הסדנא לידע ציבורי, היא אחד הפרויקטים הדמוקרטיים המרשימים ביותר שנוצרו בישראל בשנים האחורנות. ממליץ לצפות וללמוד כיצד מקימים ארגון חברתי מהדרגה הראשונה:

עבר זמן מאז שכתבתי בבלוג, וגם בפייסבוק לא כ״כ ניתן למצוא אותי לאחרונה. העניין הוא שאני די עסוק בפיתוח דמוקרטיה. מאז נובמבר אני עובד בפיתוח תהליכים דמוקרטיים. ממש עובד 🙂

החלום שלי, הוא לראות מדינה בה כל אחד מאתנו משפיע במידה הרצויה לו. בה השלטון משרת את האזרחים ולא את המקורבים לצלחת. מדינה בה אזרחים משתפים פעולה, כדי ליצור מציאות טובה יותר. וכן, אני ממש עוסק בכך. כל כולי עסוק במימוש החלום, עד שאין לי כמעט זמן לחלוק איתכן את החלום.

יצירתה של דמוקרטיה השתתפותית. אינה דבר קל. כבר בתחילת המחקר היה ברור שיש לנו הרבה מאד אתגרים בדרך להגשמת חברה דמוקרטית. שיתוף אנשים רבים בהחלטות יכול להיות כאב ראש ענקי. תעיד על כך כל קיבוצניקית או כל מי שניסה להקים קואופרטיב. עד כמה ששמעתי לאחרונה מ"הבר-קיימא", אסיפות כלליות, הן כאב ראש לא יאומן. מקום לתסכולים. רק תחשבו על ניסיון לקבל החלטות פשוטות, כאשר כל אחד מגיע עם תפיסת עולם שונה ועם פתרונות שונים. כשיש לנו מגוון פתרונות, אי אפשר להצביע עליהם בצורה פשוטה. הצעות מרובות לא ניתן לבחור בהצבעת רוב. קשה לאנשים לבחור ביותר משתי אופציות. בנוסף, באופן טבעי, מי שהצעותיו נדחו מרגיש העדר מוטיבציה להמשיך ולהשקיע. בקיצור, קבלת החלטות בקבוצות גדולות, היא וואחד תהליך מסובך.

אבל, כן. קיימים פתרונות לבעיות שנראות לנו קשות ומסובכות. בתורת הדליברציה (תורת הדיון המושכל) התגלו והתפתחו תהליכים המאפשרים לקבוצה להתכנס להחלטות שיהיו מקובלות כמעט על כולם. הפתרונות הללו עדיין חלקיים, ולמיטב ידעתי אין ממש תהליך מלא שעובד, אך פה ושם אנו מצליחים להביא קבוצות להסכמות.

אני יכול להרצות במשך שעות על הפתרונות שמצאתי, אבל זה יגזול מאתנו את כל הכיף של הבנת התהליך כולו, לכן הפעם אתמקד בפתרון אחד לבעיה רווחת. בעיית העדר שפה משותפת.

והפתרון הוא רכילות…
בני האדם באופן טבעי, חיים בקבוצות, ולכן האבולוציה (או הקב״ה, בהתאם להשקפת עולמכם) ציידו אותנו בכלים לעבודה קבוצתית. אחד הכלים שנועד לאפשר לנו לשתף פעולה, הוא הרכילות.

לרכילות יצא שם רע. רכילות עוסקת בהכפשות, היא עוסקת במידע דל ערך, שאנשים חסרי בינה עוסקים בהם. מדורי הרכילות בעיתונים נחשבים מדורים צהובים ל"נמוכי מצח" (ביטוי שמצאו באאוגניקה – תורת הגזע). אדם רציני לא יעסוק ברכילות. התורה מצווה להמנע מרכילות "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא י"ט, ט"ז). קיטונות של בוז ניתכו על הרכילות, אך היא עדיין איתנו. מגדול ועד קטן, בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, כמעט כולנו מרכלים. מחקרים מראים כי עבור האוכלוסיה הנורמטיבית, הרכילות תופסת שני-שליש מזמן השיחה. 66% מזמן השיחה שלנו מוקדש לרכילות. וואו!!!

אם היא כ"כ נוראה, מדוע אנו מרכלים? דנבר (ההוא ממספר דנבר), הציע שהרכילות התפתחה באבולוציה כדי לאפשר לנו לזהות "נוכלים". כלומר אנשים שמנצלים את טוב ליבנו, כדי להנות משרותינו, ובתמורה אין הם מחזירים דבר או שאינם מחזירים מספיק (Dunbar 2004). ואומנם חלק לא מבוטל מהרכילות שלנו עוסקת בתיאור "נוכלים". אנשים שאינם מתנהגים על פי אמות מידה מוסריות שאנו קבענו. אם תקראו את העיתונות (שהיא למעשה רכילות ממוסדת), תראו כמה מהתוכן עוסק בתיאור של אנשים שאינם "מוסריים" על פי הנורמות שהעורך קבע, ותבינו שדנבר עלה כאן על נושא מעניין. סמורפלד ואחרים (  Sommerfeld et al, 2007), טוענים בהמשך לאותה גישה כי הרכילות מיועדת לאפשר לנו לשמור על מוניטין של חברי הקבוצה הגדולה. באמצעות רכילות אנו יכולים לדעת לכאורה, מה טיב העזרה שאחרים יכולים להציע ועד כמה הם באמת תורמים.

על אף שהערך האבולוציוני של הרכילות לשמירת טוהר המידות של השבט נשמע סביר, אני מעריך כי רכילות נובעת מסיבות הרבה יותר פשוטות. כפי שרובכם בוודאי יודעים, רכילות יכולה להשיג את ההפך ממה שהציעו דנבר וסומרפלד. היא יכולה להציג אדם ישר כשקרן, ולהציג אדם שפל, כצדיק. רכילות מאפשרת לנו ליצור מחנות. לצבוע את בני המחנה שלנו כמוצלחים וטובים, ואת בני הקבוצה המתחרה כרשעים. כך שבפועל, לא נראה לי סביר שתפקיד הרכילות היה במקור לשמור על הצדק. הרכילות כך נראה, משמשת אותנו לדבר אחר, הרבה יותר פשוט. היא מאפשרת לנו לחלוק מידע ריגשי, ולעזור לנו להתמודד עם קשיים ריגשיים שאותם אנו חווים. על ידי כך שאנו מתארים ארועים ריגשיים, אנו גם מאפשרים לאחרים לשמוע על המקרים שלנו, ולעזור לנו בהתבוננות נוספת. היא מאפשרת לנו "לשחרר קיטור" ולעבד את החוויות הרגשיות שלנו, ובכך להקל על העומס הרגשי. היא מאפשרת לנו למצוא נחמה ומגן אצל בני בריתנו. היא בעיקר מאפשרת לנו ללמוד על תהליכים חברתיים בעולם שחבוי מעיננו. כך שהרכילות במקורה, אמורה לסייע לנו לעבד רגשות חברתיים, ולקדם לימוד חברתי. באמצעות הרכילות, אנו לומדים שהשכנה ציפורה, לא מחנכת את הילדים שלה כמו שצריך, כי בעלה אלכוהליסט.  רכילות, עוזרת לנו ללמוד על העולם החברתי. לא סתם, אנו כ"כ נהנים לראות סדרות של טלה-נובלה, בה אנו "לומדים" על חייהם האומללים של העשירים והיפים.

יתר התופעות של הרכילות, הן תוצר לוואי:

לרכילות יש גם תוצרי לוואי. אם ניחנו באישיות שמרנית (כלומר אישיות שאינה מחפשת שינוי, אלא נעזרת בהנמכת העולם החיצון, כדי שנרגיש טוב), הרכילות תשנאסוף או נפיץ תעסוק ברוע שבעולם, וכך תאפשר לנו להגדיר את עצמנו כנעלים וטובים. אם שמעתם פעם מישהו/י שמספרים לכם כל הזמן איך ההוא נפל, ההיא השטתה וההם ממש כישלון, הרי לפנכם אדם שמרני, שמסתכל על החלשים ממנו בחברה, כדי להרגיש עם עצמו טוב. אדם השואף להשתפר, בד"כ ימצא אנשים מהם הוא יכול ללמוד, מיקרים שמהם אפשר ללמוד על הצלחה, וכשלונות של אחרים, פחות יעסיקו אותו (טוב, אני מניח שזה יגדיר את רובינו כשמרנים 😉 )

תוצרים אחרים של הרכילות, היא האפשרות לארגן קואליציות. אם ניחנתם ביכולות מניפולטיביות (יכולות שרובינו רוכשים בגן הילדים), הרי שהעברת מידע-חברתי מגמתי, שבו אתם ובני בריתכם מתוארים כמושלמים, ואילו יריבכם מתוארים כנוכלים, יכול לגרום לשאר חברי הקבוצה להעדיף אתכם, ולהתרחק ממי שסימנתם כאויבים.

התוצרים החיוביים של הרכילות

אבל לרכילות יש גם תוצרי לוואי חיוביים. כיוון שבני אדם נהנים מרכילות, הם בונים באמצעותה עולם מושגים משותף. הם יוצרים שפה, המאפשרת להם בשעת הצורך להתאחד ולפעול כגוף אחד. כאשר נבנו הנרטיבים הלאומיים, היו סיפורי הגבורה המיתיים, הבסיס עליו נבנו העמים. סיפור לאומי טוב, מלא כרימון ברכילות דשנה (התנ"ך הוא אחד מסיפורי הרכילות הנפוצים בעולם. למשל, האם ידעתם שהעם היהודי נוצר מזיווג בין זונה לחתנה? (בראשית ל"ח)). בחברה עיסקית, מאפשרת הרכילות לאדם החדש וגם הוותיק, ללמוד על מבני הכוח האמיתיים (או המדומים) בארגון. הרכילות היא "מורה נבוכים" מדהים למי שחי בארגון. על ידי הרכילות, אנו יודעים מי רב עם מי, וממי צריך להיזהר. הרכילות יוצרת עבורינו שפה משותפת. והיפה הוא שהרכילות, אינה דורשת לימוד, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תמלא 66% מזמן השיחות של רובינו (אולי חוץ מזמנם של האוטיסטים וההיפר-ליברלים).

מי שיידע להשתמש ברכילות בתבונה, יוכל גם לעצב ארגון חיוני ומנצח. בעולם הטכנוקרטי מבית מדרשם של "מהנדסי תעסוקה", העובד אמור להיות מנוצל עד לתא האחרון בהפקת תוצרת, ולכן במקומות "יעילים" העובד הפשוט יהיה עסוק בעבודה, ולא בשיחות בטלות. אלא שדווקא ה"שיחות הבטלות" הללו, הן אלו שבסופו של דבר יוצרות את השפה המשותפת שמאפשרת לאנשים להבין אחד את השני, ולפעול בשותפות, ולא במריבות, כפי שנהוג באותם "מקומות יעילים".

החוכמה היא לדעת איך לנהל את הרכילות כך שהרוח שתעבור בה, תהיה חיובית ובונה. את הרכילות אי-אפשר לעצור, אבל האתגר העתידי של אלו הרוצים לבנות ארגונים דמוקרטיים-יעילים, תהיה לנסות ולהבין כיצד רותמים את הצדדים החיוביים של רכילות, ומוותרים על הצדדים השליליים.

כך לדוגמא, אם נאפשר מקום בו השיח הוא פתוח, בו ניתן להשמיע ביקורת מבלי להתחבא, בו יש מקום ללמידה והמנהלים מוכנים ללמוד, לאחר ביקורת ראשונית שתנקז את הקושי. כשהעובדים יראו שיש לה תוצאות חיוביות, יתחילו העובדים גם לראות את הצדדים החיוביים, יתחילו להעביר מידע כיצד ניתן לשפר את הארגון, ולמי לפנות כדי שדברים יקרו. אם הביקורת תהיה פתוחה, לא יהיה צורך בהתלחשויות, והעובדים וגם המנהלים יוכלו לתקן בעיות ולהצליח לקדם פרויקטים ביעילות הולכת וגוברת.

הפיכת הרכילות לכוח מועיל, היא רק אתגר אחד בתוך אוסף נרחב של אתגרים הנדרשים לבנייתה של חברה דמוקרטית-השתתפותית. אני מקווה כי בבוא הזמן, אוכל להציג עוד אלמנטים נדרשים, ואוכל להראות דוגמאות להצלחתה של הרכילות.

המון הצלחה, ורכילות מענגת

טל

—-

יחוסים:

Dunbar RI. (2004). Gossip in evolutionary perspective. Review of general psychology 8: 100-110.

Sommerfeld RD, Krambeck HJ, Semmann D, Milinski M. (2007). Gossip as an alternative for direct observation in games of indirect reciprocity. Proc Natl Acad Sci U S A.

מאמר חשוב שכתב ניר סוכן, מתאר כיצד החברה האזרחית תקום מתוך חלקי הפאזל השונים הבנויים מהתנועות החברתיות הפועלות למען שינוי. ניר מציג מבט-על שמאפשר לנו לראות את כיצד חלקי הפאזל מתחברים לכדי פעולה אזרחית רחבה, שיכולה בבוא הזמן ליצור שינוי חברתי משמעותי.

בעיני, התמונה הזאת היא אכן הדרך, על פי הבנתי, בה תבנה החברה האזרחית, או הדמוקרטיה היותר ישירה. כדי להשלים את חלקי הפאזל אני מציע עוד שני רכיבים חיוניים הדרושים ליצירת דבק טוב יותר שיאפשר לחלקי המכונה להסתנכרן בצורה יעילה וליצור תוצר-דמוקרטי יותר. שני החלקים הללו הם תרבות הדיון והתרבות הפוליטית.

תרבות הדיון

תרבות הדיון מכירה בכך שכדי ליצור חיבור בין שני אנשים ויותר, צריך להיווצר גשר יעיל בין העולמות. משתתפי הדיון צריכים להבין אחד את השני, להבין את העולם כמו שכל אחד מהצדדים רואה אותו, וביחד לייצר פתרונות שיהיו מוסכמים על כמה שיותר מחברי הקבוצה. פתרונות שלא יפגעו בחברים שאינם מסכימים עם הפתרון. פתרונות מוסכמים אלו, הם שיהוו בסיס לצמיחתה של תנועה הזוכה ללגיטמיות מקהלים הולכים ומתרחבים.

הדרך לעשות זאת עוברת בשינוי מחשבתי עמוק. אולי בגלל ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, אולי בגלל תרבות הרחוב הישראלית, אנו רגילים לחשוב מתוך נקודות מבט לוחמנית. אנו בונים את העולם כמלחמה בין רעים וטובים בין שקר לאמת. יש את בעלי ההון הרשעים והציבור הטוב. יש את המתנחלים הפושעים והשמאל הטהור, ולהיפך. יש את החרדים האיומים והחילונים המתוקים. הציור הזה של עולם טוב ורע מתאים לסרטי הוליווד ולמהפכות שתמיד נכשלו. הוא מעולה בלהניע עוד כמה חבר׳ה לוחמניים, אך לא כדי להניע מאות-אלפים. תרבות שיח לוחמנית, היא תרבות שבה איננו מכבדים את האחר. נקודת המבט שלנו תמיד נראת נכונה יותר מנקודת מבט של אחרים. כתוצאה מכך, איננו יכולים לקבל את דעתו של האחר, ולא יכול להיווצר הסכם בין קבוצות רחבות.

כדי להניע מאות אלפים, יש צורך במעגלי שיח שייצגו נאמנה את דעותיהם של מאות-אלפים.  על תוצרי השיח שלנו להיתפס כליגטמיים ולהיות לגיטמיים בעיני ציבורים רחבים, ולכן עלינו לשנות את תרבות הדיון מדיון לוחמני, לדיון מושכל. עלינו להגיע למקומו של האחר. לחשוב ביחד על העולם, על מקומות שבהם אנו יכולים להסכים ועל מקומות שעדיף שנפתור בהזדמנות אחרת. עלינו ביחד למצוא פתרונות אופטימליים, ולכבד איש את רעהו. אולי לא רק לכבד, אלא ממש לאהוב.

רק כדי להדגים זאת, אתאר בקצרה תהליך שהתרחש בשתי קבוצות בהן אני חבר. שתי הקבוצות  "ואהבת" ו"מפגשים-טובים" מחברות בין חלקים באוכלוסיה שבעבר לא יכלו לפעול ביחד, אנשי-שמאל ומתנחלים, ולאחרונה גם חרדים. סוג השיח שיצרנו מפיל חומות, ויוצר חיבורים אנושיים וערכים בין הקבוצות השונות. אנשי השמאל לא הפכו לימניים, וגם המתנחלים לא הפכו לשמאלנים. אך נראה לי כי חברי הקבוצות גילו עד כמה יש בינהן קרבה ערכית, וכמה משותף יש, ושמתוך המשותף הזה ניתן לבנות כאן חברה הרבה יותר דליברטיבית, עם ערבות הדדית וצדק-חברתי. בסופו של דבר את המחלוקות הפוליטיות (וכאלו בוודאי שנשארו) הסכמנו להשאיר לקלפי. השיח הזה, יוצר תחילתו של בסיס טוב לפעולה אזרחית משותפת, בין קצוות של הציבור שלפני כן לא נפגשו.

תרבות-פוליטית

הרכיב השני, הוא השינוי הפוליטי. באופן טבעי, מרבית הציבור לא משתתף בדיונים. תהליכי דיון דורשים משאבים רבים, ולא כולם יכולים להשתתף בהם. לכן, גם אם נוצרו קבוצות של כמה עשרות מתדיינים, אין לנו להשאיר את ההחלטה ביד הציבור הצר המשתתף בדיון, אלא לשאוף להסכמה-דמוקרטית בקרב הקהל הרחב. את תוצרי הדיון שמתקבלים בתוך קבוצות ההתדיינות, עלינו להעביר להצבעת ההמונים.

גם אם בהתחלה נקבל משובים שליליים, אין זה אומר שעלינו להפסיק. עלינו למצוא דרכים יותר ויותר טובות, ליצור פתרונות שיענו על צרכיהם של קהלים הולכים ומתרחבים, ולמצוא פתרונות שיערבו קבוצות הולכות וגדלות בתהליכים הפוליטיים.

מרגע שניצור פתרונות שיהיו מקובלים על יותר ויותר ציבורים, כך גם תזכה התנועה האזרחית ללגיטמציה רחבה יותר, ואיתה יותר כוח פוליטי לשנות את המציאות בהתאם לרצון הציבור.

—-

הכותב הוא חבר במפגשים-טובים, ב״ואהבת״ ובתנועה לדמוקרטיה ישירה.
חבר בקבוצה לחקר תהליכי דיון וקבלת החלטות בקבוצות גדולות.
תושב קדומים.

שיח קיצונים, הוא שיח שמלבה מלחמה. תפקידם של קיצונים בכל חברה, הוא להקצין ארועים פשוטים, ליצור מציאות אלימה ולסחוף את הציבור לתפיסת מציאות קיצונית ומאבקית, שהדרך היחידה לפתור אותה הוא במאבק אלים. הדרך שבה הקיצונים מצליחים ליצור את תמונת המציאות המוקצנת איננה בשליטתם. קיצונים הם אנשים שרואים את המציאות כשחור ולבן, וכמקום מאיים. בעינהם יש טובים ויש רעים, והדרך היחידה לישב את הסכסוך היא באמצעות כוח.

הקיצונים מצליחים להשפיע על סביבתם. כל ארוע קטן, או תקלה מתפרש בעיניי הקיצונים כדבר הרה-אסון. הם מפנים את אור הזרקורים אל השלילי ומעצימים אותו, ומסחים את הדעת מכל כך הרבה חיובי שנמצא. התגובה שלהם חריפה, והם משדרים לסובבים אותם תחושת איום-קיומי. ארוע קטן בין עמים, מוחרף על ידי הקיצונים. תכונות שליליות של הצד השני מועצמות ותופסות את מלוא הבמה, ומתקבלת התחושה ש"הקם להורגך השקם להורגו". כתוצאה מתכונתם לראות את העולם כמקום מאיים, הקיצונים ממהרים לפגוע בצד השני. בתגובה לפגיעה הראשונה, הקיצונים של הצד השני, פועלים בעצמם, ופוגעים בצד הראשון. מעגל האימה מתרחב, ואיתו תפיסת הקיצונות של כלל האוכלוסיה. תושבים יותר רגועים, חווים איום, ובעצמם הופכים לקיצונים. ככל שמתרבות פעולות האיבה, כך אוכלוסיה הולכת וגדלה מצטרפת לתפיסת העולם הקיצונית, עד שנוצרת מסה קריטית שמאפשרת גלישת המדינות לאלימות כוללת, שסופה דם שפוך. בעיה שבמקרה אחר היתה יכולה להיגמר בפתרון דיפלוטמי, הופכת, כאשר לא מנטרלים את הקיצונים, לסכסוך אלים שמביא הרס רב, בד"כ לשני הצדדים.

הדבר הזה נכון בין עמים, והוא נכון בין קבוצות אידאיות בתוך עם. לכל קבוצה אידאית יש את הקיצונים שלה. וכל קבוצה כזאת יש בה דינמיקה, המביאה להקצנה של הקבוצות כולן לכדי התנגשות ומאבקים כוח כמעט- אלימים. כך למשל, קיצונים בימין מציגים את הקרן החדשה והארגונים הנתמכים על ידי הקרן, כאיום על מדינת ישראל. השמאל הקיצוני מצידו מציג את הימין-הדתי כמטורף ואלים, ואת הימין בכלל כאנטי-דמוקרטי (ראו תמונה משמאל).

השפעת הרשתות החברתיות על ההקצנה

בעבר, היה שיח השוליים נשאר במחוזות נידחים, אלא שבאמצעות הרשתות החברתיות, קולות הקיצונים הולכים ותופסים תאוצה (ראו: Extreme Voices: A Dark Side of Civic Engagement, Morris P. Fiorina, edited by: Theda Skocpol, Morris P. Fiorina, In Civic Engagement in American Democracy (1999), pp. (395-425.

לאנשים יש נטיה ללהעדיף דעות קרובות לדעותיהם, ולהתעלם מדעות מנוגדות. פייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות להגביר את ההקצנה, כיוון שמסרים עוברים בין חבר-בוקים, שבדרך כלל גם שותפים לדעות פוליטיות. כך באופן ויראלי, מסרים של הקיצונים עוברים מהשוליים למרכז, ותופסים תאוצה ככוח משפיע. הדבר הזה, מלווה בתופעה חברתית הידועה בשם "הקצנה קבוצתית".

הקצנה קבוצתית נגרמת מכמה תכונות של בני אדם. אחת היא הנטיה המוטבעת ברובנו לעבור קונפורמיות חברתית. אנו רוצים לחשוב כמו כולם, ולא להראות חריגים. אופנה היא דוגמא קלאסית לנטיה הגלובלית להדמות לשאר. לא משנה כמה ביזארית אופנה נראת בשלב מסוים, בשלב אחר היא יכולה להיחשב הכי In שיש. אנו נוטים לאמץ סלנג כחלק מרצוננו להידמות לחברי הקבוצה שלנו, ואנו גם מעדיפים לקבל את דעת הקבוצה, כדי להיות In.
אלמנט נוסף בבנית הקצנת הקבוצה, הוא המגבלה של הנעת קבוצה מוקצנת. כדי להוביל, על המנהיגים של קבוצת הקיצון להראות מובילים לפני השאר. גם החברים בקבוצה מחפש דברים חדשים ואטקרטיבים, והדרך שהמנהיגים שומרים את מיקומם, היא להיות יותר ויותר קיצוניים. זאת הסיבה שאלילי תקשורת הבלוגים הפולטים, מרגע שהפכו לסלבים, הולכים ומקצינים את דעותיהם. אחרת הם יאבדו רייטינג.

והאלמנט החשוב מכולם, הוא העדר ביקורת. החברים בקבוצת הקיצון רוצים להדמות לקבוצה, ואם מישהו מטיל ביקורת, מתעלמים ממנו. הוא "מקלקל את החגיגה". הקבוצות הללו הופכות לקליקות סגורות, שמזינות את עצמן בעוד ועוד מידע מהסוג שהן אוהבות, וכך ההקצנה הקבוצתית גדלה. למשל פעולות תג-מחיר הן סוג של אסקלציה של שני הצדדים. כל צד רואה את עצמו, ולא רואה את הסיבה לפעולת השני (שאלה, האם פעיל שמאל יודע לתאר את הסיבה לתג-מחיר (רמז, יש בה הגיון רב, וזה אותו הגיון שמוביל פעילי שמאל קיצוני למעשי אלימות)). כך לדוגמא, ההפגנה נגד אלימות אנשי תג-מחיר, כונתה "הפגנה נגד אלימות הימין" (האם באמת כל 4 מיליון מצביעי הימין ביצעו תג-מחיר)? כך קורה, שכאשר בודדים עושים מעשה, השמאל הקיצוני גורם לשאר הציבור שבשמאל המתון, לחשוב שהימין כולו הוא קיצוני. מרבית אנשי ימין שמעולם לא חשבו לבצע תג-מחיר, מרגישים מאויימים, והקיצונים שבינהם מתחילים לחשוב עוד פעם, אולי כדי להפחיד את אנשי השמאל-הקיצוני (שבעיניהם הוא כלל השמאל), וכך קיצונים משני הצדדים, סוחפים אותנו לשיח מתלהם, שבשלב מסויים עלול לגלוש לאלימות קטלנית.

הביקורת משמאל, כאילו קיצוני השמאל פועלים רק על ידי שיח, והקיצונים מימין פועלים באלימות, אינה רלוונטית למשחק ששני הצדדים משחקים. כל אחד מעצבן את השני בדרך שהוא יודע לפעול בה הכי טוב. התוצאה היא תמיד אותו דבר. אלימות ושנאה גואה כלפי מחנה השמאל והימין ויצירת מתרסים.

הרשתות החברתיות רק מעצימות את השפעת קבוצות הקיצונים. כיוון שכיום יותר ויותר אנשים ניזונים מחדשות שמפולטרות עבורם על ידי חבריהם, למעשה גם תמונת העולם שחווים קהלים שבעבר לא היו קיצונים, מתחילים לחוות את המציאות כקיצונית. התהליך גולש להקצנת השיח, עד שהוא מגיע גם לקהלים שבעבר היו ליברלים. זאת הסיבה שגדעון לוי, שבעבר נחשב קיצוני בדעותיו, מתחיל להחשב בעיניי רבים בשמאל כמתון.

השאלה האם המציאות אינה קיצונית?

אני מעריך שברובנו יש מימד קיצוני. לכן, גם אם נראה שלנו שהמציאות קיצונית, אני חושב שייטב אם נבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נראת, או ממה שהמכורים לקיצוניות מציירים. יש בה גוונים רבים. למעשה, בהעדר רשתות העצמה, כל הקיצונים בכל צד, אינם עולים על מאות בודדות לגרעינים הקשים, ועשרת-אלפים לנלווים לגרעין הקשה. רוב הציבור באופן רגיל הוא ליברלי, שואף חיים ושלווה.

המצב אינו מושלם. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה במובנה המלא. היא תמיד נשלטה על ידי אוליגרכיות חזקות, שסתמו את הפה לצד שנמצא במיעוט. במשך שנים הטלויזיה הציבורית נשלטה על ידי המדינה, וכמעט לא היו ערוצי תקשורת חליפיים (בישראל היו מונופול של המדינה על הרדיו והטלויזיה עד 1992!) . כאשר הימין רצה לפתוח תחנת רדיו היא נסגרה באמתלות שונות. העיתון הימני "ישראל-היום" נחשב בעיני התקשורת המרכזית כלא לגיטמי וניסו לחוקק חוק שימנע את כניסתו.

הפתרון אינו אלימות או שיח קיצוני. הקיצונים הם מיעוט, ומאז ומעולם עיקר ההתמחות של הקיצונים היתה בהרס, ופחות בבניה. מי שרואה את העולם כשחור ולבן, לא יכול לבנות עולם מורכב ומתפקד. לא יכול להכיל אנשים מסוגים שונים וממינים שונים. כדי לשנות את המציאות צריך שיח ליברלי-ביקורתי-ובונה.

איך משנים את המציאות לטובה?

קודם כל סוגרים את CNN, ופותחים את החלון. יש אמירה נחמדה שמדגישה את הפער בין הדרך שבה נראה העולם דרך מצלמות התקשורת, ואיך שהעולם נראה כאשר אנו בוחנים אותו באופן אישי.

מה שהיה נכון לתקשורת המקצינה, נכון גם לקיצונים ברשת. אנשים שמעצבנים אותי, ומספרים לי כל שני וחמישי כמה המצב נורא, וכמה הצד השני רשע, פשוט מקבלים סימון "hide" לתמיד. ואז החדשות שאני מקבל, הן הרבה יותר מתונות. זה לא אומר שאני מפסיק לקבל מידע מאיים, אך הוא עובר שיכוך ואיזון. ממליץ לכם גם לאמץ את הנוהג הזה. ואז תראו כמה העולם יפה (או לפחות, צבוע בקשת של צבעים).

הדבר השני, הוא לפתח חוש ביקורתיות בריא. ללמוד לבדוק נתונים בעוד כמה מקורות, ובעיקר בקרב מקורות שאינם מתאימים להשקפת עולמכם. הניחו שהצד השני גם פועל בהיגיון. הוא לא רשע בטבעו, אלא שיש כאן היגיון בריא, והוא רואה את מעשיו כחיוביים על פי רוב. אם תעשו זאת, או אז, תגלו סיפור הרבה יותר מעניין ומרתק. להיות ביקורתי, משמעותו להיות אדם חכם. לעומת זאת, לאכול סיסמאות פופליסטיות, רק בגלל שהן מגניבות ומתאימות להשקפת עולמכם, זאת לא בדיוק תבונה רבה.

הדבר השלישי, לעשות למען שינוי. הרשת מלאה היום בקבוצות פעולה חיוביות, המתארגנות כדי לשנות את פני המציאות. מצאו קבוצות כאלו, או הקימו קבוצות כאלו בעצמכם, ושנו את העולם לטובה. איך תדעו שאתם פועלים לטובה? כי תגלו שאתם פועלים מתוך רוח טובה עם הרבה אנשים, שדעותיהם הפולטיות לא באמת מעניינות אותכם.

הדבר הרביעי, כאשר מגיע אליכם שיח קיצוני, מומלץ ורצוי לשבור את ההגמוניה. אל תתנו למסרים קיצונים להסתובב ברשת בלי מענה. להשאיר סיפור קיצוני ולא מאוזן ברשת, זאת סוג של הזנחה, שסופה שתפגע בכם בסופו של דבר. שיח קיצוני, הוא בסיס לחרמות, מאבקים ומלחמות אחים. אם לא נעצור את השיח הקיצוני כשהוא קטן, הדינמיקה של מעשי הקיצון היא מתגברת, ואם תחצה המסה הקריטית, היא עלולה להביא לאלימות רבתית.

ולבסוף, אם אתם אנשי שלום ורעות ואוהבים חברים וחברה שכיף, היו השינוי שאתם רוצים להיות. דברו לאנשים בשלום, והיו חביבים. והכי חשוב, העבירו את הפוסט הזה לחברייכם (שתפו על ידי הסרגל למטה)  🙂

אתמול התכתבנו אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה על ההצהרה המשותפת של ה-99% מארה"ב, והתבסמנו מהיכולת של ארגוני ה- occupy להגיע לקונצנזוס בקבוצות גדולות. אלא שמי שנכנס אל ההצהרה הבוקר, גילה מחלוקות חריפות. מי שכותבים את המסמך טוענים לאוליגרכיה ולדיקטטורה של אנשי "כיבוש-וול-סטריט" (ראו ציטוט למטה).

אני מציע שכדי שנמנע אי פעם מאוליגרכיות (על אף חוק הברזל של האוליגרכיה), יהיה עלינו להימנע ממצב בו רק ארגון אחד הוא הדובר. לדעתי אירגונים דמוקרטיים-ישירים, צריכים להיות עצמאיים, ולפעול ביחד רק אם שיתוף הפעולה משרת את טובתם המשותפת.
כך יווצר איזון בריא בין הצורך להגיע לקונצנזוס, לבין הצורך של ארגונים ובני אדם לשמור על חרותם הפרטית, לפעול על פי דרכם. כך, תמנע האפשרות של היווצרות אולגרכיה-של-כוח, ותופיע אפשרות להתפתחות מנהיגות, המובילה מתוך בחירה חופשית, והטווית דרך אופטימלית עבור רבים או אף יותר טוב מכך, יופיעו תהליכי הסכמה שבהם הציבור יוביל את עצמו.

הנה ההודעה מהבוקר שהתפרסמה תחת ההצהרה.

As some of you may know, this Working Group started with seven people in Liberty Park. It was announced to the NYCGA on 10-15-11 at 7:45pm. Since then, the NYCGA has done everything it can to tear down this group because our goal of electing 870 delegates to a National General Assembly does not serve the interests of the oligarchy that runs #OWS in NYC. They seem to think #OWS is their movement to be controlled from NYC where it started. In any event, the NYCGA has now taken down our Working Group that was set up on the official NYCGA webpage. I have repeatedly asked for the admins of this website to restore the 99% Working Group that was deleted by Stand Ford. No one in the actual working group formed in Liberty Park on 10-15-11 ever had admin control of the Working Group webpage that was deleted by Stan Ford. We are waiting to see if NYCGA will reintroduce the 99% Declaration Working Group to this website so we can have our point of view heard and developed here. We are not holding our breath because our goals do not serve this small group of people who run the website and facilitate the NYCGA. I really have no faith in the NYC chapter of #OWS and have no desire to work with them again