בהמשך לפוסט שכתבי על החירות, שגיא העיר את ההערה הבאה:

לפני ימים מספר נכחתי בכנס שעסק בהצגת חקירותיהם הפילוסופיות של אנשי אקדמיה חכמים בתחום הפסיכואנליזה, שם התחלתי לשים לב שהפילוסוף המודרני שם את מסמן האדון “חירות” כתפילין מול עיניו.

אנחנו איננו החברה של החופש. בני אדם אינם חופשיים, או במילותיו של פרויד “האגו אינו אדון בביתו”. אנחנו החברה של ההתענגות.

עדיין לא הבנתי משגיא מהוא בדיוק התענגות על פי המשנה הלאקיאנית ששגיא מאמין בה, אך למיטב הבנתי יש לעונג קשר לאושר (אני מקווה שבהמשך הדיון שלנו שגיא יעמיד אותי על הקשר או אי הקשר). בפוסט זה אנסה להסביר את הקשר בין חרות לאושר.קצת קשה להגדיר מה הוא אושר. כל אחד מאושר מדברים אחרים. אבל ניתן לומר שיש מספר אירועים שיחשבו על ידי לא מעט אנשים כאושר. להיות מאוהב ונאהב זה הוא אושר. להיות מוערך ואהוב על ידי אחרים זהו אושר. להיות חברותי ולרכוש חברי אמת זהו אושר. לשגשג זהו אושר. לגדל ילדים ולראות אותם פורחים ומשגשגים זהו אושר.

ובכן, כיצד החרות קשורה לאושר?

אדם שהוא עבד, או אדם ששייך לעם משועבד או אדם הכפוף למדינה דיקטטורית, נסגרות בפניו אפשרויות רבות לחופש. רבות מהבחירות של אדם החי בחברות כאלו נקבעות על ידי אחרים. אם נולדת כצמית בימי הביניים, לא הייתה לך אפשרות לבחור לך כלה כרצונך, או לבחור לך את מסלול חייך. עבודתך מיום היוולדך ועד יום מותך נקבעה לעבודת השדה. אם חשבת שתוכל חסוך קצת כסף כדי שילדיך יצאו לחרות, הרי שהמיסים הדרקוניים והשיעבוד הכספי לאציל כבר הבטיחו שלא תוכל לעשות זאת. אם היית אישה עד לפני חמישים שנה, היית מוגבל מאד ביכולת שלך למצוא פרנסה המתאימה לכישוריך. אם היית אישה בחברה המסורתית, דעתך הייתה נחשבת לדעתו של כלב.
לעומת זאת, אם ניקח את החרות מדרגה ראשונה (החרות המערבית הקלאסית), נראה שהיא מאפשרת לך לפעול בצורה חופשית כדי להשיג את אושרך. מאחר ואינך משועבד כעבד, אתה יכול לחפש לך את בחירת לבך. אתה יכול לבחור לך מקצוע שיאפשר לך לפרנס ולהתפרנס. אתה יכול ליצור קשר זוגי, ולגדל את ילדיך. ואם תעשה כל אלו בתבונה, ועם קצת מזל, יכול להיות שתהיה איש או אישה מאושרים, על פי כל הפרמטרים הנ"ל.
אלא שאנו יודעים שהמציאות מורכבת יותר. בכל אחד מאיתנו יש תסביכים המונעים מאיתנו להיות מאושרים. לכן בתהליך פסיכולוגי או בתהליך של תיקון מידות, עלינו להיפתר מהתסביכים הללו. בנוסף עלינו לשלוט ביצרנו כדי להיות מאושרים. אכילת שוקולד באמצע הלילה, על אף שהיא מהווה חופש מדרגה ראשונה, אינה עושה אותנו מאושרים בטווח הרחוק. בגידה בבן הזוג, לא בונה את מערכת היחסים בין בני הזוג, ולא משפרת את ההרמוניה בגידול הילדים. הרמוניה שממנה נבנים הילדים להמשך חייהם.

היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ולכוון את חייך בהתאם גם היא תנאי לאושר. אדם שעובד בפרך מערב ועד בוקר, וחושב שהכסף והעבודה הם העיקר, עלול לגלות בערוב ימיו שהוא פיספס את הקשר עם ילדיו, ושילדיו גדלו ללא יד מכוונת ובונה.

כל מי שהתנסה בגידול ילדים יודע איזו מלאכת אומנות של ריסון והבנה נדרשת מההורה כדי לגדל את ילדו בצורה טובה. הריסון וההבנה הללו, גם הם דורשים עבודת מידות ותיקון עצמי רב. לכן כדי להגדיל את הסיכוי לאושר לטווח ארוך, על האדם לדעת לשלוט ביצריו ובתסביכיו, ולא שהללו ישלטו בו. זאת היא חרות מדרגה שנייה, ומרגע שאדם השיג חרות זאת גוברת הסבירות שהוא יהיה לאדם מאושר.

אבל לא הכל תלוי באדם. כדי להגדיל את הסבירות לאושר, יש עוד שלבים שעלינו לעבור, והם לאו–דווקא קשורים בנו בצורה ישירה. במדינה בה יש סיאוב ושחיתות במערכות השלטוניות, אתה עלול לגלות שכספי ציבור שנועדו לעזור לשפר את חיינו, נשפכים ללא הועיל. שכספים שמיועד לחינוך הדור הבא נעלמים בחורים שחורים. שרמת הפשיעה עולה (כיוון שמערכות השפיטה והאכיפה אינן יעילות) ואז אתה מגלה שנהג עם עשרות עברות תנועה, יכול להרוג בני משפחה או חברים, ובאחת לקטוף את אושרם ואושרך. או שאתה נשלח למלחמה המנוהלת בצורה שערורייתית ומסכן את חייך לחינם. או שבעיות חברתיות רבות אינן מטופלות כמו שצריך, כיוון שבממשל יושבים מקורבים במקום אנשים מוכשרים. היכולת להגיע למדינה ולשלטון מתוקנים, יש לה השפעה גדולה על אושרם של בני האדם, וזוהי חרות מדרגה שלישית.

אבל גם לאחר שהשגנו מדינה מתוקנת וטובה, עדיין ישנו סיכוי. שנאבד את האושר. מלחמות בין מדינות ובין עמים יש להן מחיר. ככל שהמלחמה אכזרית יותר וקשה יותר, יותר אנשים אובדים. יותר משפחות נשארות אומללות, ויש סיכוי שעם שיפסיד, יאבד אפילו את חרות היסוד. דרגת החרות הרביעית. זאת היא חרות בה אנו מצליחים לתקן לא רק את עצמנו, כמו בדרגה השנייה, לא רק את מדינתנו, כמו בדרגה השלישית של החרות, אלא גם במישור הבין–לאומי. זוהי הדרגה שמאפשרת להשכין שלום בין עמים ומאפשרת לעמים רבים לפרוח ולשגשג. כשצ'רצ'יל ורוזוולט החליטו על הקמת האומות המאוחדות, הם חשבו בדיוק על דרגת החופש הזאת.

אלו ארבע הדרגות ואלו קישריהן, כפי שאני מבין זאת, לאושר. ומי שלא של יצליח להשיג אושר גם לאחר שארבעת החרויות יושלמו, תמיד יהיה מוזמן לקחת פרוזק

בדיון סוער שנערך השבוע בבלוג של דובי קננגיסר ונמרוד אבישר (1)(2), בעקבות פוסט שכתבתי בבלוג של דמוקרטיה ישירה, התפתחו מהלומות דברים לא צפויים מבחינתי. למרות שחלק מהשיח היה חיובי ופורה (בעיקר עם נדב פרץ), הצלחתי להרגיז כהוגן את דובי ואת נמרוד. זה הביא אותי להתבטא בפעם הראשונה בצורה שאני מאד לא אוהב.

ניסיתי להבין מה פשר המתח הרב שהצטבר בינינו, ונדמה לי שהבנתי.

הטענה של דובי ושל נמרוד היא שאני הדיוט מלהג. טענה לא נעימה בכלל, בעיקר כשהיא מגיעה מתלמיד דוקטורט במדע המדינה (דובי). אם לא הייתי מנהל עוד דיונים, הייתי אולי נסוג לאחור וקצת חושב שאולי לא בחרתי בתחביב/עיסוק המתאים. אבל כיוון שניהלתי דיונים, וגם עשיתי דברים שבהם הוכרתי כאדם נבון ויודע דבר מה, עלתה אצלי מחשבה, שאולי משהו אחר גרם לסערה.

בעבר שמתי לב שאני מרגיז בעיקר אנשים שאוהבים חוקים. אנשים שאוהבים סמכות ברורה מלמעלה. כבר בצבא, הסיסמא שלי, כשהדרכתי הייתה, תעזבו מה ש”אנשים גדולים וחשובים מאיתנו אומרים" בא נחשוב בעצמנו, בוא נבדוק דברים בעצמנו. אומנם היו לי כל מיני שיטות מוזרות לעבוד, אך בסוף הן הצליחו, ולכן המערכת התיישרה בהתאם.

גם באוניברסיטה, שמתי לב שיש אנשים שאוהבים את דרך מחשבתי ויש כאלו המתרגזים כהוגן. עם חלק מסוים מהמרצים היו לי אף פיצוצים קשים. מישהו מהמרצים פעם החמיא לי ואמר דבר שבח גדול, אבל הוסיף… אבל נראה שאין לך הבנה בפוליטיקה של המערכת. לא הבנתי את החוקים ההיררכיים.

ככל שהזמן עבר, הבנתי שיש כאלו שאוהבים את המערכת ויש כאלו שמורדים בה, או לפחות סונטים בה. המערכת יכולה להיות האקדמיה, אך היא יכולה להיות המדינה. יחד עם ההבדל הזה גם ראיתי הבדל מעניין בסוג החשיבה.

ההבדל שמצאתי היה בכך שאנשי המערכת היו אנשים לוגיים, בעוד שהאנטי מערכתיים היו אנשים אמפיריים. האנשים הלוגים הם אלו שאוהבים להגדיר הכל בנוסחאות. בד"כ הלוגיקה או המתמטיקה חביבות עליהם. הם מכונסים בעולם הזה, ובד"כ אינם רוצים לוודא האם הלוגיקה שלהם אכן מתאימה למציאות. די להם שהעולם הלוגי הפנימי שלהם יציב ומסודר.

האמפיריים, הם אנשי פחות "חדי מחשבה", אך הם מעדיפים לבדוק את הטענות שלהם מול המציאות. להיות יותר ביקורתיים. אלו אנשים שפסק הדין של המציאות חשוב להם יותר מפסק הדין של הלוגיקה. אלו אנשי הניסיון והמעשה.

אני מודה שאני כשלעצמי, באופן בססי מאנשי האמפריציזם. אבל ככל שהתנסתי יותר גיליתי שיש חשיבות גם ללוגיקה. הבנתי שלוגיקה טובה היא כלי מחייב הן לצורך העברת רעיונות, והן ככלי שמאפשר באמצעות חשיבה סינטטית לרדת לסיבות התופעות (אם ניתן לומר זאת בפילוסופיה).

בוויכוח הקשה שהתפתח (אם בכלל ניתן לקרוא לדבר כזה ויכוח), התברר לי מהר שדובי ונמרוד הם מהלוגיקנים, המעדיפים את השיטה. בתמימותי חשבתי שבדיון פורה, נוכל בסוף לחבר בין לוגיקה לאמפרציזם, אך נכשלתי. אני חושב שהבסיס לכשלון שלי לא היה בטענה שאני "הדיוט מלהג", כפי שהם טענו. אחרי מספיק דיונים ומספיק ספרים שקראתי, אני יודע שאינני כזה.

הכישלון נבע לדעתי מהאווירה של השיח. אומנם דובי היה הראשון לתקוף (הפוסט נקרא "המדע של נהגי המוניות" (ואם לא שמתם לב, אני הייתי נהג המונית)), אך אני לא נשארתי חייב. בהתחלה הייתי מתון יחסית בתגובות שלי, אך התחושה שנוצרה היא שאם אשאר מתון, התמונה שתתקבל תהיה שהם צודקים, ואני מתקפל. כדי למנוע זאת, התחלתי גם אני לענות בתוקפנות. אם כי בהמשך ניסתי להרגיע את הדברים. על אף ניסיונות ההרגעה שלי, זה לא עזר. דובי התקיף והסתלק, ונמרוד נשאר עד הסוף המר (1) (2).

אין זו פעם ראשונה שאני מנהל דיון עם לוגיקנים. למיטב הבנתי דורון פורת, שמתחיל דוקטורט באוניברסיטת חיפה , ועימו יש לי כבר 46 תחלופות מכתבים, הוא מסוג הלוגיקנים (אך אין לי מושג האם הוא מאוהבי המערכת). אומנם לקח לנו חליפת מכתבים של כ-40 מכתבים עד שהגענו לתחושה הדדית שיש בינינו הבנה ראשונית הדרושה לשיח פורה (ובע”ה היא תישאר ותגדל), אך השיח הזה התקיים. ההבדל היה שדורון ואני כיבדנו אחד את השני וניסינו לגשר על הפערים. אומנם היה לנו משבר שבו כמעט הסתיימה חליפת המכתבים, אך התגברנו על זה, באמצעות רצון טוב.

אז מה הלקח שלי מהעניין?

• אל תתווכח במקום בו אין תרבות דיון מינימלית, או לפחות אל תענה לאלו שלא יודעים לשמור על כבוד חברם.
• (אולי בכל זאת כדי לנסות לדון, אך במידה שאתה רואה שזה הולך לפסים לא טובים פשוט תוותר).
• אולי בכל זאת לעשות ניסיון, ולשפר את הציטוטים המדויקים שלי (אני אוהב לעשות פרפרזות). אולי להביא מובאות יותר. מי יודע, אולי כך ירדו המחסומים של הלוגיקנים. ואולי אני אלמד לעשות לוגיקה טובה.

על החרות.

תרבות המערב היא תרבות של חרות. חרות אישית, שבאה לידי ביטוי ביכולת לבחור מה תעשה בחייך. היא מושתת על שלוש זכויות יסוד שהחברה המערבית מעניקה לחבריה. הזכות לחיים, הזכות לרכוש וחופש הביטוי. החרות היה הדגל שאיחד את ארה"ב ובריטניה במאבקן נגד הדיקטטורות של מדינות הציר, במלחמת העולם השנייה. מאות אלפי חיילים ואזרחים בבריטניה ובארה"ב הקריבו את חייהם כדי לשמר אותה. גם כיום, במלחמה בין האשׂלאם הרדיקלי והמערב, החרות היא נושא המאבק.

אחת הסיבות למאבק בין האשׂלאם הרדיקלי למערב היא תוצרי החופש המערבי. סעיד קוטוב, מהאידיאולוגים הראשיים של תנועת האחים המוסלמים כותב על אחד מתוצרי המערב:

The American girl is well acquainted with her body's seductive capacity. She knows it lies in the face, and in expressive eyes, and thirsty lips. She knows seductiveness lies in the round breasts, the full buttocks, and in the shapely thighs, sleek legs — and she shows all this and does not hide it.

 בתרגום: "הנערה האמריקאית מכירה את יכולות הפיתוי של גופה. היא יודעת שהוא נמצא בפנים, בעיניים המאירות ובשפתיים הצמאות. היא יודעת שהפיתוי נמצא בשדיים עגולות, בישבן מלא, ירכיים מעוצבות ורגלים חלקות. – והיא מראה את כל זה ולא מסתירה את זה."

 תוצרי החרות המערבית אינם מרגיזים רק את המושׂלמים הרדיקליים. היא גם מרגיזה, להבדיל אלפי הבדלות, חלק מהוגי הדעות של הציבור הדתי-לאומי:

 "זו הצרה של הציבור הדתי (ואפילו חלק מהציבור התורני) מול התרבות המערבית-חילונית. האויב שלי לעולם לא יהיה סַפָּק התרבות שלי. זה שיש כאלו שעדיין קוראים "ספרות יפה" חילונית, זה שיש כאלו שעדיין קונים עיתוני "ידיעות אחרונות", "מעריב" או "הארץ", או מתעדכנים דרך ynet או nrg, זה שיש כאלו שעדיין מאזינים בקביעות לבלבולי המוח, שלא לומר לשטיפת המוח של שדרני הרדיו החילוניים-שמאלניים, וכמובן זה שיש כאלו שעדיין מחזיקים טלוויזיה בבית, כל הדברים האלו הם שגורמים לחדירתה הנוראה של הטומאה למחננו, וכולם נובעים מזה שתרבות המערב לא מוגדרת בצורה מספיק ברורה, היא אויב". שלום פרידמן, ערוץ 7

יש אולי חלק מהקוראים החילוניים של בלוג זה, שיגיבו באיבה רבה להתבטאויות אלו של הוגים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ושל האשׂלאם הרדיקלי. אבל אני חושב שדווקא היכולת להירגע, ולנסות להבין את שורשי הביקורת, יכולה לפתור הרבה בעיות, ללמד אותנו דבר מה על החופש ואולי אף להחליף עימות מזוין בדיון תרבותי. לשם כך יש לדון עם האנשים שמתנגדים לך, ולנסות להבין את השקפת עולמם.

 כדי להבין את שורש הבעיה, דנתי עם חברי, עידו שטינברגר, אברך בישיבה בקדומים (בעיניי הוא תלמיד חכם, אך יש לשער שהוא יתנגד לכל תואר). שאלתי אותו, מה הבעיה עם החופש? האם לא יצאנו ממצרים כדי להיות עם חופשי? מה רע בחופש המערבי? ועידו ענה לי. האם מה שאתה מכנה אדם חופשי הוא אדם חופשי? האם אין הוא משועבד ליציריו? האין הוא משועבד לגחמותיהם של אנשי השיווק?

 וזה העלה אצלי שאלה מעניינת. האם אנו באמת חופשיים? ואם איננו חופשיים, כיצד עלינו להשתחרר.

 תחשבו על זה. עד כמה היצרים שלנו שולטים בנו? עד כמה הם יכולים לפגוע בשגשוג שלנו. קחו את הדוגמא הכי פשוטה של אכילה. חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה במערב סובל מבעיות של עודף משקל. אצל החלק הזה באוכלוסיה היצר לאכול חזק מכל תהליך הגיוני. למי מאתנו שסובל מבעיות משקל, ברור כי עודף המשקל מקצר את חייו, הוא מעלה את הסיכוי לסוכרת, לחץ דם ולאירועים מוחיים. אבל עדיין היצרים לא פעם ולא פעמיים חזקים מאיתנו.

תחשבו על סיגריות. מצרך יקר, שלא תורם כלום לאושרנו. אנשים מעשנים, אינם יותר מאושרים מאנשים שאינם מעשנים. מידי שנה מתים רק בישראל כ- 6000 איש מנזקי סיגריות. בגיל המבוגר מתחילות תופעות של שיעול קשה, אימפוטנציה, סרטן ריאות וסרטן גרון. ובכל זאת חלק לא קטן מהאוכלוסייה משלם הרבה כסף עבור צמח שמגולגל בתוך נייר, ובדרך הוא גורם לחברות הטבק להתעשר.

וזה מעלה את הסוגיה, כיצד הן הצליחו לגרום לנו להשתעבד לרצונותיהן. אחד הדברים המעניינים שראיתי בסרט The century of the self מוצגת היכולת של חברות יחסי ציבור להשתמש בחופש כדי לשעבד אותנו. בסרט מוצג גם הסיפור הבא על אדוארד ברנז, שהיה יוצר התחום של יחסי הציבור. בתחילת המאה ה-20, עישון נחשב מנהג גברי בלבד. אישה שנראתה מעשנת נחשבה דוחה. כאשר התחוללו בתחילת המאה ה-20 מאבקי הספורז'יסטיות בארה"ב, אדוארד ברנז יצר קשר עם מנהיגות הסופרז'יסטיות וסיפר להן כי הסיגריה היא סמל פאלי, ובעצם, על ידי דיכוי הנשים המעשנות, הגברים מסרסים ומדכאים את הנשים. זה כל מה שנדרש כדי להדליק את זיק המאבק לחופש נשי דרך עישון סיגריות. בתהלוכה שהן ארגנו ביחד עם אדוארד ברנז, הן צעדו כאשר הן מעשנות סיגריות, מול מצלמות התקשורת. בכך התחילה אופנה של עישון סיגריות על ידי נשים. בכך גם הצליחו חברות הסיגריות לשעבד אליהן עוד פלח נרחב באוכלוסייה שלא ניתן היה לשעבדו לפני כן.

מסתבר שהיצרים שלנו הם כלי מצוין בידי חברות שיווק ופרסום לשעבד אותנו לרצונות לקוחותיהן. וכך הרצון של החברות המסחריות גובר לא פעם על הרצון הפרטי שלנו.

אך גם ללא חברות הפרסום, היצרים שלנו גוברים לא פעם על רצוננו לשגשג. חיי נישואים תקינים דורשים נאמנות. אך ככל הנראה חלק לא קטן מהאנשים הנשואים לא עומד בפיתוי, ו"הולך לרעות בשדות זרים". הבגידה המינית, נרצה או לא נרצה, היא חלק לא מבוטל משרשת שבסופו של דבר, כנראה מביאה לגירושין. בכך אנו לא רק פוגעים בעצמנו, אלא בבן הזוג הנבגד, ואם יש לנו ילדים, אנו פוגעים גם בהם.

כמעט כל אחד מכיר את הצורך להתגבר על יצרים כדי להצליח. האם במקום לעשות עוד עבודה עבור הבוס שתגרום לבוס לקדם אותנו, לא העדפנו לשחק בסוליטר, לדפדף באינטרנט? האם לא העדפנו לעשות דבר מה חסר תועלת במקום לעשות עבודה שהייתה גורמת לנו יותר אושר בטווח הרחוק?

כדי לשגשג ולהצליח בטווח הרחוק, אנו נדרשים למשמעת עצמית. הנרטיב הנוצרי הקלאסי אומר שמספיק שתחליט להתגבר על יצרך, המאבק ביצרים יצליח. סרטי הוליווד מלאים בתרחישים כאלו, בהם הגיבור אינו מתפתה לרע (בין אם זו נערת יפה, או סכום כסף גדול), ולכן בסוף הוא מצליח ונעשה מאושר ואולי אף מעושר. אלא שהחיים אינם כאלו. בחיים, אנחנו מחליטים מיליון פעמים שהפעם נעשה את זה, וכל פעם אנו נכשלים.

היהדות הכירה בחולשתנו. אין היא דורשת שנהפוך לצדיקים ביום אחד. אלא מעדיפה לעזור לנו להבנות צעד אחר צעד, בדרך לשליטה ביצרים. זה מתחיל בהשכמה בה אתה "מתעורר לעבודת הבורא כארי". וכל מי שהתנסה בכך יודע שהיום הופך להיות הרבה יותר פרודוקטיבי, כאשר אתה מתעורר בשעה מוקדמת, ובזריזות. ביהדות, אינך מתעורר לקריאת עיתון או זוועות אחרות ברדיו או בטלוויזיה. אתה מתעורר למנטרה חיובית שמכוונת את שאר פעיליותך ביום. אני אישית אינני נוהג כך, ובמקום זאת אימצתי לעצמי מנהג, לחשוב על הדברים שאני אעשה היום, וכיצד אצליח לבצעם (וזה עוזר מאד). היא אוסרת עליך להיות עם אישה בחדר, בלא נוכחות אדם נוסף. זאת כדי למנוע "טעויות" או "גלישות". היא ממליצה לך לא להרבות שיחה עם האישה, כנראה בדיוק מטעם זה (בעניין זה אני מפרש זאת כשיחה עם אישה שאינה אשתך. יש כאלו שלצערי מפרשים זאת לא להרבות שיחה עם אשתך, שזה בעיני הוראה ההורסת את חיי הנישואין). ויש לה ליהדות עוד מסכת שלמה של עבודת "תיקון מידות" שבעצם עיקר תכליתן הוא לגרום לך לאט לאט להגיע למצב בו אתה שולט ביצרים שלך ולא הם שולטים בך.

רגע לפני שיאשימו אותי בהחזרה בתשובה, אני רוצה לציין, שניתן להמיר את התהליכים הללו בתהליכם מקבילים, שאין בהן אוירנטציה דתית. וגם בחברה הדתית התהליך הזה אינו תרופת פלא. יש חלקים רבים בציבור הדתי-לאומי, שעושים את מה שהתורה והתורה שבעל-פה ציוותה עליהם, מכורח הציווי, ולא מהבנה. דבר זה יוצר עבורם עול ושיעבוד, ובמוקדם או במאוחר, הם או בניהם ינטשו את הדת, לטובת עולם חופשי יותר.

דבר זה מחזיר אותנו לדיון על חופש. המערב מאפשר לאדם להשתחרר מכל עול ומכול ציווי. אך החופש הזה הוא חופש ראשוני בלבד. בחופש זה, האדם משועבד ליציריו, או דרכם, ללקוחותיהם של חברות הפרסום והשיווק.

כדי להשתחרר עוד שלב, על האדם להגיע למצב בו הוא שולט ביציריו, ומגיע באמצעות רצונו, ויצריו הנשלטים, אל מטרתו. זהו השלב אליו חותרות הדתות המערביות. אך כל הדתות הללו, אינן מבינות כי השלב הראשון הוא בסיס הכרחי לשלב השני. בהעדר השלב הראשון, הציווי הדתיים הופכים לכפיה, וכשיש כפיה, האדם יבקש בסופו של דבר להפיל מעל עצמו את הכפיה. באישלאם הרדיקלי, מתקשים לקבל זאת, ומשתמשים באלימות כדי להכריח את האדם להיות "חופשי מיצריו". אך גם באישלאם המתון, ביהדות ובנצרות, בהם אין כופין על אדם את החופש באלימות, עדיין מצפים שהאדם יהיה חופשי מכוח ציווי. בכך הם מחטיאים את כל עבודת המידות, שאמורה לבוא מבחירה חופשית, מרצון פנימי. רק באמצעותן יכול האדם להגיע למדרגת שגשוג ומוסר גבוהים.

אך יש עוד שלב לחרות. השלב השלשי הוא השלב בו החברה עצמה הופכת לחברה מוסרית. בו תהליך תיקון המידות הוא לא רק של האדם הפרטי, אלא גם של החברה בה הוא חי. בה אין שרים מושחתים, נשיאים רודפי בצע ומין. בו האדם מזדהה עם החברה, בו הוא מרגיש שהיא חברה מוסרית, מצליחה ומשגשגת. אבל אלו עוד ימים רחוקים. בינתיים, אנו נמצאים בין השלב הראשון לשני.

מאז 1973, אנו מפסידים במלחמות. הפסדנו במלחמת יום הכיפור, הפסדנו במלחמת לבנון, הפסדנו באינתיפדה, הפסדנו באינתפדה השניה והפסדנו במלחמת לבנון השנייה. וללא ספק, אנו הולכים בדרך לאבד את המדינה.

מדוע זה קורה, והאם זאת תמונת המציאות האמיתית?

לא בטוח.

במלחמת יום הכיפורים, יש האומרים כי הופתענו (אם כי למעשה יתכן שזו היתה החלטה של גולדה לא לצאת למתקפת נגד, כדי למנוע מאומות העולם לטעון שאנו פתחנו במלחמה). צה"ל, למרות הקשיים, הצליח בתוך שמונה ימי לחימה להחזיר את היוזמה לידיו, ולחצות את התעלה לכיוון מצריים, ולחדור עמוק לתוך סוריה. לאחר 21 ימי לחימה קשים, מצריים וסוריה נכנעו. על פניו, היה כאן נצחון מזהיר. גם כשהופתענו, הכרענו שתי מדינות חזקות בהרבה מאיתנו במספר האנשים שלהם. עמדנו בפני ציוד ונשק סובייטי. נצחנו. הינו צריכים להרגיש גיבורים. מי שיקרא את העיתונות של אותם ימים יראה שזאת אכן היתה התחושה בהתחלה. אבל אז משהו קרה.

לפני מלחמת שלום הגליל הפת"ח שלט בדרום לבנון, וביצע משם פיגוע טרור נגד ישראל. אש"ף מצא לעצמו מדינה נוחה ממנה יכולה היה לתקוף בקלות את ישראל. אסון אביבים, מנרה ועוד פיגועים אחרים יצאו משטחה של לבנון שהיוותה בסיס פעולה נוח לאש"ף.

בתוך תקופה קצרה צה"ל נכנס ללבנון וגירש את אש"פ וראשיו מלבנון. חיל האויר הסורי ספג מהלומה קשה מאד שהוכיחה את עלינותו המוחלטת של חיל האוויר. כעשרת אלפים חיילים סורים ומחבלים נהרגו במלחמה. שוב ניצחנו. אבל אז קרה משהו אחר. ניסינו לייצב את לבנון, להכתיר את בשאר ג'ומייאל לנשיא לבנון. אך באנרכיה הלבנונית, באשר נרצח. במקביל יירטנו את מפקד המבצע בפועל – אריק שרון. והמהנהיגים שאחריו, החליטו להישאר בלבנון. נשארנו שם עד שנת 2000, כאשר אנו מגדלים בביצה הזאת אויבים חדשים – את חיזבאללה. לבסוף יצאנו, עם זנב בין הרגליים.

את האינתפדה הראשונה הצלחנו לרסן, אך שוב קרה המשהו הזה… ואז במקום האינתפדה, הזמנו את מנהיגי אש"ף לשכון בעזה, יהודה ושומרון. ויחד איתם יצרנו לעצמנו קן צרעות, שהביא עימו את הפיגועים קשים שהמדינה ידעה עד אז. פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם, הפך לשגרה.

את האינתפדה השניה הצלחנו לרסן ביהודה ושומרון לאחר מבצע חומת מגן. בעזה היא נשמרה על אש נמוכה, כשכוחתינו מכים באירוגני המחבלים, יותר מאשר הם מכים בנו. ואז זה קרה…יצאנו מעזה, וגלעד שליט נחטף וירי הרקטות על ערים וישובים ישראלים התעצם מאד.

לאחר חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב החלטנו לצאת למבצע בתוך לבנון, שמטרתו, גם אם לא היתה ברורה בזמנו, היתה להחליש את האחיזה של חיזבאללה בצפון לבנון. הצלחנו במידה מסויימת. צד"ל חזר לצפון לבנון, לאחר שלא נכח שם שנים רבות. חיזבאללה, עקרונית נסוג לקו הליטני, והתמיכה לה הוא זוכה בלבנון, התערערה. יש אפילו קולות רבים בלבנון, שמבקשים להסיר את נסראללה מכס ראשות החיזבאללה, כדי למנוע מהמשוגעים מהדרום (קרי, ישראל) להחריב עוד פעם את דרום לבנון, ולסכן את השיגשגוג הלבנוני שהושג בעמל רב. … ועוד פעם זה קרה.

מה קרה? מדוע עד 1967 כל הזמן ניצחנו, ומאז 1973 אנו כל הזמן מפסידים?

מדוע מאז 1973 יש לנו רק מנהיגים כושלים, ולפני כן היו לנו מצביאים דגולים?

אני אציע שהסיבה אינה נעוצה במציאות. לפני 1973 היו לנו גם מנהיגים גדולים וגן מנהיגים קטנים. גם לאחר 1973 היו לנו מנהיגים גדולים ומנהיגים קטנים. גם לפני כן הצלחנו יותר במלחמות וגם לאחר מכן הצלחנו באותה מידה במלחמות.

הסיבה היא אחרת לדעתי. קוראים לה "ט ל ו י ז י ה"

מדוע הטלויזיה שנכנסה לישראל גרמה ל"הפסדים" לדעתי?

כי, כפי שכתב מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". וכנראה שבטלויזיה יש מסר שגורם לנו להפסיד. אנסה להסביר מדוע.

הטלויזיה היא מדיום מאד ישיר והמוני, ניתן לראות בו דברים מרגשים מאד, כמו דם, סבל, רצח, מוות , כשלון. כדי למכור, הטלוויזיה צריכה ליצור ריגוש ובגדול. הריגוש של אתמול הוא כבר השיגרה של היום. כדי שתמשיכו לצפות בטלוויזיה היא צריכה למצות את האמוציות ככל הניתן. לסחוט אותן עד תום, ומחר ליצור אמוציות גדולות יותר וחזקות יותר.

ומה בטבע האדם יותר גדול מצער, כאב, אומללות, כשלון, מוות, אובדן. הכי טוב שיש זה סבל ומסכנות. אם אפשר להוסיף לכך גם קצת כשלון וטיפשות של מנהיגים, מה טוב!

אם תשימו לב, תוכלו לראות שאופרות הסבון, טלה–נובלות, משתמשים בדיוק באלמנטים אלו כדי לגרום לצופים להתמכר אליהן. תכחים, מזימות טיפשות, סבל וכשלון, הצלחה של האויב לרמות את הקורבן התמים, מוציאות את זה מאיתנו. אנו נשאר לראות, כי אנו אוהבים את זה. אנו חיים על הדם, כמו גאנ'קי החי על ההרואין והקראק. בוא נודה בכך…

וכך קורה שהטלויזיה גם מכתיבה לנו את תפיסת המציאות שלנו. כדי למכור, אנשי הטלויזיה, אם ירצו או לא ירצו צריכים להראות בדיוק מה שאנו אוהבים. אנו צריכים לראות שפוגעים בנו, שמסכנים אותנו, שיש מפלצות מהצד השני שעוד רגע עומדות עלינו לכלותינו. ואז אנו כמו גדולים יוצאים להילחם על חיינו, ואז שוב אנו מראים את הדם והסבל של חיילנו, ושל האוייב. ואנו שואלים את עצמנו האם זה היה כדאי. ומיד אנו מאשימים את מנהיגנו, בטפשות (שכחנו שאנו הינו אחראים לרצון לצאת למלחמה). והנה כמו בכל סוף מלחמה טובה, אנו מעמידים את מנהגינו אל מול הגרדום של וועדת החקירה התורנית. מישהו צריך להיות כאן הטיפש בסדרת הטלה–נובלה שאנו מסדרים לעצמנו. ואז אנו חוזרים אל היאוש, הכל כך ממכר. עד הדרמה הטובה הבאה…

אנחנו לרגע לא נכבה את מקלט הטלויזיה, אנחנו לא נצא החוצה ונראה את זיו החמה, יופי הפריחה וגדולת מעשינו. אנחנו לא באמת נלך להתמודד גם עם כישלונתנו. אנחנו נלך במעגל, סביב סביב, נרדוף דרמה אחר דרמה, איום, מלחמה, האשמה בכשלון, וחוזר חלילה. אנחנו נכווה מהאש, ונתרחק מעט, רק כדי לחזור שוב להנות מזיו הסם הממכר הזה.

ישראל אינה הדוגמה היחידה להשפעתה הקשה של הטלויזיה על יכולת הקיום שלנו. גם עבור ארה"ב הטלוויזיה היא כנראה גורם מכריע ביכולת לנהל מלחמות. גם ב-1917, וגם ב-1941 יצא ארה"ב למלחמה על שטחים רחוקים מאד ממנה. אך הציבור היה נאמן למדיניות שנקבעה, וחיילים התנדבו לצבא, עד להכרעה הסופית. גם מלחמת קוריאה, שהיתה דומה במהותה למלחמת ויאטנם, זכתה לאהדת הציבור, על אף מספר הקורבנות הגדול בקרב הכוחות האמריקאיים (כנראה בסביבות 150 אלף הרוגים). מלחמת קוריאה הסתיימה ב-1953, במקביל לחדירת הטלויזיה לבתי האמריקאיים. ארבע-עשרה שנים מאוחר יותר, כשהטלויזיה היתה נפוצה מאד בבתי האמריקאיים, ארה"ב שוב נכנסה לאותו סוג של מלחמה. גם הפעם ארה"ב נחלצה להצלת שלטון פרו-מערבי מפני התקפה של שלטון קומוניסטי. אלא שהפעם היתה מעורבת כאן הטלויזיה. לראשונה בארה"ב, אזרחי ארה"ב זכו לראות את זוועות המלחמה בצורה ישירה. הסקופים, האקשן, ההרג והטיפשות תפסו את הבמה. הדיווח המרוסן והמוגבל של העיתונות הכתובה הוחלף ביצרים ובמראות קשים שהטלויזיה שידרה. ויחד איתה גם הגיעה רוח ההתנגדות למלחמה. ואותו ריטואל שהפך להיות כל מוכר התחיל להתרחש. אירגון קומוניסטי, דיקטטורי שסופג כנראה 1.4 מיליון הרוגים, מנצח צבא מערבי שסופג 57 אלף הרוגים, מתוך 3 מיליון חיילים אמריקאים שלחמו בוויאטנם. כתוצאה מכך, ארה"ב נוטשת את הדרום-ויאטנמים לגורלם, ושלטון דיקטטורי משתלט על כל וויאטנם שנתיים לאחר הנסיגה האמריקאית.

גם אם המלחמה בויאטנם נחקקה בזכרון המערבי כמלחמה שגויה, הרי שמקרה דומה שהתרחש במלחמת העולם השניה, אך בזעיר אנפין, העיד על השפעתה של התקשורת על רוח הלחימה המערבי. מאפריל 1940 ועד דצמבר 1941 בריטניה לחמה כמעט לבדה נגד גרמניה. לקראת סוף 1941, בריטניה ספגה סידרה של מפלות קשות. במדבר הצפון אפריקאי, גיסותיו של רומל הצליחו להביס את צבא בריטניה ולהסיגו עד לשערי מצריים. בדרום אסיה, היפנים פתחו במתקפה כוללת שתגרום לבריטניה לאבד במהלך 1942 את כל המושבות הבריטיות וההולנדיות בדרום אסיה.

בתקשורת הבריטית העולו טענות שצריך לקחת מצ'רצ'יל את הסמכויות לניהול המלחמה ולהשאירו כראש ממשלה, רק בגלל שהוא נואם טוב. צ'רצ'יל שהקפיד לקרוא במהלך המלחמה לפחות שעה אחות ביום עיתונים, חש שאמון הציבור בו אובד, והוא יתקשה לנהל כך את המלחמה. כדי לפתור את הבעיה, הוא החליט ליזום הצבעת אמון. לאחר שלושה ימי דיון חופשיים, בהם כל הצדדים הביעו את דעתם, נערכה הצבעת אמון, וצ'רצ'יל זכה לתמיכה כמעט מקיר לקיר של 464 חברי פרלמנט מול מתנגד בודד. הצבעת האמון המוחלטת, זכתה גם היא לקרנבל תקשורתי מתאים, עם תרועות נצחון. יחד עם זאת, לא חסרו מחפשי כשלים ובעיות בתקשורת הבריטית, והללו תיארו את ההצבעה כמיותרת, כשהם טוענים "מי בכלל חשב להטיל ספק במנהגותה של הממשלה הלאומית?" [צ'רצ'יל, The second world war, ספר רביעי, עמודים 60 עד 73, מהדורה ראשונה]. בספרו, צ'רצ'יל מכנה אותם "קולות צווחניים", ומסוגל לנטרל אותם, אך בהמשך, הם יהוו אב-טיפוס לסוג התקשורת שיתפתח לאחר הופעת הטלויזיה, ושוב יהיה קשה מאד לרסנם.
למזלו של העם היהודי, מלחמת העולם השנייה נערכה לפני עידן הטלויזיה, והמציאות אז היתה ברורה יותר, ממה שהיא כיום. כאשר היטלר כבש את אוסטריה, חבל הסודטים בצכוסלובקיה ואת פולין, הוא עשה זאת בשם השחרור והעצמאות של גרמנים שחיו באיזורים אלו. כאשר הנאצים המרידו את העירקים כנגד הבריטים ב-1941, במגמה לנתק את הבריטים ממקורות הנפט החיונים למאמץ המלחמתי, הם הקימו את "תנועת השחרור הערבית" [מתוך מכתב של היטלר, מאי 23, 1941, צ'רצ'יל, שם, ספר שלישי עמוד 264].

כמו אז, גם היום אנו ממשיכים להילחם נגד גורמים פאנטים וידקטטורים, המשתמשים בסיסמאות החופש, אך בפועל מקדימים עריצות וציתנות. אלא שלפני עידן הטלויזיה, העיתונות הכתובה היתה הרבה יותר שקולה, בעוד שכיום הטלויזיה, כמדיום מחפש סנסציות, דוחפת אותנו לסיפורי-טלה-נובלה חוזרים ונשנים, בהם אנו תמיד מפסידים. בפועל אנו מסייעים לאירגונים הדיקטטורים להביס אותנו קרב אחרי קרב.

הטלויזיה איננה הרע בהתגלמותו. יש בה גם דברים טובים. היא מצליחה להחדיר את תאוות החרות לארצות דיקטטוריות כמו איראן, בריה"מ וסוריה. אך אם לא נבין אותה, וכיצד יש להשתמש בה נכון, היא גם תסייע לאויבי החרות לנצח אותנו פעם אחר פעם במלחמותיהם.

אינני רואה פתרון ברור לבעיה. אני רק אציע כמה דרכים אפשריות להתמודדות עם הבעיה הזאת.

אחת הדרכים היא לשנות את כל תהליך הדיון. הדיון ההמוני דרך הטלויזיה, מזמין מטבעו התלהמות, מחשבה שיטחית ודמגוגיה. כיום מתרחש מעבר בעולם מהמדיום הטלויזיוני, למדיום האינטרנטי. המדיום האינטרנטי הוא אישי, ואינטמי יותר, ואינו מחפש את ההמונים הפועלים כמקשה אחת. רמת הדיונים באינטרנט יכולה להיות טובה ומעמיקה בהרבה ביחס לדיונים הנערכים מעל גבי העיתונות הכתובה והמשודרת. הדיונים הללו, יכולים לאפשר לנו לזקק נכון יותר את תפיסת המציאות, ולאפשר מגוון רחב מאד של דעות.
על האינטלקטואלים, שהחרות יקרה להם, לשאוף להעביר ככל הניתן את הדיונים לבלוגים. בעוד שהעיתונות הכתובה והמשודרת, רק תשמש מראה לדיון האמיתי המתרחש בבלוגוספירה. עלינו להבין כי המדיות ההמוניות, כשמן, כן הן, אינן מקדמות דיון אמיתי, אלא מקדמות דמגוגיה. אין דומה מאמר שנכתב למאות אלפים, לדיון שנערך בין שלושה עד ארבעה משכילים מעל גבי הבלוג. כאשר הדיון הבלוגוספרי יתפוס תאוצה, מימלא הוא גם ישתקף בדיון ההמוני, ואין לנו לחשוש שקול שוחרי החרות, לא ישמע מעבר לגבולות הבלוגוספירה.

ובנתיים, עד שהבלוגוספריה תתפוס את תפקידה המלא, ניתן גם לפעול באופן אישי כדי לנפץ את מחול הזוועה-האופראי של הטלויזיה. כדי לעשות זאת, קחו את המכשיר הטיפשי הזה, זירקו אות לפח הזבל הקרוב, ותתחילו לחיות. לכו לשכנים, לחברים. שתו כוס קפה ביחד. לכו לטייל, לכו וחפשו לעצמכם תחביבים. לכו והתנדבו למען הכלל, ואז תראו שאור השמש שוב זורח.

כשמשעמם לכם, ואתם מבקשים רק "לשתוף קצת את הראש", דעו לכם שאתם חוזרים אל סם קשה. במקום זה, לכו וקראו ספר טוב, או הקימו לכם בלוג חביב, ועמו תצרו קשר אל העולם. וכמו כל תהליך גמילה טוב, יש צורך קודם כל להיות מודע לכך שאתה מכור.

קום התעורר עם חלכא ונדכא…

ושיר מבית כוסברה, שככל הנראה קראו את מחשבותי – "זעקת העם"

[gv data = "sgOWTM5R2DA"][/gv]

קישורים נוספים:

Television the perfect drug

Television – A Drug For The Ages

פשוט סרט יפה של ה-BBC, על מתמטיקה ואי וודאות, תהנו…

בבלוג של ד"ר אורי אמיתי שעוסק בדמוקרטיה ישירה, אורי מציע שאנו צריכים להקים מפלגת דמוקרטיה ישירה שתרוץ לכנסת. במפלגה הזאת ההחלטות יתקבלו ע"י חברי המפלגה בתהליכים של הצבעות דמוקרטיות, וחברי הכנסת הנבחרים יחויבו לממש את החלטות חברי המפלגה. אני מציע כי רעיון המפלגה הישירה, הינו בוסרי מידי, ועלינו לצעוד דרך ארוכה לפני שנוכל לראות באופק קיומה של מפלגת דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה ישירה במדינת ישראל.

מהי דמוקרטיה ישירה?

דמוקרטיה ישירה היא דמוקרטיה שבה כל האזרחים משמשים למעשה חברי כנסת. כל אחד יכול להעלות הצעות לחוק, וכל אחד יכול להצביע על הצעות החוק. המקום היחידי שבו מדינה (פוליס) התנהלה בצורה כזאת, היתה אתונה של המאה ה-5 וה-4 לפני הספירה. באתונה היו כעשרים אלף אזרחים זכרים וכמה מאות אלפי עבדים או זרים. רק עשרים האלף יכלו להשתתף בדמוקרטיה האתונאית. מתוכם בפועל כנראה השתתפו כ-5000 עד 4000 אזרחים. הם התכנסו באגורה, הציעו הצעות חוק והצביעו עליהן.

לדמוקרטיה של אתונה היו יתרונות וחסרונות. ראשית, הצורך להשפיע על ציבור רחב, הביא להתפתחות הרטוקריקה. בני העשרים שילמו למורים שהיו מומחים לרטוריקה ולידע, והמורים הללו יצרו את  הבסיס לפילוסופיה שאנו מכירים כיום. אפלטון ואריסטו כנראה לא יכלו להתקיים ללא הצורך במורי ידע ורטוריקה. החרות האתונאית איפשרה את התפתחותה של אומנות מרהיבה , שהשפיעה לאחר מכן על רומא ומשם על אירופה כולה. בזכות אלו, הפכה אתונה הקטנה למעצמה תרבותית שמשפיעה על העולם כולו, כ- 2400 שנה לאחר שחדלה להתקיים כדמוקרטיה. החסרונות של השיטה הם, שבמוקדם או במאוחר, תאבי הכוח באתונה למדו להשתלט על דעת הקהל, ובאמצעות רטוריקה, ומשחקי כוחות, הם הצליחו לגרור את אתונה למלחמות הפולופונזיות, וגרמו להטשת כוחה של אתונה, עד לשבסוף איבדה אתונה את חרותה תחת הכיבוש המוקדוני.

כיום, רוב ההוגים חושבים כי דמוקרטיה ישירה אינה אפשרית. רוסו בספרו "האמנה החברתית",  טוען כי הדמוקרטיה אפשרית רק בחברות קטנות מאד, בהן כולם מכירים את כולם (רוסו מכנה דמוקרטיה ישירה "דמוקרטיה", ואת הדמוקרטיה הפרלמנטרית שאנו נמצאים בה "אריסטוקרטיה נבחרת"). על פי רוסו, האריסטיקרטיה הנבחרת היא צורת השלטון העדיפה ברוב המיקרים (רוסו, האמנה החברתית, ספר ג', פרקים ג' עד ו', הוצאת רסלינג, תל-אביב, 2006).

רוסו מציג את הקשיים הבאים בפני הדמוקרטיה הישירה (כל הציטוטים נלקחו מספר ג', פרק ד'):

"לא טוב הדבר שמי שקבע את החוקים יוציא אותם לפועל, וגם לא שגוף העם [העם בכללו] יפנה את תשומת לבו מן הראייה הכללית ויעביר אותה אל היעדים הפרטיים. אין לך דבר מסוכן יותר מהשפעתם של אינטרסים פרטיים על ענייני הציבור…"

"לא ניתן לדמות מצב שבו העם מתכנס ללא הרף כדי לעסוק בענייני הציבור…"

"…כמה רבים הקשיים שצריך לזמן יחד לצורך הממשל הזה! ראשית, מדינה קטנה מאד שבה קל לכנס את העם ושבה כל אזרח יכול להכיר את כל האחרים; שנית פשטות רבה במידותיהם של הבריות המונעת ריבוי של מחלוקות טורדניות; מידה רבה של שיוויון במעמד ובעושר, שבלעדיו לא יתקיים לאורך זמן השיוויון בזכויות ובסמכות; ולבסוף מיעוט מותרות או היעדרם הגמור, שכן או שהמותרות הם פרי עושר המצוי במדינה, או שהם עושים את העושר להכרחי, [ובכך] משחיתים הן את העשיר והן את העני – את העשיר על שום שהוא מחזיק בעושר, ואת העני על שום שהוא חומד אותו"

רבות מהבעיות שהציג רוסו, מתחילות להיפתר בימינו. בפוסט שכתבתי על הכפר הגלובלי של מרשל מקלוהן והאינטרנט, הראתי באמצעות הרעיונות של מקלוהן, כי כדור הארץ מתחיל להיתכווץ לכדי כפר וירטואלי קטן. הדבר הזה מאפשר ליצור קהילות קטנות ואינטמיות, שבהן חברי הקהילות מכירים אחד את השני. כיום גם קל יותר לכנס את הציבור, מאשר בתקופתו של רוסו. הכינוס נעשה ממילא באינטרנט, בקלות ובשעות הפנאי. רוב העם נהנה היום מפריחה כלכלית שדורו של רוסו לא הכיר (יחד עם זאת, ככל שיותר חלקים באוכלוסיה יהנו משפע כלכלי, כך תגדל היכולת להקים דמוקרטיה ישירה יעילה). השינויים הללו, הם להערכתי הסיבה,שבגללה הדמוקרטיה ישירהמתחילה לפרוח באופן עצמאי. מובילי המהפך היו המתכנתים, שזכו למשכורות שמנות ויכלו להרשות לעצמם להתפנות לעזרה לציבור בשלל פרויקטים של הקוד הפתוח. אין זה סוד שאדם הנאבק על קיומו, אינו פנוי לסייע לציבור. גם החיבור הקהילתי שהאינטרנט מאפשר, יוצר מעצמו קהילות אינטמיות שבהן מתקבלות החלטות במשותף.

יחד עם זאת ישנם עוד קשיים רבים שרוסו ואחרים העלו (ראו מכתבו של אדם נבו), לפני שהדמוקרטיה הישירה תהפוך לרעיון סביר.

להערכתי הניסיון של ד"ר אמיתי ושל הלל קאופמן להקים מפלגות של דמוקרטיה ישירה הוא בוסרי מידי. עלינו למצוא פתרונות לבעיות שמציבה הדמוקרטיה הישירה, לפני שהציבור הרחב ישתכנע באיכות הרעיון. אני מציע שכל המעוניינים בדמוקרטיה ישירה, יתאגדו לרשת מרכזית, שתאפשר דיון פורה. צריך לרכז את הפורום של "כולנו נחליט", אתר הוויקי "קוד פתוח אינטלקטואלי", תחת אתר משותף. באותו אתר צריך ליצור לינקים לכל הבלוגים שעוסקים בדמוקרטיה ישירה, וביחד לדון על הבעיות ולבנות מודל פועל של הדמוקרטיה הישירה. אני מאמין שאנו צריכים להתנסות בבעיות של דמוקרטיה ישירה על ידי ניסוי, טעיה ולמידה במסגרות קטנות כמו ישובים או ערים. ביחד אנו צריכים ללמוד ולהסיק מסקנות מהניסויים בקנה מידה הקטן. מתוך הניסויים הללו נלמד כיצד לפתור את בעיות הדמוקרטיה הישירה, ורק לאחר מכן נוכל לפנות לקנה מידה ארצי. בנוסף, אזרחים שהששתפו בניסויים ,ויחושו שהדמוקרטיה הישירה מביאה ברכה, יהוו קול מבשר לציבורים רחבים יותר לגבי הכדאיות של דמוקרטיה ישירה.

אני מציע לא לרתום את המרכבה לפני הסוסים, אלא להתאזר בסבלנות, להתחיל מקטן, ולאט לאט, לגדול ולפרוח, בע"ה.

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

נראה כי הציונות נמצאת כיום באובדן דרך. מהי ציונות? מה תפקידה? למה היא נועדה? האם די לנו לשבת בארץ טרשים זאת, כדי להציל את העם היהודי? אינני חושב כך. "בלא חזון יפרע עם", אמר בן גוריון. וצ'רצ'יל הראה כי בלא אמונה בחזון הגדול של החירות, בריטניה לא היייתה עומדת בפני גרמניה הנאצית, וארה"ב לא הייתה מצטרפת למלחמה, כדי להכריע לבסוף את גרמניה הנאצית, המשעבדת. רוסיה לחמה בשם חזון הקומוניזם והשנאה לנאציזם.

כדי לקום ולהגן על עצמך, אתה צריך להאמין במה שאתה עושה. אתה צריך להאמין כי מה שאתה עושה חשוב יותר מחייך.

חישובו רגע על החייל הזה שיוצא למלחמה. חישבו על חייל המילואים הישראלי, שיוצא מביתו, לתעסוקה או למלחמה (כמו מלחמות לבנון הראשונה והשנייה). היכנסו לדמותו:

אתם יוצאים למלחמה, מאחוריכם אתם משאירים, פאב, בילויים, משפחה, חברים, עבודה, אישה, אהובה, ילדים. הכדורים מתחילים לשרוק מסביב, פגזים מתרסקים מימין ומשמאל. המוות אורב בכל רגע, מחכה… מחכה לזמן לא ידוע. האם אתם תהרגו, האם החבר יהרג? הינה קליעים עפו לידכם. הפעם ניצלתם, אך האם גם בפעם הבאה תינצלו? המח"ט אמר לכבוש את העיר, אך האם כדאי להצטרף לפלוגה, או שאפשר לחפש איזו סיבה כדי לברוח מהקרב? אולי עדיף היה לא לשרת כלל במילואים, להישאר בבית ולראות את כל הבלאגן בערוץ שתיים. להשאיר את הסכנה לחבר'ה שאוהבים מלחמות. הרי לי יש לאן לחזור.

נכון שאנו נהנים לעשות מילואים עם החבר'ה, אך לי יש דברים יותר חשובים לעשות, אני רוצה להתקדם בעבודה, להצליח, ובעיקר למות בזקנה טובה. בוא נוותר על המילואים.

כן חברים, זה כבר לא סוד. פחות אנשים מתגייסים לצבא, עוד הרבה פחות נשארים לעשות מילואים. החיים הפרטיים של יותר ויותר אנשים, מקבלים עדיפות, ביחס לחובת השרות: חובה שהיא אומנם צו מדינה, אך היא גם צו מצפוני, וקיומי במדינה הזאת.

סון טסו, בספר המלחמה האגדי "חכמת המלחמה", כתב

"ביום שיצטוו לצאת לקרב, אפשר יגעו חייליך בבכי, כשהיושבים מרטיבים את בגדיהם והשוכבים מורידים דמעות על לחייהם. אך תן להם ויבואו בין המצרים, ואז יראו את גבורותם של צ'ו או קואיי" (סון טסו, חוכמת המלחמה, הוצאת מערכות, מהדורה חמישית, 1977, עמ' 66)

אין האדם החופשי, יוצא למלחמה, אלא אם אין הוא רואה ברירה. אין הוא יוצא למלחמה אם אין ניחתת עליו מלחמת אין-ברירה.זאת הסיבה שגם האנגלים וגם הצרפתים, נמנעו מתקיפת גרמניה, בין ספטמבר 1939, לאפריל 1940. זאת הסיבה לכך שבלגיה, נורבגיה והולנד, נמנעו ממלחמה בגרמניה, עד שזאת יצאה להתקפה נגדם. וכולם, מלבד האנגלים נלחמו עד לשלב בו הם ראו כי הנזק בהמשך הלחימה רב מהתועלת – אז הן נכנעו.

כך גם אנו הישראלים, אנו נוותר על מלחמות מלחמות ברירה. לחמנו כאריות במלחמת העצמאות, לחמנו כאריות בקדש (כשהיה נדמה שנאצר מאיים על חרותינו). לחמנו בעוצמה במלחמת ששת הימים, כשהיה נדמה שעוד מעט עומדים לחסלנו. כך גם עשינו במלחמת יום-הכיפורים. מלחמת לבנון הראשונה, כבר התחיל להיווצר בנו בקעים. עדיין הסולידריות הישראלית ורוח האחווה פיעמה בנו, אך הציבור הנמנה עם השמאל, התחיל לאבד את האמון בהנהגה ובכורח לצאת למלחמות. יותר ויותר גילויי אי שביעות רצון ואי רצון להתגייס לשרות מילואים בלבנון ארעו. להערכתי, לא סתם צה"ל החליט לוותר ולא להכניס ללבנון לאחר 86' חיילי מילואים. כי אז, היה המרי בעם הולך וגדל. גם השירות ביש"ע החל לכרסם בצבא המילואים ובמוטיבציה של ציבור השמאל לשרת במילואים. נכון, עדיין היו ושינם לא מעט אנשי שמאל שמשרתים במילואים, אך חלקים רבים, בשקט בשקט עזבו את המילואים. אם פעם לא הייתה בעיה לגייס מילואימניקים לחודשיים, כיום כבר מורידים את הישרות ל-24 ימים. אם פעם מילואימניקים היו הולכים בלי לחשוב פעמים, היום צריך כבר לדאוג להם להטבות, כדי שיבואו. במלחמת לבנון השניה, חוסר ההחלטיות של המפקדים, וההוראות הלא החלטיות, נבעו כנראה גם מכך, שהם חששו שתקום התמרמרות בציבור, במידה שיהיו לנו נפגעים. אילו היתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, הציבור היה מוכן לספוג הרוגים, ובתנאי שהמדינה תנצל.

נראה כי כיום, על אף היצוג הדומיננטי של חובשי הכיפות בקורס קצינים וביחידות הקרביות, גם שם מתחילה להתכרסם האידאולוגיה שדוחפת את הלוחם הדתי. ההתנתקות גרמה לחלק מהציבור הזה, לא לראות בצה"ל צבא לגיטמי. ואם לא יעשה דבר, יתכן גם האידאולוגיה שדוחפת את החייל הדתי להתגייס לקרבי תחלוף ותואבד.

ישנם שלושה אלמנטים מרכזים שמניעים חייל אליי קרב. האחד הוא צורך קיומי. השני הוא היותו חייה חברתית והשלישי הוא האידאיולוגיה שבה הוא מאמין, המורה לו שיש משהו גדול ממנו שבסכנו את חייו, הוא שומר עליו.

הצורך הקיומי מתבטא אצלנו במלחמות אין ברירה אמיתיות: אנו מאמינים שאם ישמידו את מדינת ישראל, נושמד גם אנחנו. העולםהערבי והעולם הכללי יטרוף אותנו, כפי שטרף אותנו במשך 2000 שנים.

החברותיות: החברותיות, עלולה להיות משענת קנה רצוץ, כיוון שאדם שרואה כי רוב חבריו אינם מתגייסים לסדיר או למילואים, הוא יקבל לגיטמציה לא להתגייס. ולכן החברותיות יעילה רק כאשר יש נהירה חברתית להתגיסות.

האידיאולוגיה: היא הכוח המניע החזק ביותר: היא עמוד השידרה שמוציאה אנשים אליי-קרב. היא המקנה להולך בדרכה מבט בהיר המכוון אותו במעשיו. אך בעולם המערבי, נדמה כי האידאולוגיה חלפה. נראה כי היא מהווה כלי בידי אידאולוגים או בידי "נביאי זעם" להוציא עמים שלמים לקראת מלחמה. הפלשתינאים משתמשים באידאולוגיה, כדי להוציא את בניהם למלחמה נגדנו. היא מספרת סיפור של מסכנות וחמס מצדנו. של אונס, והרעלת ילדים. של גניבת אדמה. אין זה משנה כרגע האם ה"נרטיב" שהם מספרים נכון, החשוב הוא שהפלשתינאים מאמינים בו ויוצאים למלחמה נגדנו.

אצלנו נראה כי אבדה האידאולוגיה. כל מה שנשאר זה צורך קיומי ואמונה שהגויים יהרגו אותנו, אם מדינת ישראל תושמד. ה"בר-רפאליים", לאט לאט ילכו וירבו. הם יבינו כי ניתן כיום להטמע בגוים, להתחתן עם גוי טוב ולהעלם לתמיד מהרדאר של הגויים.

מי שישאר כאן, הם רק אלו שאימנו כי אנו משרתים משימה גדולה יותר. אלו שיהיו מוכנים לסכן את עצמם עבור המטרה הזאת.

האם אנו משרתים מטרה גדולה יותר?

אני מאמין שכן.

והמטרה היא אותה מטרה שהוליכה את בן גוריון ואנשיו. היא נמצאת בשני המשפטים שציטטתי לעיל:

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

היהדות התייחדה תמיד בתכונות של צדק, חסד, ומשפט. המשנה והגמרא הינם ספרי צדק ייחודיים שנוצרו במאות הראשונה עד החמישית. התורה, עיקרה היא תורת צדק וחסד. השמאל הוא ציבור גדול הלוחם על צדק, והמטיף לחסד. הדתים הם ציבור חסד שאין כדוגמתו (ויעידו על כך מוסדות הצדקה הרבים שמגזר זה מפעיל). הקהילה היהודת התייחדה תמיד בעזרה הדדית שאין כדוגמתה. גם בארצות הברית, שבה משפחות נפרדות ומתרסקות, המשפחה היהודית עדיין נחשבת חמה יותר מלוכדת יותר. הקהילות היהודיות הינן קהילות חסד, המסייעות לחלשים בארה"ב ובארץ. הערבות והחברות בעם ישראל, היא מדהימה, ויעידו על כך המטיילים הישראלים,שפוגשים מטיילים ישראלים אחרים ברחבי העולם.

נכון, הלכנו ואיבדנו את דרכנו. החברות נשחקת. הצדק הלך לאיבוד. המדינה מסתאבת. הערבות ההדדית, כבר לא מה שהייתה פעם. אבל עדיין… יש בנו זיק של הדברים הללו.

רק אם נבין כי עלינו לחפש שוב את הצדק (של הדת ושל השמאל). רק אם נבין כי ללא חסד, לא נשרוד, רק אם נבין כי ללא משפט, ירקבו מוסדות המדינה. רק אם נשאף באמת ובתמים להבין מה הוא צדק, וכיצד מקיימים חסד, יהיה לנו סיכוי לשרוד במקום הזה…. יהיה טעם להשיארותנו כאן.

נכון, אמרו לנו שאין צדק, ואמרו לנו שאי אפשר לעשות צדק…. שטויות… אלו מילים של חסרי אמונה, שלא חיפשו מספיק ולא יגעו מספיק. צדק, חסד ומשפט, אפשריים גם בינינו וגם ביננו לבין הפלשתינאים… פשוט לא חיפשנו מספיק.

בתקופה האחרונה מעסיקה אותי השאלה, מדוע פרצו מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ומדוע נוצר הנאציזם? הניסיון לתת פתרון לתשובות אלו, הוא חלק מהניסיון להבין כיצד האדם פועל? מה מניע אותו? כיצד חברה פועלת וכיוב'.

 כדי להבין זאת קראתי את הספרים "The Proud tower" של ברברה טוכמן, את הסדרה של צ'רצ'יל "The second world war" (כרגע אני לקראת סופו של הספר השני), "חיילי הרשע" של תום שגב (ספר המנסה להסביר מדוע מפקדי מחנות הריכוז התגייסו לאס אס, והשתתפו במעשי ההשמדה), וכן קטעים רלוונטים מוויקיפדיה האנגלית. אני נעזר בתיאוריות המתארות את האדם כיצור המונע על ידי פרמידת הצרכים של מאסלו, כדי לבנות מכניזם המסביר את התהליכים החברתיים.

את התשובה לחלק הראשון של השאלה "מדוע פרצה מלחמת העולם הראשונה" עוד לא מצאתי. נראה כי ההסבר כרוך בתחושת העוצמה שהייתה לגרמנים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ובהתדרדרות העוצמה של האימפריה העותומנית והאמפריות המערביות (צרפת ואנגליה). אבל נראה שמצאתי פתרון המניח את הדעת לגבי התפתחות הנאציזים ופרוץ מלחמת העולם השנייה.

נראה כי היסוד למלחמת העולם השנייה נובע ממלחמת העולם הראשונה, ומתהליכים חברתיים שהתרחשו לאחר המלחמה.

צ'רצ'יל נותן שתי סיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה. האחת היא שארה"ב חייבה את בעלות בריתה (צרפת ואנגליה) להחזיר לה את ההלוואות שהיא נתנה להן בזמן המלחמה, והמדינות הללו, נאלצו לדרוש מגרמניה שתפצה אותן על ההוצאות של המלחמה. תהליך זה יצר לחץ כבד על הכלכלה הגרמנית, והיה בין הגורמים שהביאו לקריסת הכלכלה הגרמנית בין שתי מלחמות העולם. הסביה השניה, על פי צ'רצ'יל, היא שכאשר הנאצים עלו לשלטון, הציבור בברטיניה שרוח הפצפיזם שלטה בו בבריטניה טען כי יש להשוות את הצבאות של גרמניה, צרפת ואנגליה. הפצפיסטים טענו, כי איזון בין הצבאות יגרום לכך שאף מדינה לא תתקוף אף מדינה, ולכן יש להתיר לגרמניה להגדיל את צבאה מ-100 אלף חיילים (כפי שהתיר הסכם וורסאי), לצבא בגודל מלא. ולכן, כאשר הנאצים התחילו להגדיל את הצבא שלהם, הפצפיסטים שרוחם שלטה אז בבריטניה, ראו את ההתפתחות בעיין יפה ובריטניה וצרפת לא הענישו את גרמניה על שבירת הסכם וורסאי. גם כאשר גרמניה כבשה ריינלנד (שטח מפורז בין גרמניה לצרפת), את אוסטריה ואת חבל הסודטים של צכוסלובקיה, הציבור הפצפיסטי לא ממש התנגד, כיוון שגרמניה כבשה רק איזורים בהם היה מיעוט גרמני או שהיו חלק מגרמניה. רק לקראת כיבוש חבל הסודטים, נוויל צ'מברלין הפצפיסט, הבין שפניה של גרמניה אינן פונות לשלום, והוא ניסה למנוע את כיבוש חבל הסודטים, על ידי הסכם עם היטלר. כאשר גרמניה פנתה לכיבוש החלקים הגרמניים של פולין, בריטניה וצרפת התאחדו ואיימו שאם גרמניה תכנס לפולין, הן תכרזנה מלחמה על גרמניה. כאשר גרמניה אכן התחילה לכבוש את פולין, אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה ב-1 לספטמבר 1939, אך הן לא עשו דבר עד שגרמניה תקפה אותן באפריל 1940. בכל התקופה הזאת, שבין תחילת ההתחזקות של הצבא הגרמני ועד כיבוש פולין, יכלו צרפת ובריטניה לעצור בקלות יחסית את גרמניה. צבאה של גרמניה לא היה כשיר עדיין למלחמה כוללת, והיה ניתן להביסו בקלות, רק לאחר שהצבא הגרמני התאמן באש חייה על אוסטריה וחבל הסודטים, ובעיקר לאחר כיבוש פולין, היה הצבא הגרמני מוכן למלחמה כוללת נגד צרפת ובריטניה. בכל אותה העת, על פי הסכמי וורסאי, יכלו צרפת ובריטניה לכבוש מחדש את גרמניה ולהכריח אותה להתפרק מנשקה, וזאת במחיר נמוך מאד של חיי אדם (בריטניה שילמה במלחמת העולם בחייהם של 400 אלף חיילים ו- 60 אלף אזרחים; ארצות הברית שילמה בחייהם של 300 אלף חיילים; הרוסים שילמו בחייהם של 25 מיליון חיילים ואזרחים; היהודים שילמו בחייהם של 6 מיליון אזרחים, ועוד עמים איבדו מאות אלפי אזרחים וחיילים).

אך טענותיו של צ'רצ'יל, אינן מסבירות מדוע עלה דווקא הנאציזם ופרח בגרמניה. אני מוצא שהסיבה לכך נובעת כנראה מהדרך שבה הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, באביב 1918 פרצו הגרמנים את ביצורי הצרפתים והבריטים. גרמניה הייתה בטוחה כי היא על סף הכרעה, אך באותו שלב נכנסה ארצות הברית למלחמה, ובשיתוף פעולה צרפתי-בריטי-אמריקאי, הצליחו בעלות הברית להדוף את הגרמנים. בינתיים, בגרמניה עצמה התחילו ההפגנות האנטי-מלחמתיות להתפשט. הרעב והקיצוב ואחוזי התמותה העצומים בקרב החיילים, נתנו רוח גבית לתנועות הסוציאל-דמוקרטיות ולקמוניסטיות לצבור כח ציבורי. כאשר התחילה מתקפת מאת הימים של בעלות הברית, ההפגנות מבית התחילו להשפיע על הצבא ועל ההנהגה. בעלות הברית במשך מאה ימים, מאוגוסט ועד נובמבר, הצליחו לשבור את קו החזית הגרמנית ולהתקדם בצורה עיקבית אל עבר גרמניה. הגרמנים לא הצליחו לגייס מתנדבים חדשים והצבא התחיל להישבר מורלית. התומטטות הסופית של גרמניה לא באה מידי בעלות הברית, אלא מתוך הצבא שלה. כאשר כאקט של ניסיון אחרון לעצור את בעלות הברית, הפיקוד הגרמני העליון פקד על הצי לתקוף את הצי הבריטי, מלחים גרמנים התמרדו. הם ראו בהתקפה זאת פעולת התאבדות. מרד המלחים הלך ותפס תאוצה, ובגרמניה פרצה המהפכה הגרמנית שהביאה להתמוטטות הצבא, ולהקמת רפובליקת ויימאר. מי שניצח בסוף המהפכה היתה המפלגה הסוציאל דמוקרטית, אך יחד עם זאת המפלגה הקומוניסטית, ניסתה להשתלט על גרמניה. המאבק בין שתיהן, והתפתחות הנאציזים גרמו לאי יציבות שלטונית בזמן רפובליקת וייאמר.

תום שגב מתאר בספרו "חיילי הרשע" את ההיסטוריה האישית של מפקדי מחנות הריכוז של האס אס. אצל חלקם מופיע תסכול גדול ממלחמת העולם הראשונה. תום שגב, אינו מפרט מי הם אלו שבעייני הנאצים היוו גייס חמישי שהפיל את גרמניה. אך נראה שלאור ההיסטוריה שמראה כי המפלגות שהיו פעילות במהפכה היו סוציאליסטיות-דמוקרטיות וקומוניסטיות, לא פלא הוא שהראשונים שנכנסו למחנות הריכוז לא היו היהודים, אלא דווקא הקומוניסטים.

בנוסף, כפי שצ'רצ'יל תיאר, היווה המשבר הכלכלי הקטסטרופלי שפקד את גרמניה בזמן רפובליקת וייאמר, בסיס אישי של חלק מפקדי המחנות להצטרפות למפלגה הנאצית. המפלגה הבטיחה לעשות סדר ולטפל ביסוד האנטי-גרמניים שפועלים בגרמניה. היא הבטיחה ליצור שוב אומה, שערכים של עבודה, משפחה ונאמנות עומדים בראשה. בתוך הכאוס שאחז ברפובליקה, המפלגה הנאצית כבשה עוד ועוד לבבות, בהבטיחה סדר ופוריות כלכלית.

כחלק ממצע המלחמה ביסודות האנטי-גרמניים, בחרו הנאצים להלחם בקומוניסטים וביהודים וגם בפילוסופים שנחשבו בעלי פילוסופיה "יהודית", כמו אנשי המעגל הווינאי. המלחמה בקומוניסטים יצרה פרדוקס כאשר היטלר וסטאלין חתמו על הסכם מוטלוטוב-ריבנטרופ, שקבע אי-לחימה בין הדיקטטורות ואיפשר לגרמניה לרכז מאמץ במלחמה במערב. לבסוף, כפי שאנו יודעים, היטלר אכן תקף את רוסיה, כאשר השעה הייתה נוחה לו.

היהודים עצמם, נחשבו בעייני האנטי-שמיים, כגורם נוסף לכישלונה של גרמניה. במחצית הראשונה של המאה ה-20, הייתה ליהודיי גרמניה השפעה גדולה. היו יהודיים שהיו מעשירי העולם והיוו חלק ממעגלי ההשפעה האירופאיים. הפילוסופיות שהם יצרו ויכולתם האינטלקטואלית שבאה לידי ביטוי באקדמיה, יצרו "פילוסופיות יהודיות" שפגעו באומה הגרמנית. החלק של היהדות שלא היה מעשירי העולם, ולא הצטרף להשכלה הגרמנית (קרי, היהודים המסורתיים) היה "לא יפה", "תת-אדם" שביקש לזהם את הדם הארי הטהור. כל אלו ועוד, יצרו אצל הנאצים תמונה של אויב שיש להשמידו בכל מחיר. והם עשו זאת, כפי שרק גרמנים יכולים לעשות.

Continue reading →

מעל דפי ה"ארץ" ובמקומות אחרים נשמעו טרוניות רבות כנגד האלימות המילולית של הטוקבקיסטים. כותבים וקוראים רבים הביעו שאט נפש מהאלימות המילולית, ההשמצות וחוסר הסבלנות של חלק מהטוקבקים. היו כאלו שהציעו להגביל את האלימות המילולית על ידי חובת הזדהות של המטקבקים ואף על ידי חקיקה מתאימה בנושא.

אני מציע שהבעיה שאנו עדים לה, אינה נובעת מוולגריזציה של ההמונים, אלא דווקא מאי הבנה של אופי התקשורת החדשה וטבע האדם, הגורמת להתנגשות בין התקשורת הישנה לתקשורת החדשה. מי שישכיל להבין את אופי השינוי שיוצר האינטרנט יוכל לנצל את המדיום החדש כדי להעביר את דעותיו בצורה יעילה יותר.אחד הכלים המשמעותיים להבנת השינוי שהתקשורת עוברת כיום, היא תיאוריה שפיתח מרשל מקלוהן. בשנות ה-60 כתב מרשל מקלוהן ספר שנקרא "Understanding Media", בו הוא מראה ששלוש מהפכות בטכנולוגיית של התקשורת לאורך ההיסטוריה, גרמו לשלוש מהפכות חברתיות. המפכה החברתית הראשונה נגרמה כתוצאה מהמצאת הכתב האלף-ביתי. הכתב גרם לכך שהמחשבה האבסטרקטית שאפיינה את התרבויות הקדם-כתביות, התחלפה בחשיבה מסודרת ולוגית. המפכה השנייה נגרמה כתוצאה מהמצאת מכונת הדפוס-סדר של גוטנברג. מכונת הדפוס אפשרה להחליף את שיטת העתקה הידנית של ספרים לשיטת הדפסה סדרתית ומסחרית, וכתוצאה מכך איבדה הכנסייה את השליטה בהעתקת ספרים. טכנולוגיית הדפוס אפשרה לקבוצות חדשות לשכפל ולהפיץ ספרות חדשה ויצרה קרקע להופעתן של מהפכות תרבותיות משמעותיות באירופה, כמו הרפורמציה, הרנסאנס והמהפכה המדעית. המהפכה השלישית נוצרה מהופעת המדיה האלקטרונית. מהירות העברת המידע באמצעות הרדיו והטלוויזיה אפשרו למידע להציף את הגלובוס בתוך שברירי שנייה, והפכה את כדור הארץ ל"כפר גלובלי" (מושג אותו טבע מקלוהן בספרו "The medium is the massage"). השינוי הזה גרם לדיון הרציונאלי שאפיין את האליטות הקדם-אלקטרוניות, להפוך לדיון צעקני, רועש ו"פופוליסטי", כפי שאנו עדים לו לא פעם בתוכניות אקטואליה הנוכחיות. אך יחד עם זאת, בגלל ההון הכבד שיש להשקיע כדי להקים רשתות תקשורת, השליטה במידע עדיין נשארה בידי קומץ של קבוצות תקשורת, בעלי עיתונים, עורכים, וקבוצות השפעה מצומצמות.

המהפכה הרביעית, שאותה מקלוהן לא צפה, הייתה הופעת האינטרנט. האינטרנט כמו קודמיו, הרדיו והטלוויזיה, מאפשר מעבר מידע גלובלי ומהיר. אך בניגוד לקודמיו שאפשרו מעבר מידע חד צדדי, מהאליטות לציבור, מאפשר האינטרנט מעבר מידע רב כיווני בין כל המחוברים לרשת האינטרנט, בעלות זולה ושווה לכל נפש. למעשה כמעט כל אחד יכול להביע את דעתו על ידי הקמת בלוג, דיון בקבוצות דיון, הגבה בטוקבק, פתיחת אתר אינטרנט והפצת סרטי וידאו ותמונות שהופקו בצורה ביתית.עבור מי שלא השכיל להבין את השינוי, ההצפה בידע הרב-כיווני, עלולה להראות כמערכת כאוטית ללא מכוון, אשר מאיימת להטביע כל טיפת היגיון. מערכת בה אין אינטליגנציה מכוונת ושולטת. בה שטף של פטפטת בלוגית תטביע את הידע האיכותי בתוך ים של מלל, צלילים ותמונות קיקיוניות. אך מי שלמד להכיר את האינטרנט יכול לראות שדווקא מתוך הכאוס הזה, מתחילות לעלות ולצמוח צורות ידע חדשות ומעניינות. למעשה, כל צורת החשיבה הקבוצתית הולכת ומשתנה. אם בעבר רעיונות זרמו מהאליטות להמונים, כיום, בזכות הטכנולוגיה הרב-כיוונית, נעלמים מוקדי עיצוב דעת הקהל הישנים, ובמקומם עולה ספקטרום רחב יותר של מוקדי ידע. את העורכים והכתבים מחליפים בלוגרים וכתובים בפורומים. אם בעבר האליטות הישנות יצרו סט מצומצם של רעיונות, כמו ליברליזם, קומוניזם או סוציאליזם, הרשת מאפשרת לרעיונות חדשים רבים להתפתח. הרעיונות החברתיים של המאה ה-20, שמיצו כבר את עצמם בדיונים של האליטות הישנות, זוכים לרענון ופרץ יצירתיות בתוך הבלוגוספירה. גם אופי הדיון ילך ומשתנה. אם בעבר כדי להופיע במדיה האלקטרונית היה צורך לספק סנסציה, לפעול בצורה חריגה או להיות מחובר למעצבי דעת הקהל, כיום ע"י דיון סובלני ונבון, בבלוגים, פורמים, וויקיפדיה, פודקסטים ובוידאוקסטים, Digg ועוד, האדם הפרטי יכול להפיץ את דעותיו. בעידן האינטרנט, הבלוגרים המשמעותיים באינטרנט [ראו www.technorati.com] אינם בלוגרים הכותבים הצורה סנסציונית או מינית, אלא דווקא בלוגרים המסוגלים ליצור תקשורת אנושית, אינפורמטיבית ומחכימה.

אם תורתו של מקלוהן נכונה, אנו נהיה עדים בעתיד הקרוב למהפכה מחשבתית חדשה. אנו נהיה עדים לכך שרעיונות ילכו וישתנו, ודיון ליברלי ודמוקרטי יותר יפרוץ. אם בעבר רעיונות צריכים היו להיצבע בגווני שחור ולבן, כדי שההמון יקלוט אותם בקלות, הרי שהדיון האינטרנטי, הופך את צבעי האידיאות למגוונים יותר ואישיים יותר. כל אחד יכול להביע את הגוון שהוא מאמין בו על פני קשת האידיאות החברתיות שמסתובבות ברשת, ואולי אף ליצור אידיאות חדשות.דווקא התנגשות הטוקבקיסטים שאנו עדים לה כיום במהדורת האינטרנט של העיתונים, יכולה להאיר את השוני המהותי בין התקשורת הישנה לתקשורת החדשה. בעוד התקשורת הקדם-אינטרנטית נוהגת להכתיב דעות "נכונות" ו"לא נכונות", הקהל האינטרנטי מסרב לקבל אמיתות מוכתבות. ניתן לפרש את התגובה האגרסיבית והנרגנת שאנו עדים לה דרך הטוקבקים כתגובה אינסטינקטיבית של הגולשים למנוע את הכפייה הרעיונית שמכתיבה התקשורת הישנה. לכן מי שרוצה לשנות את דעת הקהל, צריך להבין שלפניו יש כיום מדיה אחרת שדורשת דיון ארוך, רב משתתפים, ודמוקרטי, ולא הכתבה מלמעלה של אמיתות. במקום טורי דעות שבהם הכותב מוריד את האמת מהר סיני, יש לפנות לרשתות בלוגים שינהלו דיון ארוך טווח עם קהלי היעד. כך, ניתן לקוות, יופרה הדיון הציבורי בישראל ובעולם בכלל.

דוגמא לדיון כזה בין כותב לקהלו, ניתן לראות במאמר של ה – Wall Street Journal:

המאמר: http://online.wsj.com/public/article/SB118358989440157536.html?mod=blog

הדיון: http://forums.wsj.com/viewtopic.php?t=608

חברים שלום,

כפי שאתם יודעים, עיקר עיסוקי הוא בפילוסופיה של המדע ובאפיסטמיולוגיה. תחום העיסוק שלי דורש מהמתמחים בו לחקור לעומק את האמיתות שרוב בני האדם מקבלים כמובן מאליו. ולכן, אחד התחומים שמרתקים אותי לאחרונה היא ההתנגשות בין המערב לאיסלאם הקיצוני. בין תרבות שיש בה ליברליזם מחשבתי לבין האיסלאם הקיצוני שניכן בראיה אבסולטית של ה"אמת".

על פי האמונה הרדיקלית של האיסלאם, מוחמד הוא נביא האלוהים, מוריד האמת המוחלטת, והפרשנות של המופתיים הרידקלים לדיברי מוחמד הם הפרשנות היחדיה האמיתית. האיסלאם הקיצוני מאמין שכדי להביא שלווה לעולם, על האיסלאם לכבוש את העולם, ולהביא את הנוצרים והיהודים תחת כנפיו. בדרך לכיבוש העולם כל אמצעי כשר. אם יהיה צורך במלחמת גוג ומגוג, בדמותה של פצצה אטומית, נראה שמוסלמים רדיקליים לא יהססו להשתמש בפצצה. ההרג שמותיר האיסלאם הרדיקלי ברחבי העולם, לא מותירה ספק בדבר כוונותיו.

[gv data = "tFsCZinp_gw&NR=1"][/gv]

הניסיון של המערב להתמודד עם הבעיה המוסלמית הוא רב-גוני. יש כאלו שמנסים לצמצם את ההבדלים ולקרוא לשלום בכל מחיר.

[gv data = "WWyJJQbFago&feature=dir"][/gv]

קצת קשה לי בגישה הזאת שבה נוקט הארגון שנקרא Avaaz.org, אך בכל זאת חתמתי על העצומה. האירגון מנסה להראות שאנחנו דומים, ולכן כל המאבק מיותר. אך אין זה נכון. חיצונית אנחנו אכן דומים, אך בתוך השכל של כל אחד מאיתנו יש עולם שונה ואחר. לאורך ההיסטוריה ראינו איך אנשים בני אותה ארץ נלחמים אחד בשני עד מוות בגלל הבדלי האמונות. כאשר ג'ונתן סופיט, כתב את "מסעי גוליבר" הוא תיאר את התכונה המוזרה שלנו להילחם על השקפות עולם בסיפור שלו על המרידות כנגד הקיסר שפקד לשבור את הביצה בצד הצר שלה. כך או כך, ההיסטוריה מלאה סיפורי קרבות ומרחצאות דמים בעקבות מחלוקות בין השקפות עולם.

אחת הדרכים לנסות להתמודד עם הצד השני הוא לקטול אותו בדרך סרקסטית כפי שעושה הבריטי החביב הזה:

[gv data = "HhN6CG1zCRc"][/gv]

אך יחד עם זאת סרקזם, הוא כלי מצוין לפי דעתי להגדיל שנאה בין הצדדים, ולא להוריד אותה. אף אחד לא אוהב שלועגים לו.

דרך אחר היא לנסות להבין את הצד השני, דרך עניים מערביות, מילטנטיות ומפוחדות, כפי שעושה התחקיר הבא ב- Fox News:
[gv data = "dDxkcwkqbRw"][/gv]

(ניתן למצוא בקלות את שאר חלקי התוכנית בקטעי ווידאו הקשורים לסרטון)

אך גם להציג את האויב שלך בדרך קיצונית לא בדיוק עוזר להתמודד איתו. זה רק עוזר לזרוע פאניקה.

אולי הדרך הטובה יותר היא להבין אותו:
[gv data = "9HimblMraFw"][/gv]

(גם כאן ניתן למצוא את הקישורים לשאר החלקים של הסרטון)

לאחר שאתה מבין את התרבות והרעיון שעומד מאחורי התרבות שמאיימת עליך, אולי תוכל למצוא פתרון. יתכן שתמצא דרך להביס אותה, או שמא תמצא דרך להידבר איתה ולהגיע לשלום. בכל דרך שתבחר, כדאי מאד שנדע מי עומד לפנינו, לטוב ולרע. אחת הבעיות עם אידאולגים משמאל ומימין היא שהם נוטים להיות מושפעים מהתופעה שנקראת Theory leaden observation. התופעה הזאת נפוצה מאד אצל רובנו, וכנראה שאצל אידיאליסטים היא משפיעה קצת יותר. Theory leaden observation גורמת לנו לבחור מתוך המציאות המורכבת רק את הנתונים שמתאימים לראיית העולם שלנו. לכן ניאו-קומוניסטים (שמאל חדש) נוטים לראות את האיסלאם הרדיקלי כציבור של מסכנים ועשוקים הקם להילחם במערב הדורסני. ולעומתו הימין האמריקאי, רואה באיסלאם את הרע המוחלט הפוגע בכל היקר לנצרות הפרוטסטנטית הליברלית, ולכן מחפש את המלחמה עמו.

אני מציע לנו, להימנע מהאפקט של theory leaden observation, ולנקוט בגישתו של דקארט, לפני שאנו חושבים שהבנו מה הסיפור כאן: "השהו את החלטתכם, עד שיהיו לכם עדויות מוצקות" (או עד שלא תהיה לכם ברירה ותצטרכו להילחם…)

שלכם,

טל