במהלך החודש הקודם יצא לי לדון עם מספר בלוגרים [אליסה, חברי הקפיטליסט היומי, עופר סיטבון, וירדן] בנושאים של חופש הביטוי,  סוציאליזם קומוניזם וליברליזם. כדי לעשות לעצמי סדר בראש, ואולי להוות כר לדיון בהמשך, אני מבקש לסכם את מה שלמדתי, על בסיס מערכת הגיונית בסיסית ואחידה (פרדיגמה אחידה).

למרות שהמערכת הפרידיגמתית המתבקשת בנושאים כאלו, אמורה להיות מערכת שמדעי החברה יצרו, אינני יכול לבסס את הטענה על בסיס פרדיגמה ממדעי החברה, כיוון שלמיטב הבנתי, מדעי החברה תרם כוננו מערכת פרדיגמתית יציבה. במקום זאת, אתבסס על מערכת יצבה שמקורה במדעי החיים. הפרדיגמה שבה אשתמש תהיה המערכת הסוציוביולוגית שמתארת את החברה דרך הרכיב הבסיסי שלה: האדם, כיצור שהתפתח בברירה טיבעית.

התיאוריה שאנסה לבנות כאן, תהיה מטבע הכתיבה בבלוג, שיטחית למדי וממוקדת באספקטים מאד צרים של השפעות האדם על החברה ולהיפך. כמו כן ברור לי שמי שלמד במדעי החברה, יתקשה לקבל את הפרדיגמה שאני מסרטט כאן, ולכן אשמח לשמוע את הערותיכם ולדון על המקובלות של הפרדיגמה הסוציוביולוגית.

Continue reading →

עזה נפלה בידי החמאס…. פצצה התפוצצה בקבול והרגה 35 אנשים…. כוחות אמריקאים יצאו לקרב נגד כוחות של אל-קאידה בעירק…פעילים אנרכיסטים הפגינו נגד וועידת ה-G8… חיזבאלה חטף שני חיילים ישראלים בגבול הלבנון, ומלחמת לבנון השנייה פרצה… אירגוני שמאל מתנגדים למלחמה בעירק… העולם כמרקחה לאחר ה- 9/11 .

נראה כי אחד-עשר לספטמבר, סימן את תחילתו של עידן חדש. עידן בו המערב והאסלאם פתחו במלחמה כמעט ללא מעצורים אחד כנגד השני, על ידי טרור, כיבושים והרס הדדי. אך מי שיבחן היטב את מאבקי הכוחות יגלה כי למעשה יש כאן שלוש כוחות הנלחמים במאבק הגלובלי. הכוח האחד הוא די ברור: האסלאם הרדיקלי. הכוח השני אינו המערב, כפי שנהוג לחשוב, אלא הליברליזם וכוחות השוק החופשי. הכוח השלישי, שמצטייר כאופוזיציה לליברליזם ולשוק החופשי, וחלקו הדומיננטי שרוי אף הוא במערב, הם כוחות הצדק, השוויון והאחווה העולמיים, או כפי שאולי ראוי להגדיר זאת, הכוחות הניאו-קומוניסטיים. בוא נבחן רגע מה הם האינטרסים של כל אחד מהכוחות:

הליברליזם – הליברליזם היא שיטה שהתפתחה במהלך מאות השנים האחרונות באירופה ואחר כך בארה"ב. נראה כי לליברליזם יש קשר הדוק לכוחות השוק החופשי. הולנד שנחשבת למדינה ליברלית מאד הורכבה מסוחרים פלנדרים שלחמו במעצמות השכנות, על מנת לזכות בסחר באופן חופשי. האוניברסיטאות והמדע התפתחו על בסיס חופש המסחר והביטוי שהערים השיגו לעצמן במהלך ימי הביניים. בארה"ב, חופש הביטוי והשוק החופשי, הפכו כמעט למילים נפרדות. ולכן בסופו של דבר יש קשר הדוק בין היוזמה הפרטית לבין חופש הביטוי.

האיסלאם – האיסלאם היתה דת רדומה ורקובה למדי עד לסוף המאה ה-20. ההיסטוריה המפוארת של האיסלאם נקברה תחת מאות שנים של שחיתות ועירבוב מיותרים בין דת לפוליטיקה. נראה כי דווקא רוחות הליברליזם הם שהעירו את הדת הענקית הזאת מתרדמתה. המערב, שבשנות השישים והשבעים נחשב למקור הכוח והעוצמה, חדר אל החברה המוסלמית וערער אותה מיסודותיה. חופש הביטוי, אפשר לבני נוער ערביים לשבור מסורות עתיקות. נשים ערביות הלכו בלבוש שלא תאם את הקודים המסורתיים. הכבוד שניתן לזקנים, הוחלף בכבוד שניתן למותגים כמו קוקה-קולה וליוויס. המערב, בכוונה או שלא בכוונה, הלך ופירק את החברה המוסלמית ושבר בה טאבו אחר טאבו. האיסלאם, אינה הדת הראשונה שנתקלה בכוחות ההרסניים של הליברליזם. הנצרות והיהדות גם הן נתקלו בליברליזם, וכל אחת פיתחה לעצמה מנגנון הגנה אחר. הנצרות גייסה את כל כוחה התיאולוגי כדי להתמודד מבחינה רעיונות עם רוחות הליברליזם. היהדות נסגרה בדלת אמות התורה (החרדים) או נסחפה עם הזרם (חילונים). אך בשביל האיסלאם, המפגש עם רוחות הליברליזם בא רעה, בו הוא היה חלש מכדי להתמודד תיאולוגית עם הליברליזם. ולכן התגובה של חלקים קיצוניים באיסלאם הפכה להיות תגובה חזקה ואלימה. חלקים אחרים, שעדיין לא ברורה השפעתם, בכל זאת מנסים להתמודד עם הבעיות שמציב הליברליזם. בניגוד לדימוי הפרימטיבי שהיה לאיסלאם, תגובת האלמנטים הקיצוניים באיסלאם לאתגר הליברליזם הייתה חכמה מאד. ארגונים כמו החמאס והחיזבאללה, הבינו שדרכם אל האוכלוסייה היא דרך מוסדות צדקה. במשך שנים הם פעלו לרווחת האוכלוסייה המוסלמית. בעיני האוכלוסיה, על רקע שלטונות חילוניים כושלים ומושחתים, העזרה של האיסלאם הקיצוני נראתה ברכה משמיים. האיסלאם הרדיקלי, הלך ותפס אחיזה באוכלוסיה. ובמקביל, קבוצות אלו גידלו דורות של תלמידים שתמכו במאבק אלים בליברליזם (או במערב). בסוף המאה ה-20, כוחות אלו היוו מסה קריטית מספיק גדולה, כדי לגרום לתבערה עולמית. התבערה פרצה תחילה בישראל, לאחר הסכמי אוסלו, אך גם בלבנון, בעירק, ב-9/11, באפגניסטן, באירופה. כוחות האיסלאם הקיצוני בחרו ללחום באמצעות שילוב של טרור וניצול המדיה האלקטרונית כדי להביס את המערב.

הכוחות הניאו-קומוניסטיים. כוחות אלו, אמונים על ערכי הצדק, השוויון והאחווה. כוחות אלו, הם המשך ישיר או עקיף של רעיונות מרקסיסטים ואנרכיסטיים שהופיעו בסוף המאה ה-19. הרעיון שבבסיס הקמתם, היה סוג של קאונטר-רפורמציה לשוק החופשי. הם ניסו לרסן את כוחם של בעלי התאגידים הגדולים ובעלי המפעלים, ואף במקרה של הגוש הסובייטי, למחוק כל יוזמה אישית בשוק.  גם כיום, לאחר חורבן הגוש הסובייטי, אירוגנים אלו פועלים כדי לרסן את כוח השוק ואף להכחידם. אירגונים חברתיים מנסים לשבור את הכוח של השוק החופשי. אירגונים ירוקים, מנסים למצוא דרכים לרסן את הפגיעה בסביבה של המפעלים וטייקוני השוק. 

לאחר קריסת הגוש הסובייטי, לא נשאר לניאו-קומוניסטים כוח פיזי להישען עליו במלחמתם נגד השוק החופשי. עיקר כוחם נובע מאידאולוגיות מושחזות היטב וקהילות אינטקטואליות, המסוגלות להפיץ את הרעיונות הניאו-קומוניסטיים בצורה מעולה.

 במלחמה הגדולה שאנו עדים לה (ובמידה רבה, אף סובלים ממנה), קשה להבחין מי צודק ומי לא. כל הצדדים משתמשים ככול יכולתם בדמגוגיה כדי לשכנע את הקהל להאמין בהם. טייקוני השוק החופשי והמדינות הליברליות, מצליחים להשיג שליטה ניכרת בתקשורת. הניאו-קומוניסטים, מעבירים את הרעיונות הדוגמאטיים שלהם דרך דיון סטריאוטיפי באוניברסיטאות. האיסלאם מעביר את המסר שלו באמצעות טרור והטפה במסגדים. לכל קבוצה יש את האמת שלה, ואין האמיתות הללו באות במגע אחת אם השנייה, אלא רק דרך כלי המלחמה. לכל קבוצה יש את האמת שלה, שבשמה היא נלחמת, ואין היא רואה דרך לגשר על הפער, אלא באמצעות מאבק. אחת הדרכים למנוע את המאבק היא להגיע למשא ומתן, ולנסות להגביל במידה מסוימת את השאיפות של כול אחת מהקבוצות. בד"כ, לאור הניסיון היסטורי, ניתן להבחין כי כוחות ניצים מגיעיםלמשא ומתן רק לאחר שאנשים רבים כבר שילמו מחיר כבד בחייהם וברכושם. הקבוצות מגיעות למשא ומתן, לאחר שימצו את המשאבים האנושים שלהם, והן מוכנות להגיע לפשרה. לפעמים הפשרה היא זמנית, עד ששוב אחת הקבוצות צוברת מספיק כוח כדי להפר את ההסכם, ולפעמים היא מאריכה ימים. אך בכל מקרה, חייהם של רבים מאד יקופחו בטרם תגיע הפשרה.

דרך אחרת למנוע את המאבק, היא על ידי ירידה לשורש הקונפליקט וניסיון לפתור את הבעיות שבסיס הקונפליקט בצורה כזאת שתפתור את הבעיות של הניצים. כדי למצוא פתרון בדרך זו לקונפליקט, עלינו לענות על שאלות כמו "כיצד ניתן לפתח כלכלה מצליחה, ובמקביל לשמור על זכויות שוות לכל אדם, ועל סביבה בריאה.". הרוצה למנוע סכסוך בין ליברליזם לאסלאם, צריך לענות על השאלות כמו, "כיצד ניתן לתת לאדם חופש בחירה מלא, ובמקביל לא לפגוע במרקם החברתי המסורתי?", או "כיצד ניתן לשלב בין תפיסות של האמת האבסולוטית של הדתות (והמוסלמית בפרט) לבין רעיונות של חופש הביטוי וההגות המערבית המודרנית?"

 רבים יחשבו שלא ניתן למצוא פתרון לבעיות אלו, אך תחושתי היא שאנו איננו מסוגלים למצוא להן פתרון, לא בגלל שפתרון כזה אינו בנמצא, אלא בגלל הרגלנו לחשוב בצורה שטחית ומיידית. אם נלמד להבין את הרכיבים החברתיים והכלכליים לעומק, אני מניח שנוכל למצוא פתרון לבעיות המרכזיות של הסכסוך. ואולי, מי יודע, אף נצליח לחסוך בחיי אדם.

החרם של האקדמיה הבריטית הוא ככל הנראה סנונית ראשונה בחרם עולמי שעלול לצבור תאוצה. מתוך מכתבים שקראתי (ראו התיחסות מלאה יותר אצל יונית), עולה הרושם שבעולם הצליחו לעשות לנו דמוניזציה. אני מניח שהדמוניזציה הצליחה כיוון שהערבים הרבה יותר חכמים ממה שנראה לנו, והם פועלים במשך תקופהבצורהננכונה עם אירגונים עולמיים והתקשורת העולמית. מצד שני נראה שגם אנו תרמנו לדמוניזציה בכך שאיננו פועלים נכון בתקשורת העולמית. אם אני מבין נכון, נראה שהסיבה לכך היא בילבול שקיים אצלנו לגבי הכיבוש/חזרה-לנחלת-אבות, וחוסר יכולת להציג תמונה ברורה של צדק או אי צדק של העניין. אני חייב לומר שגם אצלי הבילבול הזה שורר, ואינני מצליח להגיע להחלטה. לכן כדי לנסות להבהיר לעצמי את עמדתי בנושא, השתדלתי להתעמת עם אחד מגדולי מבקרנו – ג'ון פילר. ג'ון פילגר הוא ככל הנראה עיתונאי בעל שם, הידוע בעמדות האנטי ישראליות שלו, וביכולת שלנו לצייר תמונה חד-צדדית וריגשית (מעין גדעון לוי עולמי). בחודש שעבר הוא כתב מכתב שזכה לתפוצה לא רעה באינטרנט. בתגובה, אני מבקש לכתוב לעצמי ואחר כך לאנשים אחרים בעולם, מכתב שיסביר לי היכן אנו נמצאים והיכן הצדק נמצא.

אשמח אם תוכלו להגיב ולהעיר (המכתב נכתב באנגלית לצורך תפוצה בפורומים המתאימים).

תודה,

טל

On 22 of May this year, John Pilger wrote an article which bears the title "Imprisoning a whole nation". In this article Pilger pictured Israel as imprisoning the Palestinians, starving them, killing their children, causing them to kill each other. I could, as many of the Israelis probably would have done if they read Pilger's article, to dismiss it as anti-Israeli, anti-Semitic, or just pro-Palestinian propaganda. I could, as other did, say that it is a pilgerian writing (a very emotional one sided presentation of the situation, aimed at getting tears and attention. This style of writing was named after John Pilger himself).  But I choose to try to use Pilger's harsh critique to try to mirror to myself the and to my friends, the situation on which we Israelis had come in to during the last forty years, since we occupied Samaria, Judea and the Gaza strip. I believe that every individual that see himself as a wise and intelligent man or woman, must view Pilger's critique in a much border perspective than that Pilger gave us. Nevertheless we must confront some truths which Pilger rose in his most incommode way.

The first good question that Pilger's arguments raise is: Do an occupied people under international law have the right to use arms against the occupier's forces (see paragraph three)? Well, I checked with an expert in international law, and such a law does not exist. Basically it can not exist because the international laws were created under mutual agreement between governments around the world. It is clear that in order to make such law like Pilger's law, the occupied people had to sign an agreement with the oppressor, and we know that such an agreement was never signed, and probably can never be signed. Although the international laws of war are valid only to governments that signed the mutual agreement, today these laws become an international standard, and so we can say that they must be obeyed by Israel and the Palestinians. These laws were meant to regulate wars between states and not between states and a guerilla or terror organizations. This problem may most clear if we examine the demand of the war laws that both sides will distinguish between the fighting forces and the civilians in very clear signs. When a state is fighting a guerilla or terrorist it is obvious that its fighting forces are distinguished by clear signs, but it is also clear that guerilla and terrorists fighters do not distinguish themselves.  This disobedience to the international law, of course breaks the obligation of the state to fight according to the international law. But this means that according to the international law, no occupied people can fight their occupier, without breaking this law.

I think that the "international law" which  Pilger speaks of, is not a written international law, but common idea that oppressed people may fight their oppressor to get their liberty. The question that must be raised is what are the legitimate means that the oppressed may take in order to gain their liberty, and what may the legitimate force the oppressor may use, in order to oppress disobeying groups inside the state? In a pure democratic regime, the answer may be clear: no violence may be needed, if the separation was conducted under fair democratic voting, as the case in Quebec, in which a voting prevented the separation of Quebec from Canada. If no such democratic procedure was conducted, other ways of persuasion may be taken from the side of the oppressed. There are basically no limits to the means the oppressed may take, but it is obvious that the state may also react in the same means to defend itself. The harsher the violent from the oppressed, the harsher the reaction of the state may take.

When the oppressed try to make their best root to liberty they may look at some lessons from the past and the present. In the Imperialist age, when the West controlled vast lands and inhabitants far from it's original countries, terror and guerilla fighting was a good mean to drive the imperialist countries out of the land. But this procedure may not be so useful when guerilla and terrorists attack the states in their homeland. This we can see from many cases, where the Basque didn't gain independence from Spain, despite years of terror. Northern Ireland, did not gain it's independence on terrorist grounds, but it may gain it's independence on democratic agreement, according to Belfast agreement. In Israel, the Palestinians were very close to gaining their freedom after five years of legitimate democratic protest (in the Intifada of the Stones, 1987 – 1992). They started to lose the Israeli support   to a Palestinian state, when they returned to terrorist activities in the year 1994 and until today.

As Pilger said, the oppressed may have the right to fight their oppressor, but in a democratic regime, the states also have the moral right to defense their selves from terror attacks, in the same means that the oppressed initiated on the state's peoples. Though, for the oppressed, it is most advisable to choose legitimate democratic means, in order to get the best results.  If a democratic state, like Israel, had engaged in a terrorist rebellion, it may have the right to react in violence, but I think it would not be the wisest choice. In the modern world, where the electronic media has so much power, and pictures of poor and miserable people have much more power the an intelligent debate, we may harm ourselves in reacting violently to the terrorist violence, although way may have a good moral cause for doing so. And even if the electronic media was not present, reacting in large scale violence is not recommended, because, it only causes more oppressed people to try to retaliate to unjust violence of the state, and so strengthen the terrorist groups. Also, we must try to separate between the terrorists and the nonfighting population, by treating the nonfighting population with much respect and enabling them to live a prosperous and safe life.

Israel, I believe, must try to act with much more wisdom and grace, then she acts today, in order to reduce the violence of the Palestinians extremists, and to bring the majority of the Palestinians to negotiate democratically on a Palestinian state.

לאחרונה, יותר מידי טקסטים שקראתי גרמו לי לדרוש מעצמי חשבון נפש ציוני. לא שאני ציוני שיכלי, אלא שגדלתי בבית ציוני, ולכן אני מגדיר את עצמי כציוני ריגשי, שחונך לציונות משחר נעוריו. אינני יכול להגדיר את עצמי כציוני שיכלי, כיוון שבמשך שנים רבות רבות אינני מצליח לנמק לעצמי בצורה הגיונית, מדוע עלי להיות ציוני. נדמה כי כל מה שמחזיק אותי כציוני, אלו טראומות השואה שספגתי בבית (דור שלישי לשואה), ומורשת צבאית וציונית משפחתית. אבל מבחינה הגיונית לא הצלחתי לענות לעצמי עדיין על מספר שאלות שחותרות תחת תראומת השואה, וההקניה של הציונות. אחת מהן היא מדוע להמשיך לחיות במקום הקשה הזה ולא להגר לארצות הברית ולהיטמע בגויים? נראה שהיהודים משגשגים שם, ואם ירצה השם, הייתי יכול להתחתן עם "שיקסה" (גויה), וילדי, אחר דור אחד או שניים, היו שוכחים שהם צריכים לסחוב על גבם את העול הזה שנקרא "יהדות". למעשה, כשאני מסתכל מסביבי, התהליך הזה כבר קורה. שניים מקרובי המשפחה שלי נישאו לגויים. אחת אחרת, עושה מאמצים כנים להתחתן עם גוי. כך שניתן בהחלט לראות כיצד הדור שלי, מאמץ לעצמו ראית עולם לא יהודית. ואולי תוך כמה דורות, אם תהליך זה ימשך, תעלם היהדות החילונית.

שאלה אחרת שטרם הצלחתי למצוא לה פתרון, היא הבעית המוסריות של מדינת ישראל. החרם האקדמי הבריטי על ישראל, גורם לי לשאול מדוע דווקא הבריטים, שאינן ידועים בשנאת ישראל, יובילו את המאבק בכיבוש הישראלי. הרי, כאשר אני שומע אליטות ישראליות מדברות על הגורמים האנטי-ישראלים בעולם, תמיד מיחסים את האנטי-ישראליות לאנטישמיות של הגורמים האנטי ישראלים. ואילו הבריטים, שהעניקו לנו בשני לנובמבר 1917, את הצהרת בלפור, היו אלו שהעניקו לנו את המדינה (או הבית הלאומי, כשפת ההצהרה), לא יכולים להיחשד באנטישמיות.

בימים אלו אני קורא את הספר של ג'ון בגוט גלוב "A Soldier with the Arabs", שבו מתאר גלוב, את חייו כמפקד הליגיון הערבי, שלחם נגדנו במלחמת העצמאות. גלוב, מעיד על עצמו, שהתנדב לשרת בצבאות ערב, כי התאהב בערבים. הוא מסביר בפתיחה לספרו כי מבחינתו להקמת המדינה היהודית לא היה ואין בסיס מוסרי. הארץ הזאת, היתה שייכת למאז ומעולם לאוסף רב של שבטים ויחידות אתניות. היהודים (או למעשה צאצאי שבט יהודה) הם רק מיעוט קטן שחיי כאן, ולכן הוא אינו מבין מדוע צריך להעניק ליהודים מדינה דווקא כאן בישראל (פלסטינה בשפתו), על חשבון מיליון ערבים שחיו כאן. גלוב מוסיף ואומר, כי הישראלים מתחילת דרכם בחרו לא לנסות ולהבין את הערבים, ובמקום זאת פנו לדורסנות ולמאבק. לכן, לטענת גלומב, אנחנו נאלץ לחיות על חרבנו (הספר פורסם ב- 1957).

במאמר אחר שקראתי באינטרנט, מתוארים כל הזוועות, שיוצר הכיבוש של הפלסטינים בידי מדינת ישראל. אנחנו אולי יכולים להתכחש, אבל מניסיוני, ומניסיון רב שנים, בהיסטוריה האנושית, כיבוש של עם אחר אכן משחית את האדם הכובש, ואין זה משנה אם הכובש הוא יהודי או גוי. ושוב אני יכול לשאול את עצמי, מדוע עדיין יש לי זכות לחיות בארץ הזאת?

נראה כי הנימוק המקובל באליטות הקיימות, הוא שאנו עם נרדף הזכאי להגדרה ולחיים עצמאיים [ראו לדוגמא מאמרה של רות גביזון]. בספרון שהוציא פרופ' יחזקאל דרור (שהיה אחד מחברי וועדת אגרנט), מציין דרור, כי בעבור העקרון העליון לזכותינו לחיות, מותר לנו גם להשתמש באלימות, אפילו בצורה לא מוסרית.

הנימוק של זכותינוו לחיות, נראה לי בעייתי. הוא נראה לי בעייתי, כיוון שאם אני בחור ליברלי, קוסמופליטי, אינני חייב לחיות דווקא כאן, על חשבון רמיסת זכויותהם של בני עם אחר? האם לא עדיף שאהגר לארץ אחרת, כמו קנדה או ארה"ב, שם אוכל לאבד את זהותי היהודית  ולחיות ללא נקיפות מצפון? מדוע אני חייב לחיות דווקא כאן?

במשך שנים השאלות האלה (ורבות אחרות) הציקו לי, ולא ברחתי מהן. לא טאטאתי אותן מתחת לשטיח. אני מאמין שאני יכול להסביר לעצמי מדוע עלי לחיות דווקא כאן… האם גם אתם יכולים להסביר לעצמכם מדוע אתם צריכים לחיות דווקא כאן?

טל

יש כאלה שטוענים שהמטריקס הוא סרט מדע בידיוני, שאין כל אפשרות שהוא יתקיים. יש הטוענים שהמטריקס יכול להתקיים, אך עדיין אין לנו את טכנולוגיית המחשבים שתאפשר לנו ליצור את המטריקס. אני טוען שאנחנו כבר בתוך המטריקס.

כדי להבין כיצד נכנסנו למטריקס וכיצד היא מתקיימת, יש להבין מספר דברים בביולוגיה, ובמערכת ששולטת בנו. למערכת הזאת קוראים מערכת התיגמול (Rewarding system).זאת היא מערכת עצבים הקיימת במוח, שמתגמלת אותנו על מעשים שאנו עושים. אם לדוגמא, מישהו חייך אלינו, זרם של אופואידים יזרום למערכת התגמול, ואנו נחוש תחושות נעימות. אם נצפה בטלויזיה בסידרה מרגשת, שוב זרמים של ניורטרנסמיטורים יזרמו למערכת התגמול ואנו נרגיש נעים. למעשה, כל התחושות הנעימות שלנו, כתוצאה ממעשה שעישינו וגם תחושות לא טובות, מרוכזות במערכת הזאת. כתוצאה מכך אנו הופכים ליצורים התלויים בפעולות שנעשה או נראה, כדי להתרגש ולהנות. אנו משעובדים למערכת הזאת, בלעדיה לא נהיה "מאושרים". אנשים שהמערכת הזאת אינה עובדת אצלם בצורה נורמלית מפתחים הפרעות שונות. אנשים שהניורוטרנסמיטורים שלהם מועברים בצורה לקויה יפתחו דיכאון. אחרים, שאינם מקבלים מספיק ניורוטרנסמיטורים, יתנהגו בצורה היפר-אקטיבית כדי ליצור גירויים חזקים יותר, שיאפשרו להם להנות כמו אדם רגיל.

בעבר, הינו צריכים לפעול רבות כדי לספק את מערכת התגמול. הינו צריכים ללמוד ליצור קשר טוב עם אנשים, כדי לזכות מהם לחיבוק ואהבה. הינו צריכים לעבוד קשה, כדי להצטיין ולקבל חיזוקים. הינו צריכים להתעלות מעל עצמינו כדי לקבל תחושת high.

היום המצב שונה. יש לנו "מערכות תומכות מערכת-תגמול". הטלויזיה מספקת רבים מהריגושים שהמערכת צריכה. מרכזי הקניות מספקים ריגושים אחרים. פורנו גם הוא יוצר עבורינו ריגושים. שוקלדים וממתקים מספקים לנו תחושות נעימות. אנחנו בקלות יכולים, לספק את מערכת התגמול שלנו. ואפילו נראה לנו שאנו השגנו את החופש האולטימטיבי. לצערי חלק מאיתנו התחיל לצרוך ישירות את החומרים שמספקים תחושה טובה למערכת התגמול – כן! סמים. סמים מחקים את הניורוטרנסמיטורים ו/או משנים את המעבר של הניורוטרנסמיטורים למערכת התגמול. שוב לא צריך להתאמץ כדי להשיג את כל מה שאבותינו כל כך התאמצו כדי להשיג. לנו יש מזה בשפע, ואנחנו חופשים!

אנחנו חופשים? לא. ממש לא. כאן נכנסת המטריקס לפעולה. אלא שבמקום חשמל שהאדם מיצר עבור המכונות, בסרט מטריקס, במטריקס האמיתי אנחנו מיצרים כסף עבור המשווקים. כשאנו צופים בטלויזיה אנו נחשפים לפרסומות, ואנו מושפעים מהן. אנחנו חיים כל כך עמוק בתוך תרבות הצריכה עד שאיננו מרגישים כמה אנו מושפעים מהפרסומות. אנחנו צורכים הרבה מעבר למה שהורינו צרכו. אנחנו נכנסים לאוברדרפט, כדי לממן את התאווה הכמעט בלתי נשלטת לקניות. אנחנו עובדים כמו משוגעים שעות נוספות, כדי לממן לילדנו הצרכנים, את הצעצוע החדש. אנחנו חולמים על אוטו טוב, שיכלה לפחות כ-37,000 ש"ח בשנה מכספינו. נקנה דירה יפה, עם חדר לכל ילד, שתעלה לנו (כולל מחיר ההלואה) כמיליון ושלוש מאות אלף שקלים עד מיליון וחצי שקלים. אנחנו עובדים קשה מאד כדי לספק את תאוויתינו, שמספקות כסף רב למפרסמים. אנחנו נאכל הרבה, ואז נלך למכוני כושר או דיאטה כדי להוריד את כל "חטאינו" (וגם שם נשאיר סכום כסף נאה).

הילדים שלנו, שצורכים מנת יתר של טלויזיה, כי להוריהם לא היה מספיק זמן בשבילם (כי הם היו צריכים לפתח קרירה כדי לספק את הצריכה הגדולה), הופכים לצרכנים מעולים עבור המפרסמים. אתם יכולים לראות איך, כמו במטריקס אנחנו מחוברים לעוד ועוד חוטים, של קשר אל המכונה. אנחנו עובדים יותר קשה, כדי להזרים כסף למכונה. אנחנו הופכים להיות עבדים של עצמנו ושל המכונה, שנקראת קפיטליזם.

אלו מאיתנו, שלקחו את הגירסא הקשה של המטריקס, שנקראת סמים (גם סמים קלים), מחוברים קשה יותר למטריקס. אלא שבמקום לסבסד את המכונה הקפיטליסטית הרגילה, הם מסבסדים את עולם הפשע. הגראס שמעושן ברחבי המדינה מצפון ועד דרום, מסבסד את הבלדרים ואת אירוגני הפשע. הכדורים הנלקחים במסיבות, גם הם שמן למכונה הגדולה שעושה מכם כסף…. הקוקאין הוא פשוט הדבר!, וההרואין, גם מראה לך את הדרך החוצה….

אנחנו מחוברים עד צווארנו למכונה, כמעט בלי יכולת לעזוב אותה.

מה עושים? כיצד ניתן להתנתק מהמכונה? זה כבר תלוי בכם, האם אתם רוצים להתנתק מהמכונה?

באופן כללי, ניתן לומר שלא ניתן לרדת לגמרי מהמכונה. כדי לחיות חיים נורמלים, אנו צריכים לספק את מערכת התגמול שלנו. אנחנו נהיה מכורים למערכת התגמול שלנו, כל עוד נהיה בחיים. גם נחייה באיזה מנזר בודהיסטי, איננו מנתקים ממערכת התגמול, אלא שהמדיטציות הבודהיסטיות מלמדות אותנו ליצור "הארות" ולפתוח "צ'קרות" שלמעשה מפעילות את מערכת התגמול, ללא מעשים אמיתיים. בכל מקום שאליו נפנה נצטרך לפעול בשביל מערכת התגמול, אם נרצה לחיות חיים מאושרים. הדרך היא לכן, לא לנסות להפסיק להנות, אלא ללמוד להנות ממה שהמכונה הקפיטליסטית לא מספקת לנו.

ללמוד להנות מחיוך. ללמוד לתקשר עם בן הזוג. ללמוד לפתח מערכת זוגית טובה (כן זה אפשרי, בעיקר אם נגמלים מהטלה-נובלות). ללמוד להנות מטיול בטבע. ללמוד להנות מהילדים (זה דורש בד"כ שיקום סמכות הורית). ללמוד לא לראות טלויזיה (מומלץ להשליכה לפח הזבל הקרוב). ללמוד לחבק. ללמוד להצטיין בדברים שאתה עושה. ללמוד לתת הערכה לאחרים ולקבל הערכה. ללמוד לכבד. ללמוד לאהוב.

זה לא קל, אבל אם תלכו את כל הדרך תראו שזה שווה את זה.

[System error]

מבט חטוף בפוסטים ובכתבות של הימים האחרונים, יכול לדכא כל אדם בריא בנפשו. 

נתחיל בנבואת היאוש של יורם קניוק, קניוק, מאנשי הרוח של קום המדינה, רואה כיצד המפעל הציוני הופך לסיוט מוסרי. האיש שהיה חלק מהמסד התרבותי של המדינה, אינו מבין כיצד הגיעה מדינת ישראל למצב זה. הוא אולי יכול לנסות להאשים את המתנחלים, אך הוא היה חלק מהאוליגרכיה ההגותית המדינית של החברה הישראלית. אותה אוליגרכיה שלא הצליחה למנוע את מה שנראה בעיני קניוק כאסון מוסרי.

כתבה אחרת של ישראל הראל, מראה עד כמה האוליגרכיה שקניוק שייך אליה חזקה. הראל אינו מתבייש להסגיר את קיומה של אוליגרכיית קובעי דעות, ומכתירי מלכים. אותה אוליגרכיה של עיתונות ומערכת המשפט, שלא נבחרה על ידך או על ידי, היא זאת ששולטת במדינה. היא זאת שקובעת את הבונטון האינטלקטואלי, והיא זאת שלמרות שלא נבחרה על ידי אף אחד מאיתנו, לא הצליחה לכוון את המדינה לדרך המוסרית.

אולי הסיבה לכך היא, שלאחר שנשבר הרעיון הסוציאליסטי, תחת ניצחון הקפיטליזם, שוב לא לא הצליחה האוליגרכיה להקים מתוכה הוגי דעות רציניים שיחדשו את הרעיון הציוני. יעידו על חוסר הכיוון הרעיוני של הציונות,מכתבו של דרור אטקס, מפקח ההתנחלויות של שלום עכשיו, וחוסר הכיוון המדיני שמשתקף מהפוסט של יונית מוזס.

ואם לא די בחוסר העומק הרעיוני של האליטות שאמורות להציג לנו דרך מוסרית, הרי שבורותו המשוועת של שר התחבורה ומי שהיה הרמטכ"ל, בזכויות אדם,  פשוט יכולה להוציא כל אדם משפיות דעתו.

למזלנו שבת בפתח. עוד מעט נוכל להירגע, ולנפוש מצרות. לאכול ממגדנות של גן-עדן זוטא, ולחזור עם כוחות מחודשים, לתקן מלכות שדי.

שבת שלום ומבורך

את התשובות (או לפחות את ההצעה שלי לתשובות) ניתן למצוא באתר הוויקי של קהילת קוד פתוח אינטלקטואלי. ברוח הוויקי, אתם מוזמנים לשנות, להציע ולשפר (אם אצם רוצים להציע שינוי מהותי מומלץ שנדון על כך בדף השיחה).

מי שכבר קרא על עקרון הצדק ביהדות, יכול לפנות ישר לעקרון השני – עקרון עבודת המקדש

אני לא יודע, אך בינתיים שווה לעקוב אחר ההתפתחות דרך הבלוג של ערן להב. באופן כללי, נראה לי  שווב 3.0 מתבסס על חיפוש מידע על ידי מבני חיפוש מידע של קישורי משמעות, בדומה לדרך שבה המוח האנושי אוגר ידע.  

לפני שאני ממשיך בפוסט על יהדות וצדק, פגשתי פוסט מומלץ, בבלוג "דיסוננס קוגניטיבי". הפוסט בודק מה הסיבה לאחוזים הגבוהים של המשרתים בקרבי, מקרב הקיבוצים, המושבים (וגם בהתנחלויות, למרות שאינן מוזכרות במפורש בבלוג).

 המשך…

כחלק מהשאלה הגדולה שהצבתי, "האם יהדות ודמוקרטיה יכולות ללכת ביחד?", התחלתי להראות בפוסט הקודם כי על פי ישעיהו וירמיהו הבסיס להכל הוא הצדק והמשפט. העקרון הזה כל כך חשוב עד שירמיהו מציין  שהקב"ה הוא הצדק החסד והמשפט (ירמיהו, ט', כ"ב – כ"ג) . בנוסף ביקשתי להראות כי גם ג'והן לוק, אבי הדמוקרטיה המודרנית מראה כי הבסיס לחברה האנושית הוא הצדק והמשפט.

כדי לבסס טוב יותר טענתי, אראה כי רעיון הצדק והמשפט מופיע במקומות רבים אחרים בתנ"ך.

הנביא מיכה:

הנביא מיכה מתנגד גם הוא לעבודת הקורבנות, ומוסיף ומדגיש שהקב"ה רוצה מאתנו משפט, וחסד וצניעות עם האלוהים:

"הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי-שמן; האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי.  הגיד לך אדם, מה-טוב; ומה-ה' דורש ממך, כי אם-עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם-אלוהיך" (מיכה, ו', ז' – ח')

תרגום: האם הקב"ה ירצה באלפי אילים? בנחלים של דם? האתן את אשר יצרתי (את בעלי החיים), להקריב? אומר לך מה הקב"ה רוצה שתעשה. הוא רוצה שתעשה משפט בין בני אדם, תעשה חסד ותצניע לכת עם אלוהיך.

ירמיהו במקום אחר:

בנבואתו של ירמיהו אל מלך יהודה, שלום בן יאושיהו:

"הוי בונה ביתו בלא-צדק, ועלייותיו בלא משפט; בריעהו יעבוד חינם, ופועלו לא ייתן-לו.  האומר, אבנה-לי בית מידות, ועלייות, מרווחים; וקרע לו, חלוניי, וספון בארז, ומשוח בששר.  התמלוך, כי אתה מתחרה בארז; אביך הלוא אכל ושתה, ועשה משפט וצדקה–אז, טוב לו.  דן דין-עני ואביון, אז טוב; הלוא-היא הדעת אותי, נאום-יהוה.  כי אין עיניך וליבך, כי אם-על-בצעך; ועל דם-הנקי לשפוך, ועל-העושק ועל-המרוצה לעשות" (ירמיהו, כ"ב, י"ג – י"ז)

תרגום: אבוי למי שבונה את ממשלתו בלי צדק ומשפט. הוא יהיה עובד חינם לשכניו, ולא יצליחו מעשיו. אתה האומר (שלום בן יושיהו) אבנה לי בית מפואר. אתה מנסה להתחרות באביך (יאושיהו). הרי הוא בנה את ביתו על משפט וצדק, ולכן טוב לו. הוא דן עניים בצדק. הרי משפט צדק היא הדרך לדעת את הקב"ה.

שלמה המלך

מלכות שלמה היוותה את נקודת השיא במלכויות בית ראשון. שלמה היה בעל שטח הממלכה הגדולה ביותר, עושרו היה רב וחוכמתו יצאה למרחקים. הסיבה לכך, על פי הסיפור התנ"כי, היא שהדבר היחיד ששלמה ביקש מהקב"ה, הוא לדעת לשפוט נכון:

בגבעון, נראה ה' אל-שלמה–בחלום הלילה; ויאמר אלוהים, שאל מה אתן-לך. ויאמר שלמה, אתה עשית עם-עבדך דויד אבי חסד גדול, כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב, עימך; ותשמור-לו, את-החסד הגדול הזה, ותיתן-לו בן יושב על-כיסאו, כיום הזה. … ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את-עמך, להבין, בין-טוב לרע:  כי מי יוכל לשפוט, את-עמך הכבד הזה.  וייטב הדבר, בעיני אדוניי:  כי שאל שלמה, את-הדבר הזה.  ויאמר אלוהים אליו, יען אשר שאלת את-הדבר הזה ולא-שאלת לך ימים רבים ולא-שאלת לך עושר, ולא שאלת, נפש אויביך; ושאלת לך הבין, לשמוע משפט.  הנה עשיתי, כדבריך; הנה נתתי לך, לב חכם ונבון, אשר כמוך לא-היה לפניך, ואחריך לא-יקום כמוך.  וגם אשר לא-שאלת נתתי לך, גם-עושר גם-כבוד:  אשר לא-היה כמוך איש במלכים, כל-ימיך.  ואם תלך בדרכיי, לשמור חוקיי ומצוותיי, כאשר הלך, דויד אביך–והארכתי, את-ימיך." (מלכים א', ג', ה' – י"ד)

ספר משלי

ספר מישלי הוא ספר חינוך, בו נאמרים דיברי חוכמה רבים, שמטרתם בין היתר ללמד אדם לשפוט בצדק ולעשות משפט:

 בני, אם-תיקח אמריי;    ומצוותיי, תצפון איתך.
 להקשיב לחכמה אוזנך;    תטה ליבך, לתבונה.
 כי אם לבינה תקרא;    לתבונה, תיתן קולך.
 אם-תבקשנה ככסף;    וכמטמונים תחפשנה.
 אז–תבין, יראת יהוה;    ודעת אלוהים תמצא.
 כי-ה', ייתן חכמה;    מפיו, דעת ותבונה.
 יצפון לישרים, תושייה;    מגן, להולכי תום.
 לנצור, אורחות משפט;    ודרך חסידיו ישמור.
 אז–תבין, צדק ומשפט;    ומישרים, כל-מעגל-טוב.(משלי, ב, א' -ט')

איוב

איוב הוא ספר הצדק האבסולטי, בו הקב"ה עצמו עומד למשפט האדם. בספר מסופר על כך שהקב"ה משבח את צדיקותו של איוב. השטן ששומע זאת, טוען כי הסיבה לכך שאיוב צדיק, הוא כי הקב"ה העניק לו כל טוב (איוב היה עשיר מאד במושגי הזמנים ההם). כדי להוכיח לשטן כי איוב ישאר נאמן גם ללא גמול, הקב"ה מרשה לשטן לקחת את כל קינינו ובריאותו של איוב. השטן הורג את ילידיו של איוב, משמיד את כל רכושו, ופוגע בו במחלת עור איומה.  לשמע האסון שנפל על איוב באים לנחמו שלושה חברים, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי. שלושתם מאמינים כי אם קרה אסון לאיוב, אז בוודאי חטא איוב נגד הקב"ה. איוב מצדו יודע כי הוא היה צדיק לגמרי, ואין קשר בין מעשיו לאסון שקרה לו. רוב הספר נע סביב הויכוח בין החברים לאיוב. לבסוף, איוב קורא את הקב"ה למשפט. הוא רוצה להבין כיצד הקב"ה מפיל עליו עונש. הקב"ה פונה ישירות לאיוב, ומנסה להוכיח אותו על חוצפתו. איוב צנוע מול הקב"ה, אך אינו מוותר על צדקתו. הוא רק מבקש שהקב"ה, יסביר לו מדוע נפל עליו האסון. לבסוף נכנע הקב"ה לכוח האמת, ואומר לחברים, כי איוב צדק. הקב"ה מכפיל את עושרו של איוב פי שניים, ונולדים לו שבעה בנים ושלוש בנות, שהיו היפות ביותר שהאדם הכיר. ואיוב האריך ימים והגיע לגיל מאה וארבעים.

סיכום בכל הדוגמאות שהצגתי בפוסט הנוכחי ובפוסט הקודם, הראיתי כי לצדק ולמשפט תפקיד מרכזי ביהדות. בפוסט הבא, אנסה להציג, מי להערכתי כתב את התנ"ך, וכיצד נכנסו אליו גישות נוספות שהכניסו את עבודת המקדש כעיקרון חשוב נוסף ביהדות.

כחלק מהשאלה כיצד יכולה יהדות ודמוקרטיה לשבת בכפיפה אחת, אני אציג טענה כי עיקר היהדות הוא החיפוש והישום של צדק ומשפט.

 רבים רואים ביהדות, דת עתיקה המכילה בתוכה מצוות, מסורות ואופן חשיבה יחודי. לכל זרם ביהדות יש את הדרך שלו לראות את היהדות. הזרם הדתי לגווניו, רואה ביהדות, ציווי אלוהי, דרך חיים שיש לקיים את בה את חוקיו של הקב"ה, לפרטי פרטים, כשמטרת הפעולות הן להביא את המשיח ואחרית הימים. היהדות הדתית רואה בתורה, בנביאים, בכתובים ובתורה שבעל-פה, כמביאי דברו של הקב"ה, וכמקור הסמכות לצווי החיים. לעומתם, הזרם החילוני רואה את היהדות כדרך חיים מסורתית, בעלת ציביון של חגים ומנהגים, שיש בידי האדם הפרטי לקבל או לדחות, על פי שיקול דעתו. היהדות או היהודים נתפסים על ידי הזרם החילוני, על פי תפיסות אירופאיות של עם ולאום. מאפייני החיים החילונים נקבעים על ידי המסורות המקובלות עליהם, והן על ידי זרמי מחשבה, כמו סוציאליזם, קפיטליזם, לאומיות וקומוניזם, שמקורם באירופה וארה"ב. בזרם החילוני, מקור הסמכות הוא המדע וההיגיון האנושי.

אך האם אלו עיקרי היהדות, כפי שראו אותם מכונני היהדות? כדי לבחון את השאלה אני מציע לחזור לתנ"ך אל ישעיהו בן אמוץ, אשר ניבא בממלכת יהודה בשנים 759 לפנה"ס עד סביבות 710 לפנה"ס.  נבואת ישעיהו כמו גם נבואת נביאים רבים אחרים התקיימה סביב נפילות ממלכת ישראל וממלכת יהודה.

בתחילת ספרו, אומר ישעיהו את הדברים הבאים (לכל פיסקה אני מוסיף תרגום לנוחות אלו שלא בקיאים בשפה התנ"כית):

"למה-לי רוב-זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי. כי תבואו, ליראות פניי–מי-ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  לא תוסיפו, הביא מנחת-שוא–קטורת תועבה היא, לי; חודש ושבת קרוא מקרא, לא-אוכל אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח; נלאיתי, נשוא.  ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם–גם כי-תרבו תפילה, אינני שומע" (ישעיהו, א' י"א – י"ד)

 תרגום: אינני רוצה את הזבח שאתם זובחים לי בבית המקדש (דבר הקב"ה). נמאס לי מכל האילים, והבהמות המפותמות. ודם פרים וכבשים ועיזים לא רציתי. מי ביקש מכם להגיע לבית המקדש. אל תביאו לי מתנות חינם. קידוש החודש (מנהג הנהוג עד היום בחברה הדתית), שמירת שבת, ימים קדושים. כל חגיכם שנאה נפשי (הקב"ה הוא השונא). וכאשר תתפללו, אינני שומע.

מדוע ישיעהו אומר דבר כל כך קשה? האם אין העיקר של היהדות תפילה, שבת, הבאת קורבנות לקב"ה? כנראה שלא. לפי המשך הפסוק ניתן להבחין בעיקר היהדות:

"ידיכם, דמים מלאו. רחצו, היזכו–הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי:  חדלו, הרע. למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה." (ישעיהו, א' ,ט"ז – י"ז)

תרגום: באחריותכם דם של אנשים חפים משפע שנרצחו. הפסיקו את מעשיכם הרעים. לימדו היטב כיצד לעשות משפט, למדו את הרשעים ללכת בדרך הטוב, צרו מערכת משפט שבה לחלשים בחברה (היתום והאלמנה, בחברה העתיקה), יזכו למשפט הוגן, כמו גדולי העשירים.

כלומר, עיקר היהדות הוא לשפוט בצדק בני אדם?

כנרא שכן. וראו את המשפטים הבאים הלקוחים מתוך ישיעיהו:

"איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה–ועתה מרצחים.  כספך, היה לסיגים; סובאך, מהול במים.  שרייך סוררים, וחברי גנבים–כולו אוהב שוחד, ורודף שלמונים; יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם." (שם, א', כ"א – כ"ג)

תרגום: כיצד נעשתה ירושליים למקום של שחיתות. אני (הקב"ה) לימדתי אותה לעסוק במשפט ובצדק, ועכשיו מלאה היא מרצחים. עם ישראל מרמה במסחר, מנהיגיו, מושחתים, וחברי פושעים. כל המנהיגים אוהבים שוחד. והמנהיגים שכחו לשפוט את העם בצדק.

המיקרה האחרון מוכר לנו? (מנהיגים מושחתים, אוהבי בצע, חברי פושעים)?

וישעיהו ממשיך.

"ה'במשפט יבוא, עם-זקני עמו ושריו; ואתם ביערתם הכרם, גזילת העני בבתיכם. מה-לכם תדכאו עמי, ופני עניים תטחנו" (ישעיהו, ג', י"ד – ט"ו)

תרגום: הקב"ה ישפוט את המנהיגים, שגזלו את העניים.

"ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה." (שם, ג', ז')

תרגום: הקב"ה, קיווה שעמו ישפוט בצדק, והנה שחיתות, וצעקות הנגזלים.

ישעיהו ממשיך בדוגמאות רבות אחרות בנוגע למרכזיות המשפט והצדק (ראו: ה', י"א; ה', ט"ז; ה', כ'; ט' ו'; י, א'; כ"ו ב').

אך מדוע המשפט והצדק הם מרכז עולמו של הקב"ה? את התשובה ניתן למצוא דווקא אצל ג'והן לוק, פילוסוף בריטי בן המאה ה-17, והוגה הדמוקרטיה המודרנית. 

"הנה השימוש הבלתי צודק בכח הוא הקובע מצב של מלחמה כלפי אדם אחר. כי מי שפורץ לתוך ביתי, ומשלח אותי מתוכו בחוזק יד או מי שנכנס לביתי בדרך שלום ועל ידי השימוש בכוח מרחיק אותי מתוכו, – שניהם עושים דבר אחד, אם נניח שנתונים אנו במצב כזה שאין לנו שופט משותף עלי אדמות אשר אוכל לפנות אליו לעזרה, ואשר שנינו אנוסים לציית לו; אם כן השימוש הבלתי צודק בכח הוא המעמיד את האדם במצב של מלחמה כלפי אדם אחר" (לוק,  על הממשל המדיני, פסקה 181).

"כשמקימים בני-אדם חברה, עיקר התכלית שלנגדם היא שיוכלו ליהנות מקנינם בשלום ובבטחון, והמכשיר והאמצעי העיקרי לתכלית זו הם החוקים הנקבעים באותה חברה". (שם, פסקה 134)

כלומר, על פי לוק, אם בני האדם רוצים לחיות בחברה מדינית, עליהם לכוננן מערכת חוקים, צודקת, שבה שופטים ישפטו משפט צדק בין יריבים. ללא משפט צדק זה, תידון החברה למלחמות פנימיות ולהתפוררות, ולכן המשפט והצדק הם יסוד החברה.

ואכן מוסיף ישיעהו ואומר:

"ויגבה ה' צבאות, במשפט; והאל, הקדוש, נקדש, בצדקה." (ישעיהו, ה', ט"ז)

תרגום: עוצמתו של הקב"ה במשפט, והאל מקודש על ידי ההלוכים בדרכו בעשיית משפט צדק.

קידוש השם נעשה, על יד צדק ומשפט, ולא על ידי תפילה, וחג ומועד (יש לקרוא צדקה , כצדק).

וגם ירימיהו הנביא מוסיף:

כה-אמר ה' צבאות, אלוהי ישראל, היטיבו דרכיכם, ומעלליכם; ואשכנה אתכם, במקום הזה.  אל-תבטחו לכם, אל-דברי השקר לאמור:  היכל ה' היכל ה', היכל ה' המה. כי אם-היטב תיטיבו, את-דרכיכם ואת-מעלליכם:  אם-עשה תעשו משפט, בין איש ובין ריעהו. גר יתום ואלמנה, לא תעשוקו, ודם נקי, אל-תשפכו במקום הזה; (ירמיהו, ז, ג' – ו').

תרגום: הקב"ה ישוב אליכם, אם לא תבטחו בדבר השקר, שבית המקדש יצילכם. אלא, היטיבו את דרככם, עשו משפט בין איש לרעהו, שיפטו בצדק גר, יתום ואלמנה. ואל תגרמו לשפיכות דמים במקום הזה.

ומדגיש:

"כה אמר ה', אל-יתהלל חכם בחכמתו, ואל-יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל-יתהלל עשיר, בעושרו. כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי–כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי-באלה חפצתי, נאום-ה'." (ירמיהו, ט', כ"ב – כ"ג)

 הן על פי דבירי ישעיהו והן על פי דברי ירמיהו, עיקר חפצו של הקב"ה, הוא עשיית הצדק והמשפט. ירמיהו אף מגדיל לומר כי למעשה הקב"ה = חסד משפט וצדק.