Author Archives: טל ירון

האלמו של חופש הביטוי, כדרך לשתק דמוקרטיה-ישירה

יגאל רמב"ם, מיוזמי המחאה, ואיש מקסים ונעים הליכות, נעצר על ידי היס"ם (היום)

בשקט, בשקט מחוץ לכותרות, ממשלת ישראל סוגרת את כל המאהלים, ובכך מפרקת את כוח הציבור להביע את דעתו. מאהלים, הם הבסיס לדמוקרטיה חייה ונושמת כמו שראינו כאן בשבועות האחרונים. האם הממשלה מנסה להשתיק את הציבור, ולפרק את כוחו להתנגד לה?

תאונה

השעה היתה 16:17, יום שני ה-29 לאוגוסט. אמרתי שלום לאישתי ולבנות, ויצאתי לעבודה. ב16:18 התנעתי את הרכב, ונהגתי במסלול המוכר לכיוון מרכז הארץ. הכל היה על מי מנוחות, לא היו טרמפיסטים שביקשו טרמפ, וחציתי בקלילות את רחבי הישוב. ביציאה מן הישוב, פניתי ימינה אל כביש מס' 55, והאצתי את הרכב. שיטטתי בין הסרפנטינות היפות ואז הגעתי לירידה קלה. היום היה יפה, ככל שאר הימים בשומרון.  הבטתי קדימה אל הגבעה במעלה הכביש, בה נהרגו תחיה רוקח ונחמה מגל. היו מאחורי הגבעה שמיים יפים וכחולים. ואז ראיתי אותו מגיע במהירות. ג'יפ פלסטיני אפור וגדול. הוא נכנס למסלול שלי, התנגש בגדר הבטיחות ונזרק חזרה אל הכביש. החושים שלי נדרכו. לא הצלחתי להבין לאן הוא יגיע. לא ידעתי האם הוא ישאר צמוד למסלול שלי, ואז אוכל לחמוק על ידי מעבר לנתיב הנגדי, או שהוא ינתז לנתיב הנגדי, ואז סטיה שלי אל הנתיב הנגדי, תגמר בתאונה חזיתית. לרדת לשוליים לא יכולתי, כי מע"צ ביטלו את השוליים ותחמו את הכביש הצר, בגדרות בטיחות. למעשה מע"צ לא השאירו לי הרבה ברירות.

זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמתי לב לסכנה של הגדרות של מע"צ. הבנתי כבר לפני כמה חודשים, כאשר קבעו אותן, כי הן טומנות בחובן סכנה עצומה. הבנתי שאם רכב סוטה מהמסלול שלו, הרכב שמגיע מהכיוון הנגדי אינו יכול לברוח לשוליים ונאלץ להשאר במסלול התנגשות ישיר אל מול הרכב הבא ממולו.

למזלי, כבר חשבתי מה אעשה במקרה כזה. היה ברור לי שאם אין לידי נוסע, עלי לנסות לחמוק לנתיב הנגדי, ולנסות להחלץ, אך אם לא יוותר לי מקום לברוח, אאלץ להתנגש כך שהפגיעה תהיה בצד שליד הנהג, ואני אשרוד את התאונה. אם היה לידי מישהו, אז ההחלטה היתה הרבה יותר קשה. על זה חשבתי כמה וכמה פעמים כשחלפתי בין הגדרות הקטלניות של מע"צ.

המחשבה הזאת כנראה חלפה בראשי, כאשר הבנתי שנלכדתי במלכודת שמע"צ הכינה, בחוסר תבונתה הבלתי נלאה. עברתי לנתיב הנגדי, וניסתי להחלץ מהג'יפ שהסתער עלי במהירות גבוהה. אני לא זוכר אם בלמתי. הכל היה מהיר מידי. אני חושב שכל הארוע מתחילתו ועד רגע ההתנגשות, ערך לא יותר משתיים עד שלוש שניות. אבל המון מחשבות אוטומטיות רצו לי בראש. סטטיתי לנתיב הנגדי, בתקווה להחלץ מההסתערות.

עכשיו, כבר היה מאוחר מידי לכל תמרון. הקבינה האימתנית של הג'יפ דהרה מולי במהירות עצומה, אני זוכר אותה גדולה ומתנשאת מעלי. עכשיו הבנתי שכבר לא ניתן לעשות דבר. נשאר עוד חצי מטר להתנגשות, ושום דבר לא יעזור.

היה בי עצב קל, על אשתי והבנות, אבל בעיקר סקרנות (טוב, לא היה לי ממש הרבה זמן לעבד דברים). היתי סקרן לראות איך זה להיות בתוך תאונת דרכים חזיתית. איך עוצמת המתכת הגועשת פועלת ומשפיעה על גוף האדם. זה היה ניסוי מהסוג שאני מעריך יותר מכל. ניסוי בגוף ראשון. הערכתי שאם אמות, לא ארגיש הרבה. המהירות גדולה מכדי להשאיר אותי גוסס. קיוותי שאם אשאר בחיים, אוכל לתפקד לאחר הארוע.

עכשיו, כבר ידעתי שזה בא. הנה נשמע קול המתכת המתרסקת, ששמעתי כאשר הייתי עד לתאונות אחרות. העולם נעשה לבן. לא ידעתי האם זהו הלם המעבר למוות, או שמא דבר אחר. כשהתפזר העשן, ראיתי שאלו כריות האויר.

הרכב עשה צלחת ועף 180 מעלות מהכיוון המקורי בו היה. ואז הרגשתי שהרכב הפלסטיני נוגח בי שוב מאחור. זה נורא עיצבן אותי. לא מספיק שנכנסת בי חזיתית, אתה עוד נכנס בי מאחורה? מסתבר שהסאגה לא נגמרה. הרכב הפלסטיני הכניס אותי בתוך גדר הבטחון של מע"צ והיא זאת שעצרה את שנינו, כשהרכב שלי משמש כרית אוויר של הג'יפ הפלסטיני.

הייתי שלם. ריח העשן, הדאיג אותי מאד. מיהרתי לחלץ את עצמי מחגורת הבטחון, ולפרוץ את הדלת החוצה. בדקתי שאין אף אחד שידרוס אותי כשאני יוצא החוצה, והלכתי מהר אל מאחורי הג'יפ הפלסטיני. הרגשתי כאב בקרסול ימין. אולי נקע. הלכתי מהר, כדי להעביר את הכאב. לאחר שהכאב הראשוני עבר, נעמדתי והסתכלתי על הארוע. כלי רכב אחרים שעברו בסמוך נעצרו להגיש עזרה. הפלסטני יצא מהג'יפ ושאל אותי האם הכל בסדר. אמרתי לו שכן. לא היה לי עליו כל כעס. רק צורך ענייני לסיים את הכל, לראות שהכל מטופל כמו שצריך.

מאד כעסתי על עצמי, שלא הצלחתי להתחמק. איזה חוסר כשרון, כך להתנגש. ידעתי שהשניות האבודות שבהן לא הצלחתי לקבוע לאיזה כיוון הג'יפ נוסע לא איפשרו לי לקבל החלטה טובה מספיק, כדי לחמוק מהתאונה. הרגשתי שנהג טוב יותר ממני, היה מצליח לחמוק מהארוע ללא פגע. בניתוחים מאוחרים יותר, הבנתי שהיה קשה מאד לחמוק מהתאונה, בהינתן הבעיה לחזות את כיוון ההתקדמות של הג'יפ. אז הכעס נרגע.

פנים ידידותיות התחילו להופיע, ולהציע עזרה. היה נראה לי שאני רואה שם חברים קרובים, וחברים מהשכונה. כולם הציעו לי לשתות, אבל לא רציתי. הודתי להם ואמרתי שאני לא מרגיש צורך. נראה לי שעדיף בלי מים בשלב זה. הרגשתי את חוסר היכולת לסייע לאדם פצוע תאונה. אבל הרגשתי שלראות כל כך הרבה פנים ידידותיות, היתה העזרה הכי טובה שיכולתי לקבל. היה בזה משהו מאד מנחם ומאד חם. זה עזר.

בשלב מסויים, שמתי לב, שאני רואה את כל העולם לבן. פנים נעלמו לי, והתקשתי לזהות מי עומד מולי. הבנתי שאני כנראה קרוב להתעלפות. כביולוג, ידעתי שהסיבה היא מחסור חמצן למוח, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, היא לשכב. אז ישבתי, ומכשזה לא עזר נשכבתי. איתן, השכן, הניח את ראשו מתחת לידי, והניח לי לשכב על הצד ולנשום. כששכבתי שמתי לב שיש לי קשיי נשימה. לא ידעתי ממה הם נובעים. קיוותי שהם אינם נובעים מדמום תוך ריאתי. אמרתי לעצמי, שאם יש לי דימום תוך ראיתי, ובהעדר חובש עם ציוד מתאים, אני עלול להחנק למוות בתוך כמה דקות. לא ניבהלתי. הערכתי שאין מה לעשות. ידעתי שהזעיקו אמבולנס, והוא לא יוכל להגיע יותר מהר. לכן כל מה שנשאר לי לעשות, זה לשכב ולחכות שיגיע חובש. אז נחתי בשלווה.

ואז הרגשתי שאני חוזר לנשום. כנראה המכה מהתאונה וכריות האוויר הקשו על הסרעפת לעבוד. אבל היא שבה לפעולה, ואני התחלתי לראות שוב את העולם בצורה ברורה. כשהנשימה חזרה, התחלתי להתלוצץ עם איתן. זכרתי שהינו צריכים להיפגש על משהו. אמרתי לו שנראה שזה הזדמנות טובה לפגישה. הוא התלוצץ חזרה, ואמר שכדאי שנחכה להזדמנות אחרת.

עכשיו הרגשתי טוב, וחזרתי לעמוד על הרגליים. הכל בסדר.

שוטר ניגש אלי, וניסה לברר מה קרה. הסברתי לו את פרטי הארוע. הוא לקח את הרשיון של הרכב והביטוח מהרכב, ושאל אותי היכן הרשיונות שלי. ביקשתי משכן, שיביא את הרשיון מהתיק, ונתתי לשוטר. בהתחלה השוטר לא הבין איך זה שהרכב שלי נראה כל כך מעוך, כשנראה היה שהתאונה היא תאונה אחורית. הסברתי לו שהמכה החזתית, כנראה גרמה לצלחת של הרכב, ושהתאונה היתה חזתית. הוא נראה המום קלות*.

בינתיים ביקשתי מהשכנים שיביאו לי את הפלאפון ששכן ליד ידית הגיר. שכן שהלך לרכב, אמר שהוא לא יכול למצוא דבר, כי הכל מרוסק שם. שכן אחר ניסה את מזלו, וכן מצא את הסלולר. הסלולר נראה שלם במבט ראשון, ולכן התקשרתי הביתה. המסך הראה שהצד השני ענה, אך לא שמעתי כלום. הבנתי שמשהו בסלולרי התקלקל. לכן, ביקשתי מאיתן שיאפשר לי לחייג הביתה, ולהודיע לאשתי שהכל בסדר. הסלולרי שלו היה בלי סלולה, אך מהסלולרי הקבוע ברכב, יכולנו לדבר. התקשרתי לאישתי, ובטון הכי אגבי שניתן למצוא אמרתי לה שהכל בסדר, אני שלם ובריא, וכי היתה תאונה חזיתית, ואני יצאתי ממנה ללא פגע. באותו רגע הגיע החובש, וביקש לבדוק אותי. ביקשתי מאיתן שימשיך להסביר לאישתי מה קרה.

החובש התחיל לבדוק, וראה את המכות מהכריות ומהחגורה, אך חוץ מזה הכל היה בסדר. באותו רגע נשמעה בקשה מהפלסטינאים שהיו בג'יפ, שהחובש יבדוק את הילד שהיה מאחורה ומרגיש כאבים ברגל. ביקשתי מהחובש שיגש לטפל בילד, כי אני בסדר גמור. הוא ניגש. זה נתן לי הרגשה טובה להבין שגם ברגעים כאלו, אני מסוגל לחשוב על אחרים. היתה בכך נחמה.

בתוך דקה, הגיע גם האמבולנס וגם הרבש"צ. השוטר התחיל לדבר איתי על גרירת הרכב, והיה ברור שעלי להחליף פרטים עם הפלסטינאים. ביקשתי מהרבש"צ שיקח את הפרטים, ואיתן אמר לי שהוא לוקח את התיק אליו. עכשיו, משהכל היה מסודר ומאורגן, יכולתי לעלות ברגיעה על האמבולנס. החובשים השכיבו אותי על מיטה, והתחילו בנסיעה. הנסיעה הכאיבה לי, כי הקרסול הימני נשאר תלוי באויר, והנקע, שהרגשתי שם כאב. בינתיים התבדחתי עם החובש. הוא התפלא לראות אותי עומד על הרגליים, לאחר תאונה כזאת. היתי שלם, ועם חתכים קלים וכויות מהכריות, וחוץ מזה שום דבר. הם לא ראו הרבה תאונות כאלו שהפצוע נראה כך אחר תאונה חזתית. התחלתי להבין שהיה כאן נס.

כשהאמבולנס של כפר-סבא קיבל אותי, שאל אותי הנהג, אך זה שאני נראה כך, לאחר התאונה שעברתי, ואז אמרתי בדמעות בעיניים, שכנראה שיש בורא לעולם.

לא הייתי שלם עם האמירה הזאת. אם יש בורא לעולם, אז למה בכלל התנגשתי? ולמה יש כאלו שעשו הרבה טוב ולא נחלצו מתאונות? יותר מאוחר, בשיחת טלפון, יזרוק עדו, החברותא שלי, שכנראה לא סיימתי את המטלות שעלי לבצע בעולם.

כל המחשבות הללו עוברות לי בראש. ואין תשובה ברורה להן. אבל כן היה לי ברור שבשבריר השניה לפני ההתנגשות כשהפגוש האימתני מתנשא מעלי, הערכתי שיש סיכוי גבוה שלא אצא בחיים מהתאונה. לעומת זאת, לאורך ככל ההתרסקות, לא הרגשתי מכה, הייתי בשליטה והבנתי מה קורה.

מצד שני, כל מי שראה את הרכב, לא הבין איך יצאתי משם שלם. הבנות שלי שעברו לאחר התאונה במקום, אמרו שהרכב נראה חצוי. אני עדיין לא ראיתי את הרכב לאחר התאונה.

במהלך נסיעת האמבלונס כבר התקשרתי לאבא שלי (החובש הראה לי שניתן לדבר בסלולר שלי  דרך הרמקול), כי ידעתי שלאישתי אין כרגע רכב (אני הרסתי אותו), וידעתי שאבי ידע לתפעל את הארוע בצורה הטובה ביותר. סמכתי עליו. בנוסף, התקשרתי למאומנות שלי, והודעתי שיש שינוי תוכניות, ונראה שהיום לא נוכל להיפגש.הסברתי שהכל בסדר, ושנקבע מחדש זמן פגישה כשיגמרו הבדיקות בבית החולים. הודעתי גם לחבר'ה מאידומקס שלא אוכל להיפגש איתם הערב.

הכל מאורגן. איזה יופי.

בבית החולים, חיכה לי אבא שלי. נכנסתי לחדר המיון בהליכה. גם שם נראו מופתעים לראות אותי הולך, אחרי הדיווח. אחד הרופאים צחק ואמר שאולי החליפו את התיק הרפואי.  לאישתי (ששכנים הביאו אותה לבית החולים) ולאבי הודעתי שמחר בערב, אני חוזר לרכב על האופניים. אך לאט לאט הסתבר לי שלרופאים יש מחשבות אחרות בנושא. צילום הרנגן ולאחר מכן ה-CT, הראו שיש לי שבר בקרסול. גבס כבד שמכסה כרגע את רגלי, מבטיח כי בששת השבועות הבאים, עלי לשכוח מרכיבת אופניים.

יחד עם זאת, עלינו לראות את הצד הטוב. קודם כל אני חיי. לא טריוויאלי בכלל. לאחר מכן, כל פציעותי מהתאונה הם זוטות, ומסתכמות בשבר קל בקרסול. אני זוכה עכשיו לחופשה של שישה שבועות מכל עבודה (אם כי אני אמשיך את האימונים דרך סקייפ). שישה שבועות שאותם אני מתכוון לנצל לכתיבת מאמרים.

במהלך הזמן הזה, יהיה עלי להתרגל להיות עצמאי עד כמה שאוכל, ולהתרגל לנהל את חיי באמצעות קביים ורגל מגובסת. אישתי בחודש התשיעי להריונה, עושה הכל כדי להקל עלי, והבנות מגלות התחשבות.

זהו, עכשיו לחופשה 🙂

אחרית דבר:

לאחר שהגיע האמבולנס ויכולתי קצת להתפנות למחשבות על המצב, הבנתי שהדבר העיקרי שאני רוצה לדאוג לו, הוא להמנע מ-PTSD (תסמונת פוסט תראומה). לכן, כשאף אחד לא ראה, הרשתי לעצמי לבכות, כדי לשחרר לחץ. כשאישתי הגיעה לבית החולים בכינו קצת ביחד, כדי לשחרר את הלחצים. סיפרתי על התאונה לאבי ולאישתי, ועכשיו גם לכם. זה עוזר לשחרר את המתחים.

מהניסיון שלי עם המאומנים שלי, חלק גדול מהיכולת להתמודד עם פוסט טראומה היא לחזור ולשלוט בחיים. תחושת השליטה מרגיע ומחזירה את האדם להתעסקות בדברים החשובים בחייו. ולכן, אני עסוק עכשיו, בתכנון ובביצעו של משימות שיקדמו את החזון ואת הפרנסה שלי, בשישת שבועות המחלה.

אומנם לא אוכל לנהוג בששת השבועות הקרובים, אבל אוכל לכתוב מאמרים, וזה דבר חשוב בפני עצמו. עם אקלי אוכל לשמור קשר דרך סקייפ. עם התנועה לדמוקרטיה ישירה, דרך דוא"לים, אבל עיקר העשיה שלי תמוקד לכתיבה. אני חושב שאני הולך להנות מהתקופה הזאת.

שלכם,

טל

—-

* בשלב מאוחר יותר סיפרו לי שכשהשוטר ראה את הרכב הוא לא האמין שמישהו יכול לצאת בחיים מהרכב. השוטר בעל ניסיון עשיר (לצערו ולצערנו) בתאונות דרכים.

 

דפני ליף והראיון בערוץ 10

לפני שאתחיל לדבר על הראיון של דפני ליף אצל שרון גל, אומר את שבחיה של דפני.

למען הסר ספק,בעיניי דפני עשתה דבר שב63 שנות קיומה של מדינת ישראל, איש לפניה לא עשה. היא הצליחה לסחוף מדינה שלמה לשינוי אקטיבי של המציאות. כדי לעשות זאת, היה צריך אומץ אדיר ויכולות של ענק. לעבור בגיל צעיר מאדם אלמוני למנהיגה של מאות אלפים באבחה אחת, דורש אומץ לב אדיר. דפני היא דמות הראויה להערכה עצומה, ואני מאחל לנו, שיהיו לנו עוד הרבה דפני ליפיות. דפני, את עצומה!

עכשיו, לדבר עצמו. קודם כל אני מסכים על חגי מטר, שאומר שלמעשה למחאה הזאת אין באמת מנהיגות. מי שמנהיג אותה בפועל הם מאות ואלפי אנשים שאכפת להם. זה דור נהדר, המודע לעצמו ולעוצמתו. ולכן העבר הפרטי והצבאי של דפני אינו מעניין כלל. מה שמעניין, אלו הרבבות שבאים למחאות והאלפים השוכנים באוהלים ועושים מעשה.

ובכל זאת, ההיסטוריה של דפני מציגה באור ביקורתי את הקריאה ל"מדינת רווחה" שהולכת ונשמעת יותר ויותר בשלטי המחאה. למה היא מעמידה בביקורת? כי כדי שתקום מדינת רווחה, שנותנת לחלשים, מישהו צריך לתרום למדינה. סוציאליסטים טוענים שצריכים למסות את העשירים ואת העניים צריך לסבסד. אבל בפועל זה לא כזה פשוט. מיסוי יתר, יגרום לקפיאת המשק, ולבריחת השקעות (השקעות כלכליות שמהן אנו חיים). כדי שתקום מדינה-רווחה, אנשים צריכם להתגייס ולסכן את חייהם למען המדינה. ואם הם לא מתגייסים, כי יש להם מחלת נפילה, אז הם יכולים להתגייס לשרות לאומי ולתרום לחברה.

כך בונים מדינת רווחה. הציבור מתגייס (בכפייה או שלא בכפייה), ומההון האנושי-כספי הזה מאכילים את החלשים ומגנים על המדינה. דפני לא עשתה זאת, ולכן אם כולם היו פועלים כמו שדפני פעלה, אי אפשר היה לקיים מדינת רווחה.

כדי שתקום מדינת רווחה היו צריכים מוביל הרעיון ללכת קודם כל עם שלטים "אזרח, אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, תשאל מה אתה יכול לעשות עבור המדינה שלך", כי רק כך בונים מדינת רווחה מתפקדת.

אבל דפני ליף, בחרה להתנדב באופן פרטי. גם אני אוהב להתנדב באופן פרטי. אומנם הייתי בצבא-קבע ועד גיל 36 התנדבתי בכמויות למילואים, אך את עיקר ההתגיסות שלי למען הכלל אני עושה במסגרת עצמאית שמתאימה לי. זה נובע מהמאונה שלי ברצון חופשי וביוזמה חופשית (קפיטליזם). אני מאמין שההתגיסות למען הכלל והחלש, צריכה לבוא בעיקר מבחירה אישית (אם כי בהחלט עדיין יש מקום להתגייס גם ברמת המדינה).
כן, למעשה דפני ליף כמעט באסכולה שלי – גם היא פעלה מתוך תרומה חופשית למען הכלל. אז אני עדיין לא מבין מדוע היא מובילה מחאה שקוראת לתרומה בכפייה? מדוע דפני ליף, לא תקראי לאנשים להתנדב מרצונם למען הכלל, ולתת תרומות ולפעול למען החלשים מרצון? מדוע דפני, את לא מראה את העוול שבקריאה למדינת רווחה-בכפייה?

אולי כי את לא מודעת לאבסורד? אולי כי את פשוט מנהיגה שמנסה להוביל את כולם?

לא יודע…

אני כן יודע, שלמרות שלא שירתת, את בהחלט אדם הראוי להערכה רבה. ובהחלט מוכשרת וחשובה לנו.

אישית הייתי ממליץ לך לחשוב מחדש על תפיסת העולם שלך. תפיסה שנראת לי תפיסת עולם ליבראלית-חברתית, וממש לא סוציאליסטית. אני בעד 🙂

בהערכה רבה,
טל

האם ניתן ללמוד מאתונה איך לעשות דמוקרטיה במאה ה-21

כבר מראשיתה נחשבה מחאת מחירי המחיה, כמחאה עממית אותנטית. מימיה הראשונים נראה שמובילי המחאה השתדלו לשלב קבוצות אוכלוסיה רבגוניות, ונעשה ניסיון על ידי גורמים מתוך המחאה לקדם שקיפות ודמוקרטיה. אלא שפעם אחר פעם נשמעו תלונות על הנהגה שמתרחקת מהשטח, ועל חוסר ייצוג הולם של המאהלים בפריפריה. שמועות עקשניות שהמחאה היא למעשה מחאה המנוהלת על ידי השמאל בלבד. כדי שהמחאה תמשיך להתקיים, על ציבורים רחבים להרגיש כי דעתם מיוצגת, וכי אין גורמי כוח פוליטים המנהלים את המחאה בניגוד לרצונו האמיתי של הציבור. האתגרים הדמוקרטיים העומדים בפני המובילים הם מסובכים. כדי לעזור בחשיבה על בניית המנגנונים הדמוקרטיים של המחאה, אני מבקש להציג מקרה מיוחד בהיסטוריה שבו נפתרו חלק גדול מהבעיות שאנו עומדים בפניהם. מאמר זה יעסוק בהבנת המבנה הדמוקרטי של אתונה העתיקה, בה שימשו מנגנונים דמוקרטיים מתוחכמים לשמור על הדמוקרטיה המלאה ממנה נהנו האזרחים. המאמר מנסה לבחון האם ניתן להתאים חלק מאמצעים אלו כדי לאפשר למחאה להיות דמוקרטית יותר.

המבנה הדמוקרטי של המחאה כיום

לאור ביקורת הולכת וגוברת על העדר הדמוקרטיה של המחאה, נראה כי בימים האחרונים, נעשה מאמץ להביא לידי ביטוי טוב יותר את רצון הציבור. החלטות שהתקבלו ב-24 לאוגוסט בפורום הארצי לגבי שינוי במבנה הארגוני-דמוקרטי של המחאה, אמורות לשפר את הדמוקרטיה. ההצעת השינוי הארגוני מדברת על כך שיבחרו 10 נציגי מחוזות + 15%-20% נציגות למגזר הערבי + 3 נציגים מגרעין המייסדים. כלומר, הפתרון נועד לשקף בצורה נציגית את רצון אנשי האוהלים ברחבי הארץ. אלא שאם נעקוב אחר תהליך הנציגות נראה כי הייצוגיות הזאת היא חלקית, ולמעשה קולם של המשתתף או משתתפת במחאה הולך ודועך וכמעט הופך חסר משמעות כאשר הוא מגיע לרמה הארצית. דיונים שמתפתחים באוהלים מועברים דרך נציגי המאהלים לנציגים המחוזים ואלו מעבירים את המידע שרכשו (לאחר ששמעו דעות של כמה מאהלים) לאסיפה הארצית. הקול של האזרח השוכן במאהלים הולך ונמוג בהיררכיה הארגונית שהשינוי מציע.

השינוי אמור לשפר את היצוגיות של המאהלים השונים, אך עדיין גם בשינוי זה, קולו של קהל חשוב מאד אינו מיוצג: קולם של מאות-האלפים שהגיעו להפגנות. רוב אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל, אינם יכולים לשכון קבע באוהלים, אך כן יכולים להגיע במוצ"ש להפגנות הגדולות. הגעתם חיונית לייצור כוח פוליטי משמעותי. הם אלו שיוצרים תמונה של מפגן כוח עוצמתי שיכול להרתיע כל משטר בעולם. בהעדר יכולת לייצג את קולם של מפגני המוצ"שים, יתחיל הציבור להרגיש שקולו לא נשמע ורצונו אינו מבוטא, ולכן עלולה התמיכה הציבורית להעלם. כדי לשמר את הכוח הציבורי, על ההנהגה למצוא דרך אירגונית-פוליטית לשקף את רצונם של מאות אלפי האזרחים התומכים במחאה.

תהליך פוליטי-ארגוני-טכנולוגי המאפשר השתתפות יעילה של מאות אלפים, נמצא כרגע בפיתוח , אך ידרשו לפחות עוד כמה חודשים לפתח את התוכנה (בהנחה שימצאו מספיק מפתחים שיצטרפו לפרוייקט). בינתיים, אני מציע שנשתמש בטכנולוגיה ישנה ,שעבדה עבור אנשים אחרים לפני למעלה מ-2400 שנים. טכנלוגיה דמוקרטית שאיפשרה השתתפות שבועית של למעלה מ-6000 איש. מדינה שמנתה כ-30 אלף אזרחים, איפשרה במשך כמאתיים שנה לאזרחיה להשתתף בכל ההחלטות, מההחלטות הקטנות ביותר ועד ההחלטות המורכבות והחשובות ביותר. במהלך 200 השנים הללו היתה מדינה זאת אימפריה דמוקרטית, שממנגנוניה הדמוקרטיים אנו יכולים, היום, במרחק מאות שנים רבות, ללמוד על דמוקרטיה ישירה, שבה אין צורך בנציגים. שבה לכל אזרח היה כוח פוליטי שווה. לעיר-מדינה זאת קראו אתונה, והיא קיימה מנגנונים פוליטים מרשימים ביותר. בפוסט זה אציג את המנגנונים הללו, ואשאל אותכם, מה אנו יכולים ללמוד מאתונה? וכיצד ניתן ליישם מנגנונים אלו במחאה הדמוקרטית שלנו?

לקחים מאתונה וישומם כיום

כוחה של הדמוקרטיה האתונאית בדמוי

האוכלוסיה באטיקה היתה מחלוקת ל-139 קבוצות, שנקראו deme. הדמוי (רבים של deme), כמו המאהלים של ימינו, היוו את מקור הדיונים והכוח הפוליטי של אזרחי אתונה. המפגש היום-יומי והשיחות בתוך קבוצות קטנות, אפשרו לאזרחי אתונה ואטיקה ללבן נושאים ולגבש דעה לגבי מהלכים פוליטים. כיום איננו מוגבלים רק למאהלים (או לדומי אמיתיים). בזכות הרשתות החברתיות, אנו יכולים להוסיף עוד דמוס רבים שבהם נוכל לנהל דיונים אזרחיים. אנו יכולים להוסיף גם מאהלים וירטואלים בקבוצות דיון בפייסבוק או בכל מקום אחר שאנו אוהבים לשהות בו, ולהשיג את בסיס העוצמה הדמוקרטית שהאתונאים השיגו.

ריבונות הדמוקרטיה האתונאית – אסיפת העם

באתונה (או יותר נכון, באטיקה, הסובבת את אתונה) היו למעלה מ-30 אלף אזרחים, הזכאים להצביע באסיפת העם. מתוכם השתתפו באסיפה כ-6,000 עד 12,000 אלף איש. האסיפות היו על בסיס כמעט שבועי (נערכו כ-40 אסיפות בשנה). האתונאים האמינו בחשיבות ההשתתפות באסיפות, ולכן דאגו לשלם לאזרחים שהגיעו לאספות כ- אובול עד שלושה אובולים ליום (שישה אובולים שווים ליום עבודה של שכיר לא מיומן). האסיפה נערכה בפניקס (Pnyx) מתחם שבו יכלו להתאסף שנים-עשר אלף איש או יותר. הפניקס שכנה ליד כיכר השוק (אגורה), ולקראת האסיפה, כל באי השוק נדחקו לכיוון הפניקס, באמצעות נושאי חבל צבוע בצבע אדום טרי שסגרו על השוק, ודחפו את האנשים לאסיפה.כך הבטיחו האתונאים שמרבית האזרחים האתונאים ישתתפו בישיבות השבועיות הללו.

אם נקביל זאת לימנו, הרי שמספר של ששת-אלפים עד שנים-עשר אלף משתתפים מתוך אוכלוסיה של 30 אלף אזרחים, יהיה שווה להשתתפות של 800 אלף – 1.6 מיליון אזרחים מידי שבוע בהצבעות על חוקים ותקנות ציבוריות. למעשה, מבחינה טכנולוגית, אין לנו שום בעיה לקיים הצבעה בקרב מיליוני בני אדם. מחקרים אחרונים הראו כי לרבים מאזרחי ישראל יש פייסבוק. אמצעי הצבעה דמוקרטי דרך הפייסבוק שנקרא "קולורבים" מאפשר לכל משתתף בפייסבוק להצביע על כל שאלה שתוחלט על ידי המועצה (ראו להלן). ולכן זה רק עניין של מודעות, כדי שנוכל לשחזר שוב את אסיפת העם, דרך הפייסבוק וקולורבים.

דיון במועצה

יחד עם זאת לפני הצבעה יש צורך לנהל דיון מרוכז על נושאי ההצבעה, כדי שהבחירה תהיה מושכלת ומודעת עד כמה שניתן. אלא שדיון בקנה מידה של מיליונים אינו אפשרי כמעט. גם דיון בקרב אלפי אנשים קשה מאד לנהל דיון יעיל. ולכן פיתחו האתונאים את המועצה (boule). המועצה היתה גוף ציבורי שהכין את השאלות לציבור. גוף זה קבע אילו שאלות יעלו, ואיך ינוסחו השאלות. הוא גם קבע מי יעלה לנאום, ומי לא. ברור כי גוף זה החזיק בידיו כוח עצום.

את הכוח העצום הזה פירקו האתונאים, שהיתה להם התנגדות עזה לכל סממן של ריכוז כוח בידי אליטות, על ידי עיצוב המועצה בצורה שתבטיח כי הכוח הציבורי יתחלק היטב בין האזרחים. לכן פעם בשנה נבחרו למועצה 500 אזרחים בהגרלה. על האזרחים היה לעמוד בקריטריונים של תקינות ציבורית, עליהם להיות מעל גיל 30, עליהם היה לעבור בכניסה לתפקיד וביציאה מהתפקיד משפט ציבורי שבחן שהם פעלו בניקיון כפים לטובת הציבור. אזרח לא יכול היה להיבחר יותר מפעמיים לאסיפה, במהלך חייו, והוא אינו יכול לכהן במשך שתי כהונות רצוף.

כיוון שהמועצה היתה הגוף המושל באתונה (מקביל לממשלה אצלנו), וכיוון שהאזרחים שכיהנו במועצה לא היו אנשי מקצוע, מונו לחלק מהתפקידים אנשי מקצוע, אך עיקר העבודה נעשתה על ידי וועדות שקמו בתוך המועצה. כל וועדה מנתה כעשרה חברים, והם התחלפו ביניהם מידי יום בניהול הישיבות. גם כאן, שולמו לאנשי המועצה תשלום כדי שיוכלו להתפנות מעיסוקיהם, אף בפועל העניים לא יכלו להשתתף, ולכן רק המעמדות הבינוניים והגבוהים יכלו להשתתף באסיפה.

כאמור, המועצה הכינה את ההצעות להחלטת האסיפה. את האספה עצמה ניהלו חברי המועצה. נבחרו דוברים בעד ונגד החלטה, ואנשי המועצה ערכו את ההצבעה שאיפשרה לאלפי האזרחים להקשיב לטיעונים, להתווכח בינהם ולהצביע בעד או נגד ההצעה.

אם ננסה להקביל זאת לימינו, הרי שנוכל למנות בהגרלה אזרחים מן השורה, ל"מועצה" (גוף שימנה כמה מאות אזרחים). למועצה יהיו ועדות שונות והיא תוכל להעלות לדיון שבועי הצעות שונות. ניתן יהיה לנהל את הדיונים ברחבי האינטרנט, בבלוגים, בפייסבוק או בכל מקום אחר. והצבעה תערך לקראת כל סוף שבוע באמצעות קולורבים.

מנהיגות

הדמוקרטיה באתונה לא היתה נקיה משגיאות, אך היא הציגה מודל שאיפשר לאזרחים להשתתף בפועל בהחלטות המדיניות, ונתנה להם את היכולת להיות הפוסקים האחרונים במדינתם.

אחת הבעיות שהיתה לדמוקרטיה הישירה באתונה, היא העדר מנהיגות. כיוון שלמועצה נבחרו אנשים בהגרלה, ואנשים אלו היו חשופים לתביעה בגין רשלנות בתפקידם, רובם העדיפו להטיל את האחריות לפתחה של האסיפה. אך כיוון שלאסיפה לא היו כלים מנהיגותיים, אלא רק ובעיקר כלים תגובתיים, היה קשה מאד להצמיח מנהיגות.

את הפתרון ניתן היה למצוא באמצעות הסטרטגים (strategoi) שהיו הגנרלים של אתונה. מידי שנה הם נבחרו באופן אישי, אך בניגוד למשרות האחרות שנבחרו בהגרלה הם נבחרו בבחירות אישיות והם יכלו להיבחר פעם אחר פעם ללא הגבלה. גם הם עמדו לבחינת הציבור באופן שותף, אך בגלל מעמדם ומשך הכהונה הארוכה שלהם, הם אלו ששימשו מנהיגים בפועל.

גם אצלנו יכולה לקום הנהגה נבחרת, בעלת חזון ארוך טווח ויכולת מנהיגות, והיא תיבחר על ידי הציבור, ותזכה למשך כהונה ארוך יותר, שמאפשר אורך רוח, ומנהיגות. הם אומנם לא יהיו הפוסקים האחרונים, אך מעמדם והיבחרותם על ידי הציבור תאפשר להם להניע מהלכים ארוכי טווח.

אמת

חסרון אחר של אתונה, היה שכאשר אדם עמד מול 6000 איש, היה עליו להיות נואם משובח ורטוריקן מופלא, כדי לשכנע את שומעיו, ולהניעם לפעול על פי רצונו. כתוצאה מכך, אומנות הרטוריקה השתפרה פלאים ביוון, ושימשה בסיס לרטוריקה שאנו מכירים עד ימינו. הרטוריקה כבר אז, הצטיינה ביכולתה לרמות את ההמונים, ולהוליכם להחלטות שגויות. לכן, אם אנו רוצים להתאים חלקים מהשיטה היוונית לימינו, עלינו למצוא דרך לנהל דיונים אמיתיים, ביקורתיים ואחראיים, המבוססים על ידע אמת, ולא על סילוף המציאות.

אולי כיום יש הרבה פחות מקום לדמוגוגיה כיוון שהאינטרנט הוא פלטפורמה מבוזרת, המאפשרת ביקורת הדדית יעילה המחלישה את האפשרות לדמגוגויה. אך עדיין, כדאי שנאמץ לעצמנו ככלל תרבות דיון המבוססת על עובדות, ולא על רמיה. מומלץ כי נתבסס על מקורות אמינים, ועל דיון ביקורתי. כיום הסדנא לידע ציבורי, ביחד עם המשרד לשיתוף הציבור, חשפו לקהל הרחב את תקציב המדינה. מידע רלוונטי אחר נמצא באינטרנט. בואו בכל המסמכים הציבוריים שנוציא, נתייחס אל נתוני אמת, ונבסס את כל מה שאנו אומרים.

לסיכום

ריבונות הציבור באתונה נשמרה בקנאו על ידי האתונאים. הם השתמשו באסיפה כגוף הפוסק האחרון, ולא היה כוח שעמד מעליה. האתונאים הכינו הצעות חוק באמצעות המועצה, שאליה נבחרו באקראי, אזרחים כמעט מכל שכבות האוכלוסיה. אזרחים אלו התחלפו בתפקידיהם מידי יום, כך שהכוח לא יוכל להיות מרוכז אצל איש.

על אף שמנגנונים אלו הם דמוקרטיים לגמרי, עדיין יש בהם חלושות שעלינו למצוא להן פתרון במנגנונים המודרניים שאנו מבקשים להקים. עלינו למצוא דרך לפתח מנהיגות בעלת חזון, הניתנת לביקורת הציבור, ועלינו למצוא דרך לבסס את את החלטותינו על מידע מבוסס ואמין. עלינו למצוא דרך לנצל את הידע העצום שהציבור אוגר, כדי להגיע לפתרונות חכמים וברי-קיימא לציבור בישראל. יש לנו דרך לצעוד, אך בינתיים כדאי מאד לנסות להתאים את המבנה הארגוני של המחאה, כך שישקף את רצון הציבור. עלינו להתאים את האמצעים הטכנולוגים העומדים לרשותנו כדי להפוך את המחאה הזאת לעממית ומייצגת נאמנה את רצון הציבור

לאור המידע הנ"ל ומידע אחר הנמצא ברשותכם, איך לדעתכם ניתן לייצג את רצון הציבור בצורה האופטימלית? איך יכולים אנשי המאהלים להוביל למחאה יותר ויותר דמוקרטית?

לאתגר את הפרדיגמות – תרגיל בחשיבה אחרת על המחאה

כחלק מדיונים שהתפתחו אצלנו בשכונה ,על הצטרפות או אי הצטרפות למחאה, העלה איציק וייס, רעיון חתרני

עיקר הרעיונות שעלו אצלנו בשכונה, מדברים על כך שעל האדם הפרטי לקחת אחריות על מעשיו. לו יש את הכוח לשנות, ועליו לשנות את דרכיו. המתנגדים להצטרפות למחאה, נוקטים בגישת השינוי מבפנים. זאת גישה רווחת ביהדות-הדתית-לאומית. כנראה מתוך הגישה הזאת, הציע איציק את טענתו. אני ממליץ לכם לקרוא את דבריו, ולנסות להתמודד איתם. זה תרגיל נחמד בחשיבה שוברת פרדיגמות, וגם ניסיון להבין בכלכלה.

בהצלחה,

טל

מכתבו של איציק (פורסם בהסכמתו)

בס"ד

הבנקים אשמים בהכל.

והציבור מטומטם לכן הציבור משלם.

כלומר,

בסופו של דבר, עצם האפשרות להוציא כסף שאין, כלומר, להיכנס לאוברדרפט, יוצר את המצב שאנשים מוכנים לקנות דברי מותרות.
דברי מותרות אלו כבר מזמן הפכו למיינסטרים. אם זה סלולר לכל בן בית, טלויזיה רב ערוצית, מעדני חלב כל יום, דירה גדולה, או נוחה, או במרכז.. רכב חדש ולא יד שנייה. וכו…
כל זה נוצר כי זה נהיה אפשרי. בגלל היכולת הטכנית שלנו לשלם קצת יותר ממה שבאמת אפשר.
ברגע שהמותרות נהיו סטנדארט, וכל אחד צריך ורוצה, הביקוש נהיה גדול, וכשיש ביקוש, המחירים עולים… ככה זה. אף אחד לא פראייר, ואם יש לו אפשרות להרוויח, הוא יעשה את זה.
גם כאן בשכונה בתי שופ המצויינים עלו 200,000 ₪ וכך כל פעם מישהו ניסה להעלות את המחיר. וביקש 300, ראה אחר, וביקש 400, ראה אחר כי טוב וביקש 450. הפראייר התורן ששילם, העלה את מחיר בתי שכונתנו ב100%.
ככה זה עובד..
הרי אם נקים קבוצת פייסבוק שבה חברים כל העלי הדירות שמוכנים כאות סולידריות חברתית להוריד את מחיר השכירות ב15%, היא תהיה כנראה ריקה.
אף אחד לא מוכן להיות פראייר. והציבור שמשלם, שזה אנחנו הוא המטומטם. ואז הוא צועק לממשלה.
נכון, יש היצע דירות שצריך לשחרר.. ואת זה מנסים לעשות עכשיו. נכון יש ריכוזיות… אבל היכולת שלהם להעלות ולתאם מחירים נובעת בראש ובראשונה מההסכמה שלנו לשלם.
ושוב למה מסכימים? כי זה ניתן ואפשר. (על ידי הבנקים)
הרי אם זה לא היה ניתן, לא הייתה ברירה וכל אדם היה צריך (אחרי תהליך קשה ביותר) לרדת ברמת החיים שלו, אם זה בדירה, ברכב, במזון… אבל זה היה מאזן את המצב.
כי בסופו של דבר המחירים היו יורדים לרמתם ההגיונית.
ובכן,
לדעתי אם יבטלו את האפשרות לאוברדראפט. המחירים ירדו כעבור חצי שנה.

איציק

איך 300 אלף איש מסכימים על פתרון? ויקידיון

מעל 300 אלף איש ואישה צעדו אתמול ברחבי הארץ. נראה כי המקור לכאב, ולאחדות המדהימה שנוצרה אתמול בערב, הם מחירי המחיה השערוריתיים שמשתוללים כאן בארץ. מחירי עמלות הבנקים, מחירי מוצרי המזון, מחירי הדיור, מחירי הסלולאר ועוד ועוד. כיום הולכת ומתגבשת הסכמה שהמקור העיקרי לעליית מחיירי המחיה בישראל, נובעת מהשתלטות קבוצות הון על המשק הישראלי, ויצירת קרטלים.

לא נראה שההפגנות שוכחות. נהפוך הוא, ככל שעובר הזמן, גדלות ההפגנות, ואיתן התמיכה העממית לה זוכות ההפגנות. תל-אביב של אתמול בערב,נראתה יותר ויותר דומה לככר תחריר. הכוח הציבורי, שהמרי האזרחי הזה, מעורר, יכול בהחלט להתחיל להרעיד את הממשלה, ולעורר אצל ראש הממשלה צורך לפעול ביצרתיות הולכת וגוברת למצוא פתרון לבעיות מחירי המחיה.

הכוח קיים, והממשלה נלחצת, אך עדיין נשאלת השאלה, מה יביא להורדת מחירי המחייה, ויחד עם זאת יאפשר למשק הישראלי להמשיך לשגשג? אילו צעדים צריכה מדינת ישראל לעשות, כדי להוריד את מחירי המחייה, לשפר את רמת התעסוקה, ולשפר את המשכורות המשולמות במשק?

על כך לא ברורה עדיין התשובה. מפגינים צעירים דורשים מדינת רווחה. אך הטענות נגד מדינת רווחה, שהיא תביא בהכרח לעלייה במיסים, דבר שיגרום להאטה במשק, ולדחיפת המשק הישראלי לחדלון פרעון, כמו אירופה וארה"ב. לעומתם, אנשי ראש-הממשלה, טוענים כי הפתרון הוא ביצירת שוק חופשי, ומאבק בקרטליזציה ובבירוקרטיה.

ויקידיון

איך מגיעים להחלטה שתהיה מוסכמת על רוב הציבור בישראל, ותאפשר שגשוג המשק הישראלי ואזרחיו?

ראשי המאבק, השכילו עד כה לשמור על רמת דיון גבוהה מאד. אך החלטות ברורות בתוך מאות אלפי אנשים, אינן דבר פשוט. על הבעיה הזאת, בדיוק, עבדנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה במשך שלוש וחצי השנים האחרונות. כתוצאה מהמסקנות שהגענו אליהם, הוקמה אקלי, תוכנה לקבלת ההחלטות בקבוצות גדולות (שאתמול בערב זכתה במקום הראשון (יחד עם עוד שני מיזמים) כמיזם ההיטק הטוב ביותר שנבחר על ידי המנטורים בכנס LeanUXMachine). במקביל, התנועה גם פיתחה שיטת דיון המתאימה למיליונים, סביב פלטפורמת מדיה-ויקי. על בסיס העקרונות של המדיה ויקי, מפתחת כיום קבוצת מפתחים של המפלגה הישירה, כלי לקבלת החלטות במיליונים. (מי שמעוניין/ת להצטרף אל מתכנתי המפלגה, שישלח בקשה לדואל שלי (tal.yaron בג'ימייל)).

הכלים הללו, אמורים, כאשר יבשילו, לאפשר את תהליכי קבלת ההחלטות הדרושות למחאה כזאת. אלא שבינתיים, שתי קבוצות התוכנה עוד לא מוכנות. לכן האפשרות העומדת לפנינו, בשלב זה, הוא השימוש בויקדיון.

בפוסט זה, אני מבקש להציג את הויקדיון, ואיך לדעתי הוא יוכל להוות פלטפורמה לקבלת החלטות מושכלות ומוסכמות לגבי הפתרון.

הצגת הויקידיון

ויקידיון, התפתח על בסיס פלטפורמת מדיה-ויקי (הפלטפורמה של ויקיפדיה). בבסיס המחשבה על ויקידיון עמדה ההבנה שאם ויקיפדיה מאפשרת למאות אלפים ומיליונים מרחבים העולם להחליט לגבי הידע האנושי, ניתן לפתח וריאציה מתאימה שתאפשר למאות אלפים ומיליונים לנהל דיון בצורה מושכלת על פתרונות אפשריים לבעיות העומדות בפני הציבור.

אלא שלא ניתן לאמץ את המודל הויקיפדי כפי שהוא. בויקיפדיה, סביב כל ערך, נאלצים כל משתתפי הדיון להתרכז וליצור הסכמה. כתוצאה מכך, אסכולות שונות נאלצות להאבק על פתרון אחד. הדבר גורם למלחמות פוליטיות קשות, ולנצחון המקושרים והעקשנים. כדי למנוע את הבעיה הזאת, היה ברור כי עלינו לאפשר פיצול של האפשרויות השונות. היה עלינו לאפשר לכל אחד או לכל גישה להצמיח דף פתרון משלה.

אלא שמצד שני, אנו עלולים למצוא את עצמנו עם מאות ואלפי דפים שונים, ולכן יהיה קשה למצוא את הידים והרגליים. לכן, החלטנו שכל אחד יכול להעלות הצעה, אך ההצעות בעלות התמיכה הרבה ביותר יופיעו בראש הדף שעוסק בשאלה הנידונה. הדבר יאפשר אבולוציה של הצעות מוסכמות מצד אחד, אך גם מושכלות. למשל הדף של פתרון מחירי המחיה, מרכז את כל הפתרונות של מחירי המחייה.

כדי למנוע התנגשויות עריכה ומאבקים-פוליטיים, כל פותח/ת דף ירשום בתחילתו מהם כללי העריכה המקובלים בדף זה. בד"כ נעדיף שלכל דף יהיה עורך אחד או קבוצת עורכים שאליהם ניתן לפנות בנושאים הקשורים לדף. במידה ולא תהיה הסכמה בין העורכים למתכתבים, תמיד יכולים המתכתבים לפצל את הדף, וליצור קבוצת תמיכה חדשה.

כדי למנוע מלחמות עריכה מצד אחד, וכדי לאפשר הצטברות חוכמת ההמון, אנו ממליצים על מנגון fork (פיצול). מנגנון הפיצול אומר, שאם לא נוצרת הסכמה בין עורכי הדף, לבין אחד המתכתבים, יכול המתכתב להעתיק את כל הדף, וליצור לו דף חדש משלו. על מנת שניתן יהיה לעקוב אחר הפיצולים חייב המפצל, ליצור קישור לדף ממנו נוצר הפיצול. כך הידע שצברו עד כה הדפים הקודמים נשמר בדף החדש, אך לכותב החדש, יש אפשרות ליצור פתרון משלו, ולנסות לסחוב אחריו תומכים.  לכותבים יש אינטרס לנסות למנוע פיצולים ולהגיע להסכמות, כדי לא לאבד תומכים. כך נוצרת מוטיבציה ליצור הסכמות רחבות.

כדי שניתן יהיה לשקף את ההסכמות ההולכות ומצטברות, לכל הצעה יהיה דף תמיכה (כנראה בפייסבוק), שיראה מי האנשים התומכים בכל הצעה ומה מספרם. כפי שאמרנו, ההצעות שיזכו להכי הרבה תמיכה, ידורגו בראש דף השאלה.

בנוסף, יהיו רכיבים מאוחדים, שאליהם יצטרכו כל ההצעות להתייחס. רכיבים אלו יהיו רכיבים של ידע שצריך להיות מוסכם. למשל השאלה "מהן הסיבות לעליית מחירי המחייה" צריכה להבנות מתוך דיון מושכל. בדפים אלו תיווצר חוכמת הקבוצה, ויעלה הידע המדוייק שיכולה השיטה הויקיפדית לעלות. דפים אחרים חיונים לדיון של מחירי הדיור, יהיו דפים כמו "מה ההשלכות של פעולות שונות" מה יקרה, לדוגמא, אם חוק הוודלים ייושם?. דפי ההצעות השונות, יפנו אל התוצאות של רכיבי הדייון המאוחדים, וכך ניתן יהיה להעריך מה הסיבות ומה ההשלכות של כל פתרון.

הכרעה והצבעה

כדי להביא את ההצעות להכרעה, יבחר מועד שבו יעלו ההצעות השונות להצבעת הציבור. כיוון שהציבור אינו בנוי לקרוא מסמכים ארוכים והרבה פתרונות, יעלו לבחירת הציבור שתי ההצעות המוסכמות ביותר. בתהליך של בחירות יוכל הציבור לבחור את העדרך המועדפת עליו, ועל פי הפתרון שיתקבל, תצטרך הממשלה לפעול.

ברור כי מהלך כזה, ידרוש הרבה תיאומים בין הקבוצות השונות, ויצירת תאימות בהנגשת ההצעות השונות. לכן, מומלץ כי קבוצה כזאת תתרכז סביב הדף שמאפיין את הויקידיון.

כך, באמצעות הכוח של ויקימדיה לייצר חוכמת המון, יבחר הפתרון מבוסס חוכמת ההמון שיוסכם על מרבית האוכלוסיה. וכך נהיה מסוגלים להתקדם לפתרון ישומי ונבון מאד. ונוכל לאפשר למדינתנו, לצמוח ולשגשג. הציבור יוכל לעקוב באמצעות האינטרנט ותהליכי שקיפות, אחר ביצוע הרפורמה.

אם אתם מעוניינים להצטרף למהלך, אנא כתבו זאת בתגובה, וסמנו שאתם מעוניינים לקבל עדכונים.

בברכה,

טל

 

על מה אנו נאבקים?

חלק מהמשתתפים במאבק חושבים שיש להכיל כאן מדיניות רווחה כדי לפתור את בעיות מחירי הדיור. אני רוצה להציע שהפתרון הזה, רק יחזק את בעלי ההון. במקום זה, אני מציע שיש לפנות לדמוקרטיה-ישירה-דיונית, שרק היא תבטיח שהכוח ישאר בידי הציבור. אני מאמין שיוזמה חופשית, נקיה מקרטלים, היא זאת שתאפשר למשק לשגשג.

מדוע מדיניות רווחה רק תחזק את בעלי ההון?

ממשל ריכוזי, שבו לאזרחים יש מעט מאד השפעה, יש נטיה להיות כפוף לאינטרסים של בעלי הון וקבלני קולות. כדי להיבחר על המפלגות להעזר בכספי בעלי הון, ולהעזר בקבלני קולות. בחירות לפריימריס ולכנסת עולות מאות אלפי ועשרות מיליונים שקלים בהתאמה. כתוצאה מכך, בין בחירות לבחירות, נאלצים הנציגים הנבחרים להענות ללחצי בעלי ההון וקבלני הקולות.  כתוצאה מכך, יכולים בעלי הכוח הפוליטי (הון-קולות), להשתמש במשאבי המדינה כדי ליצור תנאים מישקיים שיתאימו לצורכיהם.  כך בעלי-הון יכולים לשתק את הרגולציה, ולאפשר התפתחות קרטלים בתחומים שונים, בניגוד לחוק או להגיון הכלכלי הבריא.

גם אם יעלו עכשיו מפלגות עם גוון סוציאליסטי לשלטון, הרי שהן תהינה חיבות להענות בצורה כזאת או אחרת לצרכי בעלי ההון, ואז שוב ההון יחבור לשלטון. יתרה, מכך. מדינה בעלת מאפייני סוציאליסטים מחזיקה הרבה יותר כוח-שוק בידיה, וכתוצאה מכך, יש לבעלי ההון יותר אינטרס לנסות לשחד נציגים במשטר ריכוזי.

תהליך ההפרטה של מדינת ישראל התחיל עוד בימי מפלגת העבודה (ראו את המכירה של "החברה לישראל"). כך זה כשיש שלטון גדול ששולט ללא השפעה ישירה של האזרחים.

לכן, הפתרון האמיתי, נמצא ביכולת של האזרחים לשלוט בממשלה שלהם באופן ישיר, ובכוח בלתי מעורער.

רק אם נמצא פתרון שבאמצעותו, יוכל הציבור לפקח על הממשל ביעילות, לקבל החלטות ולהכתיב לממשלה מה לעשות, יהיה ניתן לדאוג לכך שהאינטרסים של הציבור ישמרו, ולא של בעלי ההון. לכן עיקר המאבק בעיני, אינו פרשנית שמאלית או ימנית של התורה הכלכלית, אלא חיפושה של דרך בה האזרחים יהיו בעלי הבית במדינה הזאת. בעלי בית שמקבלים החלטות מושכלות, לאחר דיון טוב, ולאור מידע אמין, ולאחר מכן הם מסוגלים לקבל החלטות ולהכפיף את הממשלה לרצונם.

זאת בדיוק מהות המאבק מבחינתי, וגם אם נרצה וגם אם לא זה מה שקורה. הציבור מנסה לפתח דרכים לנהל את עצמו, ולהגיע להחלטות. ברוכים הבאים לדמוקרטיה הישירה.

 

 

כשמוצאים בעלי-עסקים טובים

כאשר מוצאים בעל-עסק טוב, חובה לספר זאת לעולם. בכך אנו נותנים מקום של כבוד ופרנסה טובה, לאלו שעוזרים לנו לפתח את עצמנו. ברצוני לספר על בעל עסק כזה, מרטין סקל, מאתר תבניות, שעזר לי לתרגם את תבנית הוורד-פרס באתר הקואצ'ינג שלי.

אני בונה בימים אלו אתר עבור עסק הקואצ'ינג שלי (הרי מפילוסופיה לא מרוויחים 😉 ). חיפשתי תבנית שתתאים לאתר, ומצאתי את cubit. אלא שcubit היא תבנית מסחרית, ולא קיים עבורה תרגום בעיברית. כאשר ניסתי לתרגם את התבנית לעיברית, על פי ההוראות של דק"ר, רוב העבודה נעשתה, אך עדיין סרגל הג'אווה עשה בעיות, והופיעו סימנים מוזרים בדפים השונים בפיירפוקס ובאקספלורר.

הבנתי, שעלי לבקש עזרתם של בעלי מקצוע. חיפשתי באינטרנט מתרגמי תבניות. מצאתי כמה מתרגמים, ומתוכם חזרו אלי ארבעה מתרגמים. המחירים שהחבר'ה ביקשו היו גבוהים מאד. במיוחד, כשאני יודע שלא מדובר בהרבה עבודה. רק מרטין חזר עם הצעת מחיר סבירה. דיברתי עם המתרגמים האחרים. משיחות עמם, הבנתי שבשפת העם "מחרתתים" אותי. המחירי הגבוהים שהציעו לא היו סבירים ולא הצדיקו את העבודה. ואז פניתי למרטין. מרטין היה חביב ואדיב. הסברתי לו את הבעיה, והגענו להסכם. לאחר שבדק את התבנית, הוא חזר אלי שוב, עם הצעת מחיר עוד יותר סבירה. בתוך כמה שעות מרטין סיים את עיקר העבודה. דיברנו, ובדקתי והחזרתי עוד קצת שיפורים, וזהו. התבנית היתה מוכנה לשביעות רצוני, במחיר טוב ובזמן קצר.

כן ירבו.

ישר כוח למרטין סלק מתבניות, והלוואי כולנו נהיה בעלי עסק הגונים וטובים, כמהו.

 

 

הדמוקרטיה הישירה מתחילה לתפוס תאוצה

השלטון המרכזי מתחיל להתפרק, אם נרצה בזאת ואם לאו. במקומו מתחילות לעלות צורות שלטון ישירות יותר, בהן העם הוא הריבון. לאט לאט נוצרות התרבויות שיאפשרו לעם לשלוט.

עכשיו מצטרפת להתפרקות גם מערכות חברתיות יותר ממסדיות, כמו המתמחים. כתבה בהארץ מאתמול (20 ליולי)  אומרת את הדבר הבא:

"המדינה הגישה בקשה דחופה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, בכדי שתוציא צווי מניעה כנגד הרופאים המתמחים, לאחר שבמהלך היום יצאה שביתת הרופאים משליטה ובבתי חולים שונים החלו התארגנויות עצמאיות של רופאים מתמחים שנטשו את המחלקות."

אני מעריך שהסיבה לכך שדווקא המתמחים הם אלו שיצאו משליטת השלטון המרכזי ולא עמיתיהם הוותיקים יותר, קשורה לכך שהצעירים מחוברים יותר למהפכת הרשתות החברתיות, בעוד עמיתיהם המבוגרים, אינם מחוברים לרשתות החברתיות. לכן, לצעירים יש יכולת טובה יותר לתאם את עצמם באופן עצמי, מתוך תהליכי הסכמה רישתיים ועצמאיים. לעומתם הוותקים עדיין נסמכים על השיטה ההירכית-מוסדית לתיאום בינהם. ההבדל הזה, הוא שמאפשר לשלטון המרכזי לכפות על הותיקים את רצונו, אך אינו מאפשר לו לשלוט בצעירים, הפועלים מתוך תיאום והסכמה. כדי להציל את עצמו, קורא השלטון למערכת הענישה, ומקווה כי באמצעות יראת העונש, יחזרו הצעירים למרותו.

בימים אלו, התארגנויות העצמאיות, מתרחשות יותר ויותר בקלות, כאשר חלקים נרחבים בציבור לומדים ליצור לעצמם שלטון משלהם מעל גבי הרשתות החברתיות, ומצליח לתאם את עצמם ביעילות. ככל שתרבות העצמאות הזאת תתרחב, ואנשים יבטחו יותר ויותר בעצמם כי הם יכולים לשלוט בגורלם, וככל שמנגנונים חדשים לניהול דמוקרטיה ישירה יתפתחו, כך תחליף הדמוקרטיה הישירה את דמוקרטיית הנציגים העתיקה.

תהליכי קבלת החלטות בשדרות רוטשילד

אתמול בערב היינו במאהל ברוטשילד, והיה מקסים. התחושה היתה שהחבר'ה מלאי רוח טובה, אך מתקשים בקבלת החלטות שתשקף את רצון רובם.

אני מציע כאן תהליך, שאולי יוכל לעזור לקבל החלטות בצורה טובה יותר . אשמח להצעות שיפור. אם אהבתם את הרעיון, שתפו אותו דרך הפייסבוק או טויטר בתחתית הפוסט.

במתחם ברוטשילד, ישנם הרבה שיחות פרטיות ומעגלי שיח. מה יקרה, אם כל מי שחושב/ת שיש לו/ה פתרון ודרך להביא לשינוי המצב, יעברו במעגלי השיח ויאספו חתימות. בראש הדף יופיעו עיקרי ההצעה שלו/ה. לקראת הערב, תארך אסיפה, שבה יבחרו האנשים שיש להם מקס' חתימות בדף. כדי לוודא, שהחתימות לא זויפו, כל מי שיבחר, יצטרך לעבור שוב את בחירת הקהל. האחראים יודיעו כי לפלוני יש X חתימות, והקהל יצטרך לאשר בהרמת ידים (כל מי שחתם לו ירים יד). רק אם יראו כי יש תאימות סבירה בין החתימות להרמת הידים, הוא/היא יוכלו לעבור לשלב הבא.

החמישה שקיבלו הכי הרבה חתימות, יקבלו כל אחד כ-10 דקות לנאום בפני כלל הקהל. הקהל יוכל להגיב במחיאות כפיים. בסיום ההרצאות, כל אחד כזה יוכל לאסוף סביבו קואליציה, שביחד תנסה לשפר את ההצעה. וינסו ביחד להציע דרך יותר ברורה איך להניע את תהליך השינוי הארצי.

מומלץ כי את ההצעה שלהם הם יפרסמו בקבוצת הפיסבוק, להמשך דיון ברשתות החברתיות.

למחרת התהליך יתחיל מחדש, רק שהפעם כבר יהיו לאותם המובילים עוד אנשים שיעבדו איתם. הם ינסו לשפר את ההצעה, וביחד להפיץ את המסר, ולאסוף ביחד חתימות עבור ההצעה. כך הדבר יחזור מידי יום, וכל ערב ינאמו 5 הדוברים עם מס' החתימות הרב ביותר.

כך לאט לאט יווצרו קואליציות הסכמות. מתוך אותן 5 שישרדו את התהליך, יווצר הגיבוש של אנשים שיודעים לעבוד ביחד, והם יניעו את תהליך השינוי (רצוי מאד, שזה יקרה בתהליכים דמוקרטים).

מה דעתכם? האם זה יצליח? מה ניתן לשפר? האם יש לכם פתרון אחר?