דובי קננגיסר מתלונן ובצדק על כך שהחוק הישראלי, פוגע בחופש הביטוי. דובי התלונן על כך שאיזה עורך דין לא אהב את הדברים שהוא אמר, ושלח לו מכתב שמזהיר אותו, שאם לא יסיר את ה"דברים הפוגעניים", הוא יתבע את דובי. דובי, שלא התחשק לו לחטט רגליו לבתי משפט במשך חמש עד עשר השנים הבאות, החליט להסיר את הדברים.

הסוגיה הזאת הטרידה אותי, ופניתי לחבר עורך דין, כדי לנסות להבין את הבעיה. מסתבר שעל פי החוק הישראלי, כל אחד יכול להגיש תביעה כנגד כל אחד. בבית המשפט כמובן יוכל הנתבע לטעון ולהוכיח ש"אמת דיברתי", ובכך להימנע מהרשעה, אך מסכת היסורים שהאזרח הפשוט יעבור בבית המשפט, עד ההכרעה הזאת, היא בעצמה עונש אחד גדול. בתי המשפט בישראל כבר מזמן הפכו לעינוי הדין. משפטים יכולים לקחת שנים (ראו למשל את משפט רמדיה, שהתחיל או לא התחיל לאחר שש שנים). עורכי דין טובים ויקרים, יכולים להפוך שקר לאמת ולהיפך. מערכת המשפט הישראלית מזמן עברה את נקודתה הקריסה. וכל מי שרוצה לחפש צדק, מוטב לו שיחפש בשמים (את הכוכב "צדק"), ולא כאן באדמת טרשים נידחת זאת.

אבל לא כך צריכים להיות פני הדברים. בחברות מתקדמות יותר, לפני 2500 – 3500 שנים, היו מערכות צדק מענינות שניתן ללמוד מהן דבר.

מערכת הצדק המעניינת ביותר היא מערכת הצדק שהייתה מקובלת באתונה העתיקה. אז היה מקובל למנות כל שנה 6000 חברי מושבעים. מתוכם היו נבחרים לכל משפט, כמה מאות מושבעים, שישבו במשפטים, שמעו את הצדדים, והכריעו מי אשם ומי זכאי. המשפט הוכרע בתוך יום, וההחלטה התקבלה עוד באותו היום. האתונאים נסמכו על חוכמת ההמונים כדי להגיע לצדק.

אולי המערכת הזאת נראת בעייתית, אבל היא בוודאי עדיפה על מערכת שבה יושב שופט עייף אחד, ששומע מאות תיקים, ושעורכי דין פתלתלים ומתחכמים עושים הכל כדי להסתיר את האמת מפניו.

מערכת אחרת, שמוותרת במידה רבה על חוכמת ההמון, לטובת חוכמת האנשים, היא מערכת הצדק הישראלית של בית שני. במערכת הזאת, ישבו בבית המשפט העירוני או המחוזי, כ-23 חכמים, אשר שפטו את הצדדים השונים. הם שמעו ותחקרו את הצדדים, ולבסוף, כנראה עוד באותו היום, פסקו גזר דין. במקרים קשים, היה ניתן לפנות לערכאה העליונה שכלללה מ-71 החכמים הגדולים ביותר של ישראל. המערכות הללו נקראו סנהדרין קטנה (23 חכמים) וסנהדרין גדולה (71 חכמים). האנשים הללו הוכרו על ידי העם כחמים וכמנהגים. ולכן אנשי הסנהדרין היו גם המנהיגים הבלתי רישמיים של העם. על בסיס עבודתם המשפטית, קמו המשנה, הגמרא, ואלפי ספרי פרשנות. עבודתם, היתה הבסיס לעם היהודי, כפי שאנו מכירים אותו לאורך הגלות, ובמידה מסויימת גם כיום.

אבל היתה מערכת עוד יותר טובה, שהתקיימה לפני הסנהדרין. אין לדעת אם המערכת הזאת באמת התקיימה. אולי היא רק אגדה. אבל האגדה הזאת יכולה ללמד אותנו דבר מה חשוב. מסופר בתורה שמׁשה, היה שופט בודד בעם ישראל. הוא היה השופט היחידי ששפט עם שמנה כשלושה מיליון על פי המסופר.
נשאלת השאלה איך יכול להיות ששופט אחד ישפוט עם שלם?

אני חושב שהתשובה נמצאת בתורה עצמה, שאומרת שאם מחנכים עם להיות מוסרי, העם אינו נזקק למערכת המשפט. אם אתה לומד לבנות חברה מאד מוסרית, אינך זקוק לבתי-כלא, לבתי משפט ולעורכי דינין.
ומכאן ניתן ללמוד, שבמקום להשקיע במערכת המשפט ובענישה, מוטב לנו להשקיע בערכים שלנו, במוסריות שלנו, ובבנית חברה טובה יותר… הרבה יותר טובה.

ואני רוצה לגלות לכם עוד דבר קטן. אם תחכו שהממשלה תעשה את החברה הזאת יותר טובה, אתם יכולים להמשיך ולקוות. זה לא יעזור. במקום לחכות, צאו ופעלו, צאו וחקרו, דרשו משפט, למדו עצמכם לפעול על פי ערכים, למדו עצמכם לברר את ערכיכם, הצטרפו לאירגונים חברתיים, והתחילו לשנות בעצמכם. היו אתם השינוי. אל תחכו שהירשזונים ואולמרטים יצרו כאן חברה טובה… כי זה לא יקרה. זה יקרה, כאשר את ואתה תצאו מהכורסה ותתחילו לפעול, ותתחילו לשנות. האמינו בעצמכם ובזולתכם.

ואם הארגון שאתם נמצאים בו לא פועל על פי ערכים דמוקרטים (כלומר שאתם בו חברים שווי זכויות) אנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, נשמח לייעץ לכם, בחיני חינם, איך להפוך אירגון לדמוקרטי, וחברותי 🙂

אני קורא את ספרו של צ'ר'ציל על מלחמת העולם השניה. זוהי סדרת ספרים עבי כרס (שישה כרכים, שכל אחד מהם מכיל בין 600 ל-800 עמודים). הספרים מלאים במכתבים שצ'ר'ציל כתב בזמן המלחמה למנהיגים, ובפרשנות של צ'רצ'יל לארועים.

כרגע אני נמצא בסוף 1944, תחילת 1945. ארוע מעניין שתפס את עיני, קשור מאד למתרחש כיום. הארוע קשור לקומוניזם ולדמוקרטיה ביוון.

הסיפור מתחיל ב-1941, כאשר הגרמנים כבשו את המדינות הבאלקניות. הבריטים שהיו בקשרי ידידיות עם יוון, ניסו לסייע ליוונים במניעת הכיבוש. במבצע נועז הם לחמו יחד עם הצבא היווני כנגד הגרמנים, אך נכשלו במשימתם. לאחר הכיבוש הגרמני, קשרי החברות בין העמים לא נקטעו. הבריטים סיעו למחתרות היווניות וגם למחתרות אחרות בבלקן להתמרד כנגד הגרמנים, וארחו את הממשלה יוונית הגולה בלונדון. הבריטים סיפקו למחתרות נשק וקצינים שסייעו בהדרכה ותיאום.

המחתרות היווניות וגם המחתרות היוגוסלביות, היו מורכבות בתחילה ממחתרות לאומיות ומחתרות קומוניסטיות. אך תוך כדי הקרבות, הוכיחו המחתרות הקומוניסטיות, יכולת לחימה ועיקשות גדולה יותר. ובמהלך המלחמה, היו אלו המחתרת הקומוניסטית של טיטו ביגוסלביה, וה-ELAS , הקומונסטית ביוון, ששרדו את הגרמנים והיוו להם יריב אכזר ומטריד.

בסוף 1944, כאשר הצבאות הרוסים התחילו לחדור לאזור הבלאקנים, נאלצו הגרמנים לנטוש את יוון ולברוח צפונה, לפני שהמכבש הרוסי יקטע את דרכי הנסיגה שלהם.

מיד עם נסיגת הגרמנים באוקטובר 1944, חדרו כוחות בריטים ליוון והשתלטו על אתונה. הבריטים הביאו לאתונה את הממשלה היוונית הגולה, וקיוו ליצור במקום דמוקרטיה. אלא שבמהרה נתגלעו פערים גדולים בין מחתרת ה-ELAS הקומוניסטית, לממשלה הגולה. ה-ELAS לא הסכימו לקבל את הממשלה הגולה, והתפתחו קרבות רחוב שבהן ניסה ארגון הגרילה לכבוש את אתונה. חטיבה בריטית נלחמה ב-ELAS, ומנעה את השתלטותו.
במהלך הקרובות, הופעלה אחת מסוגי הלחימה שבה הצטיינו הקומוניסטים מאז ומעולם. השיטתה הלחימה נקראת תעמולה. פעילים קומוניסטים ברחבי העולם המערבי, התחילו להפיץ בתקשורת מידע, כאילו בריטניה מונעת מכוחות דמוקרטיים לשלוט ביוון. העיתונות בארה"ב הביעה שאט נפש ממעשי בריטניה, וגם בבריטניה היו גורמים שמתחו ביקורת קשה על צ'רצ'יל וממשלתו.

תעמולה, היא כלי נהדר לשיבוש יכולת המחשבה של הציבור. היא יכולה להציג שחור כלבן ולבן כשחור. עוד לפני מלחה"ע ה-2, השתמש גבלס בתעמולה כדי להשקיט את העולם המערבי, ולהרדים את המדינות שוחרות החופש. הנאצים הציגו את עצמם כעם שוחר שלום, שרק מחפש להשיב לגרמניה את כבודה ואת השטח שנלקח ממנה במלה"ע הראשונה. כיבוש השטחים הגרמנים באלזס-לורן, צ'כוסלובקיה, סיפוח אוסטריה וכיבוש דנציג, תוארו כמהלכים שנועדו לשחרר את המיעוטים הגרמניים. תחת מעטה ה"שלום", הסתירו הגרמנים מכונת מלחמה תאוות כוח ושלטון, שהפכה לאחד המשטרים האכזריים ביותר.

גם מכונת התעמולה הקומוניסטית, הצליחה להסתיר אמת מטרידה מאד. האמת, שכמעט בכל מקום בו הושלט שלטון קומוניסטי, מעט מאד דמוקרטיה, אם בכלל התקיימה. ברוסיה, התקיימו גלי טיהורים , ומיליונים רבים מצאו את עצמם מוצאים להורג, או סתם מתים במחנות, או ברעב. בסין מתו עשרות מיליונים ברעב, כתוצאה מרפורמות כלכליות שערך מאו טסה-טונג. הרפורמות התאפשרו, כיוון שסין היתה הדבר הכי רחוק מדמוקרטיה. היא היתה ועדיין הינה דיקטטורה ענקית. בקמבודיה, הביאה המהפכה הקומוניסטית את שלטון הקמר רוז', הרצחני, שרצח כמליון וחצי איש, רק בגלל שנחשדו בהיותם "משכילים".

הקומוניזם שעקרונותיו הבסיסים מדברים על שיוויון מלא בין בני אדם, הוביל לאורך ההיסטוריה של המאה ה-20, לשלטון דיקטטורי, שבו אדם אחד יכול היה להחליט על מחיקת חייהם של מיליונים. להערכתי, לאורך ההיסטוריה מעולם לא התקיימו משטרים כה נוראים וכה דיקטטורים כמו המשטרים הקומוניסטים.

אבל באותה תקופה, של 1944, עדיין האמינו האמריקאים וגם בריטים רבים, שקומוניזם שווה לדמוקרטיה. הם ראו את הפלישה הבריטית, ואת המלחמה באתונה, כניסיון של בריטניה למנוע מהיוונים שלטון דמוקרטי.

נשאלת לכן השאלה, כיצד יכולה דעת הקהל להבחין בין אמת לשקר? בין דמוקרטיה אמיתית, לבין משטר שקר המתחזה להיות דמוקרטיה.

בנאום שנשא בפני הפרלמנט הברטי ב – 8 לדצבר 1944, ניסה צ'רצ'יל ללמד את בני ארצו, כיצד מבחינים בין דמוקרטיה אמיתית לדמוקרטיה מזוייפת:

"תנו לי להציג לפני הבית הזה את האשמות שטוענים נגדנו… שאנו משתמשים בכוח הצבאי של הוד מלכותו, כדי לפרק מנשקם את ידידי הדמוקרטיה ביוון [ה-ELAS]… ולדכא את התנועה העממית אשר סיעה בהבסת האויב. …

השאלה שצריכה להישאל… היא מי הם חברי הדמוקרטיה, ואיך צריך לפרש את המילה דמוקרטיה? הרעיון שלי על דמוקרטיה הוא שהאדם הפשוט, הצנוע, הרגיל, זה משיש לו אישה ומשפחה, שהולך להילחם למען ארצו כאשר היא בצרות, הולך להצביע בזמנים המתאימים ושם את ההחלטה שלו בפתק ההצבעה, איזה מועמד הוא רוצה שייצג אותו בפרלמנט – הוא יסוד הדמוקרטיה. וגם חשוב שבדמוקרטיה, האיש הזה או האישה הזאת לא יפחדו, ושלא יפחידו אותם. הם צריכים לשים את הפתק בסודיות מוחלטת, מבלי שאיש יודע מה הם הצביעו. ואז הנציגים שנבחרו יכולים להיפגש ולהחליט איזה ממשלה הם רוצים ואף איזה שלטון הם רוצים. אם זאת דמוקרטיה, אז אני מצדיע לה.

…אבל אני מרגיש די אחרת לגבי דמוקרטיות רמיה. דמוקרטיה שקוראת לעצמה דמוקרטיה בגלל שהיא שמאלית. נדרשים כל מיני דברים כדי ליצור דמוקרטיה, לא רק שיהיו בה אנשי שמאל או קומוניסטים. אני לא מסכים שמפלגה תקרא לעצמה דמוקרטיה, רק בגלל שהיא מתקרבת יותר ויותר לאלמנטים שמאליים-מהפכניים. אני לא מקבל מפלגה כדמוקרטית, רק בגלל שהיא נעשת יותר אלימה, ככל שהיא יותר קטנה.

לכולנו צריכה להיות יותר כבוד לדמוקרטיה, ולא להשתמש במילה בקלות רבה מידי. הדבר האחרון שדומה לדמוקרטיה, הוא חוק ההמון, עם כנופיות של גנגסטרים, החמושים בנשק קטלני, המפלסים דרכם למרכזי ערים. תופסים נקודות משטרה, ומרכזי שלטון ומייצרים שלטון טולטליטרי ביד ברזל ובצעקות המוניות….

…אל תתיחסו אל דמוקרטיה בצורה כה מזלזלת. אל תתנו לנו להתייחס אל דמוקרטיה, כאילו היתה רק עניין של תפיסת שלטון והוצאה להורג של אלו שאינם מסכימים איתך. זאת האנטיטזה של הדמוקרטיה.

(Churchill S.W. (1953) The second world war, vol.6 pp. 293-295)

צ'רצ'יל אמר את הדברים הללו לפני שהמערב תפס את גודל האיום של הדיקטטורות הקומוניסטיות. בשנים 1949 ועד סוף שנות ה-80, יחלוף בעולם גל של ממשלות קומוניסטיות. רובן יציינו את השם "דמוקרטיה" בתוך שמן, ורובן אם לא כולן, תהפוכנה למשטרים דיקטטורים רצחניים, שיחסלו כל מתנגד או כל מי שיחשד כמתנגד. בממשלות הללו, לעם לא תהיה יכולת להביע את דעתו, לא כל שכן, להשפיע.

צ'רצ'יל זיהה את הסכנה שבמשטרים הנאציים-פאשיסטים, עוד לפני ששאר חבריו משמאל התעוררו. הוא גם זיהה את האיום הקומוניסטי, עוד לפני שחבריו בעולם המערבי זיהו את האיום הממשמש ובא. הוא השאיר לנו כלי איבחוני מצויין לראות מי היא דמוקרטיה, ומי היא דמוקרטיה-מתחזה.

ועכשיו אני מבקש מכם, הסתכלו על הברכיים הירויות של מתנגדי החמאס, ותגידו לי אם זאת דמוקרטיה, כפי שחושבים רבים מחבריי בשמאל, או שמא זאת דיקטטורה? הסתכלו על המעצרים הליליים של הפת"ח והטיפולים השקטים, שהעניקו חוקרי הפת"ח למתנגדיהם, ותגידו לי אם זאת דמוקרטיה?

אני חושב שגידלנו כאן דיקטטורה, וחבריי משמאל (בעיקר באזור חד"ש), שוב מפספים כאן משהו.

והשאלה שעדיין נשארה בלתי פתורה ומאד מציקה, היא איך חלום אוטופי כמו הקומוניזם, הפך לחלום בלהות? ואיך הקומוניזם, משתף פעולה עם משטרים אפלים?

שואל ולא יודע

אתון עיוורת כתבה לי מכתב נחמד מאד על אגו כבסיס הבעיות של החברה (תגובה מס' 20), והרגשתי שמה שאתון עיוורת כתב/ה שווה פוסט תגובה בפני עצמו.

תמצית דבריה של אתון עיוורת:

הבעייה העמוקה היא האופן שבו אנחנו מבינים את המציאות והאופן שבו אנחנו קשורים ב”אני” שמניע אותנו. כל הפעילות שלנו מהרגע שאנחנו מתעוררים ועד לרגע שאנחנו נרדמים היא סביב התחזוקה של האני הזה. אנחנו פועלים רוב הזמן להשיג עבורו. מכיוון שכך, כל רעיון שבנוי על בונבולנטיות – בסופו של דבר תמיד ימתמוטט, כי ה”אני” מטבעו שואף להגדיל את עצמו. האני הזה כמובן גם מתרחב ל”שלי” ( החברה שלי, המעמד שלי, המשפחה שלי, העם שלי וכו’).
פתרון יסודי אפשרי יחיד, לעניות דעתי הענייה, היא בין אדם לבין עצמו- במובן של השחרור מהעריצות הזאת של העבדות הזאת. כל אוטופיה אחרת נועדה לכישלון, אתה לא יכול לשכנע מישהו אחר להספיק לעבוד את אלוהי ה”אני” וגם אם תצליח לשכנע והאיש/ה שמולך ירצו מאוד להשתחרר מעולו של זה – גם אז זה לא נתון.

וזאת תשובתי לאתון עיוורת:

אתון יקר/ה?

תודה תודה. אשמח גם להכיר אותך.

אני חושב שמה שאתה קורא לו “אני” או “אלוהי האני”, הוא מה שאנו נוהגים לכנות אגו.

אתה אומר שהדרך להיפתר מהאגו, היא לבצע ניתוח להסרתו ברמה האישית. האם תוכל לתת הסבר יותר מדוייק כיצד מבצעים ניתוח כזה קשה?

אגיד לך מה הרגשתי, כשניסתי להיפטר מהאגו (בהצלחה חלקית בלבד, כמובן).

הכלי שעזר לי לנסות להיפטר מהאגו, היתה ההיסטוריה, הפילוסופיה והחקירה של אנשים סביבי.

ההיסטוריה:
ככל שלמדתי יותר היסטוריה, למדתי עד כמה רצונותינו, מאוויינו, שמחתנו, הן ברות חלוף. רומא ומשתאותיה התקיימה. אנשי זימה, הלכו וזקנו, ואיתם נַבל יצרם. נשים יפות הזדקנו, ועם הזקנה נבל חינן. החיים חולפים מהר, ומי שעסוק בזימה רוב ימי בחרותו, מוצא את עצמו משארי מעט אחריו. והמעט שהוא משאיר, הוא בד”כ הרס וחורבן. חורבן לדורות הבאים. כאשר אדם אינו שולט ביציריו, ואינו משתמש בשיכלו לנווט את עצמו בחייו, הוא עלול למצוא את עצמו נואף כנגד אם ילידיו. על פי רוב הדבר מביא לגרושים שפוגעים בילדיו. הוא מקשה מאד את החיים על ילדיו. במקום שילדים אלו יגדלו מתוך אמון בקשרים שבין בני אדם (כפי שאמור להיות בתא משפחתי) הוא גדל הם חשדות, ויש סיכוי טוב שהוא בעצמו יתקשה ליצור אמון באנשים אחרים. בקיצור… אדם החיי על יצריו, ולא לומד לשלוט בהם באמצעות מוחו, סביר להניח שיחריב עוד קצת. עמים חרבים, כאשר מסה קריטית כל שהיא נפרצת, ואז העם יורד מגדלותו, ויחד איתו, אזרחים הופכים להיות משועבדים לעמים אחרים. כך למדתי מההיסטוריה.

ההיסטוירה לימדה אותי, שאם אני רוצה להשאיר משהו לאחרים, ובעיקר לצאצאי, חברי, משפחתי, עמי, עלי להשתמש בשכל (פילוסופיה), ולנווט את יצרי כדי שישרתו את מטרות השכל.

פילוסופיה:
המאבק בין היצרים לשכל הוא קשה. על פי רוב, ליצרים כוח גדול מאד (במיוחד אם אתה סובל מ-ADD, כפי שאני סובל). אבל אם אתה נחוש מספיק, ועסוק בללמוד מכל קרב שניהלת, היכן טעית, ומה לעשות כדי לנצח בקרב הבא, אתה לאט לאט לומד לשלוט ביצירים ולהכפיפם לרצונך.

אנשים אחרים:
כאשר אתה מבקש ליצור שינוי, אתה מבין שעליך ליצור את השינוי עם אנשים אחרים. אחד הדברים הראשונים שאדם נבון לומד, הוא שבני אדם אחרים אינם סובלים אנשים עם אגו גדול. ולכן חשוב ש”תצניע לכת עם אלוהיך”. חושב להשאיר מקום תמיד לאגו של אחרים. אבל יחד עם זאת, מעשיך, תבונתך, צריכים להתפתח ולגדול. את האגו תשאיר בבית. היה מוכן ללמוד מכל אדם. היה מוכן לתת מקום למחשבותיהם של אנשים אחרים.

אני יודע שזה לא קל, אבל כמו כל דבר שאתה מתרגל לעשות מספיק זמן, הוא הופך לטבע שני שלך. אם אתה מקפיד לעשותו תקופה העולה על שלושה חודשים, אזזה גם יהפוך להיות טבע ראשון שלך.

זהו… זה לא אומר שהצלחתי לנצח את האגו. אינני יודע להסירו, כפי שאתה הצעת. אבל לפחות הוא מאופסן בהקפאה עמוקה, עד כמה שידי מסוגלת להגיע.
האם יש לך פתרונות טובים יותר?

האם לכם יש פתרונות טובים יותר? אנא שתפו אותנו 🙂

בתקופה האחרונה, כחלק מהניסיון שלי למצוא את מקומי על המפה הפולטית, וכן כחלק מקורס בלוגרים שאני מעביר עבור מועצת יש"ע, אנו מנסים להבין מהו שמאל ? מהן הנחות היסוד של השמאל?

Continue reading →

אני קורא כרגע את ספרו של מהטמה גנדי על מאבקו הלא-אלים בדרום אפריקה – SATYAGRAHA IN SOUTH-AFRICA, כדי לנסות להבין כיצד ניתן לקדם מאבק לא אלים. הצורך במאבק לא–אלים עלה אצלי, כאשר ליוויתי את מאבק עובדי מכון וייצמן. אז זיהיתי שהמאבק, שלווה בשנאה, אינו אפקטיבי, וגורם לפירוד ופירוק החברה. עובדי הביטחון שעד תחילת המאבק היו חברי העובדים, נאלצו להיאבק עמם, ושנאה ומשטמה התפתחו בין הקבוצות. סופו של המאבק, שהעובדים נפגעו, המאבק לא הוכרע, ואנשים משני הצדדים נשארו פגועים. לדעתי, המאבק של העובדים היה צודק, אבל האמצעים לא היו נכונים.

המאבק הזה הוביל אותי לחפש דרך לנהל מאבק בצורה לא אלימה וללא שנאה. כשחנן כהן קרא על ההתלבטות שלי, הוא שלח לי קישור לספרו של מהטמה גנדי, על המאבק הלא אלים (תודה חנן  ). גנדי קרא למאבק Satyagraha, שמשמעותו, דבקות באמת.

על פי ויקיפדיה האנגלית, למאבק יש שני עקרונות בסיסים. האחד הוא שעל הנאבקים לדבוק באמת, ללא חשש וללא פחד. על הנאבקים להיות מוכנים אפילו להיענש על הדבקות באמת. העיקרון השני אומר שעליך להתנהג בכל המאבק כאזרח שומר חוק. גם אם תוקפים אותך, אסור לך להגיב באלימות. מטרת המאבק היא להביא את הצד השני להכרה בעוולות שהוא גרם.

מיד כשקראתי את הערך בויקיפדיה האנגלית, הבנתי שזה סוג המאבק שאני מחפש. דיונים רבים באינטרנט, וגם דיונים עם ידידי–חברי והחברותא שלי, עדו שטינברגר, לימדו אותי שאם אתה דבק באמת, ושומר על כבוד כל המשתתפים בדיון, יש לך סיכוי אופטימלי, להביא את הדיון להיות ענייני וחיובי. דיון כזה גם מרבה אהבה בין המשתתפים.

בימים אלו אני קורא את הספר של גנדי כדי להבין את שיטתו לעומק. עדיין אינני בטוח שניתן להעביר את העיקרון הזה בשלמותו לחברה הישראלית. כדי שמאבק כזה יצליח, חייבת להיות אמת מוסרית אחת ברורה. העדרה של אמַת מידה מוסרית ברורה, מקשה על הצופים במאבק להכרע מי המוסרי, וכתוצאה מכך,לא מופעל לחץ על הפוגע.

לדוגמה, בדיון במאבקי עובדים, לכל צד יש מסכת טיעונים המראה את מוסריותו. למעסיק יש את המוסר של השוק החופשי, ולעובדים את המוסר המרקסיסטי. מטרתה של הסאטיאגראה, הוא לדבוק באמת, ולפעול באהבה. אבל במצב בו נמצאת החברה המערבית, לא נראה שהצלחנו למצוא אמת משותפת. כתוצאה מכך נעלמת מאתנו היכולת לקבוע האם צד הפועלים הוא המוסרי, או צד המעסיקים. ולכן, במאבקי אמת, מהסוג שגנדי קידם, אנו עדיין עומדים בפני בעיה.

אם רצוננו ליצור חברה מוסרית, שפועלת מתוך הכרת האמת והמוסר, ולא מתוך אלימות וכפיית דעתנו על הזולת, עלינו לנסות להגיע לאמת משותפת, ולהגדרות מוסריות מוסכמות. אני יודע שחלקכם יכפור באפשרות להגיע לאמת מוסכמת. הרשו לי כמובן לכפור בראיה פוסטמודרניסטית שכזאת. הכשרתי המדעית, וההכשרה שרכשתי בפילוסופיה של המדע, לימדה אותי שאנו כקבוצה נוכל למצוא אמת משותפת רחבה מאד. תהליך מציאת האמת המשותפת אינו קל, והוא דורש חקירה משותפת ארוכה מאד. נצטרך להעלות תאוריות ולהפריכן על ידי עובדות. לחזור ולשפר את התיאוריות, עד שנגיע לתיאוריות שיתארו את המציאות המוסרית בצורה קוהרנטית ושלמה. זה לא יהיה קל, אבל אני חושב שזה יהיה כדאי, וגם אפילו מהנה.

בבלוג זה, אני מקווה להעלות דילמות בערכי המוסר שעליו אנו חיים, ולנסות ביחד אתכם/ן לחפש מקום לדיון משותף, שדרכו נמצא אמת משותפת.

בעקבות המשחק במצפן הפוליטי שערכנו כאן, ומשחק דומה שערכו בפורום הסטודנטים של בן-גוריון, שאיתמר שלח, צצו אצלי מספר מחשבות מעודדות.

קודם כל נראה שכל מי שהשתתפ/ה, בין אם הצביע/ה לליברמן, לליכוד, לירוקה-מימד ולחד"ש, נמצא/ת בצד הליברטני של המפה. למה זה חדשות טובות? כי אז יש סיכוי שמילה מסוימת בעיברית תעלם. המילה הזאת, ששחקו אותה עד דוק בשנות ה-90 , והכבידה על כל דיון נורמלי, תעלם. המילה נקראת "פשיסטים".

עכשיו אחרי שקברנו את המילה ההיא (ז"ל = זכרונה לרעה), והבנו שכולנו ליברטנים במידה רבה, אפשר להתייחס להבדלים בינינו, שבעיניי אינם משמעותיים כלל.

הצד השמאלי במפה מאמין שאם יופחת הרכוש הפרטי, ורוב המשאבים ינוהלו על ידי המדינה, תפרח כאן חברה אמפטית יותר, שוחרת שלום יותר, הומנית יותר. יש צד אחר, שאיתמר הוא המייצג היחיד שלו במשחק כאן, אך לא במשחק בפורום, שאומר, אם לאדם ולתאגיד תהיה הזכות לרכוש פרטי, תפרח כאן חברה חופשית יותר, ומתוך כך גם טובה יותר.

הבדל לא כזה גדול  כפי שהוא נראה בהתחלה.

הניסיון מלמד שכאשר כוח מרוכז בידי מעטים, המעטים נהנים מהכוח הזה. יהיו אלו פקידי אוצר חמדנים, ח"כים, אנשי המנגנון הבירוקרטי או סתם בעלי ממון. כולם ישמרו עבורינו על השמנת, וילקקו את השפתיים בהנאה.

הניסיון של חבריי באגף הסוציאליסטי, לרכז את המשאבים בידי הכנסת והממשלה , כדי לקדם את החלשים, יביא שוב להקמתם של מוסדות מסואבים, שחיתות ממשלתית לתפארת, כפי שהיתה בימי מפ"אי, וכפי שהיא מתקיימת עד ימינו אנו.

לעומתם, הניסיון של חבריי מהאגף של השוק החופשי, גם הוא יביא לאותה תופעה.  השוק החופשי מאפשר למוכשרים, לזריזים ,למתחכמים ופירסומאים ולשאר Übermensch, לנהל את העולם עבור החלשים, הנדכאים וסתם בוהי טלויזיה, סוחבי אוברדרפטים, ותת אדם אחרים. והם עושים זאת טוב מאד.

כלומר בסוף, כל אחת מהשיטות שחבריי באגף הניאו-ליברלי או הסוציאליסטי יבחרו, יביאו לאותה תופעה. מעטים ונבחרים יהנו מהעוגה שכולנו אפינו עבורם. כמה ישאר לזקנה בבית החולים? אולי קצת טיח ממגדלי אקירוב.
חלק מהחברים באזור הסוציאליסטי, מנסים להעתיק, בהצלחה נמוכה אם בכלל, מהסוציאל דמוקרטיה המערב-אירופאית. הסוציאל דמוקרטיה המערב אירופאית מבוססת על אירגוני עובדים דמוקרטיים. זאת בניגוד לאירגוני העובדים הדיקטטורים הקיימים כיום בישראל, שעליהם פשוט לא ניתן לבנות סוציאל-דמוקרטיה.

מי שרוצה לקדם סוציאל-דמוקרטיה, או לחליפין, ירצה לקדם חברה אזרחית חזקה, יצטרך ללמוד את רזי הדמוקרטיה באירגונים. בלעדי אירוגנים דמוקרטיים חזקים, לא תתקים כאן חברה חופשית אמיתית. בין אם השקפתך ניאו-ליבראלית, ובין אם השקפתך סוציאל-דמוקרטית, הפתרון יהיה באירגונים אזרחיים/עובדים דמוקרטיים, שיהוו כוח מספיק יעיל נגד ריכוזי הכוח הממשלתיים או של בעלי ההון.

אני רוצה לגלות לכם שהיום אין לנו כמעט דבר מכל אלו.

מבירורים שאני עורך, רוב העמותות/אירגונים בארץ ממונים על ידי מקורות הון כאלו ואחרים. רובם ככולם כנראה, לא דמוקרטיים. וכך יוצא שגם ה"חברה-האזרחית" בישראל, היא למעשה שלוחת ידם של בעלי אינטרסים מכיוונים כאלו ואחרים, ולא מביאת דברם האמיתית של האזרחים בישראל.

חברים,

עד שלא נדע להתארגן באירגונים אזרחיים דמוקרטיים אמיתיים. עד שלא נדע להפעיל דמוקרטיה השתתפותית, המעטים ישלטו בנו. אנו יכולים להתווכח מאה שנים על ימין ושמאל, אבל בסוף יהיו אלו בעלי הכוח שיצחקו. כל עוד לא נלמד להעביר את הכוח לציבור, כל הדיונים בינינו יהיו כמו דיונים של ילדים בגן. הגיע הזמן להתבגר חבריי. הגיע הזמן לצאת ולהצטרף לאירגונים אזרחיים, ולעשות אותם לדמוקרטיים.

ואם כבר בעיניני משחקים פוליטים, הנה משחק פוליטי מעניין נוסף.

10 נקודות למי שינחש נכונה מי כתב את המילים הללו:

רמז: האיש הוא דמות מוכרת מאד

יש כאן אחלה משחק.

ירדן מצא את המצפן הפוליטי הבינ"ל. אני מילאתי את השאלון וקיבלתי את מקומי על המפה הפוליטית. כך גם אייל ברק, ויונתן שחם. וכאן זה כבר נעשה מעניין.

יהיה מעניין לראות איפה כל אחד מכם נמצא על המפה הפוליטית.

אם בא לכם, ענו על השאלון, שילחו בתגובה את מיקומכם, ואני אפרסם… יכול להיות משחק נחמד

כבר זמן רב, שאני מנסה להגדיר את עצמי על המפה הפולטית.

ירדן הוכמן, מצא מצפן פוליטי בינ"ל שמצא חן בעיני.

אז הנה התוצאות:

וזה מציב אותי מאד קרוב לגנדי:

אני באמת אוהב את דרך המאבק של גנדי, ומקווה שאלמד להמיר אותה לחברה הישראלית.

אבל אני חושב שהמצפן הזה, לא בדיוק מתאים לעמדתי.

למעשה אני ליברטן מוחלט, על סף האנרכיזם. כלומר אני מאמין שלאחר שלמדנו גבולות בסיסיים (עשרת הדיברות, למעט שמירת השבת (שאותה אני שומר מבחירה חופשית)) , כל השאר צריך לנבוע מרצון חופשי. מבחינה כלכלית אני מאמין בשוק חופשי. זה אמור היה למקם אותי יותר קרוב למילטון פרידמן. אבל יש עוד מימד שחסר במצפן הזה, והוא הרצון ללמוד לפעול בקבוצה מתוך בחירה חופשית מוחלטת, והאמונה שחיים בקהילות דמוקרטיות מאד ואוהבות מאד, תיצור כוח שיבטל את כלל הרעות של הקאפיטליזם.

כך שלבסוף אני נמצא בצד הליברטני, עם חיי שותפות, מתוך רצון חופשי (שהם שונים לגמרי מחיי שותפות בכפיה, כפי שזה קורה בקומוניזם). לכן, בפועל, אני אכן חוזר לאזור של מהטמה גנדי, אבל בפרספקטיבה מאד ליברלית, ומבחינתי גם מאד יהודית.

שנזכה לימים של חופש, רצון חופשי, כל ישראל חברים וכל באי עולם חברים.

שלכם,

טל