את שחרורו של גלעד שליט אני מקבל ברגשות מעורבים. רגש אחד מגלה שמחה גדולה, על חזרתו של חייל שישב בשבי לא-אנושי במשך חמש שנים. שמחה על עם שהיה לו אכפת מאותו חייל, והפעיל כוח ציבורי  מתמשך כדי להשיב את גלעד.
אך מצד שני, רגש של כעס, על שחרורם של מאות מחבלים, רוצחים שפגעו באזרחים. מחבלים שההיסטוריה מעידה שחלקם יחזרו למעגל הטרור הפעיל, וחלקם יכנסו חזרה לשורות ארגוני הטרור, ויסיעו לצמיחתם ופריחתם של ארגוני טרור.

איך מיישבים בין שני הרגשות?

מבחינה מתמטית, מדובר על חיים של אדם אחד שניצל, אל מול עשרות ומאות אזרחים ישראלים שעלולים להרצח בידי המשוחררים. מבחינה ערכית, יש כאן עוד ערכים חשובים. ערכים של אחדות, של ערבות, של נאמנות ואמון. החברה הישראלית, הראתה שערך הערבות והנאמנות, גדול בה מאד. הערך הזה, הוא זה שמחזיק עמים בחיים, וגורם לחברה לצמוח. זה הערך שבזכותו, אנו ערבים זה לזה, ויכולים לפעול ביחד, כדי לשנות את המציאות. הערך של ערבות הדדית ואמון הוא, להבנתי, ערך גדול מחשבון הצדק או האי-צדק שמציעים המספרים של חילופי האסורים, ובזכות הערך הזה, אנו ישראלים.

צ'רצ'יל כרגיל, מיטיב לתאר את חשיבות ערכי-העל הללו. כאשר הוחלט על הפינוי הבלתי אפשרי מדנקריק, הגנרלים הבריטים חששו כי הפינוי יביא לאובדן של חלק גדול מהצי, וצ'רצ'יל ענה להם "הצי בונה ספינה במשך שלוש שנים. יקח לנו לבנות מסורת חדשה במשך שלוש מאות שנים. הפינוי ימשך!" (Churchill, Winston.The Second World War. Vol. 2, Their Finest Hour.1949 Houghton Mifflin Company:p. 229)

עוד מאמרים התומכים בעמדה זאת:

– ארי שביט – נצחון הערבות ההדדית הישראלית

– יעלון: השקט ביהודה ושומרון עומד להשתנות

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

הערה לסיפור שהתפרסם במי-ווינט, בנוגע לסילוק נהג דרוזי, בעקבות תלונות תושבים.

לפני שאני מצטרף לתחושת הכלימה על מעשה שכזה, אני רוצה דווקא לשבח מאד את אנשי השכונה שבה אני תושב

כשהורה מאחת השכונות, פנה אלי עם הסיפור על "הנהגים הערבים", אני הייתי מזועזע מההתיחסות שלו, והבעתי את שאת הנפש שלי, אך הוספתי שאם ירצה, אפרסם בפורום, בגלל ערך חופש הביטוי. הוא שאל אותי האם נושא הנהגים הערבים/דרוזים יכה הדים בשכונה, ואני אמרתי לו, שלהערכתי לא.

בפועל, כאשר הועלה הנושא, כמעט כל אנשי השכונה ביטלו את הטענה או הגנו על הנהגים הדרוזים, והתיחסנו לבעיית הזמנים. אני גאה מאד באנשי השכונה שלי.

ועדיין, אני מצטרף לתחושת הבושה והכלימה, לכך שהיתה בינינו קהילה שלא בלמה התנהגות כזאת, שגרמה לסילוק נהג דרוזי (ומבחינתי גם נהג ערבי-אזרח-ישראל (גר)).

בתקווה שנלמד את הלקח, ונלמד לכבד ולאהוב את הגר, כפי שרוצה מאתנו הקב"ה. בלי אהבה הגר, לא יהיה לנו מקום בארץ הזאת.

—זעזוע נוסף—
אני גם מזועזע מהדרך בה עיתון במדינת ישראל מעז להכפיש ציבור שלם, בגלל קומץ. בכתבה נכתב "הורי התלמידים ביישוב קדומים החליטו לצאת למתקפה נגד חברת "אפיקים" האמונה על הסעות ילדיהם לבתי הספר."
לא מדובר בהורים, אלא בקומץ. קומץ שלא קיבל גיבוי, ובמידה רבה ננזף. גם היום, בדיון על הכתבה, הביעו הורים זעזוע מהתנהגות הקומץ.

אני מציע שתפנו לעצמכם כשלוש וחצי שעות, לראות את אחד הקורסים החשובים שתראו בשנה הקרובה: "קורס בהתרסקות". הקורס, שמוצג על ידי כריס מרטנסון, ד"ר לנוירוטוקסיקולוגיה, מתאר את ההשפעות של מחסור במשאבים, מחסור באנרגיה והבעיות הכלכליות, שעלולות להביא למשבר עולמי בעשור הקרוב.

סיכום מצוין של הקורס בהתרסקות, כמו עוד הרבה דברים מצויינים, ניתן למצוא באקו-ויקי.

לאחר שתצפו בסדרה המאד מומלצת הזאת, המשיכו לביקורת שלי על הסדרה:

(לגרסא האנגלית)

מי שאין לו את הזמן, מוזמן לצפות בפרק 18, המסכם את כל הקורס.
—-

ראיתי את כל הסדרה, מתחילתה ועד סופה.

כאדם חוקר, אני לא אוהב שמציגים לי תמונת מצב פטליסטית-דטרמיניסטית, אך בסדרה יש כדי לעורר מחשבה.

הלכתי לברר דברים בעצמי, וראיתי שהתמונה מורכבת יותר. הנה כמה נקודות שעלו:

מילה בנושא דמוקרטיה ישירה – מסתבר שלממשלות יש נטיה מדאיגה לצייר תמונת מצב הרבה יותר טובה ממה שהיא באמת. כך בסדרה רואים כי בעוד מדד המחירים האמיתי עולה פלאים, המדד שהממשלה מדווחת עליו, הוא שיקרי (מי ששם לב, גם בישראל המדד לא משקף את עליית המחירים האמיתית). כך לגבי מדד התעסוקה. בישראל למשל יש 43% לא מועסקים, והממשלה לא מדווחת. היא רק מדווחת על מי שנמצא בלשכות האבטלה (והיא גם דואגת, שלאנשים ימאס להגיע לשם לאחר זמן מה). באמצעות כלי ניטור של דמוקרטיה ישירה, נוכל לראות כי הממשלה מדוות אמת, ושהמצב מטופל ברצינות, ולא על ידי סילוף המציאות.

peak oil – אומנם סביר בהחלט שאנו מתקרבים לתפוקת השיא, אך בפועל המחירים לא עולים, אלא יורדים בתקופה האחרונה, דבר המראה כי עליית המחירים מההסטריה האחרונה, היא תוצר ספקולציה, ולא תופעה אמיתית.
בינתיים, נראה כי ל"אנרגיה מתחדשת", כמו קולטים סולרים על הגגות, תחנות רוח ואמצעים אחרים, יכולים להחליף חלק גדול מאנרגיית הנפט. כבר כיום, מבלי שהיא הפכה לחיונית, האנרגיה הזאת מהווה 10% מתצרוכת האנרגיה העולמית. ברור שנצטרך למטב את השימוש שלנו באנרגיה, ואז סביר להניח שנראה יותר ויותר תחבורה ציבורית, שמונעת בחשמל. לי זה דווקא נשמע טוב. לגבי מתכות, נראה לי שנראה יותר ויותר מחזור של מתכות (כבר היום רואים יותר מחזור). כך שנראה לי שאנו בהחלט נעים לכיוון של עולם ירוק יותר.

אינפלציה – אומנם, כפי שמתואר בסרט, הסיבה לאינפלציה, היא הדפסת כסף על ידי המדינה, אך יש לכך סיבה. כשבררתי מדוע פתחו את הבנק המרכזי, הסתבר שהוא נוצר כדי לענות על בעיה של "פאניקות" בגלל מחסור בנזילות הבנקים.
בארה"ב, שלפני הבנק המרכזי, היתה תופעה סידרתית של "פאניקות". לבנקים היו קשיי נזילות, ואם היה נראה שאזרחים לא יוכלו למשוך את הכסף שלהם מהבנק, היתה נוצרת פאניקה, כולם היו צובאים על הבנק, ומנסים למשוך את הכסף, וכך בנקים היו מתמוטטים יחד עם כספי ההשקעות שהיו בהם.
כדי למנוע זאת, הקימו את הבנק המרכזי ב-1913. בארה"ב, יש מקרה יחודי של בנק מרכזי שהוא חציו בבעלות הבנקים וחציו בבעלות המדינה (אם כי ההנהלה נבחרת על ידי הנשיא).
בישראל, לעומת זאת הבנק המרכזי הוא בבעלות מלאה של המדינה, אך פועל באופן עצמאי. מטרת הבנק המרכזי, הוא להוות סוג של "כרית", בשעות משבר, כדי להדפיס כסף, ולשמור על הנזילות. המחיר הוא כמובן אינפלציה, אך זאת עדיפה על קריסת הבנקים (שמתרחשת כאשר יש הצמדה לזהב).
לא ברור האם יש פתרון טוב יותר לבעיות האינפלציה וחדלות הפרעון. אם אינני טועה, בישראל יש צוות ניהול כלכלי מצויין (כולל אולי את "נערי האוצר"?) שדואג שהממשלה לא תחרוג ותעמוד בתקציב, וכך נמנעת בעיית האינפלציה. כאן בישראל האינפלציה הממשית, היא ככל הנראה תוצר של הריכוזיות.
באירופה למשל, יש בעיה ליצור אינפלציה, כיוון שכל מדינות האיחוד מחזיקות מטבע אחד, ולמדינה בודדת אסור להדפיס ארו. כתוצאה מכך, מדינות אירופה הופכות בקלות, טרף למחסור נזילות ולכן גם לחדלות-פרעון. הדרך היחידה להתגבר על כך, היא להזרים כסף ממדינה למדינה, על ידי הלוואות, אך הדבר יוצר משברים פוליטיים קשים שאנו עדים להם.

עוד מילה טובה לגבי דמוקרטיה ישירה – כשהיינו בשגרירות השוויצרית, הקונסליות, התלוננו שהעם מנע מהשלטון להצטרף לגוף האירו. מסתבר שהעם צדק. שוויץ היא מדינה משגשגת מאד מבחינה כלכלית, ואם היא היתה נכנסת לגוש האירו, היה עליה לחלץ את ספרד, יוון,פורטוגל, אירלנד ועוד מדינות….

בעקבות הפוסט על התאונה, ידידה טובה סיפרה על התחושות שחוותה לאחר תאונה שעברה לפני 15 שנים. היא סיפר כי לטראומה היתה השפעה שיש בה כדי לשנות את האישיות.

בעבר גם סבלתי מפוסט-טראומה קלה, שנבעה ממלחמת לבנון השניה. ושמתי לב שאת שתי החווית ניהלתי בצורה שונה, ונראה שהתוצאה שונה. במכתב זה אשתף אותכם בתובנות שלי, ואשמח לחשוב יחד איתכם, האם יתכן כי אופן התיחסות מסויים לארוע יכול להפחית את האפקטים של ארועים קשים. מכתב זה מנסה לעזור לנו להבין טוב יותר איך אולי, ניתן לעבור ארועים קשים בשלמות רבה יותר.
——
שלום רותי (שם בדוי)

אינני בטוח. לא עבר מספיק זמן כדי לדעת מה יהיה מצבה של הטראומה, אבל בינתיים, נראה שהיא בסדר גמור.
זה לא הפעם הראשונה שאני חווה פוסט טראומה. את הראשונה הרווחתי במלחמת לבנון השניה. אז לא הייתי מודע לה. הייתי "גבר-גבר", קשוח. הסתכלתי על הכול בצורה לוגית, התמודדתי. בזמן הארוע לא פחדתי. הייתי קר רוח. כאשר שבתי הביתה, לא חשפתי בפני אישתי את האימה שהכחשתי, לא בכיתי (הרי הייתי גבר-גבר) אלא שעם הזמן, היא התחילה להופיע ולהתחזק. כשהייתי רואה חייל, תחושות מאד קשות עלו אצלי. התחלתי לשנוא את צה"ל. היו לי ביטויים מאד קשים כלפיו. לפעמים הייתי נזכר ברגע שלפני שהקרב, כאשר היה ברור כי אני עומד לההרג (היינו ממקומים במקום גרוע, שבו סביר ששהאויב או כחתינו יהרגו אותנו). הזכרונות הללו, שעלו בהמשך מעצמם,  גרמו לי להרגיש רע מאד (הקרב לא התרחש בסוף, ולכן הסוף היה טוב).

לא ידעתי איך להתמודד איתה. עם הזמן היא קהתה. היום אני שמח לא לעשות מילואים, אבל הטראומה כבר די נשכחה.

כשאני בוחן מדוע היא השפיעה עלי, בעוד הנוכחית, נראת כתקינה למדי, נדמה לי שזה קשור להבדל עיקרי אחד: כעס. הבדל נוסף, שאני מזהה הוא היכולת לבכות.

אחרי המלחמה, שנאתי את הגנרלים של צה"ל. במלחמה ראיתי את מצעד האיוולת מול עיניי. כעסתי עליהם שהם סיכנו את חיינו בחוסר תבונה שכזה. הכעסים רק הלכו והתעצמו, ונראה כי הם נקשרו לחוויה שלפני הקרב. התמונה שלפני הקרב, ניקזה אליה כעס עצום, וכל פעם שניזכרתי בתמונה, גם גאה הכעס האגור על צה"ל.

גם בארוע הנוכחי היה עלי להתמודד עם כעסים. אני יכול לכעוס על מע"צ, ועל הפלסטיני שנהג בפראות, ואולי על חבר שמשום מה לא יצר קשר, או תשומת לב שלא קיבלתי (אם כי בהחלט קיבלתי מספיק תשומת לב). אני מרגיש שקל מאד ליפול למלכודת הכעס. יש כל כך הרבה דברים שמשתנים פתאום, שכעס הוא כמעט בלתי נמנע. אלא שהפעם החלטתי לא לכעוס. אני בוחר להסתכל על הדברים שניתן לעשות. ברגע שמתגנבת טיפת כעס למחשבותיי, אני עוצר ואומר, בסדר…. מה כן ניתן לעשות? מה אפשר לקדם? איך אפשר לפתור את הבעיה, בלי להיתקע? החשיבה החיובית הזאת, עוזרת לי בנתיים להעביר את החופשה בנעימים, ולהנות מהכיף שלהיות עם משפחתי קצת יותר. אומנם הגבס מקשה על הכתיבה, אך בכ"ז אני כותב דברים חשובים עבורי, וההרגשה בסה"כ טובה.

שכנה אמרה לי שהתמונות יחזרו. כרגע אני מרגיש שהתמונות כבר לא חשובות. התמונה מהתאונה כבר לא עולה (אלא אם אני מעלה אותה בכוונה). אולי מה שעזר להן להעלם, היתה הכתיבה של הפוסט. לאחר שקראתי אותו 10 פעמים, הוא כבר נמאס עלי. חוויתי את החוויה עד תום, והרכב לא עושה לי את זה.

בארוע הנוכחי, גם בכיתי. בכיתי עם אישתי ובכיתי לבד. אני חושב שהבכי היה טוב מאד. באורע של המלחמה, הייתי גבר גבר, ו"לא נתתי לזה להשפיע עלי". ההבנה שבכי הוא תהליך חשוב בהחלמה, התחזקה אצלי לאור עדות של מישהי שסיפרה לי שבארוע בו היא היתה מעורבת, היא ניהלה את הארוע בקשיחות, ולא הרשתה לעצמה להיות חלשה ולבכות. עד היום היא סובלת מחרדות הקשורות לארוע.

להתפרק, לבכות נראת לי תרופה כל כך חשובה.

אבל את ההבדל העיקרי, אני מרגיש בצורת ההתבוננות. אני מרגיש שההבדל הגדול בין שני הארועים, היא הדרך בה מתבוננים על מה שקרה. מאד נוח לכעוס, אבל אם מתעלים מעל עצמנו, ובוחרים לאהוב את כל מה שקיבלנו, החיים נראים אחרת. אני מרגיש שהתבוננות באהבה על העולם, יכולה לעשות ניסים.

מה דעתכם?

באהבה,

טל