העמלות שהבנקים דורשים מאיתנו, נראות שערורתיות. הבנקים דורשים כ-1.3 ש"ח לכל פעולה שאנו מבצעים. פעולה שבפועל עולה להם ככל הנראה, שבריר מהסכום אותו הם מבקשים. רבים דיברו על כך שהעמלות הן שערורתיות. חבריי הסוציאליסטים, בוודאי ידברו על גזל הציבור.

אני מאמין בחרות (ליברליזם). אינני מאמין בגנבים הפועלים בחסות החוק, או בשדים בעלי הון. כן, אני יודע שבעלי הון שולטים בנו, וכך גם בעלי התקשורת. אבל אינני רואה זאת בצורה פשטנית של מעמד הפועלים הנגזל, אלא כמשחקי כוחות. משחק כוחות, שאם נלמד לאזן אותו לטובתינו, נצא מחוזקים.

כנראה שהסיבה לכך שהבנקים מצליחים לקחת מאיתנו עמלות כל כך גבוהות, הוא העדר תחרות אמיתית. בהיות הבנקים תאגידי ממון אדירים ביחס למשק הישראלי, הם יכולים להפעיל לובי חזק מאד על חברי הכנסת, שידאג לכך שלא תיווצר תחרות אמיתית. לאחר שהבנקים מונעים מגורמים אחרים להיכנס לתחום, הם יכולים לתאם בינם לבין עצמם את גובה העמלות, וגובה הריבית, ובכך למנוע תחרות ושוק חופשי. לדבר הזה קוראים קרטל.

חבריי הסוציאליסטים, יטענו שכדי לפרק קרטל, יש צורך בממשלה חזקה, שתדאג לחוקים שיאפשרו לפרק קרטלים. אבל הניסיון מראה שכשיש ממשלה, ויש בעלי הון, אנשי ההון שולטים בקלות בממשלה. וגם כאשר אין בעלי הון (כי יש קומוניזם), מישהו ישלוט בחיים שלנו בצורה דיקטטורית, כך שלא נוכל לעשות הרבה.

אז מה ניתן לעשות?

אני מציע כאן פתרונות הנובעים מראייתי הליברלית-חברתית. אתם כמובן יכולים להעלות רעיונות שונים, ולשפר את הפתרונות שאני מציע.

1. להתארגן כקבוצה גדולה מאד, להורדת עמלות הבנקים והריביות שלהם. קבוצה שתפעל ביחד כקבוצת לחץ ותתמקח עם הבנקים. ניתן להקים כאלו קבוצות, על בסיס הכרות וחברים, או על בסיס הקמת תנועה. נכון להיום, רובנו לא מורגלים בעבודה בקבוצה, ולכן נתקשה בתיאום הדרוש. אנו  גם צריכים ליצור המנגנונים שיאפשרו אמון בינינו. איך נדע שמי שנושא ונותן עם הבנקים, אינו מקבל טובת הנאה, כדי לפעול למען הבנקים? כדי לפתור את הבעיות הללו, אנו צריכים ללמוד להקים מנגנונים דמוקרטיים מאד. זאת בעיה שאני עוסק בה כבר זמן רב. אני מקווה להציג מודל טוב לעניין בשנה הקרובה.

2. להתארגן כדי להפעיל לובי אזרחי. המועצה לצרכנות מקימה כיום לובי כזה. אפשר להצטרף אליה. מי שמרכז באינטרנט את הפעולה האינטרנטית הוא שוקי גלילי, שעוסק בבלוג שלו בנושא. אולי זה לא הפתרון המושלם, אבל בהחלט נראה לי שכדאי להצטרף אליו.

3. רעיונות שאתם תעלו 🙂

רביב דרוקר פירסם בבלוג שלו, מאמר התוקף את החלטת השופט סולברג כנגד אילנה דיין.

לאחר שתקראו את המאמר של דרוקר, אנא חיזרו לקרוא (בצורה ביקרותית כמובן) את התשובה שאני מציע כאן.

—

רביב שלום,

אם אני לא טועה, הצגת כמה רכיבים שצריכים איזון בינהם: הזכות של סרן ר' למשפט הוגן. זכות הציבור לדעת. החופש העיתונאי (שעלול להיפגע, אם עיתונאי יחשוש מתביעה). הצורך לנהל "דיון" ציבורי רלוונטי. והרייטניג של כלי התקשורת.

נתחיל מהטענה שלך, כי בית המשפט אינו עוסק במוסר, אלא בקביעת אשמה על פי חוקי המדינה. אין ספק, כי במערכת אידאלית, אמות המידה למשפט היו צריכות להיות מבוססות על צדק ומוסר. ואכן, אני מסכים שזה הכשל הראשון של מערכת המשפט שלנו. היא פועלת על פי מערכת חוקים שפוליטקאים חוקקו, ולא על פי אמות של צדק ומוסר. על פניו, נראה כי זה תפקידה של התקשורת לשפוט את המקרה על פי ערכים של צדק ומוסר, כפי שהם נראים לעיתונאים הכותבים. בכך אני מסכים איתך.

הזכות של הציבור לדון, אינה דבר כל כך קריטי בסוגיה הזאת. אינני רואה את התועלת הגדולה שתצמח לציבור, אם הוא יקבל מידע חלקי ולא מבוסס, מגמתי ורייטניגי. לעומת זאת אני כן רואה תועלת לציבור כאשר הוא מקבל מידע שעבר בדיקה של בית המשפט. אולי הציבור ילמד שלפני שדנים אדם, חשוב לוודא כי כל כל הראיות עומדות לרשותנו, וניתנה לנאשם גם הזכות להגן על עצמו. יתרה מכך, אילו יכולה היתה התקשורת לנהוג באיפוק, הרי שהיתה מלמדת את האזרחים את החישובת של איפוק, וחשיבות משפט הצדק. לעומת זאת, בהסתמכה על חלקי דברים, מלמד התקשורת את הציבור להיות שיטחי, קיצוני ולא מאוזן בהחלטותיו.

אולי יש יגידו שללא האיזון של התקשורת, בתי המשפט יוכלו להכשיר ארועים, שאינם מוסריים, ואף להעלים מיקרים שאינם נוחים למדינה, כמו המקרה דנן. לכן אני מסכים שיש חשיבות לדיון בסוגיה.

אבל עדיין אין זה אומר שיש צורך לדווח לפני סוף המשפט. העיתונאים, החוששים מהעדר טיפול הולם, יכולים לעקוב אחר הראיות והעדויות בשלב המשפט, אך לא לדווח. במידה ויחושו כי בית המשפט שגה, יוכלו העיתונאים המודאגים לבקר את בית המשפט לאחר הינתן פסק הדין, ולאחר שהראיות נגישות לכל.

אלא שלהבנתי, אין התקשורת באמת מעוניינת בטובת הציבור, או שימור הדמוקרטיה והמוסר. העניין כאן הוא להבנתי, רייטינג וכסף.

התקשורת יודעת כי אם לא תפרסם מייד, יהפכו הידעות לפחות סקסיות. הרווחים ירדו משמעותית. יש משהו עסיסי, בפרשיות עלומות, וברצח אופי של אנשים. רבים עושים זאת גם ללא התקשורת. רכילות היא מצרך ישן, שעובד היטב כבר אלפי שנים (ראו למשל את האיסור "לא תלך רכיל בעמך" שנכתב כבר לפני כמה אלפי שנים).

גם הטענה כי הסוביודיצה לא רלוונטית, כיוון שכולם מתעלמים ממנה, אינה טענה רלוונטית. התקשורת היא הרשות הרביעית, שכמעט אין דרך לאזנה ולבקרה. היא ממלכה בעלת עוצמה, שאין נגדה בלמים ואיזונים יעילים. לכן העיתונאים יכולים לעשות כמעט ככל אשר יחפצו. הם מרשים לעצמם להתעלם מחוקים, בידיעה שלא יפגעו.

דווקא החלטתו של השופט סולברג מאזנת יפה את התקשורת. ראוי, ואף חשוב שגם על התקשורת יהיה לתת דין, בפני מערכת מאזנת, כמו מערכת המשפט.

לאחר שקראתי את טענותיך, אני מתחזק בדעתי, כי הגיע הזמן, להפסיק להקריב את חייהם של אנשים פרטיים כמו סרן ר' ואלפים רבים אחרים, לרייטניג ולבצע הכסף, המניעים את התקשורת לאבד כל מעצור מוסרי. בשם אל הרייטניג, דורסת התקשרות ערכי מוסר אנושיים. החברה מקבלת כל בוקר מנת רעל, בדמות סיפורי סנסציות של רצח, דריסות, ומיתות משונות. רעל שמחריב והורס אותנו מבפנים.

אני מעריך, שללא אנשים כמו השופט סולברג, לא יהיה מי שיעצור את התפרקות התקשורת מכל רסן מוסרי. לא יהיה מי שימנע מאיתנו להגיע למצב של הרומאים בשיא עוולותיהם המוסריות, כאשר זרקו אנשים לזירה, רק כדי לראות אותם נרצחים ונרמסים בידי חיות טרף ורוצחים אחרים. איננו רחוקים משם. אלפי אנשים בשנה מאבדים את שמם הטוב, לטובת אל הרייטניג. אותם אנשים שוב לא יהיו כפי שהיו לפני כן. אין טיב פירסומו של אדם כפושע בכותרת העמוד הראשון, כטיב פירסום קטן לארח שנים, בעמוד פנימי, המודה שהאדם נמצא זכאי.

אינני פוסק דין אחרון. אולי יש דבר מה שלא הבנתי. אשמח אם תעמיד אותי על טעותי.

שלך,

האזרח הקטן מאד, טל.

אין דבר שיותר מרתיח אותי מאשר צביעות. עיתון "הארץ" יוסד על יסודות דמוקרטים-ליברליים. הוא מתהדר בקידום דמוקרטיה, ובהפצת רוח הליברליזם. אך כאשר בודקים את מעשיו בפועל, נראה שרוח הדמוקרטיה רחוקה מאד מדפיו של הארץ באינטרנט.

הערב נערכה הפגנה נגד ההקפאה. ההפגנה צוינה בגלי צה"ל. היא אף זכתה למקום סביר ב-Ynet. בערוץ שבע, היא כמובן זכתה למקום מוביל. אבל ב"הארץ" לא שמעו כנראה על ההפגנה.

ההקפאה שבגללה התקיימה ההפגנה, הינה מהלך לא דמוקרטי. שעבר ללא אישור הכנסת. החליט עליו אדם אחד, והיא קבלה את אישורו של הגוף המבצע. לא נערך על כך דיון בכנסת. לא נערך על כך דיוני ציבורי מקדים. פשוט כמה פוליטיקאים, הפעילו מהלך. יצרו אלימות כלפי ציבור ישראלי, וב"הארץ" מחירישים, ולא נותנים לציבור הנפגע להתבטא.

הנה לנו דיקטטורה במיטבה.

Ynet וערוץ 7 מאותו הזמן:

בפוסט מעניין, מעלה דובי קננגיסר השערה כי דמוקרטיה דיונית אינה מאפשרת פרוגרסיביות.

הטענות וההשערות שדובי מעלה לגבי דמוקרטיה דיונית, הן מענינות וחשובות לכל מי שדוגל בדמוקרטיה ישירה.

דמוקרטיה דיונית

לפני שאתייחס להשערות ולטענות של דובי, ולדרכים להתגבר על הבעיות שדובי מציג, חשוב להבין בקצרה מהי דמוקרטיה דיונית.

בדמוקרטיה דיונית יש שאיפה שהציבור יקבל את ההחלטות שלו לאחר דיונים מעמיקים והוגנים. מכיוון שקשה להביא ציבור המונה מיליונים לדיונים משמעותיים, פותחה שיטה שבה מוגרלים אזרחים מתוך האוכלוסיה. מתוך האזרחים שעלו בהגרלה, נבחרים כאלו שיהוו חתך מייצג של האוכלוסיה. אותם אזרחים, עורכים במשך מספר ימים דיונים מקיפים על הצעת החוק, ומציגים את מסקנותיהם לציבור הרחב (דוגמא מאורגון, והסבר מהארגון AmericaSpeaks).

התהליך של הדיון הנטרלי, אמור להתגבר על בעיות של הטיה בעקבות אינטרסים מסחריים, ואינטרסים אחרים. התהליך הדיוני נועד לספק לאזרחים מקור מהימן לקבלת החלטות, שיהיה נקי המשפעות חיצוניות.

דמוקרטיה דיונית מקדמת שמרנות?

אלא שבדוגמא שמציג דובי בפוסט שלו, נראה כי מתרחשת תופעה שונה ממה שציפינו. דובי מראה כי יתכן, שלדיון-הממוקד, יש פחות השפעה ממה ששיערו מתכנני הפתרון. על פי ההשערה, רק במצב שבו הציבור אינו מבין מספיק את ההצעה, תהיה נטיה להסתמך על החלטות האזרחים-הדנים. אך כאשר ניתנת אפשרות לכלל האזרחים להבין יותר לעומק את החוק, הציבור יטה לא לקבל את מסקנות האזרחים-הדנים. דובי מוסיף ומשער, שהאזרחים יטו לחקיקה שמרנית בנסיבות כאלו.

העדות שדובי מציג, אכן מאוששת את הטענה ומעלה שאלות לגבי היעילות של התהליך הדיוני.

הבדל בין התהליך הדיוני לתהליך הציבורי

גם אם נניח שלאזרחים-הדנים יש יכולת לחשיבה ביקורתית, עדיין השפעתם של המתדיינים על הדיון הציבורי הרחב נשארת נמוכה. למעשה , אם מקבלים את טענת דובי, הציבור עדיין מקבל את ההחלטות שלו, בתהליך שהוא שונה מהתהליך הדילברטיבי.

מבלי שאבחן לעומק את התהליך שעובר הציבור, גם אני חש, מהניסיון שצברתי בקדומים, שיש הבדל גדול בהחלטות שאליהן מגיע הציבור כאשר הוא שותף לדיון רציני, לבין החלטות שהוא מגיע אליהן ללא דיון שיתופי. משהו בדיון-השיתופי והשווה, יוצר פתיחות לשינוי.

בכך אני מסכים עם דובי.

נשאלת השאלה כיצד ניתן להעביר את הציבור הרחב תהליך של דיון רחב השתתפותי ואפקטיבי?

הבעיה אכן דורשת פתרון. בעולם ובארץ ישנם ניסיונות לפתור את הבעיה.

פיתוח דמוקרטיות מקומיות

פתרון ראשון, שניתן להציג לבעיה, הוא ליצור חברה שתקדם דיונים מעמיקים ברמה המקומית. התפתחות של תרבות דיון מעמיקה ברמה האזורית תוביל להתפתחות תרבות כזאת גם ברמה הארצית, כפי שניתן לראות בשוויץ. להערכתנו ניתן ללמד אנשים להתארגן ברמת השכונה, לפעול כגוף פוליטי, שמגיע להחלטות תוך כדי דיונים. את הדיונים ניתן לנהל דרך פורומים שכונתיים וקהילתיים המבוססים על האינטרנט (הדבר הקיים כיום בישובים קהילתיים רבים), או בהתכנסויות שכונתיות שיערכו באוירה חברית (פרויקט כאלו נערכים בארץ על ידי טובה אברבוך, ועל ידי). ברמה העירונית, מפעיל הארגון E-democracy, פורומים רחבים יותר, המאפשרים דיון עירוני.

פיתוח כלי דיון טובים יותר לציבור הרחב

הפתרון השני שאנו מציעים לבעיה, היא לנסות להבנות את הדיון בצורה כזאת שתאפשר השתתפות רחבה יותר של קהל. הכלי שבאמצעותו אנו מנסים לפתור את הבעיה נקרא Ekkli (קיצור של Ekklesia – אסיפת העם באתונה העתיקה). את התוכנה מפתחים חברים מקהילת דג'נגו בארץ.

הרעיון מאוחרי הפתרון של אקלי, מורכב מכמה רמות:

כדי לצמצם את המידע שהציבור צריך להיחשף אליו, כל ענפי הדיון שאנו מכירים בדיוני אינטרנט רגילים ממוקדים לטענה אחת ולביקורת על הטענה, בדומה לשיטה שמוצגת ב-truthmapping:

הדיון מצומצם ל"אוביקטים מנטלים" (Nodes), המסכמים את כלל הטענות המובילות למסקנה הסופית. בכל אוביקט מנטלי יש טענה וביקורת הטענה. כך שמי שכותב את הטענה צריך לשפר את הטענה, כך שתעמוד בביקורת. המצדדים בטענה יכולים לסכם את טענתם במקום אחד בלבד, והמבקרים יכולים להעמיד מנגד את טענתם במקום אחד בלבד, מול הטענה. כך מתקבל סיכום מתומצת של הטענה והביקורת שלה.

הריכוז של הטענה והביקרות למקום אחד מאפשרים למתדיינים לשפר את הטענה ואת הביקורת. הקוראים נדרשים לקרוא רק את הטענה והביקורת הממוקדת.

הקוראים והמשתתפים בדיון יכולים לתת הערכה עד כמה הם מקבלים את הטענה והביקורת. ההערכה שהם יתנו לטענה ולביקורת יופיעו כפסים בצבעים אדום (אינם חושבים שהמשפט נכון), צהוב (לא בטוחים), ירוק (מערכים שהמשפט נכון). כך יכולים המתדיינים להעריך את מידת ההשפעה שיש לטענה ולביקורת על הקוראים.

כאשר הדיון בנוי ממספר טענות, המובילות לפתרון בעיה, אקלי גם יכולה להוסיף על המהימנות של הטיעונים גם את הערכה של הקוראים למידה שבה הטענה תורמת לקבוצה. ולבסוף להציג עבור הציבור הרחב, את הפתרון שקביל את הערכת התקפות הגבוהה ביותר ושזכה להערכה כי הוא תורם לקבוצה במידה הרבה ביותר.

בשיטה הזאת למעשה אקלי מאפשרת למומחים ומלומדים לדון בצורה מאוזנת וביקורתית, ולשפר את הראיות והטיעונים שלהם, ומן הצד השני לאפשר לציבור להשתתף בתהליך ובהערכתו. לבסוף, מוצגת לציבור פתרון שמוסכם על רוב המשתתפים.

תהליכים דומים אך חלקיים ניתן למצוא ב-truthmapping, ובקומפנדיום.

הביקורת שדובי העלה היא נכונה. אני מקווה שאכן נצליח למצוא דרך לאפשר לציבור להשתתף בתהליך דיוני רחב והוגן. נרא כי דיון כזה יכול להוות בסיס לחברה דמוקרטית – משכילה.

על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורה ריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.

אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.

השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.

שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנים דמוקרטיות מאד.

טל

מקובל לחשוב שאנו חיים בדמוקרטיה. אך האם זה נכון? ומהי בדיוק דמוקרטיה? האם דמוקרטיה לבדה מספיקה או שצריך לעוד רכיבים? ומי אחראי על הרכיבים הללו? מחשבות בעקבות דיון בין נמרוד אבישר ודובי קננגיסר.

מהי דמוקרטיה והאם אנו חיים בדמוקרטיה?

באופן פשוט, המילה דמוקרטיה לקוחה מהיוונית, כשמשמעה "דמוס=עם ; קרטוס=שלטון. כלומר שלטון העם. בדמוקרטיה, העם הוא השולט.

באתונה, בה נוצרה המילה, העם הוא זה שאכן ששלט. כל ההחלטות הציבוריות התקבלו באסיפת העם (ecclesia). בני כל המעמדות נבחרו בהגרלה למועצה המתאמת (boule), שהכינה את האסיפות, אספה את המידע וניהלה את המדינה. בבתי המשפט ישבו מאות אזרחים אתונאים ושפטו.

בארץ, המצב כמובן רחוק מאד משם. שולטים בנו נציגים, שאינם מקשיבים לנו כל כך. בהם שולטים בעלי הון, בעלי כוח פולטי (כמו ההסתדרות), איילי התקשורת, הפרקליטות ועוד. לנו יש מעט קשר לניהול המדינה, אם בכלל.

בעיות בדמוקרטיה

אתונה היוותה דמוקרטיה בצורתה הנקיה ביותר. אבל דמוקרטיה טהורה מציגה גם כמה בעיות שעליהן עלינו להתגבר. האחת היא הגדרת העם, ובעיה נוספת היא הגדרת זכויות הפרט והמיעוט.

באתונה הגדירו האזרחים מי הוא ה"עם". העם הורכב מאנשים בוגרים ששני הוריהם היו אתונאים. רק הזכרים הבוגרים יכלו להצביע. בגלל המבנה הכלכלי של אתונה, היו בה זרים רבים (metics), ועבדים לרוב, שלא השתתפו בתהליך הדמוקרטי. הנשים כמובן לא יכלו להשתתף בהחלטות. גם בשוויץ המודרנית, בה קיימת דמוקרטיה חזקה מאד (כלומר העם יוזם את החוקים, במידה והוא אינו מרוצה מהחלטת הפרלמנט), יש הגדרות מחמירות לאזרחות. גם השוויצרים איחרו במתן זכויות הצבעה לנשים (1971), וגם שם יש מכשולים גבוהים לקבלת אזרחות.

כיוון שבאתונה העם הוא גם זה שקבע את החוקים והוא גם זה ששפט, לא היו בלמים בפני כוחו של הרוב. אנשים בעלי דעות שונות וחריגות יכלו להישפט ולאבד את רכושם ולפעמים אף את חייהם. כך היה במשפט סוקרטס, שזכה בהוצאה להורג באמצעות המלוק, בגלל שביקר את אתונה בזמן המלחמות הפולופנזיות.

הבעיות ופתרונן כפי שהן עולו מהדיון של דובי ונמרוד

שתי הבעיות הללו עולות במלוא חריפותן בדיון חשוב שמתנהל בבלוגים של דובי קננגיסר(1, 2) ונמרוד אבישר.

הדיון נפתח בביקורת של נמרוד על ספרו של מייזלר "ויהי בימי שלוט השופטים". מייזלר טוען כי אסור לבית המשפט לכפות ערכים ליברלים. נמרוד מבקר את  טענת מייזלר וטוען, כי ללא הבטחת החירות וזכויות הפרט על ידי בית המשפט העליון, לא תיתכן דמוקרטיה.

הוא כותב זאת כך:

…חירות וחופשיות ההצבעה והזכות לבחור ולהיבחר, חירות הביטוי – השקולה לחירות לשכנע אחרים בעמדתך מתוך תקווה שיום אחד תזכה לרוב, חירות העיתונות, לצורך קבלת החלטה המבוססת על עובדות לצורך הבחירה, חופש מאפליה ועוד ועוד.

ואיזו דרך יש לנו להבטיח את הזכויות הללו, להבטיח שהכרעת רוב רגעית לא תשלול אותן, ולוודא שהגבלתן נעשית רק במקומות שבהן עליה להיעשות? כמובן – מערכת המשפט, הביקורת השיפוטית על החקיקה והפעולות של הממשל. זה תפקידה במובנה כרשות שלטונית

נמרוד מדגים את הבעיה במקרה הבא:

בואו נחזור לקהילה הפוליטית שלנו, שבה מאה חברים. נניח שארבעים חברים בקהילה הם בלונדינים, וכל השאר כהי שיער. נניח עוד שהבלונדינים חוברים לבעלי העיניים הבהירות, וביחד הם חמישים ושניים. הם מצביעים בעד חוק הקובע שרק בלונדיני או בעל עיניים בהירות יוכל להצביע על חוקים. היות והם רוב, הצעת החוק עוברת. כעת, הקורפוס המחוקק מורכב מחמישים ושניים אנשים, שרובם המכריע בלונדינים. האם הדמוקרטיה שם נותרה על כנה?

כלומר, בהעדר פיקוח של מערכת המשפט, מהר מאד יכול הרוב להוציא את המיעוט ממעגל מקבלי ההחלטות, ובכך לכפות את רצונו על החלקים שאינם יכולים להשתתף בקבלת ההחלטות, או שאין להם נציגים בקבלת ההחלטות.

אגב, הבעיה איננה תיאוריתית. בתרגיל דומה, הצליחו הנאצים להשתלט על הרייכסטאג.

דובי, מבקר את נמרוד (בצורה אדיבה כמובן), וטוען שמערכת המשפט אינה יכולה לכפות על הציבור ערכים ליברלים. בהעדרה של הסכמה ציבורית לערכים הליברליים, יצא לבסוף הציבור נגד בית השפט ובית המשפט יאבד את סמכותו.

כאשר שאלתי את דובי וגם את נמרוד, כיצד צריכים להקבע הערכים הליברליים בתודעת הציבור או מי אמור לקבוע עבור את הערכים הליברליים עובר בית המשפט, לא קיבלתי תשובות מספקות. נמרוד לא ענה. ודובי ענה , כי על החברה האזרחית לשכנע בנחיצות הערכים הללו.  כלומר, חברים מתוך החברה עצמה צריכים לשכנע את החברה בנחיצות ההגנה על זכויות הפרט והמיעוטים. אך איך אמורה קבוצת מיעוט בתוך העם לשכנע אחרים ואת בית המשפט בנחיצות זכויות הפרט, דובי לא הסביר.

יוצא אם כך שנראה שיש כאן פרדוקס. מצד אחד אסור שמערכת המשפט תקבע את הכללים. ומן הצד השני מיעוט בתוך האזרחים צריך לשכנע את הרוב בחשיבות הליברליזם. אותו מיעוט שנגדו יכול לפנות הרוב.

שאלה לקוראים 🙂

איך לפתור את הפרדוקס? נמרוד לא דובי לא הציעו פתרונות.

מה דעתכם? איך ניתן לקדם ערכים ליברליים על ידי מיעוט, והאם בכלל צריך לקדם ערכים ליברלים?

שלכם,

טל

בפוסט הקודם, כתבתי על הדרך שבה יש לנהל מאבק שתפקידו לקבל את השונה לחברה שמרנית. והבטחתי בסוף הפוסט לעסוק בסוגיית משכב הזכר עצמה, כפי שאני מסיק אותה מהתורה.

אני יודע שהפרוש שאציג כאן חריג, אבל כבר מזמן אינני מרגיש בנוח עם פרשנות המסורה. ככל שאני לומד יותר את התורה, כך נראה לי שפרשנות חז"ל לתורה, החטיאה את כוונת הכותבים המקוריים. והפרשנות של פרשני דורינו, הולכת ומתרחקת עוד יותר מהכוונה המקורית של התורה. אציג כאן את הדרך בה אני מבין את הסיבה לאיסור משכב זכר שמופיע בויקרא, פרק כ'.  אשמח כמובן לכל ביקורת, חריפה ככל שתהיה. הביקורת היא חיונית, אם מחפשי אמת אנחנו.

בפרק המדובר כתוב כך על משכב זכר:

"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו, שניהם. מות יומתו, דמיהם בם" (פסוק י"ג שם).

הפסוק מטיל עונש מוות על משכב זכר. וחברי הטוב, ד"ר אורי אמיתי, כבר מחה על כך. אלא שכבר ידוע כי נביאנו היו ממהרים להרוג ולהחריב כל דבר. נבואות ירמיה וגם ישעיהו היו מלאות נבואות חורבן וכעס. גם חלק גדול משאר הנביאים לא נפל הרחק מאחוריהם. אנשי ריב ומדון היו. אנשי אמת בוערת. אש יוקדת.

חז"לינו, כבר היו מתונים מהם הרבה. בשיטות שונות ומשונות, הקהו את חדות פסיקתם של קודמיהם. הרי אם היו פוסקים על פי קודמיהם, תחת כל שן נעקרת, היתה שן אחרת נעקרת, וכך גם הדבר עם עם העניים (עין תחת עין, שן תחת שן…נפש תחת נפש (שמות כ"א, כ"ג-כ"ד)). וברוך השם, שחז"לינו, החליטו להמיר זאת בדמים (כלומר פיצוי כספי). לכן, אני לא הייתי ממהר להתרגש מהמילים עצמן. כיוון שכל התורה הוקהתה, גם משפתים אלה הוקהו.

עכשיו לעניין הכעס הגדול של רבותינו הנביאים על משכבי הזכר (ואולי גם טיפה על איך צריך לפרש פסוק זה בימינו). אם נשים לב, האיסור הזה מתקיים בתוך פרק שלם העסוק ביחסי מין מאד חריגים. זה מתחיל באיסור משכב עם קרובות משפחה. איסור לשכב עם אם וביתה. אסור לשכב עם אשת אביך (שאינה בהיכרך אמך, בפוליגמיה). זה עובר לאיסור משכב עם בהמה. ומכיל בתוכו גם איסור משכב זכר. לכן, הייתי מנסה להבין את האיסור, מתוך כל רקע הפרשה, ולא רק מהמשפט עצמו. והפרשה עוסקת ביצריו העזים ביותר של האדם, והגבלתם.

מתוך התורה, נראה כי כותבי התורה והנ"ך הכירו בכך, שיצר המין אין לו גבולות (שרה אמנו-פרעה ומלך גרר; דוד ובת שבע; שלמה ואלף יותר נשותיו; יוסף ואשת פוטיפר; אמנון ותמר; הטפת ספר מישלי על הסכנה בפיטוי המיני). אדם בעל יצר מיני עז, שאינו שם לעצמו גבולות, הולך ומתדרדר. הוא מתחיל בניצול הנשים לצרכיו, וממשיך משם ומתבהם. אדם יצרי כל כך, שאין יצרו שבע, הופך להיות עוד יותר ועוד יותר יצרי. אדם כזה שהיצר מתחזק אצלו, הולך ומתקשה למשול ביצריו, ואלו הולכים ושולטים בו. אדם נהנתן וחברה נהנתנית, אינם שבעים לעולם. ככל שיש לך יותר, כך אתה רוצה עוד יותר. לאט לאט משיאך היצר לגזול גם מהאחר כדי לספק את יצרך. כך האדם שלא שם לעצמו סייג מתחיל לחמוד נשים לא לו ורכוש לא לו. כך הוא לבסוף דורס אחרים. כך הולכת ונעלמת התשתית לבניית חברת צדק, משפט וחסד. וזאת גם עיקר הביקורת על הקפיטליזם. בקדשנו את ההוללות המינית, אנו בעצם הולכים ושמטים את הבסיס לחברת צדק. כיוון שאדם שלא שולט ביצריו, יצריו ישלטו בו, וישיאו אותו להתעלם מהצדק, ובוודאי שמהחסד.

את יחס השלילה לריבוי זימה, מביעים כותבי התנ"ך גם בביקורתם כלפי דוד, שהרבה בנשים, ולכן נפל לחטא בת-שבע. וכך גם שלמה בנו, שהרבה נשים, ונפל בגינן לעבודת אלילים. נפילה שהביא בסופו של דבר לחורבן ישראל ויהודה. התורה והנ"ך רואים בשלילה רבה את התבהמות האדם תחת יצר המין. הם מבקשים להגביל את היצר למידה סבירה, כי אחרת אנו יוצרים בני אדם נהנתניים ובהמיים, שאינם יכולים למשול ביצריהם.

עכשיו איך נכנסים משכבי הזכר לעניין?

אין הדבר מתכוון להבנתי להומסקסואלים, שזה טבע ברייתם: הומוסקסולאים, שנולדו עם משיכה לבני מינם. מחקרים מדעיים מראים שהומסקסולאיות נגרמת בחלקה, על ידי שינוי מוחי, שנגרם כנראה בזמן ההריון. שינוי שגורם לכך, שההעדפות המיניות יהיו הפוכות. גבר יאהב גבר, ואישה תאהב אישה. אלו, אין יצרם שונה משל גבר או אישה רגילים, מלבד זה שהם נמשכים לבני מינם, במקום לבן המין השני.

מתוך אמור לעיל אני מעריך שמשכבי הזכר המתוארים בויקרא, הם משכבי זכר הנובעים מהתפרקות מינית מוחלטת. בה אדם הטרוסקסואל, מתחיל לחפש ריגושים חדשים בבני מינו, כיוון שכבר הגיע למצב כזה, שהריגושים שבבנות זוג מביני מינו חדלו לעניין אותו, בגלל חיי הוללות פרועים מידי.

באותה מידה, היתה יכולה התורה לאסור התהוללות מינית הטרוסקסואלית. אלא שהתורה, מסיבותיה היא, לא אסרה התנהגות זאת באופן ישיר, אלא בעקיפין. היא הגבילה את יחסי המין לתוך חיי המשפחה. היא אסרה לקיים יחסי מין עם מי שהיא לא אישתך. קיום יחסי מין כזה, נחשב כאונס, ולכן דינו מוות. בכל מקרה, התורה מרסנת מאד את יצר המין, כי היא מבינה שיצר מין לא מרוסנים (משכבי זכר-נקבה או משכבי זכר-זכר), אינם מאפשרים קיומה של חברת צדק משפט וחסד (שזה עיקר עניינה של התורה והנ"ך). היא יוצאת נגד כל הוללות מינית הומסקסואלית או הטרוסקסואלית. לא נראה לי שנגד הומוסקסואלים שזה טבעם, ואין הם הוללים, יצאה התורה.

לביקורתכם אמתין 🙂

הפוסט נכתב בעקבות דיון בין אייל ניב לביני. אייל כתב שהשמרנים מנסים לדכא את השונה. אני טענתי כי אין לשמרנים כמעט כוח לדכא את השונה. אבל השונה צריך לדעת איך לאתגר את השמרנים, כדי שיצליח להפוך חלק מקובל בחברה. בפוסט הזה אני מנסה להסביר מה המנגנון שבו כדאי לאתגר את השמרנים, כדי להצליח להתקבל לחברה.

בחברה ליברלית דמוקרטית, הזכות של האחר והשונה להביע את עצמו היא זכות בסיסית שתפקידה לאפשר לבעלי דעות רבות לחיות בשלום אחד עם השני. גם להומו-לסבים, כמו לכל אחר/שונה, יש את הזכות הזאת. בשנים האחרונות, החלה התנגשות הולכת וגוברת בין חרדים לקהילה. ככל שהקהילה החצינה את עצמה, ותבעה את מקומה בתוך המינסטרים, כך עלו וגאו רגשות השנאה וההתססה בציבור החרדי.

חופש הביטוי הוא רכיב חשוב בתהליך שמאשפר את קבלת השונה. תהליך המתאפיין בכמה שלבים: בתחילה מצליח השונה להגיע להכרת המינסטרים. בגלל מאפיניה של תקשורת ההמונים של העידן השלישי, הדרך המקובלת ביותר לחדור לתודה הציבורית היא עלי ידי יצירת פרובוקציות ומשיכת תשומת לב. לאחר שהציבור הרחב "מגלה" את השונה הוא מזועזע. אבל בתהליך מתמשך של חשיפה ודיון, הולך השונה ומתקבל לתוך הקהילה. כך היה במקרה של עדות המזרח, שבתחילה ההגמוניה האשכנזית, ראתם בהם "אחרים". תהליך דומה ליווה את החדרת הרעיון של מדינה פלסטינית לפלסטיניים (אלא שכאן הפרובוקציות היו הטרור). תהליך פחות אלים אך דומה קרה בארה"ב עם השחורים, ואולי תהליך דומה קורה כיום באוסטרליה עם האבוריג'ינים.

אך לא תמיד התהליך הזה עובד על פי התוכנית. אם לא נוצר דו-שיח בין השונה למינסטרים, יכול להיווצר סיכסוך דמים. המקרה של הקרקטורה נורובגית של מוחמד מדגים תהליך כזה. הנורווגים גילו שקריקטורה שהייתה לגיטמית בעינהם, עלולה להביא גל של מלחמות וטרור. כדי לעצור את הטרור, הם השעו את עורך העיתון, והתנצלו בפני האיסלם. הם וויתרו על חופש הביטוי, והעדיפו את השלום. לפעמים יש נקודה בה חופש הביטוי עלול להביא לנזק גדול יותר מהתועלת. הנורווגים היו כנראה מספיק חכמים להבין זאת.

הסיבה לדעתי, לכך שבמקרה הזה היה הדבר עלול להביא למלחמות, היא שלא נוצרה מערכת הידברות יעילה. לא נוצר מעגל שיחות, שיאפשר לברר האם יש קשר בין דת האיסלם לטרור ולרצח. מעגל כזה חינוי לתמיכה בשינוי התודעה של הציבור. הציבור המוסלמי ניזון ממקרות מידע סגורים ובמידה רבה מגמתיים. ולכן כל ניסיון להראות שיש קשר בין האיסלאם לטרור, מוצג מיד כאיום על האיסלאם. במקום דיון, נוצרו חומות שהלכו וגבהו. המערב ראה באיסלם איום הולך וגובר, והאיסלאם ראה במערב כופר המבקש להחריב את אמונת האיסלאם. תהליך כזה רק יכול להוביל למלחמה, ולא לשלום.

נראה כי בארץ קורה דבר דומה. החומות בין הקהילה לחרדים, רק הלכו ותפסו גובה. השנאה ההדדית, הכעס וחוסר ההבנה הלכו והתעצמו. אנשים בקהילה חושבים, שלרצח (או "פיגוע") גרמו מסיתים חרדים.

התהליך הזה, אם ימשיך, רק עלול להחמיר, וליצור פירוד הולך וגדל בחברה הישראלית. אם רוצים לשנות את מסלול ההתנגשות, יש צורך להבין את המכניזם שמאפשר את החיבור והקבלה.

כדי להתקבל למינסרים, יש צורך ב"איתגור" הקונצנזוס, אך מצד שני יש צורך לנהל דיון לאורך כל הדרך. כך הולכות ומשתנות התפיסות של השמרנים, והם הולכים ומקבלים את השונה ביתר קלות.

הבעיה שיש לנו כאן, היא שכמעט בלתי ניתן ליצור דיון פורה בין הקהילה לבין החרדים או הציבור הדתי. בגלל פערי תרבות עצומים, מעדיפות שתי החברות לשנוא אחת את השניה, ולא לחפש דרך להידבר.

אני חושב, שאנו כצופים מהצד, שהשלום, והחברה הישראלית חשובים לנו, אסור לנו להניח לשתי החברות הללו לגרור אותנו למחול השדים של שניאה ואיבה. עלינו לפתח שפה שתאפשר לכל הקהילות לדבר אחת עם השניה.

עלינו לחדור לעולם של האחר, ולנסות להבין אותו.

מקור הכעס וההסטה של העדה החרדית כנגד הקהילה ההומו-לסבית, נובע מהאיסור המפורש בתורה למשכב זכר. העונש שמובטח בתורה על הסכמה של החברה הישראלית למשכב זכר, ולעוד עברות על איסוריים מיניים, היא הגליה מארץ ישראל. החרדי, וגם הדתי-לאומי, רואה במשכב זכר, סכנה עצומה לו ולמשפחתו, אם הוא יכיר ויסכים עם משכב זכר (ראו ויקרא, כ' כ"ב).

בעבר היו שניסו להראות שהאיסור בתורה איננו תקף לימינו, וכי כל מטרתו הוא להפריד בינינו לבין הגויים ולמנוע אונס והיררכיה מסרסת. אבל הבעיה, היא שהחרדים והדתיים לאומיים, מתבססים בעיקר על תורה שבעל-פה, בעוד כותב המאמר התבסס על התורה והמדע. מי שירצה להוריד את החומות יצטרך לעשות אחד משני דברים. או למצוא בתוך ים התלמוד, דרך להכשיר את הקהילה, או להראות לחרדים ולדתיים-לאומיים, שיש בעיה בהסתמכות על תורה שבעל-פה. משימה שהיא גדולה מידי עבור רובנו. כיום קל יותר למצוא אנשים דתיים-ליברליים שינסו להכשיר את הקהילה, מאשר לערער את בסיס התורה שבע"פ.

—

אני אינני יכול כרגע לערער על תורה שבעל פה, וכן אינני מומחה בתלמוד. אבל נראה לי שהפרשנות שניתנה לאיסור בספר ויקרא שגויה. בפוסט הבא, בלי הבטחות, אנסה להציג פרשנות שונה לאיסור משכב זכר.

אינני יודע מי רצח את הנערים אתמול במועדון ההומו-לסביות. אינני יודע האם הוא הוסת, קיבל החלטה עצמאית, או שמא מדובר בחולה רוח.

נראה על פי העדויות, שהרוצח ידע היטב במי הוא הולך לפגוע, והוא עשה זאת בצורה מחושבת. היכולת שלו להעלם, מעידה כנראה על תכנון טוב.

אבל עדיין מוקדם לקבוע, האם הרוצח, הוא יוצא העדה החרדית, או חוזר בתשובה שלקח את החוק האלוהי לידיו, או מישהו אחר עם כוונות שאינן נהירות לנו. אני אחכה ליותר מידע לפני שאכריע.

בינתיים מפריע לי מאד, הדרך שבה החברה שלנו מתנהגת. מפריע לי משפט השדה שעורכים בעדה החרדית. זה מזכיר לי ימים אפלים, ולא חברה נאורה וליברלית, שמתייחסת לעצמה ברצינות.

אין ספק שהעדה החרדית, וחברי ש"ס הסיתו לאלימות. אבל מכאן ועד להאשמה בַרצח, המרחק גדול. חבר טוב מהקהילה ההומו לסבית, אמר לי שכבר שנים שופכים את דמם. הפיגוע לא הפתיע אותם.

אני מבין את הצורך של הציבור להתלהם כנגד ההסתה החרדית. אבל אינני חושב שמשפטי שדה ולינצ'ים ציבוריים, יסעיו לנו לבנות חברה ליברלית ומתוקנת. במקום זה אני מציע שננסה להבין כיצד מתמודדים עם חברה לא דמוקרטית, החיה בחברה דמוקרטית (החרדים). איך חברה ליברלית מתמודדת טוב יותר עם הסתה של ציבור לא דמוקרטי לאלימות, ואיך החברה החילונית, מפסיקה את ההסתה נגד החברה החרדית (מי שיבחן את ההסתה החילונית, יראה לא פעם דימיון לקריקטורות מתקופה מאד חשוכה).

במקום לבצע לינצ', במקום להתלהם ולהרוס עוד קצת את החברה שלנו, הגיע הזמן ולברר דברים מהיסוד. ומוטב שעה אחת קודם.

לקראת סוף המאה -15, התחוללה שערוריה קצרת מועד, שסיימה את מלחמת השושנים. השעורריה יכולה להראות לנו שלא תמיד אנו הולכים קדימה ביכולת שלנו לבחון את המציאות.

בשנים 1461 – 1483, מלך על אנגליה הנרי ה-4. הנרי היה מלך מוצלח, אך הוא מת בגיל צעיא. לאחר מותו של הנרי ה-4, עלה לשלטון אחיו הצעיר, ריצ'רד ה-3. עליתו של האח הצעיר חוללה סערת רוחות קטלנית, שהביא למותו של האח, קצת לאחר שמלאו שנתיים למלכותו.

על פי חוקי המלכים, עברה המלוכה מאב לבן. למלך המנוח היו שני בנים, בני 12 ו-9  שיכלו לרשת אותו באותו הזמן. אלא שלריצ'רד, היו תוכניות שונות עבור הנסיכים. ריצ'רד הבין שבדרכים מסוימות ניתן לשנות את הכללים, כך שהוא יהיה המלך, ולא אחייניו הצעירים. הוא זימן את הפרלנט, ובפרלמנט הוא הצליח להעביר החלטה שקבעה שנישאיו של המלך המנוח לאישתו אליזבת' היו לא חוקיים. כך אישר הפרלמנט את רצונו של ריצ'רד וסלל את הדרך למלכות. שני הנסיכים הצעירים הוכרזו ממזרים וריצרד הוכתר כמלך ב- 6 ליולי 1483.

אלא שריצ'רד לא הסתפק בהפיכת הנסיכים לממזרים. הוא ידע שחברים באצולת אנגליה שלא ישבעו נחת ממלכותו, ישתמשו בשני הנסיכים כדי לנסות ולהפיל אותו. כדי למנוע תקרית מצערת שכזאת, נשלחו שני הנסיכים לכלא המלכותי ב"מצודה". מאז אין איש יודע את מה עלה בגורלם של שני הנסיכים. איש לא ראה אותם לאחר קיץ 1483. חקירות שערכו בית טיודור (שירשו את כסאו של ריצ'רד), מצאו שרוצח הילדים היה שליחו של ריצ'רד, טירל. במאה ה-20, היו שהתחילו לפקפק בכך שריצ'רד אחראי למות הנערים, אך רשומות מאותה תקופה הראו שהיו כאלו שחשבו שריצ'רד או שליחיו הם אלו שרצחו את הנערים. בכל מקרה, ריצ'רד הוא זה שבוודאות שלח את הנערים לכלא, ולא דאג שהם יצאו מהכלא בחיים.

לאחר שעלה ריצ'רד השלישי לשלטון, הוא הצטיין כמלך טוב, עושה צדק, ומתקן הממלכה. הוא היה מנהיג נבון ושליט אחראי. אבל כל אלו לא עזרו לו. חרושת השמועות על רצח הנערים, ועל מעשים לא מוסריים נוספים שבהם היה מעורב המלך, הובילו לכך שהשינאה אליו תגבר מיום ליום. השנאה הזאת יצרה את הכוחות שבתוך שנתיים, יובילו את הנרי טודור לקרב המכריע נגד ריצ'רד. קרב בו הדוכס של דרבי, ינטוש את צבאו של ריצ'רד ויעבור לתמוך בטודור. באותו קרב איבד ריצ'רד את מלכותו קיצרת הימים, ואת חייו, הוא מת ב-22 לאוגוסט 1485, כשנתיים וחודש לאחר המלכתו.

כשצ'רצ'יל, כתב על הפרשה בספרו The History of the English Speaking People, הוא מעיר הערת אגב מעניינת:

(עמוד 490, כרך ראשון).

צ'רצ'יל שכתב את הספר בין שתי מלחמות העולם, הבחין בכך שהתקשורת המודרנית של המאה ה-20, בהנהגתם של כמה גאונים כמו גבלס, יכולה לטשטש לגמרי את הזכרון הקולקטיבי שלנו, ולהכשיר כל שרץ.

צ'רצ'יל ייחס זאת אך ורק לדיקטטורות, וראה בכך אות לרשע שהתעמולה הנאצית מטשטשת באמצעותה, את מעשיה האמיתיים.

אך האם אותו דבר לא מתרחש אצלנו, בחברה הסמי-דמוקרטית שלנו? האם התקשורת שמושפעת קשות מה- Infotainment, לא משבשת לנו את את הזכרון הקולקטיבי? האם היכולת של המדינה לשלוט באמצעי התקשורת לא מעצבת עבורינו את המציאות? האם גורמי יח"צ לא מתעתעים בבנתינו? האם אשפי תעמולה פלסטניים לא מייצרים מצגי שווא? האם אשפי האיחוד האירופי, ארה"ב, סין רוסיה וגורמים אחרים לא מערבלים את תפיסת עולמינו עד ללא הכר? האם אנו יכולים לראות את העולם כמו שהוא? האם יש לנו כלים לבחון את האמת? או שמוחינו נשלט על ידי תשלובות מסחריות של תקשורת המונים ומוקדי כוח פוליטיים, מכל מינים וסוגים? מה כוחם של האזרחים הפשוטים לבחון את המציאות, ולגבש כוח שינקה את השלטון מפגמים שפשו בו? ומה לדעתכם התקלקל מאז 1483? מדוע הכפריים הפשוטים של אנגליה מלפני 526 שנים, יכלו להבחין היטב בין טוב לרע, ולפעול לשינויו, בעוד אנו כמעט ואיננו עושים מאומה?