פשוט מעורר השראה….

סוזן בויל, בחורה מובטלת בת 47 מכפר בבריטניה, מראה לבריטניה שהקנקן אינו שווה למה שבתוכו.

ראו את הקטע הבא מה-CNN, המתאר הפגנות שקרו היום בירושליים (17-04-2009).

קודם כל, מדוע אני לא רואה את הקטע ב-"הארץ" או ב- "Ynet" או ב"ערוץ 7"? האם יש כאן עניין שהתקשורת הישראלית אינה מעוניינת בו, או שמא פיסיפסתי משהו?

שנית, אומנם כמעט אין מידע בקטע, אבל האם זאת שוב הדגמה לכך שבאיסלאם אין סובלנות לאמונות של אנשים אחרים?

נראה לי כמו בעיה בנרטיבים, חופש ביטוי וחופש דת…

אשמח לדעתכם.

רובנו יודעים שבני ישראל יצאו ממצריים, הגיעו לארץ ישראל, ומאז מידי שנה בשנה מקיימים את חג הפסח. חלקנו שמע שהארכיאולוגיה והמחקר של ביקרות המקרא, שוללים את יציאת מצרים. אבל אני מניח שלרובנו לא ידוע שיש ספר אחד חשוב מאד וחתרני מאד שמסגיר סוד ישן, התואם במידה גדולה את הארכיאולוגיה וביקורת המקרא. על פי הספר הזה, יתכן מאד כי פסח בכלל הומצא כ- 900 שנים לאחר יציאת מצריים. ואם נלמד להבין את הרמזים של אותו ספר, נראה כי החג הזה הומצא תחילה לצרכים פוליטיים. יחד עם זאת, גם אם נקבל את מה שכתוב באותו ספר חתרני, עדיין אהיה מוכן לחגוג את חג הפסח, כהלכתו. כיוון שחג הפסח, אינו החג הפוליטי, כפי שהגו אותו מתכניניו. כיום חג הפסח הוא חג היציאה משעבוד לחרות, וכך הוא הופך לחג העיקרי שלי בשנה. ואין זה משנה לי כלל האם האגדה מספרת על ארוע היסטורי, או על מסה מוסרית.

הספר החתרני שאני מדבר עליו, שנאגד ונערך על ידי כמה דורות נקרא התנ"ך. מסיבות כל שהן, מחבריו השאירו עבורינו רמזים עבים לגבי המקור האמיתי של הפסח. חז"לינו, וגם אנחנו התעלמו כנראה מהרמזים הללו, והעדפנו את הגירסא המסורתית:

מקור הפסח על פי התורה מתחיל ערב המכה העשרית, מכת בכורות. עם ישראל מצטווה על קורבן הפסח (שמות פרק י"ב):

ג ויקחו להם, איש שה לבית-אבות–שה לבית.  ד ואם-ימעט הבית, מהיות משה–ולקח הוא ושכנו הקרוב אל-ביתו, במכסת נפשות:  איש לפי אוכלו, תכוסו על-השה.  ה שה תמים זכר בן-שנה, יהיה לכם; מן-הכבשים ומן-העיזים, תיקחו.  ו והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחודש הזה; ושחטו אותו, כול קהל עדת-ישראל–בין הערביים.  ז ולקחו, מן-הדם, ונתנו על-שתי המזוזות, ועל-המשקוף–על, הבתים, אשר-יאכלו אותו, בהם.  ח ואכלו את-הבשר, בלילה הזה:  צלי-אש ומצות, על-מרורים יאכלוהו.  ט אל-תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים:  כי אם-צלי-אש, ראשו על-כרעיו ועל-קרבו.  י ולא-תותירו ממנו, עד-בוקר; והנותר ממנו עד-בוקר, באש תשרופו.  יא וככה, תאכלו אותו–מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם; ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'.

והחג נמשך (במדבר פרק ט')

א וידבר ה' אל-משה במדבר-סיניי בשנה השנית לצאתם מארץ מצריים, בחודש הראשון–לאמור.  ב ויעשו בני-ישראל את-הפסח, במועדו.  ג בארבעה עשר-יום בחודש הזה בין הערביים, תעשו אותו–במועדו; ככל-חוקותיו וככל-משפטיו, תעשו אותו.  ד וידבר משה אל-בני ישראל, לעשות הפסח.  ה ויעשו את-הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, בין הערביים–במדבר סיניי:  ככול אשר ציווה ה' , את-משה–כן עשו, בני ישראל.

ועכשיו בלכתם במדבר מחויבים בני ישראל לקיים את הפסח כל שנה (דברים ט"ז):

א שמור, את-חודש האביב, ועשית פסח, לה' אלוהיך:  כי בחודש האביב, הוציאך ה' אלוהיך ממצריים–לילה.  ב וזבחת פסח לה' אלוהיך, צאן ובקר, במקום אשר-יבחר ה', לשכן שמו שם.  ג לא-תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל-עליו מצות לחם עוני:  כי בחיפזון, יצאת מארץ מצריים–למען תזכור את-יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך.  ד ולא-ייראה לך שאור בכל-גבולך, שבעת ימים; ולא-ילין מן-הבשר, אשר תזבח בערב ביום הראשון–לבוקר.  ה לא תוכל, לזבוח את-הפסח, באחד שעריך, אשר-ה' אלוהיך נותן לך.  ו כי אם-אל-המקום אשר-יבחר ה' אלוהיך, לשכן שמו–שם תזבח את-הפסח, בערב:  כבוא השמש, מועד צאתך ממצריים.  ז ובישלת, ואכלת, במקום, אשר יבחר ה' אלוהיך בו; ופנית בבוקר, והלכת לאוהליך.  ח ששת ימים, תאכל מצות; וביום השביעי, עצרת לה' אלוהיך–לא תעשה, מלאכה.

אם כן, כדי לזכור את יציאת מצריים, אנו מצווים ללכת למקום שהקב"ה ימצא עבורנו (ירושליים), ולהקריב שם את קורבנות הפסח. כלומר אם היינו רוצים לקיים את פסח כהלכתו, כל אחד מאתנו היה צריך לעלות אם איזה כבש, או שור, ולזבוח אותו בגן סאקר (כדי לא לעצבן את המופתי, שמחזיק במקום שהיה פעם ביהמ"ק). אחלה… נראה לי שדווקא עם ישראל ממלא אחר המצווה הזאת, ואם אינני טועה גם המוסלמים).

אבל אם ממשיכים לקרוא בספר הזה, מתחילות להתגלות קושיות (שופטים, ב' , ז' – י"ב):

ויעבדו העם את-ה', כל ימי יהושע; וכל ימי הזקנים, אשר האריכו ימים אחרי יהושוע, אשר ראו את כל-מעשה ה' הגדול, אשר עשה לישראל.   וימת יהושע בן-נון, עבד ה' , בן-מאה ועשר, שנים.   ויקברו אותו בגבול נחלתו, בתמנת-חרס בהר אפרים, מצפון, להר-געש.   וגם כל-הדור ההוא, נאספו אל-אבותיו; ויקם דור אחר אחריהם, אשר לא-ידעו את-ה', וגם את-המעשה, אשר עשה לישראל.
ויעשו בני-ישראל את-הרע, בעיני ה'; ויעבדו, את-הבעלים.  ויעזבו את-ה' אלהי אבותם, המוציא אותם מארץ מצרים, וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם, וישתחוו להם; ויכעסו, את-ה'.  ויעזבו, את-ה'; ויעבדו לבעל, ולעשתרות.

כלומר, אומר ספר שופטים, עם ישראל שלאחר מות הזקנים לא ידע את המעשה אשר עשה לישראל… כלומר, גם את עשרת המכות, ובכללם את נס הפסח.

אם חושבים על זה, אז פסח, שהוא חג קורבן גדול, לא מוזכר בזמן דוד המלך, ולא בזמן שלמה המלך. שני מלכים שנחשבו לצדיקים….

האיזכור הראשון של חזרת הפסח נעשה בזמן ממלכת חיזקיהו, בשנים 727 עד 698 לפנה"ס. חיזקיהו מלך לאחר חורבן ממלכת ישראל. ונראה שהוא משתמש בחג הספח כדי לאסוף את שארי ממלכת ישראל החרבה אליו.

חיזקיהו קורא ללויים ולכהנים ומזכיר להם שהם כוהני הקב"ה או לחלופין מסמיך אותם להיות כהני הקב"ה. חיזקיהו פונה אל הכהנים והלווים ואומר להם (דברי הימים ב' כ"ט):

ו כי-מעלו אבותינו, ועשו הרע בעיני ה'-אלוהינו–ויעזבוהו; ויסבו פניהם ממשכן ה', וייתנו-עורף.  ז גם סגרו דלתות האולם, ויכבו את-הנרות, וקטורת, לא הקטירו; ועולה לא-העלו בקודש, לאלוהי ישראל.  ח ויהי קצף ה', על-יהודה וירושלים; וייתנם לזעווה לשמה ולשריקה, כאשר אתם רואים בעיניכם.  ט והנה נפלו אבותינו, בחרב; ובנינו ובנותינו ונשינו בשבי, על-זאת.  י עתה, עם-לבבי, לכרות ברית, לה' אלוהי ישראל; וישוב ממנו, חרון אפו.  יא בניי, עתה אל-תישלו:  כי-בכם בחר ה', לעמוד לפניו לשרתו, ולהיות לו, משרתים ומקטירים.

ואכן הם נערכים לערוך את הפסח בפקודת המלך. במקביל חיזקיהו שולח שליחים לרחבי ממלכת ישראל ויהודה, להזמין את העם לערוך את הפסח בירושליים (דברי הימים ב', ל'):

א וישלח יחזקייהו על-כל-ישראל ויהודה, וגם-איגרות כתב על-אפריים ומנשה, לבוא לבית-ה', בירושלים–לעשות פסח, ל-ה' אלוהי ישראל.

ולא נראה שיש הענות כזאת גדולה:

בני ישראל, שובו אל-ה' אלוהי אברהם יצחק וישראל, וישוב אל-הפליטה, הנשארת לכם מכף מלכי אשור.  ז ואל-תהיו, כאבותיכם וכאחיכם, אשר מעלו, בה' אלוהי אבותיהם; וייתנם לשמה, כאשר אתם רואים.  ח עתה, אל-תקשו עורפכם כאבותיכם:  תנו-יד לה', ובואו למקדשו אשר הקדיש לעולם, ועבדו את-ה' אלוהיכם, וישוב מכם חרון אפו.  ט כי בשובכם על-ה', אחיכם ובניכם לרחמים לפני שוביהם, ולשוב, לארץ הזאת:  כי-חנון ורחום, ה' אלוהיכם, ולא-יסיר פנים מכם, אם-תשובו אליו.  {ס}  י ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר, בארץ-אפריים ומנשה–ועד-זבולון; ויהיו משחיקים עליהם, ומלעיגים בם.  יא אך-אנשים מאשר ומנשה, ומזבולון–נכנעו, ויבואו לירושלים.  יב גם ביהודה, הייתה יד האלוהים, לתת להם, לב אחד:  לעשות מצות המלך, והשרים–בדבר ה'.  יג וייאספו ירושלים עם-רב, לעשות את-חג המצות בחודש השני–קהל, לרוב מאוד.

על פי הטקסטים הנ"ל, נראה כי בעצם הפסח הוא חג שהמלך יוזם ומנהל. סביר להניח כי באמצעות חג הפסח חיזקיהו מנסה לאסוף את יושבי עשרת השבטים שנשארו בארץ (מי שהוגלו היו האליטות) (בפרק ל').

על פי הטקסט נראה שרוב שבטי ישראל לא קיבלו את חג הפסח שחיזקיהו יזם. הם "משחיקים" על שליחי המלך. גם אלו שמקבלים את החג, מקבלים זאת לאחר שהקב"ה נותן להם לב לעשות זאת. כלומר, החג הזה כנראה לא היה מוכר להם, והיתה נדרשת פעולה מיוחדת כדי לחברם לחג.  התמורה הפוליטית של החג עבור חזקיהו די ברורה. על ידי החג שמתקיים בירושליים, הוא מצליח לאסוף את העם הפזור, למקום אחד וליצור מהם עם מגובש תודעתית. אם מלך מצליח לאחד את העם תחת מערכת מוסרית-אלוהית אחת, הוא מקבל הרבה יותר נתינים. והנתינים הללו מקנים לו הרבה יותר כוח, והרבה יותר משאבים.

אבל על פי סופר דברי הימים, הרפורמה של חיזקיהו לא מצליחה. חיזקיהו מת, ואחריו עולה בנו מנשה שמחזיר את המצב לקדמותו (דברי הימים ב' ל"ג):

א בן-שתים עשרה שנה, מנשה במולכו; וחמישים וחמש שנה, מלך בירושלים.  ב ויעש הרע, בעיני ה':  כתועבות, הגויים, אשר הוריש ה', מפני בני ישראל.  ג וישב, וייבן את-הבמות, אשר ניתץ, יחזקייהו אביו; ויקם מזבחות לבעלים, ויעש אשרות, וישתחו לכל-צבא השמיים, ויעבוד אותם.  ד ובנה מזבחות, בבית ה', אשר אמר ה', בירושלים יהיה-שמי לעולם.  ה וייבן מזבחות, לכל-צבא השמיים, בשתי, חצרות בית-ה'.  ו והוא העביר את-בניו באש, בגיא בן-הינום, ועונן וניחש וכישף, ועשה אוב ויידעוני:  הרבה, לעשות הרע בעיני ה'–להכעיסו.

מסורת הפסח נעלמת, ומופיעה שוב בזמן מלכות יואשיהו, נינו של חיזקיהו. שם כבר קורה דבר אחר ומוזר מאד.

יאושיהו שולח את כהניו לערוך בדק בית בבית המקדש ולשפצו. במהלך התיקון, מגלה חלקיהו הכהן הגדול "ספר התורה"…. וזאת ההתיחסות חילקיהו ושפן הסופר (כנראה תפקיד המקביל למזכיר המלך) (מלכים ב' כ"ב).

ח ויאמר חלקייהו הכוהן הגדול, על-שפן הסופר, ספר התורה מצאתי, בבית ה'; וייתן חלקייה את-הספר אל-שפן, ויקראהו.  ט ויבוא שפן הסופר, אל-המלך, וישב את-המלך, …

ויגד שפן הסופר, למלך לאמור, ספר נתן לי, חלקייה הכוהן; ויקראהו שפן, לפני המלך.

למי שקרא הרבה תנ"ך, ומכיר את הדרך בה כתוב התנ"ך, די ברור שיש כאן מעשה לא לגמרי ישר. אם תקראו את הטקסט בקפידה, תראו כמה שפן הסופר וכותב ספר מלכים מתפתלים. הסופר של ספר מלכים לא מתאר את מציאת הספר. הוא רק מתאר שחלקיהו פונה פתאום לשפן עם האמירה "ספר מצאתי".  שפן לא אומר למלך שחלקיהו מצא ספר, אלא שחילקיהו נתן לו ספר.  ההתחמקות הזאת מההתיחסות למציאת הספר, או לטענה כאילו חילקיהו מצא את הספר,יכולה להעיד כי יש כאן דאגה של סופר מלכים לחמוק ממידע לא נעים. גם שפן, לא רוצה להסתכן יותר מידי, ומעביר את מקור האמינות לחילקיהו. נראה ששפן וסופר מלכים מאד חוששים מהיצמדות לספר, ושניהם מתחמקים מלתת לו גושפנקא.

כאשר המלך קורא בספר מתחולל בו זעזוע:

יא ויהי כשמוע המלך, את-דברי ספר התורה; ויקרע, את-בגדיו.  יב ויצו המלך את-חלקייה הכוהן ואת-אחיקם בן-שפן ואת-עכבור בן-מיכיה ואת שפן הסופר, ואת עשיה עבד-המלך–לאמור.  יג לכו דרשו את-ה' בעדי ובעד-העם, ובעד כל-יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה:  כי-גדולה חמת ה', אשר-היא ניצתה בנו, על אשר לא-שמעו אבותינו על-דברי הספר הזה, לעשות ככל-הכתוב עלינו.

יאושיהו מלך כבר 18 שנים, כאשר הספר נמצא (ראו תחילת הפרק), והוא נחשב מלך צדיק, ועדיין, במשך 18 שנים הוא אינו יודע דבר על ספר התורה שנמצא בבית המקדש, או על המצוות הקיימות בספר הזה…

אגב, יש לשים לב שהפעם הוא אינו משאיר רק לכהנים לאשר את הרפורמה. חילקיהו פונה לחולדה הנביאה שתאשר את הספר והיא מאשרת את הספר.

לאחר האישור של חולדה הנביאה, המלך מזמן את כל יושבי יהודה. הפעם אין הוא קורא לאנשי ממלכת ישראל, אבל הוא כן מזמין את הנביאים שלא כתוב שנכחו בזמן הפסח של חיזקיהו (פרק כ"ג):

א וישלח, המלך; ויאספו אליו, כל-זקני יהודה וירושלים.  ב ויעל המלך בית-ה' וכל-איש יהודה וכל-יושבי ירושלים איתו, והכוהנים והנביאים, וכל-העם, למקטון ועד-גדול; ויקרא באוזניהם, את-כל-דברי ספר הברית, הנמצא, בבית ה'.  ג ויעמוד המלך על-העמוד ויכרות את-הברית לפני יהוה, ללכת אחר ה' ולשמור מצוותיו ואת-עדוותיו ואת-חוקותיו בכל-לב ובכל-נפש, להקים את-דברי הברית הזאת, הכתובים על-הספר הזה;

ומהן המצוות הללו שאנשי ממלכת יהודה לא מכירים?

כמובן: הפסח (שם)

כא ויצו המלך, את-כל-העם לאמור, עשו פסח, לה' אלוהיכם–ככתוב, על ספר הברית הזה.  כב כי לא נעשה, כפסח הזה, מימי השופטים, אשר שפטו את-ישראל; וכול, ימי מלכי ישראל–ומלכי יהודה.

כלומר, על פי ספר מלכים, עם ישראל לא עשה כפסח הזה מזמן השופטים. השאלה היא איזה פסח הם עשו לפני כן, ומדוע ספר הברית הציג הרבה מצוות לא ידועות. ואם נזכור שהם לא ידעו על מצוות הפסח, וגם על זה שהם לא צריכים לעבוד אלילים (ראו בפרק, כיצד אנשי יהודה מפנים את האלילים מבית המקדש), כיצד ידעו על כך שהיה פסח בזמן השופטים, או בזמן יהושוע, כאשר הם בעצמם, לא ידעו כלל על הפסח, כפי שהוא מוזכר בספר, עד לפני גילוי הספר?!

כלומר, יכול להיות מאד, שמעולם לא נחוג פסח במתכונת שספר הברית אומר, לפני שהוא "התגלה" על ידי המלכים הרפורמטורים, יחיזקהו ויאושיהו.

מי שעדיין לא בטוח במשמעות הפוסקים שהבאתי, מוזמן גם לקרוא את נחמיה שמגלה את חג הסוכות, לעם שלא ידע כלל על חג הסוכות….(נחמיה פרק ח').

לכל שלושת הארועים הללו, היו סממנים פוליטים מובהקים. הם גרמו לעם להתאחד בצורה פיזית ממשית בירושליים, שהיתה המרכז השלטוני של המלכים. הם איחדו את העם תחת אמונה אחת, תחת מוסר אחד, ובעצם כוננו כאן עם בעל תודעה פוליטית מאוחדת.

התודעה הזאת נשארה עד היום. גם היום, 2600 שנים אחרי שהספר ההוא נכתב, אנו מסובים לשולחן, ומרגישים "עם ישראל". עם שיצא מעבדות לחרות. עם שיש לו מטרה, לשחרר את העולם מכבליו הרוחנים. עם שהביא בשורה לעולם, שממנו יצאו הנצרות, האיסלאם, הקומוניזם, ההגות והמדע המורכבים ביותר שיש. אולי אפשר להתווכח על קיומה או אי קיומה של יציאת מצריים, אבל אי אפשר להתווכח על ההשפעה שהיתה לסיפור הזה על ההיסטוריה האנושית.

סיפור פסח, אולי התחיל כבסיס להתגבשות עם ישראל, אבל הוא המשיך ונהיה הרבה יותר מורכב מכך. יש לפסח וליהדות עומקים אדירים שהלכו והצטברו עם חלוף אלפי השנים. אולי בהזדמנות, אנסה להראות שמעבר לאינטרס של מלכי בית דוד ולכהני ירושליים, יש כאן עוד מפלגה ששיתפה פעולה. המפלגה הזאת, דווקא היא זאת שהפכה את הדת היהודית לדת כל כך מיוחדת וחריגה בנוף הדתות, והיא זאת שאיפשרה ליהדות, על צאצאיה הרבים (נצרות, איסלאם, הומניזם, וקומוניזם) להישאר רלוונטית במשך אלפי שנים.

אני מאמין שכשנחשוף את המפלגה הזאת ורעיונותיה, יראו גם האתאיסטים הדולים ביותר בקרבנו, שהיהדות נראה יפה יותר ממה שחשבנו עד כה 😉

יצאיתנו לחרות עוד לא הושלמה. בכל יום ויום, אנו עמלים לצאת משעבוד לחרות. כל חלק בעם ישראל עובד על כך. הדתיים, בחסד ובתיקון המידות, אנשי השמאל בחיפוש אחר צדק, והניאו-ליברליים, בחיפוש אחר החרות. אני מאד מקווה כי יום אחד, ימצאו הזרמים השונים בעם ישראל פרשנות שתאפשר שיתוף פעולה בין הזרמים. יש סיכוי שזה יקרה, אם ננצל את החג הפסח, ונזמין חברים לשולחן "כל דיכפין יטה ויאכל", ונהפוך את חג הפסח לחג הקושיות. החג שנועד לברר הכל.

חג פסח שמח וכשר לכולכם.

—-

מה אתם מפיקים מהפסוקים הללו? האם נראה לכם שניתן לפרשם אחרת? כיצד אתם מתמודדים עם הטקסט החתרני הזה (כלומר של התנ"ך)?

אם אתם דתיים, כיצד הדברים הללו מתיישבים עם השקפת עולמכם?

פוסט המשך ניתן למצוא כאן.

נ.ב.

לא התייחסתי למחקר של ביקרות המקרא, פשוט כי כמעט לא קראתי אותם, מלבד את ספרו של יוליוס ולהאוזן. בעדכון שקיבלתי ממישהו שמכיר את התחום נראה כי עיקר הפרשנות של ביקורת המקרא מבוססת על אופי הטקסט, והמצאות מילים שונות בקטעים שונים. את הניתוח שלי, אני עושה פשוט, על פי קריאה מרובה בתנ"ך, וניסיון להבין את הזרמים הקונפליקטים הרעיוניים שקיימים בו. לאט לאט ראיתי כי הטקסט מורכב מזרמים פוליטיים שהרכיבו אותו ובנו אותו. אשמח כמובן להערות של אנשים יותר בקיאים בביקורת המקרא.

ב "על רוח החוקים", בפרק השלישי של הספר השלישי, כותב מונטסקיה, על עקרון הדמוקרטיה:

משטר מונארכי או משטר עריץ איננו זקוק לטוהר כפיים מרובה כדי להתקיים או להחזיק מעמד. כוח החוקים במשטר מהסוג הראשון, וכוח זרועו של השליט המונפת באיום מתמיד במשטר מהסוג האחרון, מסדירים או בולמים הכל.  אך במדינת העם, יש צורך בכוח (משאב) נוסף, והוא – שלמות המידות.

מונטסקיה, ממשיך ומראה כיצד דמוקרטיות שבהן לא התקיימו מידות טובות, סופן היה להפוך לדיקטטורות או להתפרק ולהיכבש. הוא מציין שכאשר שמרו אזרחי אתונה על המידה הטובה, בתחילת הדמוקרטיה האתונאית, הם ניצחו את הצבא של האיפריה הפרסית. בזכות הדבקות של אזרחי אתונה בחרותם ובדמוקרטיה שלהם, יכלו האתונאים לצבא הספארטני האימתני. אבל באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, כאשר היו לאתונה היו יותר אזרחים, היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם מוקדוניה הברברית, כי אזרחיה נתפסו לתאוות ולתככים.

האתונאים שאיבדו את תאוות החרות, ועברו לתאוות התענוגות, ראו בפיליפס המוקדוני, אויב התענוגות. הם חוקקו חוק המטיל עונש מוות על מי שיציע להקצות לצרכי מלחמה את הכסף שיועד לתאטראות.

סינקלייר (1), גם תוהה לגבי המוכנות של האתונאים להילחם על חרותם. בעוד שבמאה ה-5 לפנה"ס, כל אזרח אתונאי יצא להיחלם במלחמות שעמדו בפני אתונה, הרי שמאה ה-4, יש עדויות לכך, שהאזרחים האתונאים נטו להעביר את ההשתתפות במלחמות לגרים (metics – תושבים שאינם אזרחים), ולשכירי חרב.

כאן בארץ, יש כאלו שטוענים שאת המידות הטובות, הורס הקפיטליזם. שהקפיטליזם מקדם נהנתנות, ושיש לחזור לערכים סוציאליסטים. אינני מכחיש כי חיים בחברה נהנהתנית, הם מתכון לאובדן המידות טובות. לרדיפת הבצע הקפיטליסטית, והמוכנות לשקר (כלומר לפרסם או לשווק), יש חלק לא מבוטל ביכולת להשחית את המידות הטובות של האדם. קפיטליזם לא הראה את עצמו ככלי הטוב ביותר לשיפור המידות.

אבל ישנם חבר'ה סוציאל-דמוקרטיים, שתוקפים את הקפיטליזם, אך אינם שמים לב שהם מקלקלים את אחת המידות שעליהן נשענת הדמוקרטיה – השירות ביחדות קרביות והמילואים.

ניתאי כתב: כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. (בהתכתבות אחר כך, נתאי העיר לי שהוא בעצמו משרת במילואים והוא בעצם צוחק על עצמו).

D-Day המלחמה הענקית של האדם הקטן על הדמוקרטיה באירופה

שרות מילואים היה הבסיס לאזרחות באתונה העתיקה. אזרח אתונאי היה מחוייב לשרת במילואים עד גיל 60. שירות מילואים מהווה בסיס ליכולת של מדינות דמוקרטיות להחזיק צבא קטן בזמן שלום, ולהרים צבא חזק וגדול, בשעת צורך. בריטניה וארצות הברית ניצלו יכולת זאת כדי להגדיל את צבאן ולהילחם בנאצים. אפילו בשוויצריה הניטרלית, בעלת שלטון הדמוקרטיה הישירה, היה צבא מילואים חזק עד לא מזמן.

אפעלי לאמר שיש בכך טעם לפגם שבסדיר ובמילואים הולך ויורד אחוז השמאל. מחנה שהדמוקרטיה היא נר לרגליו,חייב להוביל, גם בעשיה הדמוקרטית שנקראת צה"ל.

אפשר לנסות להאשים בזה את המלחמות שאנשים בעלי דעות שמאל, מחשבים כלא מוסריות (של"ג, כיבוש יש"ע, האינתיפדות, מבצעי עזה). אבל אם נבחן את המחנה שמנגד, קרי הכתומים, נראה שהללו ממשיכים למלא את היחידות הקרביות ואת הקצונה הקרבית, על אף המשבר המוסרי שהיה לציבור זה עם צה"ל, בזמן ההתנתקות/גירוש.

מצד שני אני יכול להבין איש שמאל שמשרת ביש"ע שנה אחר שנה, וליבו נקרע מבחינה מוסרית. המעמס המוסרי על אותו אדם הוא רב. אני אף מוצא שהמעמס הנפשי על אנשי שמאל גדול מהמעמס שעומד על אנשי ארץ ישראל, שהרגישו שהצבא הפך לכלי פולטי לא מוסרי בזמן ההתנתקות/גירוש. המפגש של אנשי שמאל עם עוולה מוסרית, ארוך ומתמשכת יותר מהעוולה איתה צריכים אנשי ארץ-ישראל להתמודד.

יחד עם זאת, הייתי מצפה מאנשים שהדמוקרטיה חשובה להם, להבין שעל אף שהשהות במצב-לא מוסרי מבחינתם היא קשה וממושכת, זהו המס הדמוקרטי שעלינו להשית על עצמנו. על אנשי דמוקרטיה להבין שלפעמים הממשלה לא עושה מה שאני רואה לנכון כמוסרי. ועלינו למצוא את הכלים הדמוקרטיים להניע את הממשלה לפעול על פי ערכי המוסריים.

אני חושב שההתנתקות מההנהגה המוסרית בצבא ובמילואים, היא סממן לכך שמחנה השמאל, במקום לנסות להנהיג, הולך ופורש מהחברה הישראלית. והפרישה הזאת, גם מביאה לכך שכוחו הולך ויורד בציבור הישראלי. הציבור, ככל ציבור,מחפש מנהיגים שילכו איתו בטוב וברע. הוא אינו מחפש מטיפים. בעצם אף אחד לא מחפש מטיפים, מלבד המטיפים שמחפשים את עצמם. כל הורה יודע שהטפה אינה כלי החינוך טוב. דווקא השותפות, האמפטיה, וההובלה וההנהגה, הם הכלים ליצור שינוי.

אני חושב שאם נסתכל על הבחירות האחרונות כמדד לרמת האמון שיש לציבור בשמאל, נראה כי לשמאל הציוני הקלאסי נשארו 16 מנדטים בלבד. אם אנשי שמאל, לא יבינו שכדי להשפיע הם צריכים להיות חלק משמעותי בתוך החברה הישראלית, כולל גם בצבא הסדיר והמילואים, יהיה על השמאל לצפות שהפרישה שלו מהמחנה, כולל מחנה המילואים והסדיר, יובילו להפרשתו מהציבור הישראלי.

אני רוצה לציין שאינני שמאל ואינני ימין. אבל ברור לי שללא מחלוקת וללא אידאולוגיה, לא יכון עם דמוקרטי. ברור לי שכדי לכונן חברה דמוקרטית, חייב הציבור להתמודד על דרכו ועל האידאולוגיה שלו דרך תקשורת חופשית, ודרך חיי המעשה הקטנים (שכוללים הששתפות פעילה במילואים). בלעדי זאת, ובלעדי בירור מתמיד של דרכנו, לא נחזיק כאן מעמד עוד זמן רב.

1 – Sinclair, R.K (1988) Democracy and participation in Athens, Cambridge, p.55-61

שאלה מענינת, שמעלה ירדן, לגבי הסיבה לחוסר הפרוגרסיובות של מדינות ערביות: http://yarok.blogli.co.il/archives/135

מוזמנים לטהות יחד עם ירדן וחבריו.

נתונים על העולם, כפי ששכנראה, מעולם לא ראיתם.

אני חושב שהנתונים הללו, בניגוד לטענות של מתנגדי הגלובליזציה, מראים שהקפיטליזם והסחר העולמי, כן מצליחים לשחרר את האדם מאימת המוות והמחלות. יש בהם חיזוק לטענה שהסחר העולמי פותח שווקים חדשים, ובכך מאפשר לאוכלוסיות אגרריות, להפוך למתועשות. דבר שבסופו של דבר מביא לעליה בתוחלת החיים, ובשרידות תינוקות.

עד כמה זה תורם לסביבה, זאת כבר שאלה אחרת… (תודה לדרור על ההפניה לסרטון)

הויכוח שהתעורר כאן כאן וכאן, המחיש לי שהלכתי, כנראה, בדרך הלא נכונה כדי לתאר בעיית יסוד בפילוסופיה. הסקתי מתוצאות הדיון, שיותר משאני צריך לסקור את עבודותיהם של פילוסופים אחרים, אני צריך להשאיר לנו להתחבט להתלבט. אני מקווה שאני צודק… בואו ננסה…

בפוסט הנוכחי, אציג שאלה מטרידה מאד, שהעסיקה פילוסופים רבים. אני מזמין אותכם לנסות לפתור את הבעיות הללו. הרגישו חופשיים לכתוב את תשובותיכם כאן בתגובות, או אצלכם בבלוג (ולקשר לכאן). אלו מכם שבקיאים בפילסופיה, מוזמנים גם להביא מדברי אחרים, ואלו שלא למדו פילוסופיה, מוזמנים לנסות לפתור את הבעיה באמצעות חדות מחשבתם. בואו נהנה מכמה מהחידות המענינות שיש בפילוסופיה.

כיצד אנו יודעים שאנו חיים בעולם אמיתי?

על פי הפילוסופים, קאנט, הוסרל ורבים אחרים, אנו חווים את העולם דרך התופעות. כלומר כל מה שאנו רואים, חשים, מריחים, שומעים, טועמים, הם תחושות של מה שאנו עלולים בנחפזות להסיק, כ"עולם שמחוץ לנו". אחת הבעיות שאיתה עסקו פילוסופים היא השאלה כיצד ניתן לדעת שהעולם שם בחוץ הוא אמיתי? אולי, כמו במטריקס, התחושות הללו משודרות אלינו על ידי מחשב? או שמא אנו חולמים את התחושות הללו?

דוגמא נחמדה לבעיה הציג הנס ריכנבאך, שדימה אותנו לאנשים החיים בתוך קופסא. האנשים

הללו שחיים בתוך קופסא, יכולים לחוות את העולם החיצוני (אם קיים כזה…), רק דרך ההשתקפות שלו על קירות הקופסא האטמוים למחצה (כלומר דרך החושים). אותו אדם הצופה, רואה צללים נעים של ציפורים על קיר הקופסא. כיצד אותו אדם יכול לדעת שהצללים הללו נוצרים על ידי ציפורים אמיתיות, ולא על ידי, למשל הדמיית מחשב, או סתם מישהו מניפולטיבי שמניע דמויות גזורות של ציפורים?

מה דעתכם? כיצד ניתן להגיע לוודאות שהעולם שם בחוץ קיים?

מחכה לתשובותיכם ולדיונכם,

טל