איתי אשר ביקש שכל אחד ירשום מה הוא מתכוון לעשות היום, אז הנה מה שאני מתכוון לעשות. אני מתכוון להצביע (נדמה לי שכבר החלטתי). ואחר כך לחלק פליירים למען דמוקרטיה ישירה

הפלייר מתחיל כך:

 היום, זה היום שלנו! ביום הזה, הפוליטיקאים חגים סביבנו ומתחננים שנצביע להם. חגיגה לדמוקרטיה!

וממחר, תתחיל תקופה אחרת. מחר, הם ישכחו אותנו. מחר יתחילו ימי הפוליטיקאים. הכיסא והכסף כבר בכיס שלהם, ולנו אין שום השפעה…

מי שרוצה גם לחלק יכול להוריד את הפלייר מכאן ולהדפיס.

להתראות

טל

כמנהג ימינו, גם אני עוסק בשאלה למי להצביע.

בתקופה האחרונה מאד התלבטתי אם להצביע ולמי להצביע. בהתחלה חשבתי שאני לא הולך להצביע. די ברור לי שכל המשחק הזה מכור. ביום שיגמרו הבחירות, יתחיל המשחק האמיתי, ובמשחק האמיתי הזה ישחקו כל מי שהצליח לצבור כוח פוליטי. כלומר בעלי ההון וועדי העובדים החזקים של ההסתדרות.

אם כך, מדוע להצביע בכלל? אולי בגלל שבכל זאת יש לנו השפעה זעירה על מה שיקרה בשנים הבאות. ההשפעה אינה גדולה, אבל היא קיימת. כל התחזיות מדברות על כמה שנים כלכליות קשות שעומדות לפנינו.  בשנים הללו, דרוש לנו מישהו שמבין היטב בכלכלה. כלומר ביבי.

ביבי הוא הוא בעל רקורד כלכלי מצויין. יש לו תואר שני באחת האוניברסיטות הכי נחשבות בארצות הברית בכלכלה (MIT). כלכלנים ואנשי עסקים רבים דיברו על כך שביבי ניחן ביכולות טובות מאד בכלכלה. היכולת שלו, בזמן כהונתו כשר אוצר אצל שרון, להעביר החלטות לא פופלריות, אך הכרחיות, מראה שהוא איש ביצוע כלכלי מהשורה הראשונה.

בניגוד לחבריי הסוציאליסטים, אינני חושב שניתן לבנות כלכלה טובה בשוק סוציאליסטי. אפשר לבנות אותה בשוק סוציאל-דמוקרטי, אבל עדיין אין לנו אירגונים סוציאל-דמוקרטיים משמעותיים, ולכן האופציה הזאת אינה רלוונטית.

אני חושב שבמצב הנוכחי, קיצוץ קצבאות, ותוכניות שנועדו להחזיר ציבור יותר גדול לשוק העבודה, אכן נדרשות. תוכנית קיצוץ המיסים לעסקים בינוניים וקטנים תביא לצמיחת מקומות עובדה (זאת גם התוכנית של אובמה). המצב בישראל בשוק התעסוקה קשה ביחס לארצות המערב. הפעולות שביבי מתכנן אכן חשובות למשק הישראלי. אין אף גורם אחר בפוליטיקה שיכול לבצע את השינויים הדרושים. גם מההפרטה לענקי-הון אינני חושש. כם ממשלות השמאל הפריטו, ובכך ביבי איננו שונה (את החברה, שמסופר עליה ב"שיטת השקשוקה" הפריטה ממשלת מפ"אי). הדרך למנוע את מכירת המדינה לבעלי הון היא פשוט להחליף את שיטת הבחירות לדמוקרטיה ישירה, ובכך למנוע מבעלי ההון להשפיע על הפוליטקה בצורה כל כך חזקה.
בקיצור, מבחינה כלכלית הייתי בוחר את ביבי.

אבל מבחינה חברתית אני מחובר תנועה הירוקה-מימד (ה'). התנועה הירוקה קמה מתוך אירוגונים חברתיים אמיתיים שפילסו את דרכם במשך שנים בעבודה ציבורית יפה. הארגונים הללו הם ביטוי לחוסן חברתי. השילוב שלהם עם מימד הוא יפה בעיני. יש כאן חזרה לחיבור אמיתי בין דתיים מתונים לעם ישראל. הייתי שמח גם אם אנשי המפד"ל (הבית היהודי) היו יכולים לחבור לקבוצת הירוקה, אבל נדמה לי שבירוקה יש לא מעט אנשי שמאל, שלא ישמחו על שילוב כזה. אבל כמו שעד עכשיו אנשי המפד"ל ואנשי חד"ש הצביעו ביחד בעד נושאים ירוקים, כך אני מאמין שאנשי הבית היהודי ידעו לפעול עם אנשי הירוקה-מימד בנושאים חברתיים וירוקים.

הפיספוס הגדול של הבחירות מבחינתי היתה מפלגת הבית היהודי. המפלגה הזאת ניסתה לעשות צעדים דמוקרטים חשובים, כדי לרענן את השורות, ולהכניס דמויות הרבה פחות פוליטיות. אלא שנראה שהמועצה שהבית הלאומי בחרה, הלכה עם תפקידה בצורה ישירה מידי, וגרמה להתפרקות הבית היהודי. מי שמכיר את הציבור הדתי-לאומי, אותו מייצגת המפלגה הזאת, ברור שזאת חברה המקיימת בפועל עזרה לזולת והתגייסות למען החלש. המפלגה הזאת תומכת גם בהרבה יוזמות ירוקות, ובחינוך. לצערי בבחירות הללו, הבית היהודי התפרקה. ברור לי שהבית היהודי צריכים לעבור תהליכי דמוקרטיזציה, והתחברות מחדש לציבור הישראלי הכללי. אני כולי תקווה שהם אכן יצליחו בכך.

אני יודע שבהצביעי למימד הירוקה, אני מחזק חברה אזרחית, ובכך יהיה שכרי.
עוד לא החלטתי לגמרי. אם היתה נערכת הצבעה בשני פתקים הייתי מצביע ביבי והירוקה-מימד. מחר בבוקר כנראה אצטרך להחליט סופית. בבחירות הבאות, אולי אצביע לבית היהודי… נראה.

נ.ב.

היה כדאי להשתתף בסקר הבלוגרים של אורי קציר. דני בלוך, הזמין אותי לראיון בתוכנית הרדיו הידברות ברשת א' (תודה דני ), והגרדיין ציטט אותי (וואו!)

חברים שלום,

לתנועה  לדמוקרטיה ישירה מלאה קצת יותר שנה (התנועה נוסדה ב-9 לינואר 2008). ולכן החלטנו לחגוג לה יום הולדת – כנס, לכבוד השנה. בכנס נרים אותה על כיסא, ונספר מה זאת בעצם דמוקרטיה ישירה, ואיך עושים דמוקרטיה ישירה. כולכם מוזמנים!

(הכנס יערך בבית הטבעונים, ביום ה', 5 לפברואר, אלנבי 138, קומה 5, התכנסו וכיבוד ב-19:00, התחלה ב- 19:30) אנא אשרו הגעה, כדי שנוכל להתארגן בהתאם בדוא"ל itay@kol1.org

כמו כל דרדק שרק נולד, גם לנו היו קשיים. כשרק נולדנו, רובנו לא ידענו להגדיר לעצמנו מהזה בדיוק דמוקרטיה ישירה, מעבר להגדרה הבסיסית שאומרת שכולם מחליטים. לא הבנו את הקשיים. לא הבנו את הפתרונות. ויחד עם זאת, היו כאלו שתקפו את הרעיון. האחרונים העדיפו את שלטון הנציגים הרקוב והמוכר, מאשר לנסות לבחון דרך חדשה.

בדרך גם זכינו לברי פלוגתא שהקשו עלינו, וטענו כנגד טענות שהעלנו. כל זה לא החליש את הרעיון או אותנו. כאשר יש קושי ויש אתגר,שם גם אנשים גדלים.עם הזמן התחילו להופיע תשובות יותר ברורות לגבי הדרך בה ניתן לקדם דמוקרטיה מלאה. הופיעו שיטות (דמוקרטיה ישירה מלמעלה, דמוקרטיה ישירה אנרכיסטית, דמוקרטיה מעורבת ודמוקרטיה דינמית). התחלנו להתנסות בדמוקרטיה ישירה באירגונים אמיתיים. ולאט לאט נצבר הידע. יש לנו פרויקטים חדשים בדרך.

אנו מקווים כי השנה הבאה תהיה שנת פריחה וגדילה, בה נדע הרבה יותר, בה יצטרפו אלינו עוד חברים, ובה נתקדם לקראת משטר, בו לאזרחים תהיה השפעה גדולה יותר, השחיתות תרד, וההחלטות שתתקבלנה היו יותר עיניניות וחכמות.

מזל טוב!

חברים יקרים,

אנא פנו לעצמכם חמישים דקות מחייכם, וצפו בהרצאה הבאה. יכול להיות שאלו יהיו חמישים דקות משמעותיות מאד.  הבחורה (בידג'יט) היא ערביה נוצריה מלבנון. היא מציגה את מבצע ליטאני ומלחמת לבנון הראשונה מפרספקטיבה שרובינו אינם מכירים כלל.

להרצאה של ברידג'יט
ועכשיו, אחרי שראיתם את הסרטון, תנסו לענות לעצמכם על השאלות הבאות:

1. האם כל מעשינו רעים, כפי שכמה אנשי השמאל מבינינו נוטים לחשוב?
2. האם המציאות מורכבת יותר ממה שחשבנו?
3.  ובכלל מה דעתכם?

מחשבות מענינות,

טל

מאז שאני כותב בבלוגים, אנשים התקשו לזהות את הדעות הפוליטיות שלי. אנשי הימין תיארו אותי כשמאל, ואפילו שמאל רדיקל. אנשי שמאל טענו שאני נמצא בימין. גם אותי הפתיע לגלות כיצד אני פועל מתוך הסכמה גבוה עם כלל קצוות הקשת הפוליטית, החברתית והמדינית. אני פועל עם אנשי מק"י מצד אחד, ועם חבריי בהתנחלויות (התיישבויות בשפת הימין). אני בעד ניאו-ליברליזם מצד אחד, אך תומך נלהב של אירגוני עובדים.

נראה שזה מעולם לא הפריע לאף אחד מהצדדים לשתף איתי פעולה. כל הצדדים יודעים שאינני בדיוק מהמחנה ההומוגני שלהם. אינני טורח להסתיר זאת. אנשי ימין יודעים שאני עובד עם אנשי שמאל, ואנשי שמאל יודעים שאני מתנחל, ואוהב ארץ ישראל. אני חושב שהתגובות הרגועות של כולם, יכולות להראות על הגדולה של האנשים הללו.

יחד עם זאת, השאלה הזאת הציקה לי במשך זמן רב. לא הצלחתי להבין היכן אני ממוקם על המפה הפוליטית (החברתית והמדינית).

לאחרונה, פגשתי בשני אנשים שעזרו לי למצוא את מיקומי על המפה החברתית. הראשון היה עמי וטורי, יו"ר אירגון כוח לעובדים , והשני היה ירדן הוכמן.

כאשר התנועה לדמוקרטיה ישירה ביקשה ליצור שיתוף פעולה בין כוח לעובדים לתנועה לדמוקרטיה ישירה, נפגשנו כמה חברים מהתנועה עם עמי. עמי ואני הקדמנו, וניהלנו שיחה. תוך כדי השיחה הסתבר לעמי שאני מתנחל. זה קצת הפליא אותו בהתחלה, אבל אז הוא אמר, "בשבילי, כל מי שתומך באירגוני עובדים, ומאמין בדמוקרטיה רדיקילית (מילים של עמי), הוא איש שמאל".

לא כל כך הסכמתי עם עמי. בתוכי הרגשתי שאני גם איש ימין, אבל נתתי לדברים לשקוע. שבוע שעבר שוחחנו ירדן ואני על הויקידיון, ועל סוגיות שעלו בויקידיון. גם ירדן שם לב שקשה לתייג את הדעות הפוליטיות שלי. לאחר שיחה ארוכה, הוא טען כי אני ליברל-סוציאל וסוג של אנרכו-סינדקליסט.

כדי לברר את הטענה של ירדן, נכנסתי לערכים של המחנות הפוליטיים הנ"ל , הדפסתי  את הערכים הללו, כדי שאוכל לקרוא בשבת. כשהתחלתי לקרוא את הערכים, נדהמתי לגלות שבדעה בה אני אוחז, אוחז גם נועם חומסקי. אדם שאנשי ימין רבים למדו לשנוא. די הפתיע אותי, שאני אמור להיות במחנה של חומסקי, כיוון שכשקראתי את ספרו "For Reasons of state", לא הרגשתי מחובר לדעותיו. אני זוכר גם שסלדתי מהדרך החד צדדית בה הוא הציג את העימות בויאטנם. דרך, שבעיני, חוטאת ליושר האינטלקטואלי.

בכל זאת, כשהמשכתי לקרוא את הערכים הנ"ל, גילתי שאני אכן שותף לחלק גדול מהמטרות של הליבראל-סוציאלים, ולאנרכו-סינידקליסטים. גם אני, כמותם, חיפשתי דרך להפחית בכוחם של אירגונים המרכזים בתוכם כוח פוליטי שמשתק את כלל הציבור. גם אני, כמותם, מעדיף ככל הניתן למצוא פתרונות לא אלמים לקונפליקטים (אבל יחד עם זאת, כנראה בניגוד אליהם, אני יודע שכשאין ברירה, צריך להילחם). גם אני, כמותם, מאמין שאת הכוח של מוסדות כמו בנקים, מערכות משפט, מוסדות הכנסת, ניתן לאזן על ידי אירגוני עובדים דמוקרטיים וחזקים (זאת המשמעות של Anarcho-Syndicalism).וגם אני כמותם, מבקש ליצור דמוקרטיה ישירה. ואני חייב לגלות, שבעתיד המאד רחוק, הייתי רוצה לראות מצב בו נוצר שלום כלל-עולמי, שבו אין צורך במוסד המדינה.

אבל משהו בכל זאת הציק לי. היו כמה דברים שהבדילו ביני לבין הזרמים הללו, וההבדלים הללו היו מהותיים בעייני.

הבדל ראשון שגיליתי היה ההיתיחסות לרכוש. בעוד שהליבראל-סוציאליסטים מבקשים לבטל את הרכוש הפרטי (או להגביל אותו), אני, כמו ג'והן לוק. מוצא שהרכוש הפרטי הוא הבסיס לחרות האישית. כאשר יש לך כסף משלך, ורכוש משלך, אינך נזקק לאישור מאחרים כדי לפעול על פי רצונך. יחד עם זאת, אני יודע שעודף רכוש גם יכול לגרום לאדם להשיג יותר יכולת ביטוי מאחרים, וכך להקטין את יכולת הביטוי של אחרים. באמצעות כסף, ניתן לרכוש יח"צנים, זמן פרסומת ולוביסטים. ואם יש לך באמת המון כסף, אתה יכול לרכוש אמצעי תקשורת, ולשלוט במה שחושבים מאות אלפי בני אדם. כך יכולים בעלי ההון לשלוט במדינה במידה רבה, וכך נמנע מהאזרח הפשוט להשפיע באמת על התנהלות המדינה.
הפתרון שמציעים חבריי הסוציאליסטים לבעיה, היא למנוע ריכוז ממון, על ידי חקיקה סוציאליסטית, שתיצור שיוויון הכנסות גדול יותר. הסוציאליסטים מבקשים ליצור זאת על ידי מיסוי פרוגרסיבי. החברים הקומוניסטים ילכו אף מעבר לכך, ויבקשו להעלים כנראה לחלוטין את הרכוש הפרטי, ולהשאיר את הרכוש בידי המדינה.

כמישהו שגדל תקופה קצרה בקיבוץ, אישתו גדלה בקיבוץ, ויש לו חברים וחותנים בקיבוץ, למדתי שהרעיון של ביטול הרכוש הפרטי הוא רעיון מאד בעייתי מבחינת החרות האישית. מי שלא ראה פעם איך חברים חלשים אינם יכולים לממש את רצונותיהם בקיבוץ. מי שלא הקשיב לאמא שאינה יכולה לשלוח את ילדיה לשיעור חלילית, כי ה"קיבוץ לא הסכים", לא יבין את התסכול שבצורך לפעול על פי דעת הקבוצה. לקיבוצים זכויות רבות. אני כילד מאד נהנתי לגור בקיבוץ, וזאת זכורה לי כתקופה יפה. אבל הקיבוצים מעולם לא הצטיינו בחופש הפרט. הפרט תמיד היה צריך להקשיב לקבוצה. רק הפרטים הדומיננטיים ביותר יכלו לעצב את רצון הקבוצה על פי רצונם האישי.

ביטול מוחלט של הרכוש הפרטי, לכן כנראה כמוביל לשיעבוד לרצון הקולקטיב. גם הפתרון של חבריי הסוצליאליסטים, שמבקשים רק לצמצם פערים על ידי מיסוי פרוגרסיבי, נראה כפוגע ביוזמה החופשית, וביכולת של המשק להתפתח. כאשר מפתחים מפעלי הי-טק, החלום שעומד לא פעם מאחורי היוזמים, והמשקיעים הוא להרוויח כסף. הטלת מיסים פרוגרסיבים גדולים מידי, תמנע את פיתוח המשק.

לכן, לדעתי, אם יש להטיל מיסים פרוגרסיביים, יש לעשות זאת בתוך איזון בין התפתחות המשק לבין הגבלת יכולת ההשפעה הגדולה מידי של בעלי הון. עדיין, אני חושש שבישראל, על אף שיפור המיסוי הפרויגרסיבי, בעלי הון עדיין ישארו בעלי יכולת ביטוי גבוהה מידי ביחס לאחרים.

לכן הפתרון הסביר בעיני לבעיית שיוויון הביטוי, אינו נמצא בהחלשת בעלי ההון, אלא בחיזוק "האזרחים הרגילים". בשאיפותיי, וגם בפעילותי הפוליטית (כל מי שמנסה ליצור שינוי חברתי פועל פעולה פוליטית) אני מבקש למצוא דרכים לחזק את הציבור הרחב. זאת אחת הסיבות שאני דוגל בדמוקרטיה ישירה, שבה לכולם תהיה יכולת ביטוי שווה עד כמה שניתן. וזאת גם הסיבה שאני תומך באירגוני עובדים דמוקרטיים, מהסוג של כוח לעובדים. אני מחפש דרכים שבהם אירגונים אזרחיים אמיתיים, יכולים לצמוח באמצעות הרצון של האזרחים. בארגונים דמוקרטיים טובים, לכלל חברי הקבוצה יש יכולת השפעה טובה. ואם נוצר קונצנזוס בקבוצה, אזי גם לקבוצה יווצר כוח פוליטי הנדרש להשפעה משמעותית. אני מחפש דרכים לשמור את האירגונים הללו דמוקרטיים ויעילים. אני מחפש דרך שבה, כל אזרח, יוכל ליצור שינוי.

אני אכן דומה במטרות שלי לליבראל-סוציאליסטים ולאנרכו-סינדקליסטים, אבל שונה מהותית בדרכי הפעולה. במקום לבקש לבטל את הרכוש הפרטי, ולהחליש את בעלי ההון, אני מבקש לאפשר לאזרחים לשמור את הרכוש הפרטי שלהם, ולהעצים את כלל האזרחים.

אינני יודע כיצד לקרוא לזרם אליו אני משתייך.  בעיני נכון לקרוא לזרם שאני שייך אליו "ליברל-סוציאליזם-פויזיטיבי", בניגוד ל"ליבראל-סוציאל-נגטיבי". איני יודע בדיוק איך לכנות את תפיסת העולם שלי, אבל אני יודע שהיא מאפשרת לי לשתף פעולה במידה רבה עם אירגונים סוציאל-דמוקרטים, ליבראל סוציאלים, אנרכו-סינדקליסטים, ניאו-ליברלים, אנשי לסה-פר.

עם כל זרם אני יכול לשתף פעולה במידה המתאימה. עם ניאו-ליברלים, בתמיכה בשוק חופשי (אבל בשוק יותר מאוזן מזה שקדם למשבר הכלכלי). עם סוציאליסטים, בחיזוק אירוגני עובדים. עם דמוקרטים, ביצירת חברה מאד דמוקרטית.

כמו כל אדם שדעותיו פתוחות, אני מבין שאין מחנה שכל האמת נמצאת אצלו. לכל צד יש חלק מהאמת, והחוכמה היא לחבר יחד את  כל הדברים הטובים, וליצור חברה טובה יותר.

בשום מקום בספרי המלחמה, לא כתוב על הפסקת אש חד צדדית. במלחמה עליך להביא את האויב שלך לכניעה. ואם לא לכניעה, לפחות לגרום לו לבקש הפסקת אש בתמורה לעמידה בדרישות שאתה מציב לו. אבל אף אחד מהדברים הללו לא קרה במבצע "עופרת יצוקה".

היום לפנות בוקר, הקבינט החליט על הפסקת אש חד צדדית, שלאחריה צה"ל ישאר ברצועה. באמת שאני משתדל, אבל אינני מבין את המהלך הזה. אולמרט טען שכל יעדי המבצע הושגו. בטח שהם הושגו. אם מראש לא מגדירים יעדים ברורים, אז כל יעד הוא בר השגה. אולי ההתגיסות הבינ"ל, שהציגו ראשי אירופה, היא חלק מהישגי המבצע. אבל הנזק התדמיתי שהמבצע יצר בדעת הקהל העולמית לישראל הוא גדול מאד, וגם שיתוף הפעולה נראה יותר כמשהו מהשפה אל החוץ. כמו בדרום לבנון, או בכל מקום אחר בו האו"מ או כוחות בינ"ל קיבלו אחריות על ביטחון באיזור, לבטחון הזה לא היתה שום משמעות.

אז לא ברור בדיוק מה מטרת המבצע. לא נראה שהחמאס, מבחינה מנטאלית יוותר על המאבק בישראל בעקבות המבצע. גם במבצע "חורף חם" שקדם ל"עופרת  יצוקה", העזתים נפגעו קשה (198 הרוגים), אבל זה לא הפריע להם לחדש את האש בהזדמנות הראשונה.

דבר אחד בטוח, המבצע שיפר את מעמדו של אהוד ברק בבחירות. ואם תרשו לי להביא מדבריו של מקור אמין, ששמע יועצת בחירות של ברק, ד"ר במדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן. אותה יועצת השתחצנה בפני המקור, שהיא יעצה לברק לצאת למבצע, כדי שהוא יקבל 7 מנדטים בבחירות.

אם אכן מה ששמעתי נכון, ואם חס ושלום ברק הקשיב לאותה יועצת, הרי שיהיה בכך לתת הגיון, להתנהלות המבצע הזה. אם זה כך, מעניין מה יהיה להוריי החיילים ההרוגים לאמר לברק ולאותה יועצת, שבזכות מותם של בניהם, הוא קיבל 7 מנדטים. אני מקווה שלמיקאוולי אין תלמידים גם במאה ה-21.

אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. יש כאלו הקוראים להפסקת המלחמה ויוצאים להפגנות, ויש כאלו שטוענים שאסור לצאת להפגנות. הדיון הציבורי אכן מתקיים במהלכה של המלחמה. אני אישית חושב שאם אנו אזרחים במדינה דמוקרטית, רצוי מאד לקיים דיון גם במלחמה. הדיון, אם הוא נערך נכון, יכול דווקא לחזק את הציבור בטווח הארוך. דיון נכון יוצר קונצנזוס רחב, ונותן גב רחב יותר לממשלה.

הבעיה שלנו היא שאיננו יודעים, להבנתי, לנהל דיון נכון. קשה לנו לנהל דיונים בין שני אנשים, ובוודאי קשה לנו יותר לנהל דיון בין מיליונים. הבעיה של דיון בין מיליונים העסיקה אותנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. ניסינו לפתח כלי שבאמצעותו ניתן לנהל דיונים רציניים בציבור גדול מאד. היו לנו הרבה לבטים כיצד ניתן לבנות כלי כזה. במהלך הזמן הלכה והתגבשה תפיסה לגבי הדרך המיטבית לנהל דיון כזה. אופי הדיון הזה שמבוסס על ויקימדיה ככלי לאיסוף המידע הציבורי וכבסיס לדיון הציבורי נקרא "ויקידיון".

המלחמה והדיון הרב שמתעורר סביבה וסביב ההקונפליקט הישראלי-פלסטיני, היוו זרז להשקת גירסאת הבטא של הויקידיון. הנה מצגת ראשונה שמסבירה כיצד ניתן לנהל דיון כזה.

(אני מתנצל על הקול הלא רדיופוני שלי… אינני קרין, אלא סתם דמוקרט שרוף)
[gv data="Vt7trEP-fxE"][/gv]

 כיצד אם כן ויקידיון עובד?

לויקידיון יש כרגע שלושה חלקים תקשורתיים עיקריים ואלמנט תרבותי חשוב שנקרא תרבות הדיון. שלושת החלקים הם הפורום, הפייסבוק והויקידיון.

פורום

הפורום משמש כמרכז לסיעור מוחות וכבמה חברתית ראשונית לחיבור בין אנשים (בסוף דיון נעשה בין אנשים חברותיי, ואין לשכוח זאת).

הפייסבוק

תפקיד הפייסבוק הוא לאגד אנשים מרחבי הרשת למקום אחד. לאפשר להפיץ את הבשורה ולשלוח הודעות לכולם פעם בכמה זמן (עדיף בתדירות של שבועיים ויותר, אם בכלל). זה גם מקום לחלוק רעיונות כללים.

הויקידיון

הויקידיון הוא לב ליבה של הידיעה הציבורית. שם מרוכזים הדיונים מכל רחבי הרשת. בגלל אופיה המשתף של הויקמדיה, כולם יכולים להכניס מידע על פי נושאים, מכל מקום ברשת. המידע מוצג כך שבתחילת הדף קיים הסבר של הדיון עבור משתמשים חדשים, ובהמשך ישנם קישורים לבעלי הדעות השונות. היתרון של הפורמט הזה הוא שהוא מאפשר להמשיך את הדיונים לאורך זמן. אם לדוגמא יש מישהו שטוען טענה שאינך מסכימה לה. את יכולה למצוא בויקידיון קישור לפוסט/תגובה של הכותב, ואת יכולה לפנות לכותב ולהמשיך לדון איתו. במהלך הדיון תוכלו שניכם להשכיל מזוויות הראיה השונות של הבעיה, ואם תגיעו להסכמה, תוכלו להוסיף אותה לחלק העליון של הדף בתור סיכום.

לדוגמא, אם את חושבת שמדינת ישראל עשתה כל אשר ניתן לעשות כדי להגיע להסכם שלום, ואת מגלה שמישהו כתב שישראל לא עשתה הכל, ואף פגעה בפלסטינים (קישורים שכבר מופיעים בויקידיון). תוכלי להיכנס אליהם לבלוג, לקרוא את דעתם המנומקת, ואחר כך לדון איתם. אם תגיעו למסקנה משותפת, תוכלו לאחר מכן להגיע לראש הדף ולתקן מ- "ישראל עשתה כל אשר דרוש" ל-"ישראל והפלסטינים הפרו הסכמים. ההסכמים שהישראלים הפרו הם … והפלסטינים הפרו הסכמים כאלו… וכיוב'". ניתן כמובן לקשר מתוך הטקסט למקורות שמראים את הפרת ההסכמים. את כמון יכולה לפתוח בלוג משל ולבסס שם את טענותיך, ולקשרם לויקידיון. כך אנו יכולים להעשיר את הידע האישי שלנו, וגם את הידע של הקוראים האחרים שקוראים את הטקסט המתומצת.

תרבות הדיון

זהו הכלי המרכזי בכל דיון. בלעדיו לא יכול להתקיים דיון פורה כלל. אם נקפיד על כבוד האחר, נקפיד להקשיב ולדבר/לכתוב בניחותא, בתוספת דוגמאות,נעשה את מלאכתנו טוב יותר. את הכלל הזה אפשר לתמצת בפשטות לכלל עתיק מאד: "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל חשוב בכל תורה".

המשך הפרויקט

ויקידיון הוא פרויקט ניסיוני ראשוני. כל עצה תתקבל בברכה. אתם מוזמנים לכתוב אותה כאן אצלי בתחתית הפוסט, או בדף הקהילה של הויקידיון.

אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לפנות לדף העזרה או לשאול בדף עזרת הגולשים.

עזרה וסיוע בפיתוח הדיון והפרויקט.

אנו זקוקים לאנשים שיודעים לעבוד בויקי, כדי לסייע בעיצוב מהיר ויעיל של הויקידיון. אתם מוזמנים לפנות אל טל ירון (tal @ kol1.org), או לגשת לדף הקהילה ולהציע את עצמכם לעזרה (או כמובן לפעול באינטואטיביות בתאום עם הכותבים האחרים).

הפצה של הרעיון –  הדיון הציבורי הזה, יכול להערכתי לתרום רבות לחברה הישראלית, אם נא מצאנו חן בעיניכם, אנא הפיצו את הרעיון. ניתן להפיץ את המצגת שבפוסט הזה, או את הקישור לפוסט הנוכחי. אתם כמובן יכולים להצטרף לקבוצת הפייסבוק, ולהזמין את חבריכם.

ביקורת ועצות  – הכי טוב שיש…. נשמח לקבל אותן כאן או בגוגלגרופ (זהירות, ההרבה דואר) או בפורום של התנועה לדמוקרטיה ישירה

שתהיה לנו דמוקרטיה טובה,

טל ירון,

מהתנועה לדמוקרטיה ישירה.

ועוד התפפתחות בהבנת הויקידיון…ויקידיון-פעולה

[gv data'"http://www.youtube.com/watch?v=Cs_gOYyhC-k"][/gv]

המלחמה תופסת תאוצה, וזה הזמן לנסות להבין את הכוחות הפועלים במלחמה. בפוסט הנוכחי אנסה להסביר את ההתרחשויות בעזה, לאור תורת המלחמה. בבהמשך אנסה לבחון כיצד נוכל למצוא פתרונות לבעית הסיכסוך.

בפעם שעברה כתבתי על שלושה תנאים הכרחיים לניצחון, שאותם הציע קלאוזוביץ':

1. הכנעת הכוח הלוחם של האויב
2. השגת המשאבים מהאויב.
3. הכרה בליגיטמיות של ריבונות המדינה המנצחת על ידי תושבי המדינה המפסידה.

בשלב הנוכחי של המלחמה אנו מבקשים להשיג את התנאי הראשון. קיימות דרכים רבות להכניע את הכוח הלוחם של האויב. הדרך האבסולוטית להכריע את כוח הלחימה של האויב, היא להרוג את כל כוח הלחימה של האויב. בפועל דבר כזה כמעט ולא קורה כיום (בעבר, בזמן התנ"ך היה נהוג להרוג את כל הזכרים בעיר המפסידה, כדי להשיג את תנאי 1). בפועל, כוח הלחימה של האויב נשבר הרבה לפני שכל לוחמיו נפגעים.

אם האויב אינו מוכרע פיזית, מה אם כן מכניע את כוח הלחימה של האויב? אני נוטה להעריך שהסיבה היא בעיקר פסיכולוגית. הסוד להבנת הפסיכולוגיה של כניעת האויב טמון בהבנת הפסיכולוגיה של החייל הבודד או המפקד הבודד.

הצרכים הקיומיים כגורמי הכרעה
חייל ומפקד הם בני אדם וכמו כל בני האדם, הם כפופים לפרמידת הצרכים של מאסלו. על פי הפרמידה של מאסלו, אדם פועל כדי לספק צרכיו. בבסיס הצרכים, קיימים הצרכים הפיזיולוגיים (נשימה, שתייה, אכילה, שינה, בריאות). אי סיפוק הצרכים הפיזיולוגים יפגע קשות בתפקודו של הלוחם והמפקד. זאת כנראה הסיבה לתובנה האינטואיטיבית של נאפוליון שאמר ש"הצבא צועד על קיבתו". ללא אוכל, החייל מתקשה לתפקד. ללא שינה הוא מאבד מיכולת הלחימה שלו.

חלק גדול מהטקטיקה הצבאית נועד בדיוק כדי להשפיע על צרכים אלו. כאשר, במלה"ע ה-2, צ'רצ'יל ביקש להכניע חטיבה יוונית שמרדה בצבא הבריטי ,  הוא ביקש מהמפקדים למנוע מהחטיבה מים ומזון. הוא כתב למפקדיו,שדי במניעת אוכל ומים כדי להכניע את כוח המרידה של היוונים. ואכן, לאחר כמה ימים וכמעט ללא נפגעים, החטיבה היוונית נכנעה.

חלק גדול מתכנון הקרבות במלחמה נסוב סביב היכולת לחתוך את קוי האספקה של האויב. ללא אספקה, לחיילים אין אוכל ומים, ורוח הלחימה שלהם נחלשת.

צבאות משתמשים בעתודה רעננה כדי להתיש אויב עייף. ולכן צבאות משתדלים להשתמש בכוחות רעננים כדי למנוע שינה מכוחות האויב. יש מקרים שבהם משתמשים בפעולות גרילה קטנות, כדי לגרום לאויב להיות ערני בלילה, ובכך למנוע ממנו שינה.

הכרעה על ידי השפעה על רמת הביטחון
ברמה השניה של פרמידת הצרכים נמצאים צרכי הביטחון שכוללים את ביטחון תעסוקתי, ביטחון נגד אלימות, בטחון מורלי, בטחון משפחתי ובטחון בריאותי.

צבא שרוצה להבטיח שהחייל ילחם "בראש שקט", צריך להבטיח לחייל פרנסה. אם לחייל לא תהיה פרנסה, הוא יהיה עסוק מידי בטרדות הפרנסה ולא יהיה פנוי למלאכת הלחימה. זאת אחת הסיבות שבצה"ל יש מערך ת"ש (תנאי שירות) שדואג לצרכי חיילים עם קשיי פרנסה.
ביטחון נגד אלימות. רוב בני האדם מעדיפים להימנע מפגיעה אלימה. עיקר עוצמת הלחימה מופעלת כדי לעורר את  החשש הזה. הפגזה ארטילרית, אש מסיבית ונפגעים רבים יוצרים את הפחד אצל חיילי האויב. כאן זהו המקום שבו המלחמה נעשית מכוערת. צ'רצ'יל אמר שהמלחמה היא כמו שני אנשים העומדים אחד מול השני ומכים אחד את השני באמצעות מפתחות ברזים. עסק לא נעים בכלל. כאן נכנסות תמונות של אלימות זוועתית שהמלחמה מייצרת, והאדם הרגיל לא רוצה להיחשף אליה. יש לא מעט חיילים שראו את זוועות המלחמה מקרוב, ולא עמדו בלחץ. זהו אחד האלמנטים שיכול להכריע את הקרבות.

אדם שהיה ברבנות הצבאית במילחמת יום הכיפורים סיפר לי שאת גופות החללים הובילו בחזרה מהרמה בקומנדקארים פתוחים, וכדי שהלוחמים שעולים לרמה לא יראו את הגופות ואת זוועות המלחמה, הסתירו אנשי הרבנות הצבאית את הגופות תחת ענפים.

בטחוןן משפחתי. אחת הסיבות (אך לא העיקרית) להפצצת ריכוזי אוכלוסין היא להחליש את המוטיבציה של הלוחם להילחם. אם הלוחם יודע שכניעתו תביא להפסקת האלימות נגד משפחתו, הוא יעדיף להפסיק להילחם.

הצורך בההשתייכות, בהערכה חברתית ובמימוש עצמי

אלו אלמנטים שמהם מורכב עיקר כוח העמידה. לוחם שמסופקים לו הצרכים הבסיסים, משפחתו מוגנת, והצליח להתגבר על הפחד מהאלימות, עדיין לא יהיה חייל מספיק חזק. כדי לעשותו חזק משתמשים הצבאות הלוחמים באלמנטים חברתיים. אדם יהיה מוכן להסתכן מאד כדי להיות מקובל על חבריו למחלקה. הוא יהיה מוכן לעשות מעשים של חירוף נפש כדי לזכות בהערכת חבריו. חייל יהיה מוכן לצאת אל מול אש האויב רק כדי לא להיחשב פחדן בעיני חבריו.

האדם תלוי מאד בחברה לקיום כוח העמידה. במהלך המלחמה על החייל להרגיש שהוא נמצא בתוך מערך לוחם. מיקאוולי, בספרו "אומנות המלחמה", טען כי מרגע שנוצר אי סדר החיילים מאבדים את אומץ ליבם והצבא מתחיל להתפרק. החייל מרגיש כי במהלך הקרב, אין לו על מי לסמוך, אין מי שיגן עליו מפני התקפת האויב. הוא מרגיש חלש, ולכן יברח. על האדם לעבוד בתוך כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד וחטיבה, כדי שירגיש את עוצמת הכוח הקבוצתי, וכדי שיוכל לאסוף את האומץ הדרוש למלחמה. כדי לפרק את תחושת הביחד, הזאת, על הצבא ליצור תחושת חוסר לכידות ואף בלאגן בצבא שמנגד.

באנשי פנפילוב, ישנו קטע מרשים בו 700 רובאי הגדוד יורים ביחד בעץ אחד. מעוצמת הפגיעה, העץ נכרת, והאנשים מרגישים את העוצמה שלהם כאשר הם מלוכדים. הביחד הוא חלק חשוב מהמאמץ המלחמתי.

שליטה והגדרת מטרות

כדי לשמור על הלכידות הקבוצתית ועל היכולת להפעיל את הכוח הצבאי כאגרוף מתואם, נדרשת יכולת שליטה. כדי להשיג את התיאום, פותחו מערכות קשר, ואמצעי תיאום אחרים. חלק גדול מאמצעים בהכנעת האויב מיועדים לפגוע ביכולת השליטה וההנהגה. לצורך כך פותחו מערכות לוחמה אלקטרונית שמשבשות את אמצעי השליטה של האויב. כדי להוציא את האויב משליטה התפתח עקרון התחבולה שנועדן לבלב את האויב ולהסתיר בפניו את מצב המציאות האמיתי כדי להטעות את האויב, ולגרום לו לשלוח כוחות למקומות שגויים. תחבולה נכונה תלווה בהתקפה מידית, כדי למנוע מהאויב יכולת להתארגן מחדש ולחדש שליטה. הוצאת הכוח משליטה ומאיזון, הן אחת מנקודות ההכרעה החשובות ביותר על פי לידל הארט.

גם הגדרת מטרות נכונה לאורן כל המפקדים הוחיילים יכולים לפעול, היא אמצעי שליטה. אי הגדרת מטרות ברורות, כפי שקרה במלחמת לבנון השניה, גרם לכך שהמפקדים לא ידעו לכוון את הכוחות שלהם בהתאם למטרות הנדרשות, ולכן נוצרו תקלות רבות במלחמת לבנון השניה.
הסבר המלחמה בעזה לאור תורת הלחימה.

על פניו, עיקר הלחץ מופעל על החמאס. ככל הנראה החמאס איבד מאות לוחמים בימים האחרונים. אזרחיו נמצאים באזור הקרבות ונמצאים תחת איום פגיעה משמעותי. אין ספק שגם אם אין לנו דרך לדעת את זאת ישירות, חיילי ומפקדי החמאס מפחדים כמו כל בן אנוש אחר.

ההפצצה הראשונה גרמה כנראה לבלאגן גדול בקרב החמאס, ולאובדן שליטה. את ההלם היה ניתן לראות על פני המרואיינים מהחמאס. על פי תורת הלחימה הקלאסית, זה היה הזמן המתאים ביותר להיכנס ללחימה בחמאס, על מנת להכריע אותו. אך כנראה שממשלת ישראל אינה מעוניינת להכריע את החמאס. יתכן שמסיבות מדיניות, ולצורך הכנת דעת הקהל, הממשלה החליטה לחכות עם הכניסה לעזה. אין ספק שההשתהות איפשרה לחמאס להתאושש ולהתארגן פסיכולוגית, וטקטית נגד צה"ל. יתכן שהסיבה להשתהות היא תיאומים בינ"ל. סיבה אחרת יכולה להיות שבכוונה ניתן זמן לחמאס להתארגן כדי שכמה שיותר לוחמי חמאס יבאו במגע עם  צה"ל וכך ניתן יהיה לגבות ממנו מקסימום נפגעים. אני מאד מקווה שהסיבה אינה חוסר הבנה מספיק בתורת הלחימה (PDF).
סביר להניח שההכנה הזאת של החמאס תאפשר לו להתארגן טוב יותר, ולהתכונן נכון יותר על מנת להסב לצה"ל הרבה יותר נפגעים. יחד עם זאת הבעיה של ישראל אינה צה"ל. צה"ל עצמו יכול ומוכן מבחינת עוצמתו הצבאית לספוג מאות ואלפי הרוגים לפני שישתנה משהו בנחישות העמידה של צה"ל. צה"ל הוא צבא חזק מבחינת כוח העמידה. הבעיה של צה"ל היא שהוא תלוי ביכולת העמידה של החברה הישראלית.
יכולת העמידה הציבורית
במלחמה המודרנית, גם הציבור משתתף במלחמה. הוא צופה בה בטלויזיה ומביע את תמיכתו בלחימה. העדר תמיכה ציבורית ואף יציאה להפגנות, תגרום להתפוררות תחושת העוצמה הקבוצתית בקרב הציבור.
"הביחד", הוא בדיוק מה שדורשים אנשי התקשורת המרכזית והמערכת הצבאית. אם הציבור הישראלי, יפעל ביחד ויתמוך במלחמה, האזרחים ירגישו שיש לישראל סיכוי. הם יתמכו במלחמה. זאת הסיבה, ש"סמולנים", כפי שמגדירים זאת ציבורים רחבים, אינם אהודים בזמן מלחמה. גם אם אנשי השמאל צודקים, יציאה מחוץ לשורה בזמן מלחמה יוצרת תחושה פירוד וחלושה בעם. אי העמידה המשותפת הזאת, גורמת לממשלה ולצבא להבין שעוד מעט תיגמר התמיכה הציבורית, והפוליטקאים יפגעו מבחינה אלקטורלית. הפוליטיקאים מצידם, כדי למנוע את הפגיעה האלקטורלית, יפעילו לחץ על הצבא לסיים את המבצע. כתוצאה מכך, אויב חלש כמו החמאס שמצליח לפורר את הציבור, בעצם זוכה פעם אחר פעם להינצל מפגיעה מכריעה.
אין ספק שהבעיה של אי-סולידריות בזמן מלחמה היא אחת הבעיות של דמוקרטיות להילחם באירגונים פאנטיים. יתכן מאד שהזמן המתאים להבעת ביקורת היא בין המלחמות, אבל לצערנו עם ישראל מרגיש שהוא כל הזמן במאבק וכל הזמן תחת איום. אם היינו פחות פרנואידים והינו מאפשרים לדיון דמוקרטי אמיתי להתרחש בין המלחמות הינו מגיעים למלחמה מאוחדים יותר. עזה אינה מאיימת עלינו. מאיימת עלינו יותר חוסר הדמוקרטיה והשחיתות. אחד האלמנטים החשובים ביותר לכוח העמידה, היא האמונה בצידקת הדרך. כאשר מתחילים להופיע הנפגעים הראשונים, מתחיל גם להופיע הפילוג שנובע מאי אמונה בצידקת הדרך. את האמונה בצידקת הדרך לא מומלץ לבנות במהלך מלחמה. האמונה בצידקת הדרך בחברה דמוקרטית הולכת וניבנת במשך שנים של דיון ציבורי אמיתי. בישראל לא מתקיים דיון ציבורי כזה. אנחנו אטומים אחד לשני, ואיננו מקשיבים.
כך יוצא שהחברה הישראלית המערבית שנפגעת הרבה פחות מהחברה הפלסטינית, עלולה לסגת מהמבצע, למרות מיעוט הנפגעים היחסי שלה.

הפתרון
הפתרון לכך נעוץ בתהליכים דמוקרטים הנוגעים לסיכסוך, שמנוהלים בין המלחמות. בדיונים אלו עלינו לחפש דרך להתמודד עם בעיות הבטחון, עוד לפני שהן נוצרות. מציאת פתרונות שיזכו להסכמה רחבה, יספקו לצבא ולממשלה גב ציבורי רחב שיאפשר, במידת הצורך מלחמה עיקשת עד הכרעת האויב.

אגב פתרון יפה שמצאתי לבעיה נמצא כאן.

להתראות,

טל

חברים שלום,

הפוסט הנוכחי, אינו קל לי. בזמן מלחמה, מצפים מכולנו להישיר מבט לפנים, להתאחד ולעמוד בפני האיום, עד שרעמי התותחים והקאסמים ידעכו. אבל עדיין, אני חושב שכחברה בריאה, אנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה כדי לחשוב איך הגענו למצב הזה.

גם כשיצאתי כלוחם למלחמת לבנון השניה, לא שמחתי על המלחמה. התגייסתי, ותרמתי את תרומתי. היו לא מעט מצבים בהם חיי, וחיי חבריי עמדו מנגד. ועדיין, הטרידה אותי השאלה, מה אנו עושים כאן? לשם מה התכנסנו ויצאנו למלחמה? אחת הבעיות החמורות של אותה מלחמה, היתה חוסר הצבת מטרות ברורות,וחוסר הגדרת תהליכים להשגת היעדים הנדרשים של המבצע. אומנם המשכנו להיחם, וזה לא הפריע לי להילחם ולסכן את חיי. אך השאלות הללו הטרידו אותי, וידעתי שאם אמצא להן תשובה, אוכל להילחם טוב יותר, או לפחות, אם אצא בחיים מהמלחמה, לסייע במניעת המלחמה הבאה. דילמות הן דבר חשוב. ואני חושב שהן חשבות גם בזמן מלחמה.

אז איך הגענו לכאן?

אחד הדברים שהדהימו אותי תמיד, היתה התופעה של העיוורון הקבוצתי שנכנסנו אליו. כיצד הינו יכולים להיות כל כך עיוורים? לפני הסכמי אוסלו, הימין הזהיר שאש"ף הוא פצצת זמן מתקתקת. הוא צדק. מצד שני הימין לפני האינתיפדה הראשונה היה עיוור לזכויות אדם. אולי בחוכמה שלאחר מעשה, אנו צריכים לחושב על זה מחדש. מה היה ניתן לעשות? כיצד היינו יכולים לפתור את בעיות זכויות האדם, מבלי להכניס לכאן אירגון טרור פעיל?
השמאל חתר לפתרון הסיכסוך, והימין הזהיר מפני ההתנתקות ומפני ירי קאסמים. השמאל התעלם מכך. רק להזכיר לכם, עד כמה השמאל זילזל בתבונת הימין, אני מציג לכם את המצגת הבאה. אני מזהיר שהמצגת יכולה להיות שנויה במחלוקות. אך היא אמיתית ונכונה, וקשה להתווכח עם העובדות. (זהירות, מצגת נפיצה)

[gv data="WTtI7AnA-B8"][/gv]

לאחר ששרדתם את המצגת, אני מקווה שנוכל להמשיך.

אני חושב שאנו כולנו עיוורים. הימין לבעיות זכויות אדם והשמאל להכרות אמיתית עם הפרטנרים שלנו. אני חושב שכולנו אשמים. אנו מנהלים ויכוחי סרק, בלי באמת להיות מוכנים להקשיב אחד לשני. פתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מורכב ומסובך. בימים האחרונים נוצר דיון מרתק בבלוגוספירה. יהיה חשוב למנף אותו לטובת פקיחת עניים וחיפוש פתרונות טובים יותר

כדי ליצור חשיבה משותפת על הבעיה, אני מציע שנסכם את את הבעיות והפתרונות האפשרויים בויקי הזה. מטרתו של הויקי להציג את היתרונות, וחסרונות של כל פיתרון, ולנסות, לאור המבט היותר ברור שיווצר, ליצור פתרונות שיזכו להסכמה רחבה. הויקי גם יאפשר להעמיק את הידע, ולתמוך בבעיות ובפתרונות המוצעים. אני מאמין בנו כציבור, שנוכל לחשוב ביחד, ולמצוא פתרונות טובים יותר. אני מציע שנקשיב אחד לשני, וננסה לבנות דיון מתוך הקשבה, ולא מתוך התנשאות או "ידעת האמת". המצב אליו הגענו, נוצר תודות לעיוורון של המחנות הניצים. במקום ללמוד אחד מהשני, רבנו אחד עם השני. האם לא הגיע הזמן להקישב ולבנות?

אני מזמין אותכם לבנות את הידע ולהציג את המחלוקות בויקי, או בפורום הזה שעוסק בסיכסוך.
השתדלתי בויקי להכניס מספר בלוגרים ראשוניים שכתבו על המלחמה (נדב פרץ, נתי יפת,דובי קננגיסר, סוקי, חוד התער ואפי פוקס). אתם מוזמנים להכניס בלוגרים נוספים שכתבו על המלחמה והסיכסוך. אנא השתדלו לעשות זאת בחלק של הבלוגרים. אם יש לכם שאלו, אנא עשו זאת בדף הקהילה של הויקי. אני מקבל את כל מה שתכתבו שם לדוא"ל, ואשיב לכם במהרה, בע"ה.

ככל שיהי לנו יותר מידע, כך נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר.

בהצלחה לכולנו,

טל

לפורום: http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?communaid=34473

לויקי: http://israpale.wiki.co.il

חברים שלום,

קודם כל תודה לכל הקוראים. לכל אלו שהפנו אחרים למאמר הזה, ולכל המגיבים. כשכתבתי את הפוסט, היו לי מחשבות ראשוניות על המלחמה שאנו מנהלים כאן. התגובות של כל מי שהגיב, ונימק את טענותיו, לימדו אותי רבות, וגרמו לי לחשוב מחדש על המצב ועל אופציות שונות וחדשות. אנא המשיכו כך. דיון עם נימוקים, הוא דיון מלמד. הגדלת הדיון, כמובן תסייע להרחבת הידע שלנו.

מספר תגובות:

"אני מאמץ נקודת מבט ערבית"

כל חוקר, יודע שעליו להתרחק ממושא המחקר שלו, אם הוא רוצה להבין טוב יותר את מושא המחקר (במקרה הזה, הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי). אין זה אומר שאינני חלק מהעם שלי. אני אישית גר בשומרון, בהתנחלות, ונהנה ומחובר עד עימקי נישמתי לקהילה בה אני חיי, ולתנ"ך ממנו ינקתי חלק גדול מאישיותי, מגיל צעיר מאד. שומרון ויהודה, בשבילי הן ארץ אבותי. כאשר קוראים את התנ"ך, רואים שרוב הסיפורים מתחוללים באזור יהודה ושומרון. שילה, עלי, אלון מורה, עמק דותן, מכמש, ירושליים, גלבוע. יחד עם זאת, אינני מתעלם מהמציאות שהשתנתה מאז ימי התנ"ך. סביבי יושבים אנשים שבעבר היו משוללי זכויות. כיום, לאחר מאבקים קשים, מנהיגיהם ניסו להקים מדינה פלסטינית, אבל בגלל סיבות כאלו ואחרות (ועל הסיבות הללו ראוי לקיים דיון שלם), המנהיגים שלהם לא הצליחו להקים מדינה. והאנשים הללו נמצאים בפועל תחת שליטה צבאית. אני אישית לא חושב שזאת אשמתנו הישירה. אני חושב שממשלות ישראל עשו הרבה כדי שתקום כאן מדינה פלסטינית ריבונית. מהכרותי את הרשות הפלסטינית, היא כל כך מושחתת, ולכן כל כך תאוות מלחמות, ולכן מעולם הם לא הצליחו להקים כאן מדינה. במקום להפנות את המשאבים האדירים שהאירופאים שלחו להם, לאפיקים של בניה, העדיפו מוסדות הפת"ח להעביר את הכספים לאירגוני טרור ולכיסיהם הפרטיים של המנהיגים הפלסטיניים. התושב הפלסטיני הפשוט, לא ראה כמעט כלום מהכסף הגדול שהגיע מהמערב.

ולכן, אולי בניגוד לחלק מחבריי בעלי תפיסת העולם השמאלית, אינני חושב שיש להטיל את כל האשמה עלינו. לפלסטינים יש חלק גדול מאד בהצלחה שלהם למנוע שלום ושגשוג.

אגב למי ששאל. אינני שמאל ואינני ימין. אני פשוט חושב, ומנסה למצוא פתרונות שונים לבעיה. אני אולי מדבר כמו איש שמאל (ולכן אנשים חושבים שאני איש שמאל), אבל אני חיי בשומרון, ויודע שלימין יש לא מעט דברים חכמים ללמד אותנו. לכל אחת מהשיטות, שמאל או ימין, יש יתרונות וחסרונות. החוכמה היא להפיק את היתרונות מכל שיטה, וליצור כאן פתרון חכם יותר, מושכל יותר, מיודע יותר. אני בטוח שכולנו נרוויח אם נקשיב אחד לשני, במקום להתבצר בעמדותנו.

"אימוץ העמדה הערבית 2"

טענו שאני מאמץ את נקודת המבט הערבית. שוב, אני בוחר בנקודת נטרלית. אם הערבים טוענים שהברחנו את הפלסטינים, והישראלים טוענים שהפלסטינים ברחו, או שהם נענו לקריאה של ההנהגה הערבית לצאת מהארץ, כדי שצבאות ערב יוכלו לחסל את ישראל, אני אשהה שיפוט עד שיהיה לי מידע מספיק מגובש שיראה מה היא האמת (במגבלות האפיסטמיולוגיה).

התפיסה המקובלת, גם בקרב השמאל הציוני, היא שהנרטיב, הוא הדבק של החברה, וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (מלכים א', ד' – י"ד). ספר משלי, המיוחס לשלמה, אומר לנו כי חיפוש האמת באמצעות הבינה והחוכמה, הם היסודות לעבודת הקב"ה, ולהגעה לשלום ושיגשוג.

המשנה והגמרא, המורכבות ממסכת ארוכות של משפט וניסיון לחפש משפט טוב יותר על ידי דיון בין אנשי חוכמה. אני חושב שבמידה רבה החוכמה הזאת דעכה בגלות. אבל כאשר הוסרו הכבלים שארגו עשרות דורות סביב חופש המחשבה היהודי, הפכו צאצאהים לגדולי החוקרים המדעיים וולגדולי ההוגים. אינשטיין, פרוייד, הוסרל (הפילוסוף שממשיכיו יצרו את הפוסט מודרניזם), קארל פופר, ורבים אחרים. הצלחתם היתה כה גדולה עד ש- 27% מכלל זוכי פרס נובל במדעי הטבע הם יהודים. גם בקומוניזם, שהיה בסיס למהפכה שעיקרה צדק ושיוויון, היה ליהודים חלק גדול מאד. מרקס, היה ממוצא יהודי, וחלק גדול מהמפכנים הראשיים, גם הם הגיעו ממוצא יהודי. מי שחושב שמדובר בגזענות, אני אציע לבדוק את עצמו שנית. היהדות היא תרבות המקדשת את החשיבה המורכבת (לימוד הגמרא). היא תרבות שנאלצה לשרוד 2000 שנה ממסחר, ולא יכלה להתפרנס מעבודת אדמה. שני הגורמים הללו, והצורך לשרוד כקהילות במשך 2000 שנים, בוודאי השאירו את חותמם על עמינו, גם לאחר שחלקנו נטש את הגמרא לטובת רעיונות ההשכלה.

לכן, אני טוען שהרוצה לבנות עם, אל לו לפנות לרעיונות הלקוחים מעמים אחרים, שבהם הנרטיב הוא הדבק של ההמונים. אני מציע לו לחפש את עצמנו, את מהותנו, את חיפוש האמת, הצדק והחסד. גם אם זה חיפוש קשה, זה יהיה החיפוש שיבנה אותנו מחדש, ויבנה אותנו כמי שאנחנו. מחפשי אמת, צדק, משפט וחסד. כלפינו פנימה, וכלפי שכנינו. ואם זה יקרה, יתכן שחזון הנביאים יתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה".לאלו שחוששים שהאמת תפגע בנו, אומר שחיים על השקר, אף פעם לא הוכיחו את עצמם כערובה להצלחה, רק לכיליון פנימי ומתמשך. זה נכון ברמה האישית, וזה נכון ברמה הלאומית. ובנוסף, ב"נרטיבים" אפשר לשבור חורים ולשרוף פרות קדושות. באמת, הרבה יותר קשה לחבל, אם מתקיימת חברה דמוקרטית השואפת לקיום דיון ביקורתי ושיוויוני.
"מוסד, שב"כ ושאר מבצעי CIA"

חלק מהמבקרים התנגדו למבצעים נוסח ה-CIA של הפלת מדינות. יש כיום לא מעט סרטים באינטרנט וספרים*, הטוענים בצורה משכנעת מאד, שבגלל אינטרסים כלכלים ואחרים, ארצות הברית, באמצעות ה-CIA, הפילה והמליכה ממשלות ברחבי העולם. רוב ההמלכות הללו היו של רודנים שהיו נוחים לרצות את ארה"ב, וגרמו לסבל גדול לאוכלוסיה המקומית. לכן למבצעי החלפת ממשלות, יצא שם רע מאד.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבריטים, רואים שגם הם שלטו בממשלות והחליפו ממשלות, והקימו תחתן ממשלות דמוקרטיות. כך הצליחו הבריטים להשתלט על מלזיה, ולהופכה לדמוקרטיה. הבריטים שלטו באימפריה הענקית שלהם, בעיקר באמצעות שליטה בממשלות, ויצירת ממשלים דמוקרטיים. רוב האימפריות האירופאיות האחרות, השאירו אחריהן קולוניות מפגרות ומושחתות. בחלק לא קטן של הקולוניות הצרפתיות והספרדיות, שוררת שחיתות איומה ומלחמות אזרחים עד היום. לעומתם, הבריטים השאירו מדינות דמוקרטיות מפותחות, כמעט בכל מקום ממנו יצאו. ועד היום המדינות הללו מרגישות חברות תחת דגל משותף. אני חושב שיש לה נו גם מה ללמוד מהבריטים.
וזה מביא אותי לנקודה הבאה בתגובות של הקוראים.

 על תעמולה memetics ושקרים אחרים.

יש אנשים בעולם, הרואים בישראל, מדינה אימפריליסטית. אני חושש שזה אכן נובע, כפי ששי ציין, ממסע תעמולה יותר ממציאות. במיוחד עם מסתכלים על המפה הבאה:

לבריה"מ לא רק שיש והיה שטח הגדול בהרבה מכל אירופה והשטח הארי של אסיה נמצא תחתיה, היא החזיקה מדינות חסות רבות בשאר העולם. המגה-איפריה הזאת, עשתה את רוב הכיבושים שלה באלימות, ובתעמולה קשה. חלק גדולה מהשיח היום מושפע קשות מהתעמולה שהמגה-איפריה הזאת ייצרה, וממשיכיה עדיין מייצרים.

עקרונית אין לי בעיה עם תעמולה. גם בתעמולה יש שמץ של אמת. החוכמה היא לנהל דיון ביקורתי לאור עובדות, ולא להיגרר לטענות דמגוגיות. אני בטוח שבחלק של הדברים של הקומוניסטים יש אמת, כמו גם באלו של הקפיטליסטים. לא צריך לפסול קטגורית את הרעיונות, רק בגלל שהרעיונות נבעו משתי אימפריות מתחרות. עדיף לנו כי נפתח דעה עצמאית משלנו, כדי שנוכל ללמוד לנווט את סירתנו הדלה בים הסוער.

זהו לבינתיים,

מחכה להערותיכם וביקורתכם,

טל

————————————
* לדוגמא, "ההיסטוריה העממית של הארצות הברית", הווארד זין.