"ל. אבל איך הוא סיבך אותנו עוד פעם? אתם לא מבינים למה אני מתכוון? אז בוא נעשה ביחד חישוב פשוט, שילדים בכיתה ג' עם קצת לוגיקה בריאה מייד יעשו (ואני מניח שכבר רבים עשו):

על פי המידע שהסתובב באינטרנט לפני פרסום הצו, אורי בלאו ברח לבריטניה, כנראה כדי שלא יוכלו לדרוש ממנו להסגיר את ענת. עכשיו, משהוסר צו הפרסום, אנו מגלים כי ענת לא העבירה 1000 מסמכים, אלא 2000 מסמכים. אין ספק שהיא עבריינית מטורפת.

בואו נמשיך. לא רק שענת העבירה 2000 מסמכים. היא העבירה 2000 מסמכים בעלי מידע רגיש שמסכן חיילים. זאת כבר לא בגידה…. זה רצח ממש.

עכשיו לא רק שבלאו ברח עם המסמכמים שענת העבירה לו, הוא לקח איתו את 2000 המסמכים לבריטניה, ומסתובב איתם ללא הגנה. ועכשיו כל ארגון טרור ינסה לחסל אותו ולהשיג את המסמכים. בלאו מסכן את המדינה, וכדאי מאד שיסיגיר את עצמו לקונסוליה הקרובה.

מכאן ברור שהשב"כ חשף שני מטורפים, המסכנים את עצמם ואת המדינה. כפיים לשב"כ.

יופי. את העניין הזה מהירו לאכול, בלי ללעוס כלי התקשורת המרכזיים. הסיפור מתאים להם. הארץ כמובן מתגונן. ידיעות כהרגלו, אוהב דם. שני מטורפים המסכנים את המדינה, וזרועות המוסד והשב"כ בעקבותיהם. יופי של סיפור מתח.

והנה הדברים כפי שהם מצוטטים מהשב"כ:

בפרקליטות ובשב"כ אמרו כי המסמכים שעל פי החשד נמצאים בידי בלאו כוללים ככל הנראה תוכניות מבצעיות של צה"ל (לרבות כאלו שעדיין לא מומשו), פקודות מבצעיות של המטכ"ל, סיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים, סדרי כוחות של הצבא, ידיעות מודיעין רגישות, סיכומי תרגילים, מסמכים לגבי תורת לחימה ואמצעי לחימה, תפיסות הפעלה של הצבא, תוכניות מגננה של פיקוד המרכז ותוכניות להתמודדות עם התלקחות בשטחים.

ראש השב"כ, יובל דיסקין, הגדיר את המסמכים "סופר מסווגים", מסמכים שלדבריו כל ארגון מודיעין היה חולם לשים עליהם את ידו. "הגעת מסמכים אלו, ואף מקצתם, לידי האויב ולידי גורמי מודיעין זרים,

עלולה לגרום לנזק ביטחוני חמור וממושך ולסיכון בפועל של חיילי צה"ל ואזרחי ישראל", קבע ראש השב"כ בפסקנות. היה גם מי שרמז שבלאו עצמו מצוי בסכנה, כמי ששוהה כעת מחוץ לגבולות המדינה.

עכשיו ילדים, תנסו להבין מה לא בסדר בתמונה. עצרו רגע ותחשבו. נראה אם תמצאו את השגיאה…

טוב, בואו נסתכל שוב:

אם תשימו לב לכתבה עצמה אולי תשימו לב שהכתבת ניחנה בחשיבה עצמאית. נראה כאילו היא רומזת שהיא יודעת שהמידע בעייתי. היא מפרידה בין ידיעות שמספקים גופים אחרים, לבין הידיעות שמקורן בשב"כ. היא נותנת לחדי ההבחנה בינינו להבין שזה לא בהכרח המידע האמיתי.

כבר הבנתם?

דיסקין, השב"כ והפרקליטות (אלו שבישלו לנו את התאונה הקודמת) טוענים שבידי בלאו מסמכים שבהם מידע יקר ערך, המסכן את ישראל. המשמעות היא שבלאו עכשיו נחשב פצצה מתקתקת לעצמו ולמדינה.

מול המידע הזה, אנו יודעים כי עיתוני חו"ל והבלוגרים לא אמרו שהמסמכים נמצאים אצל בלאו בבריטניה. אף אחד לא אמר שהמסמכים מידע סודי כל כך מסוכן למדינה.

אז למה השב"כ אמר זאת?

תחשבו עוד פעם לפני שתמשיכו הלאה….

הנה שתי אפשרויות:

א. המידע של השב"כ נכון. אם כך מדוע, ריבונו של עולם, לספר לכולם? עכשיו כל אירגון ביון ערבי ופעילי איסלאם רדיקלי יחפשו את בלאו, וינסו לחשוף את המסמכים (פשוט כי עד עכשיו הם לא ידעו שהמסמכים נמצאים אצל בלאו… עד שהשב"כ סיפר להם), ובכך יסכנו את מדינת ישראל. הרי עד לפני שפירסמו את המסמך, כולנו חשבנו שהמסמכים רק מכילים מידע על עברות של יאיר נווה כנגד שלטון החוק בישראל.

כלומר: אם זאת האפשרות, הרי שהשב"כ סיכן את מדינת ישראל, כמו גדולי חכמי חלם. וירה לישראל כדור ישר בין העיניים.

ב. המידע אינו נכון, והמידע של הבלוגרים ועיתוני חו"ל נכון יותר. אז מה בעצם מבקש השב"כ לספר בסיפור השיקרי? אה… לגרום לבלאו להיכנס לפאניקה, ולחפש מחסה בשגרירות הנכונה. ולהוציא את השב"כ גיבור.

אהה. יופי. פתרון ב' אכן הוא הפתרון הטוב ביותר. השב"כ יוצא גיבור, ובלאו רועד מפחד, מגיע לידי השב"כ. ניצחנו! זהו שלא.

מה שהשב"כ שכח, הוא שאנו עברנו לפני עשר שנים מעידן 3 של התקשורת לעידן 4 של התקשורת. מה זה אומר עידן ארבע ומה זה אומר עידן שלוש. את ההסבר המלא תמצאו בקישורים הנ"ל. לצורך הסיפור שלנו אפשר להגיד שהעידן השלישי היה עידן תקשורת ההמונים הריכוזית. כלומר רדיו, טלויזיה ועיתונים גדולים ומרכזיים. כל אלו למעשה יצרו מצב שבו רק קבוצה קטנה מאד יכלה לשלוט במסר שהועבר לציבור הרחב. כלומר, השב"כ שקשור לכל כלי-התקשורת הללו שעובדים במדינה, יכול לשלוט בהם. להטיל צוי איסור פרסום, או סתם לרכוש את אמונם של בעלי התקשורת. בעידן השלישי, אין סיכוי שפרשת נווה-קם היתה נחשפת. כי גם אם כמה חברים היו יודעים על כך, הרי שלא היה להם דרך אפקטיבית לספר את הסיפור. וכיוון שגם בחו"ל כלי התקשורת נשלטים על ידי הממשלות, גם שם הסיפור לא היה יוצא (כי העולם המערבי נמצא בתיאום אינטרסים חיובי).

אלא שבעידן הרביעי, הדברים משתנים. בעידן הרביעי, כל ילד זב חותם יכול לפתוח עיתון. את העיתון שלו קוראים שני החברים שלו והוריו הגאים. וגם לחברים יש עיתון, וגם לחברים של החברים יש עיתון, וכן הלאה. הקשרים הללו בין הקבוצות הקטנות יוצרים תקשורת מבוזרת רחבת היקף ויעילה מאד בהעברת מסרים. התקשורת הזאת כ"כ מבוזרת שבלתי ניתן בפועל לשלוט עליה.

לדוגמא, בפרשה שלנו השב"כ, על ידי כך שהוא הפעיל לחץ על ענת, ביקש מכל הבלוגרים החביבים לסגור את הפוסט. עוד קצת הפחדה בחוק שלא קיים, ומרבית הבלוגרים סגרו את הבלוגים שלהם ואת פיהם. אבל מה לעשות שהמידע זורם, ומספיק שהוא יפול על כמה בלוגרים שהאידאלים שלהם אינם תואמים את האידאלים של פגיעה בדמוקרטיה לטובת הגנה על ענת, והופס… כדור השלג רץ, מבלי שאף אחד יוכל לעצור אותו. בומס…. ואז, המדינה והשב"כ יוצאים מפגרים ברמות עולמיות (סלחו לי על הביטוי הזה, אבל אין שום דרך אחרת לתאר את מה שקרה כאן).

וגם כאן, בפשלה השניה של מבצע "אכיפה כפולה" (שצריך היה להקרא "פשלה כפולה"), קרה אותו דבר. השב"כ לא הבין את המעבר לעידן הרביעי. הוא לא הבין שכל תורת התקשורת שלו צריכה להשתנות מן הקצה אל הקצה. הוא לא הבין, ומעשים שהוא היה רגיל לעשות בחשאי, הפכו פתאום פומביים ומצחיקים.

אני בטוח שאנשי השב"כ יודעים שהכלל הראשון, הוא להיטמע בשטח. לא לעשות רעש מיותר. והנה פעמיים הם עושים רעש מיותר מאד.

אז החבר'ה בשב"כ, שבוודאי קוראים את הבלוג הזה ועוד כמה בלוגים. אם תוכלו, אנא העבירו למפקדכם… לא לדיסקין. הוא בטח יפטר אותכם (הניסיון מראה שעל פי רוב, ראש ארגון שמפשל, יעשה המון כדי להשתיק ביקורת (אלא אם כן דיסקין הוא מפקד יחידי במינו)). הכוונה לזה שמעליו. ביבי. שהגיע הזמן להתקדם טיפונת בהבנת התקשורת.

אז לסיכום. באילו מהאפשרויות אתם בוחרים:

אפשרות א. השב"כ חושף מידע רגיש ומיותר (יש חומר סודי ששווה לכל אירגון לשים עליו את היד מייד). כלומר השב"כ חשף את ישראל לסכנה עצומה.

אפשרות ב. השב"כ עובד עלינו שוב בעיניים, אבל מסתבך ברגליים של עצמו, ומוציא אותנו טמבלים פעם שניה ברציפות, בגלל שהוא לא מבין בתקשורת.

ואולי אפשרות אחרת?

הערה: לכל קוראי הדמוקטים-סמכותנים-לאומיים. אני אוהב את מדינת ישראל ומעריך מאד את מערכת הבטחון. מערכת הבטחון היא שלימדה אותי שיש לעשות בדק בית הדרוש לחשיבה רעננה. יקרה לי הדמוקרטיה במדינת ישראל, מפז. יקר לי עם ישראל ובטחונו. ואני יודע שהסתרת דברים שלא לצורך רק גורמת לארגון לדעוך בתפקודו (לא יקרה כלום אם ידעו שהשב"כ פישל… זה בסדר, אם יש מספיק ענווה כולנו יכולים ללמוד).

אנו חיים בדמוקרטיה, ולפעמים ניעור ארגונים ישנים הוא הכרח לקיומנו. לא סתם שרדנו במזה"ת במשך 62 שנים. שרדנו כי הינו חדשניים. יצרתיים. נועזים. הצלחנו לעשות זאת, כי הינו דמוקרטים ותמיד בדקנו כל דבר, וערערנו וחשבנו.

אוהב אותכם,

טל

הודעה: תודה לטל גלילי על הניתוח המקסים של התוצאת. טל סייע לנתח את התוצאות. אך כל תכנון השאלון היה שלי. אני בטוח שאם הייתי נעזר בטל בתכנון, היה לו תוקף גבוה יותר. אלא שהיה לראשותי מעט זמן. ולכן כל שגיאה היא אל אחריותי בלבד. ושוב תודה לטל גלילי על העזרה הרבה.

עוד מעט יוסר צו איסור הפרסום, ועם ישראל (או השניים האחרונים שאין להם אינטרט בקרוב ידעו על הפרשה). בנתיים, בימים האחרונים סביב הבלוגים והפרומים התפתח דיון ער מאד על המפרשה ותפקיד הגיבורים בפרשה. עניין אותי להבין מה אנשים חושבים על הפרשה, ועוד יותר עניין אותי להבין את הקשר בין השקפת העולם של האדם, לבין דרך שיפוטו את המציאות.

לשם כך פניתי לידידי הרב-בלוגר, טל גלילי, מראשי כנופיית הורד-פרס, שהגדירו מחדש מהו בלוג איכותי (בלוג שנכתב על וורד-פרס עצמאי, ליודעי ח"ן), וסטיסטיקאי מקצוען. וביקשתי ממנו לנתח את המידע שקיבלתי מכם.

את המסקנות של ניתוחיו, המעניינים והמרתקים, אני ממליץ לכם לקרוא בבלוג שלו.

כמו טל, גם אני חוזר ומזהיר שניתוח התוצאות אינו משקף כלל את כלל החברה. אחד הנתונים שמראה עד כמה רחוקה הקבוצה הזאת מלייצג את החברה הישראלית, אפשר ללמוד מבחירת המפלגות. מתוך 86 הנשאלים, 35% היו מצביעים למרץ (שווה בערך ל42 מנדטים). נראה בלתי סביר שמאז תחילת הפרשה, או בעקבות קריאה בבלוג שלי, כל כך הרבה דעות השתנו.

ולכן הניתוח הזה, הוא יותר שעשוע ממדע רציני. יחד עם זאת, הוא אולי יעזור בהמשך להבין כמה התנהגויות בטבע האדם. כמובן שביסוס תחושות הבטן שיעלו במחקר הזה, ידרוש עבודת מחקר רצינית.

עכשיו לגבי התוצאות:

המשיבם לא הגיעו להכרעה לגבי מעמדה של ענת. יש נטיה קלה בקרב המשיבים לראות את קם כגיבורה. כאשר יש מיעוט שרואה את ענת כבוגדת בצורה מובהקת.

(עמודת ה-Y מציינת כמה הצביעו עבור כל עמדה)

גם אורי בלאו מקבל הערכה דומה:

לעומתם, יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז בפרשה, נחשב בצורה ברורה כניטרלי או פושע, על ידי המשיבים. אני מניח שכאן יש השפעה גדולה להשקפת העולם הליברלית הרווחת בקרה רוב המשיבים (כפי שנראה בהמשך).

המשיבים, גם חשבו שהצו מטופש, למעט מיעוט קטן שראה חשיבות בצו :

הנתון המשמח ביותר מבחינתי, הוא שהגולשים חושבים שהבלוגרים פעלו בצורה נכונה (לעומת מיעוט שחושב כי הבלוגרים לגמרי טעו). כמה משמח לדעת שאנו מאשרים לעצמנו להפיץ את המידע 😉

השקפת עולם והערכת המוסריות של כל שחקן בפרשה

השאלות שענינו אותי היו אחרות, ונראה לי שלהן יש קצת יותר תוקף מבחינה סטטיסיטת (טל גלילי בטח ישמח להביר טוב יותר מדוע יש להן קצת יותר תוקף סטיסיטי). היה חשוב לי להבין את הקשר שבין השקפת העולם של האדם, לבין הפרשנות של האדם לתפקיד של כל אחד מגיבורי הסיפור.

לכן ביקשתי מטל גלילי, לענות על שתי השאלות הבאות:

1) האם יש קשר בין השקפת העולם למצב גיבורי הסיפור
2) האם יש קשר למפלגה ולהשקפת העולם

טל גלילי מצא כי:

א. ככל שמשיבים היו יותר דמוקרטיים ליברליים (לאומי/אוניברסליים) – כך הם יותר נטו לראות את מעשיהם של ענת קם ואורי בלאו לחיוב. ואת התפקיד של נווה כפושע.

ליברלים אוניברסלים אוניברסלים, ראו באופן מובהק את הצו כלא מוצדק, בעוד ליברלים-לאומיים נטו לחשוב שהוא לא מוצדק, אך לא בצורה מובהקת. גם הלאומיים וגם האוניברסלים חשבו שהבלוגרים פעלו נכון, כשחשפו את הפרשה.

בכל המדדים, האוניברסלים היו יותר בטוחים בעצמם. למעט בחופש הביטוי. הלאומיים ראו הצדקה גדולה יותר בחשיפת הפרשה על ידי הבלוגרים. נתון זה נשמע מוזר, כיוון שגם הצו וגם הבלוגרים, הם שני נתונים הנוגעים לחופש הביטוי. אני מניח, הנחה פרועה, שהאוניברסלים היו קרובים יותר לענת ברמה החברית, ולכן היה חשוב לקיים את בקשתה של ענת. נקודה זאת עוד דורשת ברור.

לעומתם הליברליים, בעלי ראיית עולם סמכותנית-לאומית, ראו את תפקיד גיבורי הפרשה בצורה הפוכה לגמרי. הם ראו באורי ובענת בוגדים, וביאיר נווה גיבור. הם חשבו שגם אסור היה לבלוגרים לחשוף את הפרשה. וחשבו שהצו מוצדק.

קשר בין המפלגות להשקפת העולם:

בעלי השקפה סמכותנית-לאומית, הצביעו למפלגות הללו (לפי רמת מובהקות):

ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי, הבית היהודי והליכוד.

בעלי השקפת עולם ליברלית-לאומית:

בל"ד ושינוי, העבודה, הירוקה מימד,אחרת, חד"ש הליכוד.

בעלי השקפת עולם ליברלית-אניברסלית:

בל"ד, חד"ש, אחרת

נראה שאכן יש תאימות בין השקפות העולם לדרך בהם מצביעים הבוחרים. בעוד הסמכותנים והאוניברסלים מתפלגים בצורה ברורה, הליברליים-לאומיים מתפרשים על פני קשת גדולה יותר. לא ברור לי האם זה כתוצאה מהיותם רוב המשיבים, או כי בהבבחירות שלהם יותר רבגוניות. הדבר דורש חקירה נוספת.

מסקנות ביניים

המסקנות הבאות הן מסקנות שעולות אצלי. אתם יכולים בתגובות להעלות מסקנות משלכם, ולדון על המסקנות של כולם.  בקיצור אני מזמין לחינגה של דיון וחקירה משותפת.

דבר ראשון, ברור (במגבלות המדגם הלא מייצג), כי יש השפעה ברורה להשקפת העולם על דרך הפרשנות. יש שיגידו שהדבר טריוואילי, אך בכל זאת תמיד יפה להראות את זה במדדים סטטיסטיים. כמו כן, נראה כי הקטגוריות שבחנו להשקפת העולם הן מאד מדויקיות. החידוש הגדול הוא בסוג הקטגוריות. עד עכשיו נהגו לפצל לשמאל וימין. או היום מפצלים לקטגוריות חדשות, שהראו שיש קשר ברור בינן לבין הפרשנות לבין הגדרת הקטגוריה. אני חושב שזה מעיד על כך שהעבודה שניצן פוקס, ירדן (יונתן שחם בביקורת) ואני עשינו בכמה פפוסטים קודימים אכן מניבה תוצאות טובות.

דבר שני, על אף שיש חלוקה ברורה לשני מחנות ברורים (ליברלים וסמכותניים), יש יותר מפלגות מהמחנות שהקשפות העולם צריכות. יתכן כי עודף המפלגות נובע מכך שיש עוד פרמטרים שלא בדקנו (כמו קפיטליזם-סוציאליזם, או דתי-חילוני, או אבסולטיזם-ניהליזם). והאפשרות השניה היא שתפקידים של הפוליטיקאים הוא לחדד את ההבדלים וליצור פלגנות מיותרת בציבור. יצכן מאד שהינו יכולים להסתדר בשיטת בחירות שהיתה מעודד רק 2-3 מפלגות גדולות. שיטה אזורית, או האלעת אחוז החסימה. בכל מקרה, מסקנה ברורה יותר, דורשת עוד מחקרים בתחום.

זהו, אשמח לשמוע מה אתם מבינים מהתוצאות.

אלו תוצאות ראשוניות. אני עושה זאת בטיפונת לחץ זמן, כיוון שעד יום ראשון כנראה לא אוכל לכתוב (מפאת בילוי ושבת, ובשאיפה לא ממאסר במרתפי השב"כ).

להת'

טל

לא הרבה פעמים חדשות פוקס מבקרים את ישראל. חדשות פוקס נחשבים פרו-ישראליים בד"כ וכך גם ג'ודית מילר.
אבל הפעם באמת יצאנו דבילים (תודה ל"כוחו של עידן"):

איך זה קורה שאנו יוצאים פעם אחר פעם כל כך מטופשים ואף אכזריים בעולם?

רגע… חכו, לפני שתגידו שכולם אנטישימים. האם לא הגיע הזמן לבדוק בתוך עצמנו.

אין לי ספק שהשב"כ הוא משרותי בטחון הפנים הטובים בעולם. אולי הטוב ביותר בעולם. ללא אח ורע. העבודה המדהימה שעשה השב"כ מאז האינתיפדה השניה, היא עבודת המלחמה בטרור מהטובות שאני מכיר בהיסטוריה.

אלא שכדי לנצח במלחמות, אין זה מספיק לדעת לעצור מבוקשים, לפרק כיסי התנגדות, לקנות או לחסל פוליטית מנהיגי אוייב. כדי לנצח במלחמה בה אנו נמצאים, יש צורך להבין באסטרטגיה בינ"ל. להבין את הטכנולוגיות שבהן משתמשים יריבינו ולפתח טכנולוגיות טובות יותר. הטכנולוגיות שבהם משתמשים אויבינו אינן טכנולוגיות שמשתמשות בצ'יפים ובמכשירי ניטור ומעקב. הם לא משתמשים במחשבי-על המפצחים מסרים של האויב. בכל אלו, אני משוכנע שהשב"כ טוב בהרבה מהפלסטינים.

הפלסטינים משתמשים בטכנולוגיות תודעתיות ופוליטיות, כדי לשנות לאט לאט את דעת העולם כנגד ישראל ולבודד אותה. הם אלופים בשימוש בכל תכנולוגיה תודעתית, ולא משנה עד כמה היא חדשה. הם חרוצים והם לומדים, והם משקיעים בכך הרבה מאמצים וכספים. לאט לאט, לאורך השנים, הפלסטינים מצליחים להכניס אותנו לפינה. הם פועלים כדי להפוך אותנו לדרום-אפריקה שנייה. בדעת הקהל בעולם, אנו מתחילים בהחלט להחשב מדינה מצורעת. אומנם ממשלות העולם המערבי תומכות בנו. אבל הן תומכות בנו, בגלל שזה טוב למאזן הכוחות הבינ"ל.

אבל גם שם, אנו מתחילים לאבד אחיזה. ישראל הולכת ונתפסת כמקור חוסר היציבות במזה"ת (בנוסף על הטרור האיסלמי-רדיקלי, שאיראן מפיצה).

אינני יודע מדוע ישראל אינה מסוגלת להבין כיצד לשחק במלחמת התודעה. אולי כי זה בכלל לא נמצא אצלה בדיסקט. אולי כי אין לנו את הפרדיגמה הנכונה. אבל תוצר ההסברה הישראלי הוא כ"כ פטתי, שבא לבכות.

אולי זה כי בישראל חושבים שטכנולוגיה פיזית היא זאת שצריך לפתח, ושכחו שיש גם לפתח את מדעי הרוח. אולי פשוט הפכנו לטכנוקרטים מידיי. עבשים מידי.

אבל מה אני מבין? אני רק עוסק בפילוסופיה של הידיעה (המדע שמסביר איך אנו יודעים דברים, איך נוצרת תודעה, ואיך משנים תודעה).  🙁

לאחר יומיים בהם הפוסטים על פרשת נווה-קם באוויר (אני חושב שזה שם מתאים יותר לפרשה, שמזכירה כי את הסיפור התחיל יאיר נווה, שהתעלם מצו בג"צ), אני עורך עם עצמי חשבון נפש. אני מנסהלל לברר עם עצמי ואיתכם מדוע בעצם פירסמתי פוסט, שבהתחלה חששתי שהוא אולי עובר על צו איסור הפרסום, ובמידה מסויימת מסכן אותי.

אני עדיין לא בטוח שעברתי על צו איסור פרסום

על פי חוק איסור פרסום בויקיפדיה:

"במקרים רבים דולף המידע לרשת האינטרנט למרות איסור הפרסום או לפני הטלתו, ולכן יכולת האכיפה של המשטרה את איסור הפרסום הופכת לכמעט בלתי אפשרית, הן בגלל העובדה שלגולשים יש אפשרות לשמור על אנונימיות ברשת (לא תופס במקרה שלי), והן בשל אי הבהירות לגבי האחריות המשפטית על אתרים המאוכסנים בשרתים שמחוץ למדינה שבה הוצא הצו."

השרת שלי נמצא בארה"ב.

דבר נוסף המקשה על אכיפת הצווים באינטרנט הוא שהצו מחייב רק את מי שלו נמסר כדין. כך נוצר מצב בו האתרים הגדולים שמקבלים את צווי איסור הפרסום לא יכולים לפרסם את המידע, אך צו איסור הפרסום אינו תקף על אתרים קטנים או אנשים פרטיים, שהרי פרסום הצו ברבים משמעו פרסום המידע שהצו ניסה למנוע את פרסומו מלכתחילה.

ולא קיבלתי צו כזה.

השרת שלי נמצא בארה"ב. פרסמתי מידע שהופיע בעיתונים בחו"ל, ובבלוגים אחרים. ממילא כבר ידעו על זה כמה מאות עד אלפים בישראל, לפני שפירסמתי. אני לא עיתון. אני בלוג פרטי, שלפני הסיפור הזה היו לו 50 – 100 כניסות ביום.

עד כאן שלב התרוצים. מכאן, בא נעבור לעניין עצמו.

אני כזה

קודם כל אני כזה. אני רודף אמת, רודף צדק. שונא שחיתות עד עימקי נשמתי. ביחוד שחיתות מוסרית. כשאני רואה אנשים שעוברים את העבירות הללו, אני בקושי מצליח להחזיק את עצמי. עם השנים, אומנם פיתחתי סבלנות מסויימים לכיעור האנושי הזה, רק מכיוון שידעתי, שאם על כל גילוי של כיעור אנושי כזה, אתפוצץ, אהיה עסוק בהתפוצצות כל שתי דקות. אז כיום אני רגוע. צריך באמת משהו מיוחד להוציא אותי משלוותי. כיום אני מסוגל לספוג הרבה שחיתות מוסרית, ועדיין לשבת בשקט רוב הזמן. אבל עד גבול מסויים.

חוץ מזה, הייתי לוחם וקצין קרבי. אני כנראה מאותם טמבלים, שמוכנים לצאת ולהתסכן עד מוות עבור הדברים שנראים להם מספיק חשובים. זה היה טוב לצה"ל כששרתתי בו. אני מקווה שזה גם טוב לצה"ל כשיש לי טיפה ביקורת עליו. אני חושב שללא אנשים כאלו, לא יתכן קיומו של עם.

מה הרגיז אותי?

אני יודע שהתבססתי על מידע חלקי. השתדלתי לבדוק בגוגל, ובכמה מקומות במקביל כדי להעריך את מהימנות המידע. אבל המידע הזה, הספיק כדי להעריך שיש כאן משהו מסריח בהתנהגות של מערכת הבטחון. אינני בטוח בכך. אני מקווה שיהיה משפט שקוף, שנוכל לברר את הראיות טוב יותר.

אבל מה שהרגיז אותי יותר מכל היה ההבנה שאלוף פיקוד דרום (יאיר נווה), עבר על חוקי המדינה. וכאשר מישהי חשפה זאת לעיתונות, במקום לטפל בנווה, ולהעמידו לדין, הלכו להרוג את השליח. אם זה נכון, אז זה הצה"ל הגרוע ביודע שאני מכיר בתלודות מדינת ישראל. בינתיים אני משהה שיפוט.

בצה"ל שאני גדלתי עליו, מפקד מודה באשמה, מוכן לעבור תחקיר ולהשתפר. אבל צה"ל שבו אלוף פיקוד דרום יוצא נקי, אינו עומד לתחקיר ואינו לוקח על עצמו אחריות, ובמקום זה, המערכת שבה הוא מפקד בכיר, רודפת אחר החיילת שעשתה כנראה את המעשה הנכון, צה"ל כזה, הוא צה"ל רקוב (שוב, בזהירות, אינני בטוח בכל המידע). אני יודע שכל מערכת, ובמיוחד מערכת צבאית, שבה המנהלים או המפקדים אינם לוקחים אחריות, ומונעים ביקורת, היא מערכת שהולכת ומסתאבת, הולכת ונעשת חלשה.

את הדבר הזה חשתי בצה"ל כבר לא מעט שנים. אבל תמיד שתקתי. קיוותי שאני טועה. שאווירת הכסת"חים, לא באמת הורסת את צה"ל. שאני מדמיין. אבל אז הגיע מלחמת לבנון השניה, ונוכחתי לדעת שטעיתי. כל המפקדים מרמת מח"ט ומעלה כשלו. וחיילי ואני הינו צריכים לשלם את המחיר. זאת היתה מלחמה הגרועה ביותר שאני מכיר, בתולדות צה"ל.

אני אוהב את עמי. אני ציוני ברמ"ח אבריי ושס"ה גידיי. אני אוהב את הארץ הזאת ואת העם הזה. ואני יודע שהגיע הזמן, לעשות שינוי רדיקלי בצה"ל. שינוי תרבות. כמות המפקדים הטובים הולכת ויורדת. לתרבות הכסת"ח יש תפקיד מרכזי ביצירת פיקוד בינוני בצה"ל.

כתבתי והסתכנתי, כיוון שצה"ל והמדינה חשובים לי. כמו שביקשו ממני להסתכן למען המדינה, כששרתתי בקרבי, כך אני מרגיש שצריך לעשות אזרח שמדינתו חשובה לו, והוא רואה אותה הולכת אל פי תהום.

צו תמוה

אני מבין את הצורך לצנזורה ומניעת פרסום. האויבים שלנו לא צריכים לדעת הכל. אבל מזה כמה שבועות הסיפור מופיע בעיתונים בחו"ל, ובבלוגוספירה הישראלית. כלומר, אין כאן סוד צבאי. מדוע אם כך, לא לפרסם?

על פי ויקיפדיה:

תקנה 87 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום, אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

טוב, אז זה לא פוגע בבטחון המדינה (כי כל העולם ואשתו יודעים כבר). ואיך יפגע שלום הציבור? או הסדר הציבורי. אז חברה, לא להפריע את הסדר… בסדר?

יש כמה פרשנויות לאיסור הפרסום. חלק אומרים כי רצו לתפוס את אורי בלאו (אבל הוא כבר בלונדון). השני הוא שרצו לתזמן את הפרסום יחד עם המשפט, כדי שלענת לא תהיה דרך להגן על עצמה מפני הציבור, והציבור יחשוב שהיא "בוגדת" ובכך יתאפשר להכניס אותה ל-14 שנים בפנים. אפשרות אחרת, בדיוק הפוכה, היא שלא לפרסם עד תחילת המשפט, כדי שיהיה קשה להשפיע על תוצאות המשפט, או שכל המשפט יהיה חסוי, כדי שניתן יהיה לסגור בעונש קטן ולא משמעותי.

אני חשבתי בזמנו שפרשנות השניה היא הנכונה, ולכן פירסמתי. רציתי למנוע מצב שבו השליחה תפגע, במקום עובר העבירה הראשי.

אומרים כי ענת ביקשה מבלוגרים להוריד את הסיפור. היא שלחה לי דוא"ל המבקש את הטלפון שלי. שלחתי לה את מספר הסלולרי, והיא לא התקשרה. אולי, לאחר שקראה את הפוסט, היא החליטה שהוא משרת אותה. אני הבלוגר היחידי אולי, שהוא איש מרכז (אני מתנחל), אשר סיפר את הסיפור שלה. שאר הבלוגרים הם אנשי שמאל, ויתכן כי היא חששה שכתיבה שמאלית עליה, תגרום להצגתה כ"שמאלנית עוכרת ישראל".הדבר מחזק את התחושה שלי, כי אפשרות שתיים היא אכן הנכונה.

אין לי מושג איזו תיאוריה נכונה. עד לרגע זה, ענת לא התקשרה אלי.

בכל מקרה, הצו הזה, פוגע להבנתי בחופש הביטוי שלא לצורך. כל העולם יודע את הפרשה, חוץ מהישראלים. עיתונאית מוחזקת במעצר בית סודי במשך ארבעה חודשים. הדבר נראה כמו היבריס של מערכת הבטחון, וחציית קוים אדומים דמוקרטיים. נראה שאצבע הצנזורה קלה מידי על ההדק, ויש להחזיר אותה לפרפורציה הנכונה.

מחשבות אפלות

אולי עשית זאת ממניעים אגוצנטריים?

מבלוג חביב וידידותי למשתמש בעל מספר כניסות ממוצע של 50 – 100 ליום, עליתי ביומיים האחרונים לכ-1000 כניסות ליום. אבל זה לא מה שחיפשתי. הבלוג הזה נועד לשוחרי פילוסופיה, חשיבה מעמיקה וליצרה אינטלקטואלית משותפת. אני מניח כי מעטים מביןם הנכנסים לכאן בעקבות הפרשה ימשיכו להתעניין בבלוג. מי שיבדוק את ההתכתבות לאחור, יראה כי סביב הבלוג כבר קמה קהילה חביבה, ואינני בטוח שאם הבלוג יהפוך לנקרא יותר, הקהילה הזאת תרוויח. כך שלא בטוח שזה מה שאני מחפש.

אג'נדה פוליטית שאפשר לקדם? הייתי אומר, שמבחינתי הדמוקרטיה הישירה שאני מאמין בה, היא עדיין לא מספיק בשלה לפרסום רחב. יש עוד דברים שצריך ללבן בקהילה אינטלקטואלית קטנה, לפני שאפשר יהיה להוציא לציבור הרחב. מצד שני זה נחמד שאנשים שומעים על המושג. אני חושב שזאת לא הסיבה,אבל לא לגמרי סגור, שאין כאן עניין מסויים.

תשומי (תשומת לב) – לא תודה. מי שמכיר אותי, יודע שאני נהנה מאד משיחות אינטלקטואליות, אבל אינני אוהב את אור הזרקורים. אני אדם שאם הוא לא ממש חייב, מעדיף להישאר עם אישתי, הילדות וחברים אינטלקטואלים. חלק גדול מהם נמצאים כאן בבלוג וקוראים אותו.

לסיכום

אני חושב שמה שהקפיץ אותי יותר מכל, הוא חשש לכסת"ח ברמת המטכ"ל. אם הדבר נכון (ויש לחכות לתוצאות), אז יש לעשות כאן רעידת אדמה, שתנער היטב היטב את המטכ"ל. אני חושב שאם יתברר שהמטכ"ל ניסה להלביש על בחורה צעירה את החטאים שלו, אז יש לבצע תחקיר ולהפיק לקחים. אני קפצתי, כדי למנוע מהשליחה להיפגע על ידי המערכת. אני לא מאמין בעריפת ראשים. עריפת ראשים, היא שהביאה מלכתחילה את אווירת הכסת"ח. מפקד טועה, ומפקד צריך ללמוד. ברגע שמורידים לו את הראש, הוא כבר לא יכול ללמוד 🙁

שתהיה לנו שנת בטחון, אמת וצדק למדינת ישראל, לשופטיה, לצבאה, ולמפקדיה. (על פי התנ"ך, ניסן הוא ראש השנה)

החשיפה של פרשת ענת קם -יאיר נווה, היא עדות להתערערות מערך הכוחות המסרותי שמווסת בין ה"אוליגרכיה הלא-כל כך נבחרת של מדינת ישראל", לבין הציבור בישראל.

תזכורת קצרה: על פי המידע המסתובב באינטרנט, ענת קם, שהיתה חיילת בפיקוד מרכז, העבירה לאורי בלאו, כתב הארץ  כאלף מכתבים, המסווגים סודי-ביותר. מתוך אלף המכתבים, הצליח הכתב אורי בלאו להשיג אישור מהצנזור לפרסם שני מכתבים. המכתבים מכילים פקודות שנתן יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז,  לחיסול ממוקד של מבוקשים שלא לצורך, בניגוד להוראות בג"צ בעניין. ככל הנראה, מערכת הבטחון פעלה כדי לאתר את מקור המידע של בלאו. בדצמבר 2009, ענת קם, שהייתה כבר עיתונאית בוואלה, נתפסה. אורי בלאו, הכתב, ברח לבריטניה, כדי לחמוק מעדות במשפטה של קם. כנראה שענת חשפה את המסמכים המעידים על עבירות על החוק של אלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה, כדי להגן על מה שנראה בעיניה, הדמוקרטיה הישראלית.

כרגע נראה שמזה ארבעה חודשים ענת קם במעצר בית סודי, ואורי בלאו ברח מהארץ.

החל מאוקטובר הוציאה מדינת ישראל (כנראה לבקשת השב"כ) בבית משפט השלום צו איסור פרסום על הפרשה. צו האיסור הוצא ללא נוכחות העיתונות, בתהליך קלוקל שנראה כפוגע באושיות הדמוקרטיה (והעירו על כך חנוך מרמרי, ידיעות אחרונות, יצחק טסלר במעריב והעיתונאי יוסי מלמן, ודליה  דורנר מלינה על העיתונות ב"נכון להבוקר", והפרסום מהבוקר בידיעות, והפרסום של הפרופ' מרדכי קרמניצר).  אף עיתונאי לא הסכים לפרוץ את מעגל השתיקה, זאת למרות שחלק מהעיתונאים ידעו על כך במשך מספר חודשים. אבל הסוד לא נשמר זמן רב, מרגע שמספר בלוגרים לקחו על עצמם את היוזמה לפרסם את המידע. מרגע שזה קרה, הרשתות החברתיות התעוררו והתפוצצו במידע על הסיפור. והוא זכה לתפוצה רחבה מאד באינטרנט (חפשו בגוגל "ענת קם" ותראו כמה תוצאות תקבלו על הנושא). הבלוגוספירה רחשה, קבוצת פייסבוק קמה, והקהל התחיל לעבוד במשנה מרץ. מרגע לרגע העוצמה הציבורית הלכה ונבנתה. הכעס והסקרנות הפיצו את הידיעה מהר כל כך. לבסוף, היה עיתואני אחד שהבין שהציבור יגן עליו, החליט לחשוף את הפרשה. נתן זהבי פרסם את זה ב"זהבי עצבני". בחור עם ביציים 🙂 אבל בינתיים נראה שרדיו 103, מחק את ההקלטה של ההודעה. ביקורות מצוינות נשמעו. מאז, גם בעולם אנו זוכים לביקורת קטלניות, גם מהטובים שבידידנו. והנה היום, יתכן כי השב"כ סיבך אותנו שוב.

היכולת הזאת של מידע בנושא מסויים, לפרוץ את ההגבלות הישנות, נובע מהתעצמות כוחו של הציבור, באמצעות האינטרנט. הכוח הזה הופיע במצרים, כאשר בלוגרים נלחמו במשטר , וארגנו הפגנות רחבות באמצעות רשתות חברתיות. המאבק של האופוזיציה באיראן, גם הוא נבנה על רשתות החברתיות. וכך גם קורה בארץ.  הציבור לומד להתחבר ולפעול ביחד בצורה יותר ויותר סינכרונית. והדבר הזה יוצר כוח שקשה לרסן אותו.

אני מעריך שבמקרה של ענת קם, הסיבה להתפשטות הסיפור נובעת מכך שהבלוגרים בארץ הם ברובם היפר-דמוקרטים. ערכי הדמוקרטיה וחופש הביטוי נמצאים בראש סדר העדיפויות שלהם. פגיעה בעיתונאי, בסגנון משטר האיטולות, והעלמתו, מעצבנת הרבה מאד בלוגרים, ולכן הם מגיבים כמעט כמו אוטומט בנושא. הדבר יוצר גל ניפוץ תקשורתי המתפשט בראקציה מהירה מאד. ראיקציה שאי אפשר לעצור אותה.

אולי חלק מהניסיון של המימסד לעצור את גל השמועות, היה בקשה של ענת לעצור את הפירסום. אך נראה שכבר מאוחר מידי, ויותר מיד אנשים יודעים על כך. אם בהתחלה היו בלוגרים שקיבלו שיחה אישית מקרובי משפחה של ענת לעצור את הגל, והם נענו, הרי שהיו מספיק בלוגרים שהמשיכו את גל התודעה, והסיפור הלך ותפס תאוצה.

היכולת הזאת של הציבור לפעול בניגוד למארגי הכוח שנוצרו בין הון-תקשורת-כנסת-ממשלה-בטחון-משפט, הוא עדות להתפתחות דמוקרטית חשובה. הציבור מפתח יכולות עצמאיות של דמוקרטיה ישירה, בה הוא עצמו מנהל את המדינה שלו, ולא אבא ואמא שלא הוא בחר בהם.

הדרך ליצור יכולת ניהול כזאת, היא יצירת ערכים משותפים לציבורים רחבים. דרך הערכים הללו המשותפים לרבים, יכולה האינפורמציה לעבור בקלות ובמהירות. כמו בסיפור הנ"ל, שבו חופש הביטוי, היה הבסיס להתפשטות הסיפור. התפתחות הערכים המשותפים מעל גבי פורומים ודיונים ברחבי האינטרנט, הם אלו שיוצרים את הסדר בתוך מה שנראה ככאוס. רק מידע שיש בו חשיבות לרבים מאד, יעבור במהירות לכלל הציבור. שאר המידע, יבלא ויעלם בים האינטרנט.

אם ברצוננו ליצור חברה טובה במקום הזה, יהיה עלינו להמשיך ולפתח ערכים חיובים עבור הציבור הישראלי. עלינו להמשיך לעבוד באין סוף דיונים ברשתות החברתיות. בניגוד לעבר, אי אפשר כבר לכפות ערכים. הציבור עצמו הוא זה שיחליט מתוך דיון מתמשך, אילו ערכים חשובים בעיניו. הערכים הללו יהוו את הקרקע להתפתחות הדמוקרטיה בה אנו חפצים. בסוף הדמוקרטיה הישירה, בוא תבוא.

אנא קראו את הפוסט הזה, וענו על השאלון

לתוצואת השאלון ולנתוח של טל גלילי – לחצו כאן

טל

פרשת ענת קם ואורי בלאו, שנמצאת כרגע תחת איפול הצנזורה הישראלית, יכולה להעיד על המורכבות של המערכת בה אנו נמצאים

על פי מקורות בארץ ובעולם, נראה כי ענת קם, בהיותה פקידה במשרדו של יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז, העבירה מסמכים המסווגים סודי ביותר לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. במסמכים אישר אלוף הפיקוד לפעול בניגוד להוראות בג"ץ, ולהפעיל חיסול ממוקד, כשאין הכרח בכך. ענת קם נמצאת במאסר בית סודי (עד שכמה בלוגרים חשפו את העניין). העיתונאי אורי בלאו ברח ללונדון, ומערכת הארץ נמצאת במשא ומתן עם השב"כ על תנאי חזרתו. עוד פרטים על הפרשה ניתן למצוא כאן.

כפי הנראה, ענת ביקשה לנער את המערכת הצבאית, שפועלת ביגוד להוראות בג"צ. הוא אומנם עברה על החוק הצבאי האוסר פירסום של מסמכים סודיים ביותר, והיא נתנה נשק בידי מבקרייה של ישראל. אך עיקר פועלה, אם אני מבין נכון את הפרשה, היא לדאוג לכך שמדינת ישראל, תהיה מדינת חוק. מדינה שבה בג"צ, והכנסת הם הריבונים, ולא המערכת הצבאית.

רבים מהבלוגרים שקראתי, מצדדים במעשיה של ענת. אני מבקש לבחון גם את האינטרסים של המדינה, לפני שאני נותנן את הערכתי בנושא.

מאז קום המדינה השב"כ, המוסד והמלמ"ב, שומרים על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. פרץ האלימות של ארועי אוקטובר 2000 והן ההתפרעויות המסוכנות של ערביי ישראל, נבלמו בעיקר בגלל פעילות השב"כ, ופעילות לא חוקית של המשטרה. אנו חיים כיום בבטחון גדול יחסית, בזכות המון חיסולים של בכירים מילטנטים בחמאס ובפת"ח.

אני מעריך כי הממשלה והאמריקאים מרככים את ההנהגה הפלסטינית, כדי להופכה לאט לאט לפרטנר שניתן להפקיד בידיו את האוטונמיה הפלסטינית. את ההערכה הזאת, אני מעריך על פי כמה ארועים שונים. הראשון הוא העדויות בשטח, מפלסטינים ומדיווחים בעיתונות של אנשי צבא, כי הרשות מושחתת מאד. מושחתת ברמות שלנו הישראלים קשה לתפוס. המשמעות היא שקל מאד לקנות את ראשי הממשל המושחת. ארוע נוסף המעיד על כך שהרשות עוברת התאמה לישראלים, הוא הארוע סביב המפעיל השני של הרשת הסלולרית הפלסטינית ודו"ח גולדסטון. באותה תקופה ישראל איימה על הרשות שאם היא תדרוש שדו"ח גולדסטון יעבור לאו"מ, אז היא תבטל את האפשרות להקמת רשת סלולרית חליפית. הרשות ביטלה את הדרישה, וזכתה לביקורת קשה מאד בעולם הערבי. סביר להניח שבין כל האינטרסים לביטול הבקשה להעביר את דו"ח גולדסטון, היו אינטרסים כלכלים אישיים של ראשי הרשות הפלסטינית.

כל אלו, הם תהליכים הקורים בניגוד לחוק, או לערכים דמוקרטיים כל שהם. אבל הם שומרים על חיינו, ויאפשרו בטווח הרחוק, כנראה, כינונו של שלום יציב יותר.

לעומת מערכת הבטחון והממשלה, בג"צ פועל על פי אמות מידה דמוקרטיות שאינן מתיישבות עם הצורך של מערכת הבטחון לפעול ביעילות לרסן את הפלסטינים ולהופכם לפרטנרים מתונים יותר. ולכן, אני מעריך שמערכת הבטחון פועלת בניגוד להוראות בג"צ. היא פועלת בשיתוף פעולה עם הכנסת והממשלה, שמעדיפות את עמדת מערכת הבטחון, על פני ערכי הדמוקרטיה הנאיביים.

כפועל יוצא מכך, חל כרסום מתמשך במעמדו של בג"צ. וגם בכוחה של הדמוקרטיה הישראלית. המשכיות של מצב עניינים כזה, לאורך שנים, עלול להביא להתחזקות מערכות לא דמוקרטיות כמו הממשלה והצבא, ולהחלשות הדמוקרטיה. דבר שעלול להביא לאיום קיומי על מדינת ישראל לטווח הרחוק.

ענת קם, בהנחה שהמידע נכון, ראתה את הפגיעה בבג"צ, והחליטה לפעול מתוך אומץ אישי גדול מאד. היתה בפעילותה תרומה חשובה מאד לדמוקרטיה הישראלית. אך מבחינת הבטחונית, יתכן שהיא פגעה במאמצי הבטחון. היא נקלעה למאבק בין דמוקרטיה לבטחון, ויתכן כי תשלם על כך מחיר אישי כבד.

אני כאזרח ישראלי, נקרע תמיד בין השנים. אני מאמין כי עלינו למצוא פתרון שיתן גם בטחון, וגם ישמור על הדמוקרטיה. את הפתרון ניתן יהיה למצוא לדעתי, בהבנה כיצד דמוקרטיה צריכה להלחם בטרור, מבלי לאבד את דמותה הדמוקרטית. פתרון זה יצטרך להמצא בהקדם, כדי לשמור על ציוויונה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

לגבי ענת קם, אני חושב שיש להעניק לה פרס יקירת ישראל, ופרס על פעילות ציונית למופת. היא לא חשפה מידע שיסכן חיילים. היא חשפה מידע שמראה כי מערכת הבטחון פועלת בניגוד לחוקי הדמוקרטיה. מבחינתנו היא עשתה מעשה מוסרי מאד, שעומד בכל פרמטר ציוני.

כמובן שלמען יראו ויראו, חשוב "להעניש" את ענת קם. אך יש להעניש אותה כמו שהענישו אנשים שהמערכת המשפטית-דמוקרטית חפצה ביקרם. היא תעשה להם נו-נו-נו פומבי, אך בפועל עזרה להם הלתקדם.

ואפשרות אחרת, טובה יותר, היא שפרשת ענת קם לא תיוודע לעולם בעיתונות הישראלית. ענת תינזף, אך תמשיך בפעילותה האזרחית הרגילה. הדבר יהיה עדיף לכולם. הדמוקרטיה תמשיך לתפקד, מערכת הבטחון תמשיך להגן, ואנו נדאג לכך שימצא בינתיים פתרון הולם למתח שבין בטחון לדמוקרטיה.

זאת כנראה האפשרות שגם ענת מעונינית בה. היא ביקשה מכל מי שכתב בבלוג שלו על הפרשה, למחוק את המידע.

להערכתי, אנו, הבלוגרים איננו צריכים להעלים את ההתכתבות. ממילא כוחונו, מחוץ לעיתונות הכתובה קטן מאד. כמות האנשים שקוראים בלוגים, הוא נמוך מאד ואין לנו השפעה ישירה על המידע הציבורי. אבל אנו צריכים לשמור עין פקוחה על הפרשה. לוודא כי הפתרון השקט הוא שיבחר. ואם ענת קם, תוקע בפומבי, להשתמש בכל הכלים שלנו, להראות שמערכת הבטחון אשמה, ולא ענת. כאשר העיתונות משתפת איתנו פעולה, יש לבלוגוספריה הפשעה גדולה מאד. כאשר יוסר צו הצנזורה, כוחינו יגדל. ונדאג שענת תזכה באות הוקרה גדול ובוהק.

שבת שלום,

טל

שאלון המברר את דעתכם בנושא הפרשה

סרט מגניב על הדרך בה נוצר משבר ה-SubPrime של אוגוסט 2008.

The Crisis of Credit Visualized from Jonathan Jarvis on Vimeo.

אבל תכל'ס, לא צריך להבין הרבה בכלכלה, כדי לדעת שהמשבר מגיע. כל מה שצריך לדעת, כדי לצאת בזמן, זה את הדברים הבאים:

1. כולם אומרים לך שכדאי להשקיע בבורסה. כלומר,הברוקרים הגדולים מנסים לגייס את טיפות הכסף האחרונות, על ידי פניה לציבור הרחב.
2. לראות שלאורך החודשיים האחרונים הקו של המדדים הכללים בבורסה התחיל להתיישר. כלומר, המשקיעים ניצלו את כל אפיקי גיוס הכסף.
3. ואם לא קראת את הסימנים הנ"ל, תברח כל עוד נפשך בך, כשאומרים לך שישראל היא מקום יציב. זאת למעשה הודעה של הפלוטרכיה הישראלית שאומרת, אל תברחו, כי אם תברחו, כולם יזהו שעשינו כאן עקיצת פונזי, וכל הפרמידה תקרוס.

ומתי להשקיע?

מיד לאחר שהכל קרס. תסמכו על כח הרצון של המשקיעים הכבדים שהם ירימו את עצמם במהירות מקסימלית.

איך אני יודע שאני צודק?

כי החל מ-2000 חזיתי מראש כל נפילה. את משבר הדוט.קום. את הנפילה הקטנה של הביוטכנולוגיה, ואת המשבר של 2008. וחוץ מזה, כדי לחזות כלכלה, אין צורך להבין לעומק כלכלה. יותר חשוב להבין התנהגות של קבוצות, ופסיכולוגיה של האדם. 🙂