עוד רגע אני יוצא לרכיבה, אך לפני כן, הייתי חייב להעיר על תהליכי לוגיקה ושיכנוע שרואים בעימות בין אובמה לרומני.

אחד הדברים הבולטים מבחינת לוגיקה-רטוריקה בויכוח של רומני ואובמה הוא שאפשר לראות שרומני מדבר אל האזרח, מתוך אמפתיה והבנה לעולמו של הבוחר, ולאחר מכן הוא מוליך בבטחה אל פתרון עוצמתי שמחזקת את האזרח (עסקים קטנים). אובמה מדבר על מספרים, ותופעות כלליות, בלי להתחבר לצופים. רומני לאורך הדרך משדר טון של עוצמה מתוך התחברות לקהל, בעוד אובמה "מהרהר", ונשמע יחסית מנותק לפעמים הוא נשמע מבקר, אך בהחלט לא מחובר.

כאשר מדברים אל קהל, יש להתחבר אל הקהל, לדבר בשפתו, ולשגר לקהל שהוא יכול להיות חזק. זה מה שאיפשר לרומני לנצח, וגרם לאובמה להפסיד.

(יש בעיה בקול, לכן אנא התחילו ב2:40)

בהתחלה חשבתי לא להגיב על הידיעה שהארץ העלה על החשד שנערים יהודים עשו לינץ' בנערים ערבים. בעניינים שכאלו, הארץ אינו מקור אמין. היו מקרים שהארץ מיהר להאשים מתנחלים או חרדים בכל מיני דברים, בלי הבחנה, בהכללות, ולפעמים סתם בחוסר דיוק. הארץ הוא עיתון קיצוני בדעותיו נגד המתנחלים, החרדים והימין, ולכן מקור שיש להיזהר ממנו בדברים שכאלו. ובכלל ראוי שנתיחס בספקנות לכל מה שהוא חשד, ולא עבר את מבחן ההוכחות בבית המשפט. התקשורת, בגלל צרכי רייטינג ממהרת לפסוק ולשפוט אנשים, מבלי ששמענו את כלל הצדדים.

אלא שלאחר שקראתי תגובות, החלטתי בכל זאת להתייחס. אני גר בהתנחלויות כבר 16 שנים. מעולם לא ראיתי נוער שהתנהג כמו החבר'ה כיכר ציון, או חושבים כמו הנוער בכיכר ציון. הכי קרובים לזה היו "נוער הגבעות" שנחשבים קיצונים גם כאן בסביבה. אלא שמההכרות שלי איתם, גם הם לא היו בכיוון של לינץ' או באמירות נוסח לינץ' (הם לא תמימים, אבל העניינים שלהם קשורים יותר לארץ ישראל).

לכן ניסיתי להיזכר היכן ראיתי פעם אחרונה אלימות כזאת, או משהו שדומה לאלימות שכזאת? ואז נזכרתי בפעם ההיא שרכבתי על אופני הרים בשדות ג'לג'וליה, וחבורה של ארבעה נערים ניסתה לתפוס אותי ולהכניס לי מכות, סתם בגלל שאני יהודי (כך הבנתי על פי הקללות שלהם, בעודם רודפים אחרי). והפעם הקודמת היתה בברכה ברמת השרון, שם נער ניסה להטביע אותי, סתם כי זה מצחיק (היתי ילד והוא היה מבוגר ממני בכמה שנים). ובכן, נערים הם עם אלים לא פעם, במיוחד כשהם מסתובבים משעוממים, ומחפשים אקשן.

רגע לפני שנאשים את הימין הקיצוני בדברים שאין לנו שום הוכחה לגביהם, מומלץ שנסתכל על המקום שבו קרה הארוע, ומי הנוער שמסתובב שם. מסיפורים ששמעתי ממדריכי נוער, המקום הוא אזור בו נוער מנותק מסתובב. מקום בו לנערים אין שום מסגרת. בתוך הוואקום הזה, דברים נוראים קורים. נערים החיים באלימות, מפתחים דעות קיצוניות ביותר ואלימות ביותר. החיים הקשים מלמדים אותם, שהדרך לשרוד, היא להיות אלים ולהביס את האויב שלך.

במקום להאשיםאת העולם האכזר/הממשלה/המתנחלים/היהודים/השמאלנים (תבחרו את המחנה שאתם אוהבים להאשים בד"כ), אני מציע שנפעל למען. למען עזרה לנוער מנותק. עזרה לבניית הורות טובה יותר, במשפחות קשות, כדי שקשרי הורים-ילדים לא יבואו לידי ניתוק בגיל הטיפש-עשרה. עזרה לזולת, סתם כך. במקום לצעוק גוואלד, אנא הביטו על המציאות, וראו במה אתם יכולים לעזור. האשמות, לא יועילו. הן רק יחזקו את תחושת הדיכאון, וישאירו נוער במצוקה, לעשות את מה שהוא עושה לפעמים… פוגרום.

היום, יום חמישי, מתקיים מפגש הקמה של מפלגת-העם. מפלגה שמכוונת ככל הנראה להיות מפלגה ישירה. הערכתי האישית שגם אם תקום המפלגה היא לא תצלח, במתכונתה הנוכחית, אלא אם כן תימצא התוכנה לניהול של מפלגה שכזאת, וכללי ניהול שיאפשרו לציבור הרחב להשפיע.

כאשר לציבור אין כלי יעיל (ומקוון) לנהל את המפלגה, היא תיפול במוקדם או במאוחר לכוחו של חוק הברזל של האוליגרכיה. ינהלו אותה הקבוצה המשקיעה ביותר, ואם היא תשרוד את הפלגנות שמאפיינת אירגונים שבהם אין לציבור כלים לנהל את המפלגה, היא תהיה מפלגה אוליגרכית, כמו כל מפלגה אחרת.

הסיכוי היחידי, להערכתי, של המפלגה שמוקמת עכשיו להיות מפלגה ישירה, היא לחבור לאנשי "מפלגה-פתוחה" מבית הסדנה לידע ציבורי, שמפתחים כלי לדמוקרטיה ישירה, עבור מפלגה. אם אנשי המפלגה החדשה יאמצו את הכלי וישתמשו בו לניהול המפלגה, יש סיכוי שתהיה לנו מפלגה ראשונה ישירה.

"המשאל הכלכלי" הוא כלי טכנולוגי להצבעה ישירה על תקציב המדינה. לכאורה דמוקרטיה ישירה בתפארתה, בפועל פרויקט שצריך לקחת אותו כפרויקט ראשוני, הרחוק מלייצג בצורה טובה ונאמנה את דעת הציבור.

ניתן לומר שהמשאל הוא התקדמות חשובה בדמוקרטיה הישירה, הוא מציע בפעם הראשונה, לפחות באופן היפוטטי, לאזרחי ישראל להשתתף בחלוקת תקציב המדינה. הוא מאפשר לאזרחים לראות מהי העלות של כל הצעת חוק, וגם מציע שיש לאזן את הההוצאות עם ההכנסות. כלומר, לכאורה יש כאן גם אחריותיות. אלא שהמשאל, למי שקצת בקיא בתהליכי דיון, רחוק מהלוות כלי יעיל לקבלת החלטות, ולפני שאנו מאמינים שכך צריך להתבצע משאל עם, אני מציע להיזהר, ולראות כיצד יש ליצור כלי לגיטמי ויעיל יותר לקבלת החלטות. אעבור על הרעיון של המשאל, ואראה את הבעיותיות. אם יש לכם רעיונות כיצד מתגברים על הבעיות, אשמח לשמוע.

בעיה ראשונה: השלכות.

המשאל הכלכלי, הוא אפליקציה המאפשרת לאזרחי מדינת ישראל לבנות את תקציב המדינה בעצמם. הוא מאפשר חופש בחירה ומהווה כלי דמוקרטי שבו האזרחים יכולים לבחור את ההתנהלות הכלכלית של המדינה בעצמם. האפליקציה מאפשרת לבחור שרותים חברתיים ומציעה דרכים לממן את ההוצאות עבור השרותים החברתיים שבחרתם. חלק מהצעות המימון מדברות על העלאת מיסים לחברות עסיקיות ולבעלי הכנסות גבוהות, או לבטל הטבות לאוכלוסיות שונות (אילת, מתנחלים וחרדים). לכל בחירה שלנו יכולה להיות השפעה. כאשר אנו מתכננים מהלכים, אנו מנסים להעריך מה יהיו ההשלכות שלהם בעתיד. אנו מקווים כי הבחירות שלנו יובילו אותנו ואת החברה להצלחה גבוהה יותר, אל שבהעדרה של יכולת להעריך נכונה את השלכות בחירתינו, אנו עלולים לפגוע בתהליכים חברתיים ובשגשוגנו. לכן הערכת ההשלכות היא חלק חשוב בתהליך הבחירה האזרחית.

כדי להתגבר על בעיה זאת, מפתחי המשאל הוסיפו דף הסבר לכל אחת מההצעות ובה הם כותבים מה הם מצפים שיקרה ואילו השלכות טובות ורעות יכולות להיות לבחירה.  גם כאן יש עוד שתי בעיות. האחת היא שלכל אחד מאתנו יש הבנה אחרת לגבי ההשלכות האפשרויות. לא לכולנו יש יכולת להעריך נכונה מה תהיה ההשלכה של פעולה שנבצע. אנשים שאינם מומחים בתחומם, נוטים להערכת יתר ליכולתיהם לשפוט נכונה את ההשלכות(דנינג וארלינגר 2003). גם אם נשתמש במומחים לצורך הערכת התוצאות, המומחים בד"כ יהיו חלוקים על ההשלכות האפשרויות.

כדי לפתור בעיה זאת, יש צורך בפאנל מומחים מאוזן, שמכיל מומחים מכל הצדדים הפוליטים. רצוי כי יהיו שם גם "מחרבי שמחות" כדי שהדיון יהיה ביקורתי ולא יפול להטיה קבוצתית. מהתבוננות בפאנל שהרכיב את "המשאל" אני חש שמדובר בפאנל לא מאוזן. כך למשל אחד הסעיפים שיאפשרו לחסוך בתקציב המדינה הוא ביטול הטבות למתנחלים בסך 2.1 מיליארד ש"ח (מעולם לא ראיתי את המקור להערכה הזאת), אך לא קיים למשל סעיף שבו ניתן לבטל את התמיכה בטלויזיה, קולנוע ובתאטרון (הומניסטים רואים במוסדות אלו הכרח קיומי).

בעיה שניה: בעיית הפריימניג (Framing).

בעיית הפריימינג, היא אחת הבעיות הקשות בדיונים ציבוריים. ברגע שיש גורם שעורך את המשאל, או יכול לשלוט דרך כל שהיא לנהל את  המשאל, הוא בד"כ יטה את השאלות ואת המבנה של השאלון, גם אם באופן לא מודע, כך שישקף את התשובות שהגוף המארגן מבקש להשיג. מומלץ לקרוא על כך את המאמר של בריסון (2012). כפי שכבר ציינתי, הפאנל שהרכיב את המשאל, נראה כבנוי בעיקר מאנשי שמאל. לזכותם של יוצרי המשאל יש לציין שהם ביקשו מהקהל להציע תוכניות ולא הסתפקו בהצעות הצוות.  גם כאן, סביר להניח שכיוון שהמשאל לא היה ידוע לכלל הציבור, המשיבים ששלחו להם הצעות היו חלק מאותו מילייה מצומצם. וכיוון שאין לנו דרך לבדוק כיצד התקבלה ההחלטה ואילו תוכניות התקבלו ואילו תוכניות נדחו, יתכן מאד כי תהליך הסלקציה של השאלות, שוב הטה את תוצאות המשאל.

בעיה שלישית: המורכבות של השאלות, העדר דיון ואי יכולת לבחון את ההשלכות של התוכניות השונות.

כל רכיב בתוכנית שנשנה, יגרום להשלכות לא צפויות במציאות. גם מומחים מתקשים לנבא את טיב התוצרים של תוכנית מסויימת. המציאות מורכבת מאד, וכל שינוי מביא איתו סדרה של ארועים לא צפויים. כך לדוגמא, רק בדיעבד התברר כי הורדת ריבית על ידי בנק ישראל, שנועדה למנוע מיתון בזמן המשבר העולמי ב-2008, הובילה להעברה של השקעות הון פנוי לנדל"ן, דבר שגרם לעליה במחירי הדיור. את ההתרחשות הזאת, המומחים יכלו להסביר רק לאחר שהיא התרחשה. כאשר נותנים לציבור לקבל עשרות החלטות בו"ז, כשלא ברור מה ההשלכה של כל שינוי ושינוי, אנו מקבלים אוסף של תוצאות לא צפויות, שגם יהיה קשה יותר להבין מה בדיוק גרם למה, בגלל השינוי של כל כך הרבה פרמטרים בו-זמנית.

המשאל גם יוצר עומס בלתי אפשרי על מערכות קבלת ההחלטות. הוא דורש מאזרחים להכריע המון הכרעות על המון סעיפים, בתחומים שבהם האזרח הרגיל אינו יכול לדעת עליהן מספיק, ולא על השלכותיהן. גם אילו לא היה מדובר בהחלטות ששבהן אנו מומחים, קבלת עשרות החלטות בו"ז היתה מביאה לקריסת מערכת קבלת ההחלטות שלנו. אילו היה המשאל כלי אמיתי, שבעזרתו מדינת ישראל היתה מקבלת החלטות, סביר להניח שהינו צופים באסון כלכלי וחברתי. זאת הסיבה שבדמוקרטיות ישירות, כל סעיף זוכה לדיון ציבורי מקיף ולהצבעה עממית משלו. כל סעיף נבחן בדיון ציבורי לאורך זמן. בשוויץ, ישנם סעיפי חוק שנדרשים כמה וכמה משאלים לאורך כמה שנים, עד שהציבור משתכנע שאכן השינוי דרוש.

סיכום:
המשאל הוא כלי תעמולתי לא רע בכלל. הוא מאפשר לאזרחים לחוש שהטכנולוגיה מאפשרת להם להצביע, אך בהעדר התייחסות רצינית לתהליכי הדיון הציבורי, ולדרכים לממש את חוכמת הציבור, יזכה המשאל ליותר ביקורת מאשר שבחים, ויהיה כלי שישמש ללעג וקלס על "הניסיון של הציבור להחליט". איננו צריכים להתייאש. לאחר סיום הסבב הזה של המשאל, יהיה על התומכים ברעיון משאלי העם והדמוקרטיה הישירה להמשיך לחתור לפתח כלים יותר ויותר טובים, ולהבין טוב יותר כיצד מתבצע דיון ציבורי משמעותי ופורה.

בתוך בליל הידיעות והירחונים הזורמים אלינו התפרסמו בימים האחרונים שתי כתבות וגליון של ירחון שיש בינהם קשר סמוי. אולי במבט ראשון לא נראה בינהן קשר, אך התבוננות עמוקה יכולה להראות שבין שלושתן קיים קשר של שתיקה. שלושת הפרסומים הם: הדיווח על כך שאסנג' יוסגר לשוודיה, אורי בלאו יעמוד לדין וגליון ארץ-אחרת שהוקדש לחוק הביומטרי.
המחבר בין שלושתם הוא קשר עמוק ותת קרקעי הקשור לנושאי בטחון-פנים.

במקרה הראשון אסנג' מוסגר לשוודיה על מנת לעמוד בפני משפט על אונס שלכאורה ביצע. במקרה השני אורי בלאו מועמד לדין בגין מסמכים סודיים שהחזיק, על אף שנראה כי ערך חופש העיתונות היה אמור לאפשר לו את ההחזקה של המסמכים. במקרה השלישי, ממשלת ישראל, בהליך תמוה שמריח מהעדר דמוקרטיה, הצליחה לשים יד על המידע הביולוגי של אזרחי מדינת ישראל.

המקשר בין שלושתם הוא ככל הנראה מערכות לבטחון פנים המסוגלות לכופף את המערכת הדמוקרטית ולפעול בהן בחשאי ומתחת או מעל לחוקים, בצורה כזאת שהאזרח התמים לא יבחין בה.

המקרה של אסנג' הוא הרדיקלי מבין שלושת המיקרים. אסנג' אחראי על ההדלפה החמורה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. אסנג' הצליח לחשוף שקרים שתוו ארצות הברית ובנות בריתה (בינהם גם ארצות-ערב). לראשונה בהיסטוריה יכלו אזרחי העולם וגם אזרחי ארצות הברית לראות כמעט בזמן אמת, מה באמת עושה ארצם, ולאן היא חותרת. על פניו היה זה הישג עיתונאי אדיר מימדים. בפועל, הדמוקרטיה הגדולה בעולם אינה אוהבת את חופש הביטוי כאשר הוא לא נוח לה. אך כיוון שארצות הברית לא יכולה לחסל את אסנג' מבחינ ה פיזית מבלי לזכות לביקרות קשה, היא משתמשת בחוקים כדי "לחסל" משפטית את מי שנתפס כ"מחבל" בעיני ארצות-הברית. כבר בימים הראשונים לאחר החשיפה הממשל הפעיל לחצים על חברות שהיו קשורות לויקיליקס כדי להפיל את אתר ההדלפות. במהלך ההתקפה הופיע גם אישום על אונס כנגד אסנג' ויש לשער שהוא חלק מתהליך החיסול ה"חוקי". מערכות בטחון-פנים מחזיקות בידהן מידע רב, ולא יקשה עליהן לפברק עדויות או לשפוך מידע סודי על מי שאינן חפצות ביקרו. לכן סמיכות הארועים בין האשמה באונס ובין הדלפת ויקיליקס מעלה את הסבירות שתיק האונס של אסנג' הוא תיק תפור ולא תיק אמיתי. תיק שנועד ללמד את אסנג' ודומיו לקח לבל ינסו שוב לפגוע בחסיון המידע האמריקאי. הדוגמה של אסנג' היא רק דוגמא אחת לשימוש של מערכות ביטחון פנים בעיוות של החוק כדי לפעול כנגד עקרונות דמוקרטיים.

גם המקרה של ענת קם ואורי בלאו דומה. ענת קם חשפה מסמכים שנועדו להראות כי מערכת הבטחון פועלת בניגוד להוראות מערכת המשפט. ללא המעשה של בלאו וקם, לא ניתן היה לחשוף את הקרע בין מערכת המשפט הישראלית לצה"ל. וגילוי של קרע זה, חשוב לניהול ושימור הכוח הדמוקרטי של אזרחי ישראל כנגד מערכות השלטון. פעולתם של בלאו וקם היו צריכות לזכות בפרס שמירת הדמוקרטיה בישראל. לעומת זאת בפועל, ידה של מערכת הבטחון גברה, ובלאו-קם מצאו את עצמם בצד הנענש.

גם במקרה הביומטרי מי שיקרא את הבטאון ארץ-אחרת העוסק בחוק הביומטרי יוכל להבחין מיד שמי שבפועל ניהל והוביל את החוק היא מערכת הבטחון, תוך כדי שהיא מנצלת את המערכת הדמוקרטית כדי להעביר חוקים שלא עברו תהליך דיון ציבורי מספק.

בכל המקרים הללו, כוחה של מערכת הבטחון גדול מכל המערכות הדמוקרטיות. לציבור או לפחות למבקרי מערכת הבטחון אין כוח אמיתי לבלום מהלכים של מערכת הבטחון. באף אחד מהמקרים הנ"ל העיתונות לא היתה מסוגלת לנהל מאבק דמוקרטי יעיל נגד מערכת הבטחון, וכך נוצר מצב שבו מי שמכתיב בפועל את הדמוקרטיה של המדינה, אלו כוחות עלומים שאינם נמצאים בפיקוח ציבורי יעיל. לא פעם ולא פעמים במהלך ההיסטוריה, היו אלו כוחות בטחון הפנים שהכתיבו את אופיו וקיומו של המשטר.
הדוגמאות לכך הן רבות. הידועה שבהן היא קריסת הרפובליקה הרומית והפיכתה לקיסרות. לאחר חמש-מאות שנים של דמוקרטיה צולעת אך מתפקדת, איבד הסנאט את יכולת השליטה שלו. התופעה התרחשה ככל הנראה על רקע הפיכת הצבא הרומאי לצבא מקצועי ובשל כך, מוקד הכוח הפוליטי האמיתי עבר לצבא. כתוצאה מכך יכול היה יוליוס להשתלט על רומא, מבלי שלסנאט תהיה דרך להתנגד. גם הרצח של יוליוס קיסר לא הספיק כדי לעצור את התהליך. מרגע שהצבא הפך לפוסק האחרון, רומא היתה בדרך הבטוחה להפוך לדיקטטורה. רומא לא הצליחה להימלט מגורלה. בדורות הראשונים של הקיסרים, עוד השתדלו הידקטטורים להראות כפועלים על פי החוקים הדמוקרטיים, אך כעבור כמה דורות כאשר התרגלו האזרחים לשלטון הדיקטטורי, יכלו הקיסרים לנהל את האימפריה ללא כל אפשרות של האזרחים להתנגד. במהלך 500 שנים הבאות המשיכה רומא לתפקד כקיסרות לא דמוקרטית הנשענת על כוח הצבא. גם מיקיאוולי מזהיר אותנו שברגע שהבטחון הופך להיות הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר, סופה של הדמוקרטיה קרוב.

למרות הסכנה שבמערכת בטחון המהווה כוח פוליטי דומיננטי אין לנו אפשרות לוותר על מערכת הבטחון. ישראל זקוקה למערכות בטחון יעילות לקיומה. אנו חיים באזור היפר-שמרני ואנטי דמוקרטי, וחיינו הדמוקרטיים נשענים על כוחם של צה"ל השב"כ והמוסד. בלי היכולת שלהם לפעול ביעילות, כמות הפיגועים והמלחמות עלולה לעלות ולצמוח, ואיתם היכולת לנהל אורח חיים דמוקרטיים תרד. בזכות יכולתיהם המעולות של מערכות הבטחון הישראליות, יש לנו את השקט לנהל הדיון הציבורי שלנו, ללא צורך לעסוק בסוגיות בטחון. חלק גדול מהצלחת המחאה תלוי בכך שבשנים האחרונות, הרבה בזכות מערכת הבטחון, אנו זוכים לתחושת בטחון גבוהה.

כוחה של מערכת הביטחון הוא חרב פיפיות. בהעדר בקרה ציבורית יעילה יוכלים גורמים אינטרסנטיים במערכת הביטחון להניע את מדינת ישראל לכיוון פחות ופחות דמוקרטי (ראו ערך ווטרגייט או הקונגלומרט הצבאי-תעשייתי בארה"ב). השאלה כיצד לאפשר למערכת הבטחון לבצע את תפקידה וביחד עם זאת לשפר את הדמוקרטיה היא שאלה מורכבת, הדורשת עיון רב. זאת שאלה חשובה הדרושה להמשך הקיום הדמוקרטיה שלנו, והגיע הזמן שניתן עליה את הדעת. בפנינו קימות דרכים רבות לאזן בין הצרכים השונים, ובוודאי דיון ציבורי רציני יוכל לחשוף עוד כמה רעיונות ומהלכים שעוד לא חשבנו עליהם. האם אתם מכירים דרכים טובות לאזן בין דמוקרטיה לבטחון?

שלכם,

טל