המחאה היא התגשמות של חלום (ישן), שחבריי ואני חולמים עליו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. לאורך דרכינו המשותפת, הדעות הפוליטית שלנו לא שינו דבר. אנו ימניים ושמאליים שחלמנו חלומות דומים, וניהלנו את עסקינו, ללא קשר לדעותינו הפולטיות. ולכן לתומי, הייתי משוכנע שמחאה מהסוג הזה, שמתאפיינת ברמת עממיות גדולה מאד ודיון חופשי, תמשוך אליה ימין ושמאל כאחד. אלא שבשנה האחרונה, התחלתי לשים לב שימין מגיב שונה מהשמאל לתהליכי דמוקרטיה ישירה.
ההפתעה הגדולה ביותר, הגיעה עם פרוץ המחאה. מלא התלהבות מאירועי המחאה, פניתי לאנשים בסביבתי הקרובה, שנמנים על הדתיים-הלאומיים מתוך הערכה שהם יצטרפו בשמחה למחאה. הרי רבים מאד מהם נמנים על מעמד הביניים (ואפילו על החלק הנמוך של מעמד זה). כמעט כולם בעלי משפחות מרובות ילדים. כולם מאמינים באהבת-ישראל, ובשיח, וברעות ובעזרה הדדית. בדיוק סוג החומרים הדרושים להשתלבות מלאה במחאה מסוג זה. והנה להפתעתי, גילתי חומה כמעט בצורה. היו שם מעטים (בעיקר מעטות) שאכן אהבו את המחאה, אך הרוב התנגד למחאה. לתדהמתי, אפילו אנשים ליברליים מאד מתוך המחנה הדתי-לאומי התנגדו למחאה. הייתי בהחלט מופתע. בהמשך ניסתי לברר מדוע הימין (בעיקר הדתי-לאומי) לא הצטרף למחאה בצורה מסיבית. הפוסט הזה נועד לסכם את מסקונותיי, ולאפשר לנו לחשוב ביחד על הסיבות האפשרויות להמנעות הימין מהמחאה.
מדוע הימין לא הצטרף למחאה?
התקשרות
עלוני השבת – ידעונים לציבור הדתי, המפורסמים בשבת על ידי זרמים רעיוניים שונים, המהווים כוח השפעה משמעותי מאד בציבור הדתי-לאומי
אחד הגורמים הבולטים להתנגדות למחאה בימין היתה התקשורת הימנית. מתסבר שיש תקשורת ימנית. בציבור הדתי-לאומי, עלוני השבת משמשים כלי-תקשורת חזקים מאד ומשפיעים יותר ממה שנדמה. אומנם לא קראתי אותם, אך משיחות עם חבריי, עולה שמרבית העלונים התנגדו נחרצות למחאה. היו לכך סיבות רבות, שעליהן נדבר בהמשך. אך גם "מקור ראשון", הציג קול כמעט אחיד נגד המחאה, כך גם "בשבע" ומעריב (שהינו עיתון של בעלי-הון) וישראל-היום (פרו-ביבי). העיתונים הללו, ניסו להציג את המחאה כמחאה שמאלנית נגד ראש-הממשלה, המנוהלת על ידי השמאל-הלאומי או/ו הקרן החדשה לישראל (הנחשבת לגיס חמישי בעיני הימין). מהכרותי את השטח, להד"מ. אומנם הקרן החדשה עזרה, אך היא לא היתה המניע העיקרי. המחאה יצאה מכיוון אחר לחלוטין, שנבע מתרבות שהתפתחה באינטרנט ובאוירת אהבה של ארגוני החופש וההעצמה הפועלים בישראל. ארגונים שאין להם דבר עם התחום שנקרא שמאל או ימין. השמאל-הלאומי בסיפור הזה, היה בעיקר טרמפיסט.
התקשורת הימנית, אספה אנקדות שמאליות וטענות של הקרן החדשה, ותוותה מחלקי המידע סיפור מאיים מבחינת הימין. כאשר ניסתי להראות שהפעם מדובר במחאה אחרת, היה לי קשה להראות זאת, בגלל העדר שקיפות מספקת מבחינת ראשי המחאה. יתרה מכך, תמונות של תנועת דרור, ובית הנוער העובד והלומד ומוערבות פה ושם של שתי"ל רק חיזקו את הטענות שמדובר על מחאה שמאלית.
אנשים בימין, כמעט לא ירדו לראות את מעגלי השיח, או התהליכים ההיפר-דמוקרטים שאפינו את המחאה. גם עדויות של אנשי ימין שהיו, לא השביעו את הטענה שחזרה ונשנתה בתקשורת הימנית, שמדובר כאן על הפגנה שמאלנית נגד הימין.
ההערכה הזאת התחזקה, כאשר הופיעו ססימאות כמו "צדק חברתי" ובמיוחד "מדינת רווחה" . שתי האמירות הללו, ובמיוחד, האחרונה, מאפיינת את השיח השמאלי, ואינה חלק מעולם המושגים הימני. לימין קיים הצדק לבדו (בלי אמירה חברתית), ומשק חופשי/תחרותי.
חברי בימין, טענו כי מדובר בעדויות חותכות, כי אכן מדובר בהפגנת שמאל. אך מי ששמע את הדברים שנשאו מנהיגי המחאה מעל הבמות. מי שצפה במעגלי השיח, ואף השתתף בהם, לא יכול היה שלא לראות שהעניין אינו שמאלי מעקרו, אלא פשוט שאנשי וארגוני שמאל התחברו יותר למחאה, ובאופן סגולי השפיעו יותר על השיח שנוצר במעגלי הדיון וקבלת ההחלטות. אנשי ימין פשוט לא היו שם, כדי להשפיע על השיח, ולכן התוצאות נשמעו יותר שמאליות מימניות.
לא רק התקשורת – גם אופי הימין
אך לא רק התקשורת אשמה. לדעתי, גם לאופי הימין יש השפעה על חוסר היכולת להתחבר למחאה. בשנים האחרונות, הימין מצליח להתארגן במסות די-גדולות מעל גבי האינטרנט. תופעות חברתיות כמו "אם-תרצו" שהניעה אלפים רבים להפגנות, ו"ישראל-שלי" של אילת שקד, עם 95 אלף חברים וכמובן לאטמה של קרולין גליק, שסוחף גלי תודעה מרהיבים מעל דפי הרשת. כל האתרים הללו, מאופיינים בצנטרליזציה גדולה, ובהעדר דיון. כל הקבוצות הללו, מנוהלות על ידי אנשים (ולשמחתי, בעיקר נשים) מאד כריזמתיות ומאד חכמות, והן שולחות את הציבור לעשות מעשה. לימין, מסתבר, יש נטיה גדולה יותר להתרכז סביב דמות חזקה.
גם כאשר הימין החליט להצטרף, וניסה לגייס משתתפים ימניים למאהל, הוא נחל הצלחה קטנה מאד. אם אינני טועה, כאשר "ישראל-שלי" ניסתה לגייס תומכים במחאה, רק 600 איש נרשמו בפייסבוק (לעומת מסעות של אלפים שישראל-שלי מגייסת בקלות).
חוסר ההבנה בתהליכי דיון, התאפיין בתלונות ששמעתי מקבוצות פיסבוק בימין שניסו להשפיע. הם מצאו ש"אנשי המחאה לא הקשיבו לנו". הימין ציפה שאם ארגוני-הכוח של הימין יבקשו ממובילי המחאה שישמיעו את התקווה בהפגנה, מיד יהיה שם מנהיג מוביל, שיגיד "יאללה, אחלה רעיון!", וכשארגוני הימין לא קיבלו תשובה מידית, זה נתפס כהתעלמות. אם אינני טועה, שבוע אחר כך, כן הושמעה התקווה בעצרת המרכזית (מה לעשות שתהליכי דיון דמוקרטים דורשים זמן).
אבל יש כאן משהו יותר עמוק לגבי אופי המחאה
הרמב"ם, ממפתחי עבודת המידות, ומאבות ה"חכה לעניים"
יש לא מעט אנשים רציניים בימין, התורמים רבות לחברה, ופועלים בתבונה רבה ומתוך דיאלוג, שעדיין הביעו הסתייגות מהמחאה. הסיבות שלהם, הידהדו גם בתשובות של רבים אחרים בימין. הטענה היתה שעל אדם לבוא קודם בדרישות לעצמו, לפני שהוא ניגש בדרישות לאחרים. רובם ציינו את אופי החיים הבזבזני שמאפיין את החברה הישראלית. תהליכי נהנתניים שגורמים לעליית מחירים. הם גם ציינו את האופי התאוותני של משכירי הדירות. הדרישה שלהם נגעו קודם כל לאדם הפרטי.
אותם ליברליים-ימניים, הכירו בכך שעל הממשלה לפעול נגד הריכוזיות, ובמידת הצורך, במיקרים מיוחדים גם לקיים מדיניות רווחה, אך עיקר פנייתם היתה לתרבות הצרכנות הפושה במקומותינו.
לסיכום:
אלו הבעיות המרכזיות שלמיטב הבנתי מנעו מהימין להצטרף בהמוניו למחאהן:
- זיהוי של המחאה כהתקפה של השמאל על הימין.
- כדי שהימין יצטרף, יש צורך שמנהיגים מהימין יכנסו למעגלי הדיון של המחאה.
- המחאה צריכה ללאזן בין המדינה לפרט. הדתיים-לאומיים אוהבים לדבר על האדם, כאחראי לעיצוב עולמו.
- שני המחנות יכולים להיות מאוחדים בפיזור הריכוזיות במשק (זאת נקודת ההסכמה הרחבה ביותר).
מה ניתן לעשות כדי שימין ושמאל יכולו לפעול ביחד?
שפת בעד: יש להמנע מרוח נגד הממשלה. הממשלה צריכה לעסוק במה כן צריך לעשות, ולא בתקיפת פולטיקאי כזה או אחר. אני מוצא שמנהיגי המחאה, אכן נהגו ברוח זאת.
תשובות ברורות לציבור הרחב: רבים בימין אוהבים תשובות ברורות. את התשובות הברורות ניתן לייצר על ידי דיאלוג התנגדותי (הפחתת התנגדויות). דיון התנגדותי הוא דיון בין אנשי רעיונות משני הצדדים, המנסים לפתח נוסחה שתתאים לשני המחנות, ותקלע טוב גם לטעמם של אנשי שמאל וגם לטעמם של אנשי ימין. ניתן לעשות זאת על ידי שילוב פעיל של מנהיגים רוחניים מהימין במחאה, ויצירת שיח רב-תרבותי עם מנהיגים רוחניים מהימין הדתי-לאומי,.
איזון בין חברה למדינה: מתן דגש על בניית חברה טובה, עוזרת, אישית (לאו דווקא מדינית). יש לגבש דכים שבהם ניתן לבנות חברה סולידרית יותר, ברמה הקהילתית, ולאו דווקא ברמה המדינית.
עבודת המידות: מתן דגש על עבודת המידות האישית והקהילתית.
חכה לעניים, כבוד לזקנים: יותר פתרונות מסוג "חכה לעניים", ופחות פתורנות מסוג "דגים לעניים". הימין, בניגוד לסטיגמה המקובלת, מעוניין לעזור לחלשים, אך הוא שואף לפתרונות שיעזרו לאדם לעמוד בראשות עצמו. כל זה טוב ויפה, כל עוד מדובר באוכלוסיה שיכולה לעזור לעצמה. באוכלוסיות שאינן יכולות לעזור לעצמן (כמו זקנים), ניתן בהחלט לשתף פעולה, ולגייס את המדינה ואירגוני- עסקים-חברתיים לפעילות למען האוכלוסיה המיוחדת.
איזון בין ממשלה לקהילה: יותר הסתמכות על הקהילה (עסקים חברתיים, ופתרונות קהילתיים) ופחות פתרונות ממשלתיים.
הפחתת ההבדלים בין "ימין" ל"שמאל": כאשר מדברים על גדולות ונצורות, נשארים ברמת הסיסמאות. ככל שננרד לרמת הקונקרטי, ולרמה של מה ניתן לעשות, נראה שההבדלים נעלמים.
ציונות: ציונות, היא אהבת הארץ, העם, האזרחים, והשיכות למקום הזה. רבים ממובילי המחאה הביעו את אהבתם למקום ולחברה הישראלית. כך זה צריך להימשך. מומלץ ורצוי לצרף למחאה מיעוטים, כל עוד הם רואים עצמם אזרחים שווים ותורמים ו"ישראלים".
פיתוח שיח ישראלי: מדינת ישראל הוקמה על בסיס מורשת עתיקת יומין של עם ישראל. הן השמאל והן הימין ינקו ממסורת זאת, רבות, ולכן, כדי להדגיש את האיחוד והשורשים המשותפים, רצוי שנערוך את הדיונים שלנו באמצעות בשילוב מסורת זאת. חשוב שנלמד את הוגי היהדות, כמו הרמב"ם והראי"ה, והאר"י והתנ"ך, ורבים אחרים המדברים אל דורינו. ניתן לשלב זאת בחשיבה בת-ימינו, ודעות מורכבות של סוציאליזם וקפיטליזם ודמוקרטיה ועוד. ערבים, הם חלק מהציבור הישראלי, וניתן בהחלט לראותם משתלבים בשיח, בהביאם את המסורת הערבית, שיש לה שורשים במקום, ואני בטוח שהיהודים יכולים ללמוד ממנה רבות. יש מקום לכולם, בלי שנמחק את הזהות של אף אחד/ת.
תוספות:
למאמר נוסף ומעניין לגבי השאלה הנ"ל מומלץ לקרוא את טורו של שמעון אל-עמי.
נפתלי בנט מתפטר בגלל תמיכתו במחאה?